פתיחה: כשאדם שולט באדם
בפרק הזה ממשיך שלמה המלך להתבונן במה שנעשה תחת השמש, ומגיע אל אחת התופעות הקשות שבחיי האדם: אדם השולט בחברו. אנחנו עוסקים כאן בפסוק ט', שהוא כעין סיכום של כל מה שראינו קודם - שאין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, שאין אדם יודע מה שיהיה - ומתוך כל זה מגיעה המסקנה על השליטה של אדם באדם.
אֶת־כָּל־זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת־לִבִּי לְכָל־מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ.
שני פירושים ב"לרע לו"
אומר המדרש: "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" - עת היא לרע לו לשולט, ועת היא לרע לו לנשלט. יש מקרים שבהם השליטה עצמה היא רעה לשולט. נדמה לו שהוא על הגל, הוא על הסוס, הוא מושל בשני; ולפעמים היה עדיף לו מאוד שלא היה מושל בו כלל, כי כל זה יביא עליו רק צרות.
ניתן דוגמה מן המציאות שלנו. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה אופוריה עצומה. הרגשנו שעם ישראל מושל בכיפה, בכל מקום בעולם ישראלים התקבלו בהשתחוויה, והייתה תפיסה של צבא כל יכול; היו מסתובבים בעזה בג'יפים גלויים והיה פחד מחיילי צה"ל. השטחים בידינו, כבר חשבו שעומדת להגיע הגאולה, ארץ ישראל השלמה. ומה התברר? לרע לו. כמה דם הקזנו מאז ועד היום בגלל אותם שטחים; נאלצנו בשלב מסוים לעקור בכאב לב ובעוגמת נפש את כל מה שבנינו שם, ועד היום אנחנו מדממים בגלל הסכמים שנאלצנו לעשות. האם לא היה טוב יותר שנחזיר את זה למצרים, נחזיר לירדן, ונאמר: קחו, אנחנו לא צריכים את תפוח האדמה הלוהט הזה, תטפלו בו אתם? אלא שהרגשנו ששולטים. שלט האדם באדם - לרע לו. זה רק הזיק לך, ורק עשה לך רע גדול יותר.
ואפשר לפרש גם בכיוון השני: "לרע לו" - לנשלט. אדם נשלט על ידי אדם אחר, ורע לו לנשלט, כשהשולט הוא עריץ, כשהוא אלים ומסוכן.
מי מתחייב על הנזק
אומר המדרש בשם רבי אלעזר: אין לך שהוא מתחייב באדם הזה אלא אדם כיוצא בו. כלומר, על מה מענישים בעולם? על מי שמזיק לאדם. ממי נפרעים משמיים? מן האדם המזיק לחברו. רבי נתן מוסיף: אפילו זאב וכלב מתחייבין - גם מהם נפרעים משמיים כשהם מזיקים לאדם. דין שמיים יש אפילו על זאב וכלב. רבי הונא בן גוריון אמר: אפילו מקל, אפילו רצועה מתחייבים. גם המקל או הרצועה שבהם היכו אדם - נפרעים מהם. והוא שכתוב: "כי את עול סֻבּלו ואת מטה שכמו, שבט הנוגש בו, החִתּוֹת כיום מדין" - "כיום מדין" כיום הדין. גם העול, גם המטה, גם השבט שבו היכו - כולם יישברו וייהרסו. נפרעים משמיים מן המקל המכה, מן הכלב הנושך, וודאי מן האדם הפוגע בחברו; מכל אלה נפרעים ביום הדין. ולכן אומר שלמה: "אשר שלט האדם באדם" - תדע לך, לרע לו הוא, לשולט, שהנה ייפרעו ממנו ביום הדין על ששלט באחר.
מדוע נפרעים ממקל ומכלב
ודאי שאין להבין שבאמת מענישים את המקל. וכי המקל בחר משהו? הבוחר הוא האדם שאחז בו. וכי הכלב או הזאב בחרו? מדוע צריך להיפרע מהם, ומה פשר זה שהם באים ליום הדין? אלא ההסבר הוא כמו שלימד אותנו הרב דסלר, ודיברנו על כך בכמה הזדמנויות בשיעורינו על ה"מכתב מאליהו": הרבה מן הדברים שחז"ל יוצרים בהם האנשה, או שהם מדברים על דין הנעשה במלאכים או בדומם שנפרעים ממנו - אין זה בשביל אותו נברא עצמו, אלא בשביל המסר שלנו, בשביל המוסר שנלמד מזה.
כך גם מה שכתוב שמשה רבנו לא היה כפוי טובה ביחס לעפר וביחס ליאור. וכי היאור עשה לו טובה שצריך להכיר לו תודה? לא. אלא כדי שתתפתח בי מידה חיובית של הכרת הטוב - אומרים לי: אם נהנית ממשהו, אל תזיק לו. הכל בא ללמד את האדם. כך גם ה"נפרעים" כאן: להראות שדין שמיים יש בכל. לא באים לומר לך שהמקל רשע ולכן הכו אותו ושרפו אותו, אלא המסר שבדברים - להראות איך דין שמיים יש בכל, ומזה ילמד האדם יראת שמיים.
סופו של השולט
הפסיקתא זוטרתא מסבירה: "את כל זה ראיתי" - כל מה שראינו למעלה, שאין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח וכל הנזכר לעיל. "ונתון את לבי לכל מעשה" - נתתי את לבי לכל מעשה בני האדם, ואני רואה עת אשר שלט אדם בחברו וגבר עליו, וסופו נהפך לרעתו.
רש"י מביא דוגמאות: עמלק נתגבר על ישראל - וסופו ואחריתו עדי אובד. המן נתגבר על ישראל, קיבל את הטבעת וגזר להשמיד להרוג ולאבד - וסופו עדי אובד. וכן פרעה, נבוכדנצר, סנחריב. שלט האדם באדם - תדע לך שזה לרע לו.
האמרי שפר: משל הילדים המריבים
ה"אמרי שפר" מבאר: "את כל זה ראיתי ונתון את לבי" - כל הדברים האלה מחזקים את לב האדם להידבק בעבודת ה'. מה ראיתי? שלכל חפץ יש עת ומשפט, שהאדם אינו יודע מה שיהיה, שאין אדם שליט ברוח - כל מה שראינו עד כה. את כל אלה ראיתי, ונתתי את לבי שהם נוגעים לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש: כל מה שקורה לאדם כאן, הדברים הקשים שהוא סובל, הקושיות שיש לו על בורא עולם. ראיתי את כל זה - ועל ידי זה רווח לי. נוכחתי שהכל מיד ה', אין אדם שליט ברוח, ומה שנגזר ומה שנקצב - הכל האדם מקבל על פי הרצון העליון. אם כן מה לך להיות מוטרד ומודאג? לא תוכל לרחק מיתתך אף ברגע אחד, ומה שנגזר עתיד להיות.
ויותר מזה הועיל לי "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". כשאתה רואה את האדם העשוק והגזול זועק: איפה דין שמיים? איך הקדוש ברוך הוא נותן שכך ישלטו בי וכך יעשו לי? - אומר שלמה: הדברים האלה נדמו בעיניי לשני ילדים קטנים הרבים על צעצועיהם. האחד קם וחטף את הצעצוע מחברו, והשני מגיע בצרחות נוראות, עד שאתה בטוח שלפחות מישהו מת. מה קרה? "הוא לקח לי, הוא לקח לי". והמבוגר רואה את כל הצעקות האלה על צעצוע, ומתייחס לזה בביטול - ילעג לכל בכיו ויבוז להם בלבו, כי שניהם שוגים בהבל: על אילו שטויות אתם רבים?
כך גם בעיניי, אומר שלמה: גם העושק וגם העשוק, שניהם שוגים בהבל. למה? כי שניהם אינם שמים לב לאחריתם. אילו העושק היה שם לבו אל אחריתו, היה מבין: עשקת וחשבת שהרווחת - ובאמת לרע לו. ואילו העשוק היה שם לבו אל אחריתו, היה מבין כמו שראינו לעיל, שהרבה פעמים מאשר היום תבכה - למחר תשחק. אם כן, אדם שיתבונן בזה לא יבכה ולא יצטער על הקורות אותו, וגם לא ישמח יתר על המידה על הטובות שעמו, כי אינך יודע את אשר יֵלד יום. וממילא חייו שלווים ורגועים יותר: הוא יודע שהוא מסור ביד ה', ואינו מוטרד, אינו בלחץ, אינו כואב ודואב.
שרה בבית פרעה: ניצוצות שנלקחו
בדברי מוהר"ן מובא שהפסוק מדבר בשרה שנלקחה לבית פרעה. מי שלט באדם? פרעה שלט בשרה, חמס אותה ולקח אותה לארמונו. "לרע לו" - בהבנה הפשוטה כפירוש רש"י: מכות חטף, וזהו לרע לו. אבל למעשה הוא מסביר אחרת. וכי לפרעה יש בחירה חופשית להזיק למי שלא נגזר עליו? ומדוע באמת נלקחה שרה לשם?
ידועים דברי הרמב"ן שמעשה אבות סימן לבנים: כשם ששרה ירדה לבית פרעה, כך נסללה הדרך שגם בניה יבואו לבית פרעה; וכשם ששרה יצאה משם במכות קשות ונאמנות, כך יצאו ישראל כשפרעה חוטף מכות; וכשם שפרעה נתן לה מתנות, כך לאחר מכן "וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה".
אבל מעבר לזה, על פי סודם של דברים: כשהצדיק מגיע למקום מסוים - זה כדי לתקן. היו ניצוצי קדושה בביתו של פרעה, שאותם היה צריך להוציא. אם כן, טוב לו לפרעה או רע לו? עד עכשיו היו שם ניצוצי קדושה; לקחת אליך את שרה - היא ליקטה את ניצוצי הקדושה ונשארת ריק. זהו "לרע לו".
לבן ויעקב
כך הסברנו גם אצל לבן, והבאתי זאת ב"משנת הגלגולים". נאמר "והנה אין פני לבן עמו כתמול שלשום". אומרים המקובלים: כל עוד היו אצל לבן איזה ניצוצי קדושה, היה לו חיבור ליעקב, ומחמת החיבור הזה הוא עוד הסתדר איתו איכשהו. אבל ברגע שיעקב לקח ממנו את כל ניצוצי הקדושה, גם את אלה שהיו בצאן לבן - אותן נשמות שהתגלגלו אחר כך במצרים והם בני ישראל שבמצרים - אז "אין פניו כתמול שלשום": זיו פניו נשתנה, כי גם ניצוצי הקדושה האחרונים שהיו בו נלקחו ממנו. פתאום הוא אינו סובל את יעקב, רודף אחריו ומוכן אפילו להרגו. למה? כי אין לך עוד חיבור אליו.
וזה מה שאומרים בני לבן: "לקח יעקב את כל אשר לאבינו" - אולי לא הבינו בעצמם מה הם אומרים, אבל זו הכוונה. כל אשר לאבינו - ניצוצי הקדושה: שתי הפרידות הטובות, ובעצם ארבע עם השפחות - שרה, רבקה, רחל ולאה הן פרידות טובות וניצוצי קדושה שבביתו - וניצוצי הקדושה שבצאן לבן, וניצוצי הקדושה שבלבן עצמו; את הכל לקח מאבינו. ואז לבן כבר אינו סובל את יעקב. זהו "שלט האדם באדם": שלטת בו, החלפת משכורתו עשרת מונים - ולרע לך, נשארת מרוקן מכל.
וינצלו את מצרים
כך היה גם אצל פרעה: "וינצלו את מצרים", ומתרגם התרגום "ורוקינון ית מצראי". וגם על זה כתבנו ב"משנת הגלגולים" במאמר אחר, שבעצם רוקנו את מצרים מניצוצי הקדושה. ולכן אין היתר לחזור למצרים - כיוון שאין לך מה לעשות שם. יהודי המגיע לגלות, אומר אור החיים הקדוש, בא ללקט ניצוצי קדושה; ואת מצרים כבר רוקנו לגמרי, אין שם שום ניצוץ קדוש. וזהו גם "הרכוש הגדול" שבו יצאו: בפנימיות הדברים אין המדובר רק בכסף וזהב, אלא ברכוש הגדול של ניצוצי הקדושה שהוציאו ממצרים, הנקראת ערוות הארץ, והיה צריך לתקן שם את המקום.
דינה ושכם
על פי זה הבאתי ב"משנת הגלגולים" דבר נפלא שאומרים המקובלים: דינה היא גלגול של אמתלאי בת כרנבו, אשתו של תרח. בגלגול הקודם מסופר שתרח בא על אמתלאי בנידתה. כותבים הספרים הקדושים שבזמנם גם הגויים היו מקפידים בזה, ושם מדובר בעת נידתה ממש - ופלא איך נתעברה, אבל כנראה היה זה מעל הטבע. ומחמת אותו מקרה התגלגלה אמתלאי והיא דינה, וכעת היא נבעלת לשכם בן חמור - גוי שאינו מקפיד על ענייני טבילה. לכן התגלגלה אצלו, כיוון שהיה בה אותו פגם של נידות.
ומה התועלת בזה? הרי כתוב בבועל נידה "ותהי נִדָּתָהּ עליו" - טומאת הנידות קופצת עליו. נמצא ששכם בן חמור לקח ממנה את הטומאה, שאב מדינה את אותה טומאה שנשארה מאמתלאי בת כרנבו, והיא נשארה טהורה ומתוקנת. וזהו שמה, דינה - נידה, שזה היה בעצם התיקון שלה. עד כאן מדברי האר"י הקדוש ב"ליקוטי תורה", שאר הפסוקים על איוב, וגם ב"ספר הגלגולים" פרק נ'. יוצא אם כן שהוא עשה לה טובה גדולה שטיהר אותה.
אומר בעל "לב אריה": לפי זה תבין את הכתוב "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה, וידברו אשר טימא את דינה אחותם". תשמעו כמה נפלא: הטענה שטענו "אשר טימא את דינה אחותם" - היא עצמה ה"מרמה", שהרי הוא לא טימא אותה אלא טיהר אותה, הוא שאב ממנה את הטומאה. המרמה הייתה בכך שעשו רעש גדול כאילו עשה רע עם אחותם, בעוד שעל פי סוד הגלגול לטובתה היה. וזהו "שלט האדם באדם לרע לו" - לרע לו לשולט, מכיוון שעל ידי כן ניטלו ממנו כל ניצוצי הקדושה.
שער השמחה: הגוף השולט בנשמה
בספר "שער השמחה" מסביר: כתיב "אדם אתם", ואומרים חז"ל אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם. ורבנו תם אומר, כפי שמביאים התוספות, שכשכתוב "האדם" בה"א - זה כולל גם את אומות העולם. לפי אותה חלוקה בין "אדם" ל"האדם" - זה יהודי וזה גוי - אפשר לומר חלוקה מקבילה: "אדם" זו הנשמה, ו"האדם" זה הגוף. הנשמה אינה נראית, ואילו "האדם" הוא הנראה, זה שאתה יכול להצביע עליו - זהו חלק הגוף.
וזהו שאומר הכתוב: "אשר שלט האדם" - הגוף, "באדם" - בנשמה, "לרע לו". זה גרוע מאוד. כשהגוף שולט על הנשמה, כשהאדם תאוותני ונמשך אחר הגשמיות ואין הנשמה מושלת בגוף - זה רק מזיק לו, רק מזיק לרוחניותו.
ערבי נחל: אדם דקליפה
ה"ערבי נחל" מסביר על פי האר"י ז"ל: האדם דקליפה שולט באדם דקדושה, ואינו מניח לנשמה הגבוהה לרדת למקום טוב - וזהו "שלט האדם באדם". יש בחינה של אדם בליעל, הנקראת אדם דקליפה, ס"מ, הנחש, וכמה שמות יש לו. כשהוא רואה שנשמה גדולה וקדושה עומדת לרדת לעולם - ודיברנו על זה כמה פעמים באריכות - הוא אינו מניח לדבר כזה לבוא לעולם.
ומה עושה הקדוש ברוך הוא? כביכול מרמה אותו: מוריד את אותה נשמה במקום טמא ופגום, ואז השטן מניח לזה, שהרי מרשעים יצא רשע ומשם ודאי לא יצא שום דבר טוב. ולכן אנו רואים שכל הדברים הטובים באים ממקומות גרועים: משיח בן דוד בא ממעשה בנות לוט; אברהם אבינו בא מאותו מעשה שראינו, שאמו אמתלאי בת כרנבו הייתה בנידתה. וכן על זה הדרך, עוד דוגמאות רבות. למה? כדי שתוכל נשמה גדולה לרדת לעולם.
לסיכום: "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" - מכל הכיוונים מתגלה שהשליטה איננה רווח. לרע לו לשולט, שנפרעים ממנו ביום הדין וסופו עדי אובד כעמלק וכהמן; לרע לו במובן העמוק, שהצדיק שנשלט נוטל מן השולט את כל ניצוצי הקדושה ומותיר אותו ריק - כפרעה, כלבן, וכשכם בן חמור. ולרע לו בפנימיות האדם עצמו, כשהגוף שולט על הנשמה ומושך אותה אחר הגשמיות. ומנגד, ההתבוננות בכל זה מביאה מנוחה: הכל ביד ה', מה שנגזר עתיד להיות, ואין העושק והעשוק אלא כשני ילדים המריבים על צעצוע. מי שישים לב לאחריתו לא יבכה על הרעות ולא ישמח יתר על המידה בטובות, וחייו יהיו שלווים ורגועים מתוך אמונה ויראת שמיים.