בחלק זה של פרק ח' ממשיך שלמה המלך את הקו שפתח בו קודם: "כִּי לְכָל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו". האדם חי בעולם שבו העיתים אינן בידיו, והידיעה על המוות ועל הדין העתידי נסתרת ממנו. שני הפסוקים שלפנינו מלמדים שיעור שלם באמונה ובשלוות נפש: מה יש לאדם להיות מוטרד מן העתידות, בשעה שלא בואם ולא הסתלקותם תלויים בו.
כִּי אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּהְיֶה, כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ.
הפסיקתא זוטרתא מפרשת: "כי איננו יודע מה שיהיה" - מה יהיה אחרי שייפטר מן העולם. ומי יגיד לו? זהו המשך ישיר של הפסוק הקודם: לכל חפץ יש עת ומשפט, ורעת האדם רבה עליו, ועתיד הוא לתת דין וחשבון, ואף על פי כן איננו יודע מה שיהיה אחרי מותו ואין מי שיודיע לו.
רש"י מבאר: כשהרשע עובר עבירה, איננו נותן אל ליבו למה שעתיד הקדוש ברוך הוא להביאו במשפט, ואוי לו בכך. זה "איננו יודע מה שיהיה" - אינו מחשבן את הדין והחשבון העתידי. ועל "כי כאשר יהיה מי יגיד לו" אומר רש"י: כאשר תבוא הפורענות, מי יגיד לו להימלך בו, ליטול בו עצה וליטול רשות? פתע פתאום יבואנו. כשהפורענות מגיעה, אין מי ששואל את האדם מראש ואין מי שמתייעץ עמו.
האמרי שפר מוסיף ביאור: "כי איננו יודע מה שיהיה" - כל הפגעים העתידים לבוא על האדם, אין הוא יודע לא מתי יבואו ולא מתי ייעלמו. ברגע אחד יכול הפגע להיעלם. ולא עוד, אלא שיש אדם הבוכה ומתאונן על דבר שהוא לטובתו, והוא אינו מבין שזו טובתו. ומאידך, יש אדם השמח ועלז בדבר אשר יורידהו אבל שאולה. "איננו יודע מה שיהיה" - אינך יודע מה עתיד לצאת מזה, אם טובה או רעה. לפיכך אין לאדם סיבה לשמוח יתר על המידה בבוא הטובה, ולא להיעצב יתר על המידה בבוא הרעה, כי ייתכן שהטובה מזומנת לרע וייתכן שהרעה מזומנת לטוב.
ולא עוד, אלא "גם כאשר יהיה מי יגיד לו": גם כשתבוא עליו הרעה, מי יתייעץ עמו קודם? אם כן ממה בדיוק אתה מוטרד? הרעה, אם תבוא ואם לא תבוא, אינה תלויה בך. ושנית, גם אם נראה לך שזה רע, מי אמר שזה רע? וכפי שמסיים האמרי שפר: איך יתאונן האדם על פגעיו וכל מקריו, הטובים והרעים, כי לא בידיו המה, לא בבואם ולא בעוברם.
זו עצה נפלאה שנותן לנו שלמה המלך להתמודדות עם הפחדים, עם החששות ועם חוסר הוודאות, שהם מן הדברים הקשים ביותר לאדם. ומסכנים האנשים החיים בלי אמונה ובלי חיבור לבורא עולם, שכן דווקא בנקודה הזאת נמצאת הנפילה שלהם. כאשר אדם דבוק בהשם, אין הוא מוטרד ממה שעתיד להיות, משתי סיבות: ראשית, גם הדברים הנראים לך רעים הם בסופו של דבר לטוב לך. ושנית, אדם אמור להיות מוטרד רק ממה שיש לו בו שליטה, והמאמין יודע שהכל ממנו יתברך.
מכאן שאין לחשוב אחרי פטירתו של אדם: "כמה חבל, מישהו נתן לי טלפון של פרופסור וחבל שלא...". אלה מחשבות הבל. אם הגיע הזמן לקחת אותו, לקחו אותו, והקדוש ברוך הוא דאג שלא תגיע לאותו פרופסור. אין כאן רק "מרימה את הטלפון" או לא מרימה; משמיים נגזר, ונגמר. וכשאדם מבין זאת, יש לו שלוות נפש ויש לו רגיעה. "כי כאשר יהיה מי יגיד לו" - אף אחד אינו שואל אותך על העתיד, כי אינו תלוי בך.
אין בכך אמירה שלא צריך לעשות השתדלות. השתדלות חובת האדם היא, וכבר למדנו זאת בהרחבה בחובות הלבבות בשער הביטחון, שישנם שני היבטים: היבט של "לפני" והיבט של "אחרי". בהיבט של לפני, שומה על האדם לעשות את ההשתדלות המקסימלית הנדרשת על פי גדרי ההשתדלות: להינצל מנזק, להשיג רופא טוב, לדאוג לפרנסה וכל כיוצא בזה. אבל לאחר מעשה, אסור לאדם לחשוב "אם הייתי עושה כך, המציאות הייתה שונה". לאחר מעשה יש לדעת שכך נגזר וכך רצונו יתברך, ואין מה לחשוב על מציאות אחרת. אדם החי עם התובנה הזאת, חייו רגועים, כי כל מקריו הטובים והרעים לא בידיו המה, לא בבואם ולא בעוברם. ואם כן, מה לו לאדם שיהיה מוטרד מן העתידות?
אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ, וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו.
המדרש דורש: מדובר כאן במלאך המוות, שנאמר "עושה מלאכיו רוחות", ורוח היינו מלאך. "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח" - אין לאדם שום אפשרות להתמודד עם מלאך המוות ולכלותו ממנו, ולא משנה אם הוא העשיר הגדול ביותר או הפרופסור המומחה ביותר.
"ואין שלטון ביום המוות" - אין אדם שיכול לומר: המתן לי עד שאצווה את בניי ואת בני ביתי. "חכה רגע, שתי דקות, עוד לא הספקתי לכתוב צוואה" - שתי שניות אינך יכול. ורבנן אמרי: אין אדם שליט לומר למלאך המוות המתן לי עד שאחשב חשבונותיי ואחר כך אבוא. תראו כמה נורא, שלאדם יש עוד חשבונות לפני שהוא נפטר. ואפילו אם נאמר שמדובר בחשבונותיו הרוחניים, שרוצה לעשות תשובה, גם אז מלאך המוות אומר: איני עובד לפי השעון שלך, יש לי שעון משלי.
"ואין משלחת במלחמה" - אין אדם יכול לומר אשלח את בני ואת עבדיי תחתיי. מלאך המוות בא לקחת אותך, ואי אפשר לשלוח אחר במקומך. מסופר על אדם שהתעורר בבעתה וראה מול עיניו את מלאך המוות. שאל אותו: מה אתה עושה פה? אמר לו: באתי לקחת את הנשמה שלך. מיד העיר את אשתו ואמר לה: נשמה שלי, באו לקחת אותך... זה מה שאומר הפסוק, אין משלחת. מלאך המוות יש לו כתובת, יש לו שם ויש לו פרטים מדויקים, ואינו זקוק לתעודת זהות ביומטרית כדי לזהות אותך.
אמר רבי יוסי הגלילי: ארבעים ושתיים פעמים כתוב כאן "המלך דוד", וכיוון שנאמר עליו מיתה כתיב "ויקרבו ימי דוד למות", ולא "ויקרבו ימי המלך דוד למות". מכאן שאין שלטון ביום המוות. הוא הולך למות, איזה מלך? במוות אין אדם מלך, וכבר אינו מלך. זה מדרש מוכר, והוא אחת הדוגמאות לכך שדרשות חז"ל מונחות בתוך הכתובים עצמם למי שיודע לקרוא נכון (הרחבנו בזה בהקדמה לשיעורי התנ"ך שלנו).
בדקתי, ובפועל מופיע "המלך דוד" עשרים ושתיים פעמים. יש נוסח מדרש אחר שבו כתוב נ"ב, שהוא חמישים ושתיים, וזה מסתדר עוד פחות. אך אם נאמר שנפל שיבוש והכ"ב נעשה נ"ב, הדבר מתאים מאוד, שכן כ"ב פעמים מופיע "המלך דוד", וכנראה הכ' התקצרה לנ', כדרך טעויות מן הסוג הזה. ואם נצרף גם את הביטוי "דוד המלך", מגיעים לשלושים ושבע פעמים, שזה כבר קרוב יותר לארבעים ושתיים. כנראה שיש עוד מקומות שבהם מוזכרת מלכות בהקשרו של דוד בביטויים דומים, ולכן מגיע המדרש לחשבון של ארבעים ושתיים, ואינו מתכוון דווקא לביטוי המדויק "המלך דוד".
הדבר נותן הסבר גם לדרשת חז"ל על "וימת מלך מצרים", שאחד אומר נצטרע ואחד אומר מת ממש. ולכאורה קשה, למה לומר דבר שהוא היפך פשטות הכתובים? הרי בכל מקום שכתוב "וימת" אין אנו דורשים שנצטרע, וגם אצל דוד המלך אין דורשים כן. אלא שהתשובה היא בדיוק כמו שכתוב אצלנו: כתוב "וימת מלך מצרים", ואם מת כפשוטו, למה הוא נקרא "מלך מצרים"? הרי אין שלטון ביום המוות. ובאמת אנו רואים בהרבה מקומות שבהם מוזכרת מיתה אצל מלכים, שאין מוזכר כלפיהם תואר "המלך". אם כן, מזה שכתוב "וימת מלך מצרים" למדנו שלא מת כפשוטו אלא בדבר הנחשב כמת. עני לא שייך לומר, שאין מלך עני. עיוור גם אינו מתאים. וחז"ל יודעים שהיה שוחט את הילדים כדי לרחוץ בדמם, וזה מתאים דווקא לעניין הצרעת, שלצורך רפואתה היה עושה כן.
הפסיקתא זוטרתא מבארת "ואין משלחת במלחמה": כאשר אדם משתלח מן המלחמה, כלומר ניצל ממנה בשלום, כמו "וישלחהו וילך בשלום", אין זה ממנו. אין משלחת ביום המלחמה, ההצלה והשילוח בשלום הם רק מאת השם יתברך.
ועל "ולא ימלט רשע את בעליו" אומרת הפסיקתא: מי שבוטח בעושרו ובחזקתו, לא ימלטנו עושרו להימלט מדינה של גיהנום, כי אם תשובה ומעשים טובים. לפי זה "רשע" כאן אינו במובן של רשע, שהרי מה עניין הבוטח בעושרו לרשע דווקא, וכי לא ייתכן עשיר שאינו רשע? אלא "רשע" כאן במובן "וכל אשר יעשה ירשיע", כלומר יצליח. ההצלחה שלו וממונו לא יועילו לו להימלט מדינה של גיהנום, ובוודאי לא להימלט מן המוות: כשנגזר עליו, ייקחנו מלאך המוות, וההצלחה הכלכלית לא תועיל לו. מה יועיל לו ליום הדין? רק תשובה ומעשים טובים.
האבן עזרא שואל: אם היו יודעים מתי האדם ימות, מה היה הדבר מועיל לו? ואפילו היו מודיעים לאדם את עת פטירתו, האם יכול היה לעצור את הדבר? הפסוק מורה שהרוח דומה לאסור בבית הכלא, כלואה בתוך האדם, וכאשר משחררים אותה אין זה תלוי בו כלל. על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת.
"ואין שלטון ביום המוות" - לא תועיל המלכות למלך ולא הנשק המוכן למלחמה. אדם יכול להיות שליט, מלך, איש הטילים, ומה יועיל לו? נגיף קטן יכול להפילו. השלטון והעוצמה לא יעכבו במאומה את המיתה, וגם ריבוי נשק, שיכול לעזור נגד האויב, לא יועיל כנגד מלאך המוות, ואפילו נשק אטומי.
ובביאור "ואין משלחת" מחדש האבן עזרא ביאור מקורי: אין הכוונה משלחת במובן שלנו, כמו "משלחת מלאכי רעים", אלא מלשון "וחייתו מעבור בשלח", ששלח היינו נשק, סכין וחרב. ואם כן "אין משלחת במלחמה" פירושו שנשק המלחמה לא יועיל להציל את האדם מידי מלאך המוות.
על "ולא ימלט רשע את בעליו" מביא האבן עזרא שיש מפרשים שמדובר במלחמת המתכונת. כלומר, בריאות האדם עומדת על מתכונתה, והכוחות השומרים את הגוף עד עת קץ נלחמים עם החולי הנכנס בגוף, ואם תחלש המתכונת ימות האדם. בלשוננו: העוצמה החיסונית של האדם. אם נחלשת המערכת החיסונית, הדבר מביא את האדם לידי מיתה. זו הסיבה שזקנים נפגעו מן הקורונה יותר מצעירים, שמערכתם החיסונית חלשה.
וכן מושתלים נמצאים בדרגת סיכון גבוהה מאוד, וכבר מרגע שנודע שיש נגיף הם נכנסים לבידוד. הרב הבר זצ"ל, שעסק בהשתלות, נכנס לבידוד מיד כשנודע לו על הנגיף, ולא עזר לו; אומרים שהגיע אדם לעזור לו להוריד את כלי הפסח, ומשם זה תפס אותו. וזה עצמו מלמד אותנו שכשמגיע זמנו של אדם, לא יועיל לו כלום; תעתיק את עצמך, תיכנס לבידוד, אך אם זהו הזמן, ידאגו משמיים שמלאך המוות יגיע.
ולגוף העניין, מדוע המושתלים בסיכון? הגוף רואה באיבר המושתל גוף זר שחדר אליו והוא תוקף אותו, וזו הסיבה שהגוף דוחה השתלות ושהרבה השתלות אינן מועילות. כדי להתמודד עם זה מחלישים את המערכת החיסונית, ואז הגוף אינו דוחה את השתל, אבל כל נגיף קטן עלול לפגוע באדם. לפי זה "לא ימלט רשע את בעליו" נאמר על אותה מלחמה עצמה, מלחמת המערכת החיסונית. ו"רשע" הוא מלשון "כל אשר יפנה ירשיע", מלשון תנועה וניצחון: לא יועיל לך כמה פעולות שתפעל, אם נחלשה מערכת ההגנה של האדם. זה כמו קרב שבאת אליו בלי נשק, שסיכוייך לנצח בו קלושים.
ביאור נוסף ב"ולא ימלט רשע את בעליו": ממון המקובץ מרשע, ממעשה רשע, לא ימלט את האדם. וכבר הסברנו בעבר שכאשר אדם אוסף ממון בכשרות, יש בכוח הממון הזה להצילו, לא פיזית אלא רוחנית, מפני שאפשר שמשמיים ייקחו ממנו את הממון ויתנו לו חיים, בבחינת "דמים בדמים נגעו". אבל אם הממון אינו שלך, אם גנבת אותו מחברך, אלו חיים יתנו לך תמורת ממונו של אחר? רק ממון כשר יכול למלט את האדם, שייטלו את ממונו ולא את חייו.
רבי נחמיה אומר: אין נביא מישראל שליט ברוחו של הקדוש ברוך הוא לכלותו ממנו, שנאמר "ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, ונלאיתי כלכל לא אוכל". כשמגיעה נבואה לאדם, אין הוא יכול להתמודד עמה. הנביא חייב לקבל את הנבואה ולמסרה, ונביא הכובש נבואתו חייב מיתה, וזו הייתה התביעה כנגד יונה. ולא זו בלבד, אלא שהדבר בוער בתוכו ומוכרח הוא להוציאו. ירמיהו, שראה שדבריו מעוררים את חמת העם עליו (וכבר הרחבנו בשיעורים על ספר ירמיה), אמר: זהו, גמרנו, לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו. ומיד הוסיף: "ונלאיתי כלכל לא אוכל" - איני יכול לכלכל את רוח השם הנכנסת בי, מוכרח אני למסור את הנבואה.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין אדם שליט ברוחן של גלויות לכלותן ממנו. הגלות היא גזירה, ואין האדם יכול להסיר את הגזירה מעליו. מה שנגזרה רוח השם שיהיה אדם בגלות, אין הוא יכול להתעקש ולומר לא אגלה, ובסופו של דבר הגלות בוא תבוא. היו כאלה שחשבו שיתמודדו וילחמו כנגד האויבים, ולא עזר להם.
עוד דרשה: אין אדם שליט ברוח עצמו לכלותו ממנו. וזה מה שאומר התנא: על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת. אין אדם יכול להחליט ברגע מסוים "איני חפץ בחיים, תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת". אין מציאות כזאת, ואינך הקובע. ואם אדם יעשה כן, רחמנא ליצלן, אין עבירה קשה ממנה; השולח יד בנפשו הוא החמור שבחמורים שבתורה. היה מעשה באדם שהיה רשע גדול ובא לרב ואמר לו: עשיתי את כל העבירות שבתורה, את הכל, השתדלתי להיות שיטתי, חוץ מעבירה אחת, להתאבד. אמר לו הרב: אם היית מתאבד, לא הייתה זו עבירה אלא מצווה של "וביערת הרע מקרבך"... ולעניינו, אדם אינו שליט ברוחו; אף אם הוא כבר רוצה שתצא ממנו, אינו יכול. גם איוב אמר "למה לא נהפכה שלייתי על פניי", אבל ידע שלפגוע בעצמו ולמות אינו יכול, שאין לאדם רשות לכלות את רוח עצמו ממנו.
רבי יצחק אומר: ליצנים היו בדורו של ירמיהו, שהיו ממללים בפיהם ומפריזים באצבעותיהם ואומרים: "בן אדם, הנה בית ישראל אומרים החזון אשר הוא חוזה לימים רבים ולעתים רחוקות הוא ניבא". אמר להם הנביא: חייכם, כי בימיכם בית המרי. העם היו אומרים: אמת, ירמיה אומר דברים נוראים וקשים, אבל החזון שהוא חוזה הוא לימים רבים; הנביא מדבר עכשיו אבל זה יקרה בעוד שבעים שנה. במילים פשוטות: אחריי המבול, אין זה נוגע אלינו. אמר להם: חייכם, בימיכם בית המרי. וזהו "לא ימלט רשע את בעליו", שנדרש על הגלויות: אל תחשוב שהרשעות שלך תמלט אותך מן הגלות, אתם בעצמכם תגלו. אין אדם שליט ברוח, אינך שולט בדבר, וכשיבוא הדבר יבוא במהרה, עוד בימיכם, בית המרי, שאתם מורדים בהשם.
האמרי שפר מסביר שיש כאן דבר נוסף שעל האדם לשים למול עיניו. "אין אדם שליט ברוח" - כשמגיע רגע מר המוות, אין האדם שולט לעצור את מלאך המוות אפילו רגע אחד. "ואין שלטון ביום המוות" - אין שום שלטון שיעמוד לפניו, כי מלאך המוות שליט אף על השליט הגדול ביותר, הוא שליט על כל השליטים. "ואין משלחת במלחמה" - כאשר כל איברי האדם נלחמים, זו מלחמה כפשוטה על החיים ועל המוות; הם נלחמים כנגד המחלה וכנגד הצרה, ובמלחמה הזאת אין מי שתוכל לשלוח להילחם במקומך. האדם עצמו ניצב כנגד מלאך המוות, ובכלות כוחו ייפול לפניו.
ומלאך המוות יש לו שמות רבים והוא בא עם כרטיסים רבים: פעם סרטן, פעם תאונת דרכים, פעם דום לב. כתוב שמלאך המוות בא לפני הקדוש ברוך הוא בטרוניה ואמר: ריבונו של עולם, למה נתת לי תפקיד כזה, עכשיו כולם יקללו אותי? אמר לו: אל תדאג, אף אחד לא יקלל אותך. פה יקללו את הנהג, פה יקללו את המנתח, ואותך לא יקללו לעולם. תמיד שואלים "למה הוא מת?", כאילו יש כתובת אחרת, וכאילו יש מישהו חוץ ממלאך המוות. אנחנו תמיד מחפשים את הסיבות הטבעיות, ואומר לך הכתוב: דע לך, אין מי ששולט על השליט הזה.
ועל "ולא ימלט רשע את בעליו" מבאר האמרי שפר: "רשע" היינו זדון לב האדם ומעשיו הרעים. יש אדם שמטיל כאן בעולם את חיתתו, אדם אימתני ששמו גורם פחד, אדם אלים ומסוכן, והרשעות שלו ממלטת אותו מכל צרה. אף המשטרה אינה מתעסקת עם העולם התחתון; היא חזקה על החלשים, על האנשים הפשוטים, אבל אמור לה לעקור את מאורות הפשע ולמגר את הפשע. במשך שנים קיימות משפחות פשע, ומי ממגר אותן? משפחת פשע אחרת, מי שנכנס להן בתחום. אבל ביומו האחרון, מלאך המוות אינו מתרשם מן הרושם שאתה עושה, ואינו נבהל מזה שאתה עבריין ואלים. הרשע שלך יכול למלט אותך כאן בעולם הזה, אך לא ימלט אותך מכנגדו.
ומוסיף: אם האדם החכם ישיב את כל העניין הזה אל ליבו, הדבר יאמץ את לבבו בעבודת הבורא, שלא יטה צעד אחד מדרכו הטובה בגלל הבלי העולם הזה, שהרי ידע שגם חייו מסורים בידו יתברך. וכשכולך מסור ביד השם, מה לך לחשוב שהשלטון והעוצמה בידיך?
הרס"ג מסביר "ואין שלטון ביום המוות" בשני אופנים. מחד גיסא: אין מפלטים מיום המיתה. ומאידך גיסא: כל זמן שהאדם חי אפשר לשלוט בו, ומלך יכול לשלוט במי שחי, אבל כשהאדם מת אין שום אפשרות לשלוט בו. זהו מובן נוסף ב"אין שלטון ביום המוות": לא ניתן לשלוט במי שכבר מת.
האור החיים הקדוש אומר שהפסוק "אין שלטון ביום המוות" נכון בכל אדם חוץ מאדם אחד, ולא נאמר על יעקב אבינו. שהרי אצל יעקב כתוב "ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע" - רק משכילה לצוות את בניו ואסף רגליו אל המיטה, אז גווע. במילים פשוטות, הוא אמר למלאך המוות: עכשיו אתה יכול לעשות את שלך. עצר אותו. ללמדנו שלצדיקים יש כוח לעצור את מלאך המוות, ואצלם כן יש שלטון ביום המוות. ויעקב אבינו לא מת, ובדרגות כאלה של זיכוך הדבר אפשרי. (למדנו זאת בשיעורים שלנו על האור החיים, ומי שירצה ישמע שם.)
שני הפסוקים הללו הם שיעור באמונה ובשלוות נפש. "כי איננו יודע מה שיהיה" - אין האדם יודע מה יהיה אחרי מותו, ואינו מחשבן את הדין שעתיד לתת; ואינו יודע גם מה יעלה מכל מקרה שקרה לו, אם לטוב אם לרע. "כי כאשר יהיה מי יגיד לו" - אין מי שמתייעץ עמו קודם בוא הפורענות, ולפיכך אין טעם להיות מוטרד מן העתידות: מקריו הטובים והרעים אינם בידו, לא בבואם ולא בעוברם. וחובתו לעשות השתדלות מלאה קודם מעשה, ולאחר מעשה לדעת שכך רצונו יתברך. "אין אדם שליט ברוח" - אין שליטה על מלאך המוות, לא בשלטון, לא בנשק, לא בשליחת אחר במקומך, ולא בעושר וברשעות. לא מלכות המלך ולא עוצמת מערכות הגוף יעצרו את העת שנגזרה, והרשע לא ימלט את בעליו לא מן המוות ולא מדינה של גיהנום; רק תשובה ומעשים טובים, וממון שנאסף בכשרות, עומדים לאדם. ומכאן, שהחכם המשיב את הדברים אל ליבו יאמץ את לבבו בעבודת הבורא ולא יטה מדרכו הטובה בעבור הבלי העולם הזה.