פרק ח' בקהלת עוסק בשאלות הגדולות של הנהגת הבורא בעולמו: מי שולט, מי נפרע, ומדוע לא רואים את המשפט בעיניים. בחלק שלפנינו אנו עומדים על שלושה פסוקים - "באשר דבר מלך שלטון", "שומר מצוה לא ידע דבר רע" ו"כי לכל חפץ יש עת ומשפט" - שלושה פסוקים שכל אחד מהם הוא יסוד שלם באמונה: אין לאן לברוח מן המלך, אין נזק אמיתי לשומר המצוות, ואין דבר בעולם שאינו נתון בעירבון ובזמן קצוב.
בַּאֲשֶׁר דְּבַר־מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה׃
הפסיקתא זוטרתא מבארת: הקדוש ברוך הוא מלך על כל העולם ושליט במעשיו, ודברו קיים לנצח. "ומי יאמר לו מה תעשה" - זה משפיל וזה מרים, שנאמר "ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם". הוא כרת ברית לישראל לתורתו, הוא הגלה אותם בכל הארצות, והוא עתיד לקבצם - ומי יאמר לו מה תעשה?
הדברים מתאימים בדיוק למה שדיברנו קודם. יש לך טרוניה: למה גלות? למה כך ולמה כך? על כך נאמר "דבר מלך שלטון". השלטון ביד ה', ודינו ודאי דין צדק, וודאי שהוא רוצה רק את הטוב ביותר עבורנו. הוא כרת עמנו ברית, הוא הגלה אותנו בין האומות, והוא גם עתיד לגאול אותנו. אם כן מי אתה שתעביר ביקורת על הנהגת ה', ובעקבות זה תפרוק עול מלכות שמים?
רש"י מפרש: "באשר דבר מלך שלטון" - בשביל שהקדוש ברוך הוא מושל הוא, ומי יאמר לו מה תעשה. ואם שומר מצוה אתה - לא תדע דבר רע ולא תבואך רעה. כלומר, זה המשכו של "אל תבהל מפניו תלך": אל תחשוב שתוכל לברוח מאת ה', שהרי הוא המושל והשולט וכל אשר יחפוץ יעשה. אבל אם שומר מצוה אתה - לא יהיה דבר שיזיק לך. ואם אתה באמת חושב לכפור בה' ולבוא אליו בטרוניה, הרי "דבר מלך שלטון" וייפרע ממך כראוי לך. רש"י כאן כבר מפרש גם את הפסוק הבא.
הגמרא בשבת ס"ג דורשת: אמר רבי חנינא, כל העושה מצוה כמאמרה - אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, הוא מבטלה. וזהו "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה" - ומי כן יאמר לו? "שומר מצוה לא ידע דבר רע". רואים מכאן את כוחו של מי ששומר מצוה כמאמרה ומקיים אותה כראוי: כביכול הוא יכול לומר להקדוש ברוך הוא מה לעשות, ואם גזר ה' גזירה - בכוחו לבטלה.
ומדרש רבה מביא: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, כתבת בתורתך "לא תיקום ולא תיטור", וכיצד כתוב "אל קנוא ונוקם ה'"? אמר להם: נוקם אני בעובדי כוכבים, דכתיב "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", וכן בעמלק - לקיים מה שנאמר "באשר דבר מלך שלטון". כלומר האזהרה של "לא תיקום ולא תיטור" נאמרה דווקא כלפי בני עמך, ולא כלפי האומות; ומידת "אל קנוא ונוקם" היא כלפי הגויים, ועליהם נאמר "באשר דבר מלך שלטון".
ה"אמרי שפר" מסביר שבא כאן שלמה המלך ללמדנו שלא לדמות את שלטון האדון על עבדו לממשלת המלך על עמו. כשהעבד בורח מאדונו הוא נעשה רגוע: האדון נמצא כאן, לא בעיר השנייה; אברח לקצה השני של הארץ, לצפון או לדרום - כמה כבר יטרח האדון לחפש את עבדו הנמלט? מה כוחותיו? אבל הבורח מעבדי המלך מעיר המלוכה - לא יימלט מידו.
קראתי בזמנו על התקופה שבה עמדה חומת ברלין, וגרמניה המזרחית הייתה קומוניסטית. לא היה שייך לברוח משם. ה"שטאזי", המשטרה החשאית, הייתה דבר רצחני, ומי שנפל בידיהם - אוי ואבוי לו. קראתי שם על כמה אנשים שהחליטו לברוח בכדור פורח, שהרי אם עברת את הגבול למערב - ניצלת. בניסיון הראשון נחת הכדור בטרם עת, מאה ועשרים מטרים לפני החומה. מיד עלו מטוסים ומסוקים - ראו כדור פורח, ראו שמישהו מנסה לברוח - וכל המדינה הייתה על הרגליים. הם נמלטו בעור שיניהם וחזרו לבתיהם בתקווה שהעניין נגמר.
אבל המדינה התחילה לבדוק מי ייצר את הבד ומהיכן נקנה. שלחו חוקרים לכל חנויות הבדים בכל המדינה לשאול מי קנה בד כזה, העמידו משטרות וחוקרים כדי להבין מי ניסה לברוח. בסופו של דבר לא דרך הבד עלו עליהם: לאחד הבורחים נפלה קופסת כדורים שהשתמש בה. מה עשו? ניגשו לכל בתי המרקחת בארץ, ביקשו את כל המרשמים - מי לקח, מי צורך כדורים כאלה - והתחילו לעבור שם אחר שם, עד שהגיעו למישהו ששמו נצנץ להם, משום שהופיע אצלם כמי ששמעו ממנו בעבר דיבורים נגד השלטון, ושם הרי כולם מלשינים על כולם כמקובל. הגיעו לביתו - ורק למזלו, הם כבר בנו כדור פורח שני ויצאו לנסות לברוח שוב, והמשטרה הגיעה לבית כשעה־שעתיים אחריהם. הבינו שיצאו לניסיון בריחה נוסף, העלו מסוקים לאוויר ומה לא, וברגע האחרון ממש, כשכבר ראו מסוקים מעליהם, עברו לצד המערבי וחייהם ניצלו.
זה היה ביזיון נורא לגרמניה המזרחית; עשו מזה כותרות בעיתונים והסיפור התפרסם בכל מקום. ומה למדים מכאן? מהו "דבר מלך": מלך שמחפש מישהו - ימצא אותו. הוא יעמיד את כל המשטרה החשאית, ואפילו קופסת כדורים תספיק לו כדי למצוא אותך. עבד שברח מאדונו לעיר השנייה - כמה כבר יטרח האדון אחריו, בסוף זה כבר לא משתלם לו. אבל ממשלה יש לה תקציבים בלתי מוגבלים, והיא תגיע אליך בסופו של דבר. הבורח מעבדי המלך או מן השר אל אחת מערי מדינתו לא יימלט מידו גם אם ירחק ממנו אלף פרסה, כי גם שם תשיגהו יד ממשלתו - הוא המושל בכל המדינה.
וכל זה עדיין במלך בשר ודם. מה תאמר על מלך מלכי המלכים? "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח" - וכי שייך לברוח מאת ה'? ועוד: מלך בשר ודם מוגבל לגבולות ממלכתו. כל עוד אתה במזרח - אתה בידיו; עברת למערב - כבר לא יעזור לו כלום, אתה במקום אחר. אבל הקדוש ברוך הוא אינו מוגבל כלל. ממשלתו בלתי מוגבלת, אין לה חקר ותכלית, ובכל מקום שדבר המלך יוצא - שם שלטון בפני עצמו: שלטון כאן ושלטון שם, בקצה השני של כדור הארץ ובכל הגלקסיות, ואפילו תברח לירח. "דבר מלך שלטון" - אין לך לאן לברוח מפניו.
ומכאן "ומי יאמר לו מה תעשה" - מי יבוא בהשגה על הנהגת הבורא יתברך, בטענות ובתרעומות כלפי שמיא? עליך להבין שהקדוש ברוך הוא מושל בכל, ואם תרצה למרוד בו מתוך מחשבה "ככה ה' עושה לי, אז אני עוזב אותו" - אין עוזב אותו; בסופו של דבר אתה בידיו.
שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע, וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם׃
המדרש אומר: "שומר מצוה לא ידע דבר רע" - זו אסתר, שהייתה עסוקה במצוות ביעור חמץ ולא הייתה יודעת מה בדעתו של המן. "ועת ומשפט ידע לב חכם" - זה מרדכי, שנאמר "ומרדכי ידע". ודבר מעניין יש כאן: מדוע לא ידעה אסתר מה מתרחש עם תוכניותיו של המן? מפני שהייתה עסוקה במצוה, וראשה לא היה פנוי למה שקורה מסביב. ובמה עסקה? בביעור חמץ - שהרי כל המעשה היה בפסח, "וצומו עלי" היה בפסח.
ומרדכי, שהוא בעל "לב חכם", יודע שזוהי עת המשפט, יודע מהו משפטו של המן ומהן תוכניותיו. הוא שולח לאסתר לומר לה: יש כאן חמץ רציני הרבה יותר שצריך לבער, "א גרויסע חמץ", ודחוף יותר. בואי נתעסק בחמץ הזה כדי להציל את עם ישראל.
ובגמרא בשבת ס"ג: אמר רבי חנינא בר אידי, כל העושה מצוה כמאמרה - אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר "שומר מצוה לא ידע דבר רע". "כמאמרה" אין זה דבר פשוט: כפי שכתוב בדיוק, עם כל דקדוקיה והלכותיה. אדם כזה לא יתבשר בבשורה רעה.
הפסיקתא זוטרתא אומרת: אילו שמרו ישראל את תורת ה', לא היו הולכים בגלות - "שומר מצוה לא ידע דבר רע", לא היית מגיע לדבר רע אילו שמרת את מצוות ה'. "ועת ומשפט ידע לב חכם" - שהקדוש ברוך הוא חכם לבב ואמיץ כוח, ויודע את עת גאולת ישראל ומתי לחננה, כי יום נקם ומשפט יעשה באומות, כמו שנאמר "לעשות בהם משפט כתוב". אם כן, אם תהיה שומר מצוה - אל תפחד מן הגלות וממה שהאומות עושות, שה' ייפרע מהם; אבל אם לא תשמור מצוות, אתה נמסר בידם והאומות ייסרו אותך.
רש"י מסביר: "ועת ומשפט ידע לב חכם" - החכם יודע שיש עת קבועה לפקודת הרשעים, ומשפטים יש לפני הקדוש ברוך הוא שסופו להיפרע מהם. אחד הקשיים הגדולים של האדם בשאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" הוא שאינו רואה משפט: אתה רואה את הרשע כמה הוא מרשיע, כמה דברים חמורים הוא עושה, והקדוש ברוך הוא אינו נפרע ממנו. על כך אומר הפסוק: מי שיש לו לב חכם - יודע שיש עת למשפט.
בדוק היסטורית ותראה. כבר מסרנו על כך יותר משיחה אחת, שבסופו של דבר צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" הוא רק בהסתכלות לטווח קצר, בהסתכלות המיידית; אבל כל מי שמסתכל היסטורית רואה שבסוף צדיק וטוב לו ורשע ורע לו. אברהם יצחק ויעקב - כמה נרדפו, מה עבר עליהם, והנה מהם יצא עם ישראל, קיבלו תורה, וצאצאיהם קיימים לנצח. והמושלים העריצים שמשלו בכיפה - איפה נמרוד? איפה נבוכדנצר? איפה כל אלה שנשאו את הלפיד בגאון ונשרפו באש של עצמם? גם פרעה היה גדול בזמנו, ועברנו את פרעה - ונעבור את כל הצרות.
לכן בעל לב חכם אינו מחפש "אינסטנט". הוא יודע שלהקדוש ברוך הוא יש זמן. דיברנו על כך פעם: כשהקדוש ברוך הוא עובד מהר, זה שמונה מאות וחמישים שנה. כך אומרת הגמרא על "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" - לאחר כמה זמן אבדו? שמונה מאות וחמישים שנה. "מהרה" דקודשא בריך הוא - שמונה מאות וחמישים שנה. אם כן, כשה' ייפרע מן הרשע "מהר" - זה יכול להיות בתוך שמונה מאות וחמישים. מה אתה ממהר? לה' יש את כל הזמן.
ועוד: אילו היה נפרע ממנו מיד, לא הייתה בחירה חופשית. אילו כל הזמן רק הרשעים סובלים והצדיקים טוב להם - היכן הבחירה? לכן זו האמונה שה' עוד ייפרע מן הרשע. גם כשאני רואה עכשיו רשע רענן, "ויציצו כמו עשב", אני יודע ש"צדיק כתמר יפרח": התמר לוקח זמן עד שהוא גדל, אבל כשהוא פורח - זה לזמן רב. ואילו הרשעים כעשב אשר תידפנו רוח: הם הראשונים שצומחים אחרי הגשם, והם גם הראשונים לקמול בבוא השמש. הצדיק לוקח זמן, אבל כשהוא גדל - זה כתמר, וזה מחזיק שנים ארוכות. זהו "ועת ומשפט ידע לב חכם": הוא יודע שיש זמן למשפט ויש זמן לפורענות שבה ייפרע ה' מן הרשעים.
האבן עזרא אומר: מי ששומר את מצוות ה' בלב תמים מבלי פניות, מפני שזו מצוות המלך - "לא ידע דבר רע". ומהו "לא ידע"? "לדעת" הוא תמיד לשון חיבור; כלומר שום דבר רע אינו מתחבר אליו. אין הכוונה שמובטח לו שלא יקרה לו רע - זה אינו מובטח, וראינו צדיקים שסבלו. אומנם כתוב "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", שגם אם נעזב אינו מגיע לידי בקשת לחם, אבל זה בבחינת פרנסה. מעצם עניין הרעה - ראינו צדיקים רבים ורע להם: את רבי עקיבא סרקו בשרו במסרקות של ברזל, את רבי ישמעאל קילפו את עור פניו בייסורים נוראים. היו צדיקים שסבלו, אין ספק.
השאלה היא מה קורה לאדם כשבאה עליו רעה, וזו נקודה חשובה מאוד. יש אדם שכשבאה עליו רעה הוא חווה אותה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ומתוך כך הוא מתריס ומורד ואומר דברים שאינם ראויים להיאמר. אבל אצל הצדיק, אצל החכם, יכול להיות שיהיה לו רע - ובכל זאת "לא ידע דבר רע": הרעה אינה פוגעת בו. היא אינה פוגעת באמונתו, אינה פוגעת בדבקותו, אינה פוגעת בחיבור שלו עם ריבונו של עולם. היא מגיעה אליו, אבל אינה מתחברת אליו.
מבחינת רמת הייסורים אלו אותם ייסורים; השאלה היא כיצד לקחת את הדברים. האם לקחת אותם באופן שערער את כל האמונה שלך - ואז אתה "יודע דבר רע", זה התחבר אליך; או שאתה אומר: כל מה שקורה לי הוא מבחוץ, אני עם ריבונו של עולם, ונכון שיש בעיות מבחוץ וצרות צדדיות - אבל זה לא מטה אותי מן הדרך. זהו "לא ידע דבר רע".
ה"אמרי שפר" מסביר ש"ועת ומשפט ידע לב חכם" הוא בעצם כותרת לפסוק הבא. ישנם שני כללים - "עת" ו"משפט" - והם תמיד לנגד עיניו של החכם, ומתוך שהוא יודע אותם הוא ניצל מכל צרה.
כִּי לְכׇל־חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט, כִּי־רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו׃
הכלל הראשון: "לכל חפץ יש עת" - לכל דבר שאדם חפץ בו יש זמן קצוב שבו יהיה אצלו. גם כשקיבלת דבר טוב, אין זה אומר שיישאר אצלך תמיד: יש זמן שנקבע מתי תקבל אותו, ויש זמן שנקבע מתי ייקחו אותו ממך. והכלל השני: "ומשפט" - במובן של נוהג כמשפטו, כלומר על סדרו ועל מתכונתו, כלשון "יכלכל דבריו במשפט", "ארמון על משפטו ישב" - כסדר וכמנהג.
התבונן: כל חפץ שאדם רוכש, בסופו של דבר אין בידיו לפעול בו עד הסוף. הרבה פעמים אתה פועל בחפץ, אבל ביחס לדברים מסוימים אתה מוגבל. לדוגמה, קנית דירה ואתה רוצה לשפץ. אתה כבר בתוכניות: כאן אוציא מרפסת, כאן אעשה כך, כאן ארחיב. ותוך כדי שבירת קיר אתה מגלה שצינור ביוב עובר באמצע הסלון. אין חוכמות, אין לאן להזיז אותו, כאן חייב להיות עמוד או קיר. תכננת סלון של חמישים מטר - בתוכניות זה נחמד, אבל לא כל מה שאתה מתכנן אתה יכול להוציא אל הפועל. גם מי שקנה דבר וקיבל עליו בעלות וחושב שהכול בידיו - ממש לא.
סיפר לי אדם שעשו שיפוץ בדירה. ושיפוצניקים, כידוע, הם ציבור שלא תמיד יש לו לא רק קבלות אלא גם ניסיון - הוא מתאמן עליך, והרבה פעמים ה' ירחם מה התוצאות. היה שם קיר תומך עם עמוד, והשיפוצניק היה בטוח שאפשר להסיר אותו: "יהיה בסדר, לא תהיה בעיה" - נעשה גם חצי מהנדס. הוא פירק את הקיר, גרם זעזוע לכל הבניין, ונגרם נזק של מאות אלפי שקלים: היה צריך לבנות עמוד ולהעמיד קורה תומכת לכל רוחב הדירה, בהשקעה עצומה, בסכום של כמאה וחמישים או מאתיים אלף שקל. ומובן שהשיפוצניק נעלם בשלב הזה - את הקלקול שלו עשה והלך. אותם אנשים לא ידעו כיצד יסיימו את השיפוץ, ופתאום נפלה עליהם קורה מכוערת בתוך הבית, קורה שנצרכת כדי להחזיק את הבניין, שאם לא כן ה' ירחם, מהנדס יכול להגיע ולהוציא את כל הדיירים מן הבניין בטענה שאינו בטיחותי. אתה קנית דירה - אבל האם אתה בעל הבית להחליט בדיוק מה לעשות בה?
לפעמים נגזר מתי הדבר יבוא אליך, ולפעמים נגזר גם מתי יילקח ממך. אנשים חשבו שיעבדו תמיד, ופתאום איבדו את עבודתם, יצאו לחל"ת, ולא יכלו לפרוע את המשכנתא ונאלצו למכור את הדירה. חשבת שיש לך דירה, נתנו לך דירה - והנה יש שלב שבו היא איננה. אין מעט אנשים שבתקופה הזו, ולא תקום פעמיים צרה, השקיעו חצי שנה בבניית אולם אירועים, וכבר חודשים שהאדם סופר זבובים: אף אחד לא מגיע, לא שייך לעשות חתונות, והוא רואה כמה הון רב הניח ולא נותר מאומה - רק משלם על מה שקנה ועל השיפוץ. וכן על זה הדרך, אינסוף דוגמאות. מישהו הביא בדיחה בתקופת הקורונה: האב שואל את בנו מה תרצה להיות כשתגדל, אומר לו הבן "טייס". אומר לו האב: מה אתה, בסדר? תפתח מכולת! מה, אתה רוצה להיות מובטל? יש להבין עד כמה תוכניותיו של האדם הן תוכניות באוויר; ה' מסדר לך דברים אחרים, לא מה שאתה מתכנן.
דבר נוסף: בכל דבר יש גם משפט, במובן של שכר ועונש, אומר ה"אמרי שפר". וזהו המשך הפסוק - "כי רעת האדם רבה עליו": אין חקר לרעה הבאה על האדם בימי חייו, וככל שרבה הונו כן רבה רעתו. המתבונן רואה שהרבה פעמים אותו הון שחשבת שהוא לטוב לך - הוא לרע לך. סיפר לי מישהו על יהודי שהיה באיזו תקופה במקום שבו היו פורעים, וידעו שהוא בעל ממון. פרצו לביתו ורצו לקחת את הכספת, והוא עטף את הכספת בשתי ידיו ולא היה מוכן להיפרד ממנה. הם יורים - והוא אינו נפרד מן הכספת, עד שנפרד מחייו. מסכן, כנראה כבר לא היה בשליטה; אבל נבין מכאן עד כמה אין האדם יכול להתענג ולעשות כרצונו, וכל דבר נתון במשפט ובעירבון.
אתה חושב שקנית דבר והוא לטוב לך - ויכול להיות שהוא לרע לך. אדם קנה רכב: הנה חיים טובים, מעכשיו לא צריך אוטובוסים. ופתאום מתברר - טוב שיש לך רכב, יש לך עם מה לנסוע למוסך; ולפעמים אינך יכול לנסוע למוסך, אלא צריך שיסיעו אותך למוסך. חשבת שיהיה לך טוב עם זה, והנה דווקא אותם דברים שחשבת שיעניקו לך חיים מוצלחים - עושים לך חיים קשים יותר.
לכן הכול נתון בעירבון: כל מה שה' נתן לך הוא בבחינת עירבון, שיוכל ליטול אותו ממך או לייסר אותך בו כדי שתתקן את דרכיך. וזהו שאומר החכם וישים אל לבו - "כי לכל חפץ יש עת ומשפט": יש לכל דבר זמן, ויש לו סדרים ערוכים שה' מנהל אותם, ולא לפי רצונך; וגם החפץ שכל כך שמחת בו, ייתכן מאוד שבא דווקא לרעתך. ומתוך כך, כאשר תבוא עליו צרה - לא ייבהל יתר על המידה ולא יתפעל לומר שה' מתהלך עמו בקרי, שהרי כבר הודיעו לו מראש שדברים שחשב שהם לטובה עשויים להיות לרעה, שעל הכול יש משפט, ושהכול נתון בעירבון. וכשאתה מתייחס מראש אל הכול כאל פיקדון, אינך נשבר כאשר נוטלים ממך את הפיקדון.
רש"י מסביר: "כי לכל חפץ יש עת ומשפט" - שאדם עושה חפצו ועובר על דת, ויש היפרע ממנו. כאשר אתה עושה דבר לפי חפצך, דע לך שיש משפט וה' נפרע ממך; לכל מעשה שתחפוץ יש זמן של פירעון. "כי רעת האדם רבה עליו" - כאשר רבה רעת האדם והגדיש את סאתו, אז תבוא עת פקודתו. ו"כי" כאן במשמעות "כאשר", כמו "כי יהיה להם דבר בא אלי": כאשר רעת האדם רבה עליו, אז מגיעה עת המשפט והזמן שייפרעו ממנו.
והאבן עזרא אומר: "כי רעת האדם רבה עליו" - אף על פי שהאדם יודע שיש עת לכל חפץ, אינו יודע מתי תגיע אותה עת, וזו רעה גדולה. מהי רעת האדם? שאף על פי שהוא יודע שאין חיים כאן לעולם, מתי מחזירים את הציוד - אין הוא יודע. אפילו אם הוא יודע שמה שקנה לא יישאר אצלו תמיד, מתי ייקחו זאת ממנו אינו יודע. וזה חלק מ"רעת האדם רבה עליו".
שלושת הפסוקים הללו בונים מהלך אחד. "באשר דבר מלך שלטון" - שלטון הקדוש ברוך הוא בלתי מוגבל, אין מקום לברוח אליו, ואין מקום לבוא בטרוניות על הנהגתו. "שומר מצוה לא ידע דבר רע" - מי שעושה מצוה כמאמרה, כוחו לבטל גזירות, ואף אם תבוא עליו רעה היא לא תתחבר אליו ולא תערער את אמונתו; ו"עת ומשפט ידע לב חכם" - החכם יודע שיש זמן קבוע לפקודת הרשעים, ואינו מחפש "אינסטנט", כי הצדיק כתמר יפרח לזמן רב והרשע כעשב שנקמל מהר. ו"כי לכל חפץ יש עת ומשפט" - כל דבר בעולם נתון בזמן קצוב ובמשפט, הכול פיקדון ועירבון, ולעתים דווקא מה שחשבנו לטובתנו הוא לרעתנו. מי שחי עם הידיעות הללו, כשתבוא עליו צרה לא ייבהל ולא יישבר, כי הוא יודע ממי הכול ולמה הכול.