פתיחה: אזהרתו של שלמה המלך - אל תיבהל
בפרק ח' של קהלת מגיע שלמה המלך לאחת האזהרות המרכזיות של הספר: מה עושה אדם ברגע שהעולם מתהפך עליו. גלות, צרה, ייסורים, כישלון בחטא - בכל אלה אורבת לאדם אותה סכנה עצמה: הבהלה. אדם נבהל, ומתוך הבהלה הוא עלול לפרוק עול, להישאר תקוע במקום הרע, ולהפוך את הצרה לעילה לעזוב את בוראו. נלמד את הפסוק על פי הפסיקתא זוטרתא, המדרש זוטא, רש"י והאמרי שפר.
אַל־תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל־תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כׇּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה׃ (ח, ג)
"אל תבהל מפניו תלך" - גם בגלות אל תעזוב את השם
הפסיקתא זוטרתא מבאר: "אל תבהל מפניו תלך" - אף על פי שתלכו בגלות, אל תבהלו את עצמכם לעזוב את השם בזמן שמפניו תלך, כעניין שנאמר "שלח מעל פניי ויצאו". לפעמים יש לאדם תחושה שאם השם עשה לו כך ושלח אותו לגלות, אז זהו - כביכול אין לו עוד טענות כלפיי, הותרה הרצועה, שלום עלייך נפשי. על זה בא הכתוב ואומר: אל תיבהל גם כאשר מפניו תלך. גם כאשר אתה הולך בגלות, אל תמהר לעזוב את השם.
"ואל תעמוד בדבר רע" - כאשר אתה יוצא לגלות, אל תעמוד בדרכי האומות וללכת בחוקותיהם, שזהו דבר רע. אלא כמו שאומר דוד המלך בתהילים (מ"ד, י"ח): "כל זאת באתנו ולא שכחנוך". "כי כל אשר יחפוץ יעשה" - כל אשר יחפוץ הקדוש ברוך הוא יעשה, דהיינו שיוציא את עמו מן הגלות ויקבץ נדחיהם. אל תחשוב שהמצב שאתה נמצא בו כעת הוא מצב בלתי הפיך; המציאות עוד תשתנה, והקדוש ברוך הוא עוד יקבץ נדחי עמו ישראל.
ביאור שני: אל תיבהל מן הייסורים
עוד הסבר מביא הפסיקתא זוטרתא: "אל תבהל" - כמו "אל תבהל ברוחך לכעוס", כלומר אל תמהר, וכמו "ויבהילו להביא את המן". שאם באו עליך ייסורין, אל תיבהל, כי אם מפניו תלך בשפלות מפני חמת השם. כשבאות עליך צרות - תלך מפניו בשפלות, אך אל תיבהל מן הצרות, אל תרטון, אל תישבר, ואל תבוא לידי אותם מצבים שבהם אדם פורק מעליו עול חלילה. וגם כאשר אתה הולך מפניו מפאת הייסורים, דע לך: כל אשר יחפוץ השם יעשה, ובסופו של דבר יסיר מעליך את הצרות ואת הייסורים.
"אל תעמוד בדבר רע" - המקור לכך שאין מסיימים בדבר רע
כאן נמצא מקור לדבר שכולנו מכירים ולא תמיד יודעים מהיכן הוא נלמד. אומר המדרש זוטא: דתנן, הפותח פותח בדבר טוב והחותם חותם בדבר טוב; בברכות קורא ומפסיק, ובקללות קורא ואינו מפסיק, שאין מפסיקין בקללות. רב איבו אמר: משום "אל תעמוד בדבר רע".
לפי דבריו של רב איבו, זו הסיבה שאין מפסיקים באמצע הקללות: העולה מתחיל את הקריאה בברכות, קורא את הקללות תוך כדי הקריאה, וממשיך עוד כמה פסוקים בעניין הגאולה או בדבר טוב, ורק אז מסיים. וכן אדם שעולה לקרוא בתורה אינו מסיים ב"מות יומת" ואינו מסיים ב"והשמדתי את האיש ההוא" - אין מסיימים בדבר רע, אלא תמיד חותמים בדבר טוב. כביכול כשאתה מפסיק בקללה, אתה כמו אומר שתבוא על האדם הזה קללה חלילה, ובזה סיימת. "אל תעמוד בדבר רע" - אל תסיים בדבר רע. ולכן, אם הגעת בלימודך לדבר שלילי, המשך עוד מעט כדי לסיים בדבר טוב.
מן הטעם הזה נוהגים לומר בסוף הלימוד פסוק טוב, אומרים "רבי חנניה", אומרים דבר שיש בו משהו חיובי, כדי לא לסיים בדבר שלילי. וגם אם סיימנו במשהו לא טוב - "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" הוא תמיד סיום טוב. מסיימים בזה כדי שיצא שלימודו נחתם בדבר שהוא ברכה, ולא להפך.
"עמו אנוכי בצרה" - אינו בדין שבניי מקללין ואני מתברך
רבי יהושע אמר טעם אחר: משום שנאמר "עמו אנוכי בצרה". אמר הקדוש ברוך הוא: אינו בדין שבניי מקללין ואני מתברך. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: אני יחד עם עם ישראל בצרתם. ואם מסיימים בקללה, נמצא שהשם הוא מקור הברכה והוא כמו מתברך, ולנו מה נשאר חלילה - קללה. לכן אומר השם: רצוני שגם אתם תתברכו. כיצד? סיים תמיד בדבר של ברכה, בדבר של שבח, בדבר חיובי, ואז אינך מסיים בדבר רע, וזהו הראוי והרצוי לפני השם.
"אל תעמוד בדבר רע" - להסיר בושה מעל חברך
יש כאן גם הוראה למעשה: להסיר מן הזולת בושה. דוגמה שרבים לצערנו אינם שמים אליה לב: לפעמים יש בעל קורא שלא הכין את הפרשה כראוי. אצל התימנים הדבר מצוי הרבה יותר, שהרי אצלם אין "בעל קורא" אחד שכבר איתמחי גברא, אלא כל אחד מבאי בית הכנסת עולה וקורא בתורה. וברור שלא כולם מוכנים באותה מידה, לא כולם בקיאים בקריאה, ולא לכל אחד יש גירסא דינקותא. וכשאדם מתחיל לפשל - פתאום מתעוררת ערנות בבית הכנסת.
מספרים על בעל קורא שמדי פעם התחיל לטעות. התפלאו עליו: הרי אתה קורא כבר חמישים שנה בלי טעויות, מה קרה? אמר להם: שמתי לב שבפרשיות ארוכות הציבור מתחיל להתנמנם. אני טועה טעות אחת או שתיים, ומיד אני מעמיד את כל הקהל על הרגליים - כולם קופצים: אה, הייתה לו טעות! אז אחת לפרשה אני טועה שתיים-שלוש טעויות ונותן לציבור זריקת התעוררות, וזה שווה; לא נורא שיחשבו שטעיתי, העיקר שאנשים יתעוררו. אבל לבושתנו הוא שאנשים מתעוררים דווקא מן הטעויות, מתוך איזו תחושה של לתקן אותו, להוכיח לו שהוא טועה, שהוא אינו יודע.
היה פעם אחד בבית כנסת שתמיד היה מעיר לבעל הקורא, וכדרכן של קופצים בראש: תתקן, תחזור, אל תקרא כך, לא יוצאים ידי חובה, צריך לקרוא כך. מספרים שיום אחד אמר לו בעל הקורא: תשמע, אני רואה שאתה מומחה גדול - והושיט לו את יד הכסף של ספר התורה - יבוא כבודו ויקרא לנו בתורה. מיד: לא, לא, אני לא הכנתי, אני לא... לעמוד מן הצד ולתקן את הקורא זה קל מאוד ופשוט מאוד, אבל שכבודו יקרא - כאן פתאום מעיד האדם על עצמו שהוא עם הארץ.
והדבר חמור, משום שאפשר להגיע בקלות למלבין פני חברו ברבים. אדם עומד וקורא, ופתאום זה צועק עליו, ועוד טעות ועוד טעות, ומכיוון שלא הכין כראוי - טעות רודפת טעות וכל אחד קופץ עליו. לפעמים צריך ממש להשתיק את הציבור: רק החזן יתקן, אף אחד לא יתערב. איזה ביזיון זה, איזו בושה היא לאותו אדם. מה עם מלבין פני חברו ברבים? מה עם "אל תעמוד בדבר רע"? אתה רואה אדם במציאות לא נעימה, מציאות של דבר רע, ואתה עומד שם ולא רק מסתכל אלא עוד שותף לרעתו ומבזה אותו? הרחק מעליו דרכך.
"כי כל אשר יחפוץ יעשה" - צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים
ממשיך המדרש ושואל: מהו "כי את כל אשר יחפוץ יעשה"? - כל אשר יחפוץ הצדיק, יעשה הקדוש ברוך הוא, שנאמר "רצון יראיו יעשה". צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.
ואפשר לומר זאת גם בדרך הפוכה. מספרים שפעם נסע בנו של החפץ חיים ברכבת, והייתה שם עדת חסידים, וכל אחד סיפר מופתים על רבו - שהרי החסידים אוהבים מופתים. אמרו: הנה יושב כאן בנו של החפץ חיים, ודאי יוכל לספר לנו מופתים; ידוע שאצל החפץ חיים המופתים היו מתגלגלים מתחת לשולחן, והכול בפשטות, בלי רעש וצלצולים ובלי לעשות רושם. אמר להם: אצלנו אומרים שממופתים התפעלו בני חם; אנחנו איננו מתפעלים ממופתים. אבא שלי תמיד היה אומר: יותר ממה שיש להתפעל מ"צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", יש להתפעל מ"הקדוש ברוך הוא גוזר והצדיק מקיים".
וכך הוא. שהקדוש ברוך הוא מקיים - הרי נאמר עליו "מלך עלוב", שומע עלבונו, והוא דואג לחסידיו ולצדיקיו יותר מכבודו העצמי, כפי שראינו אצל מיכיהו ובמקומות נוספים. אבל שהאדם, קרוץ חומר, בעל תאוות ורצונות, יבטל רצונו מפני רצון השם - זה הנס. לפי זה אפשר להסביר את הפסוק גם בהיפוך: "כי כל אשר יחפוץ יעשה" - כל אשר יחפוץ השם, יעשה הצדיק. וזוהי מעלתו של הצדיק, שממלא את חפץ השם בשלמות.
רש"י: אין מקום לברוח אליו
רש"י מבאר: "אל תיבהל מפניו תלך" - אל תהי נבהל לומר שתלך ותברח מפניו למקום שאינו שליט שם, שהרי בכל מקום הוא שליט. לא שייך לברוח מאת השם; בכל מקום שתלך - אתה עדיין לפניו. "ואל תעמוד בדבר רע" - אל תעמיד עצמך עוסק בדברים רעים, "כי כל אשר יחפוץ" להיפרע ממך, רשות ויכולת בידו לעשות.
כוונת הדברים: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין אדם שאפשר לומר עליו שלא חטא מעולם; אפילו ארבעה שמתו בעטיו של נחש - מוכח שהיו להם חטאים ועשו עליהם תשובה, על חלקם לכל הפחות. מה אפוא נדרש מן האדם? שגם אם נפלת בחטא - אל תישאר שם. גם אם נכשלת - אל תיתקע שם. קורה שאדם נכשל; אבל נכשלת - ברח. נכשלת - אל תמשיך לבסס את הנפילה.
"ואל תביאנו לידי עבירה" - לעבירה יש ידיים
זהו שאנו אומרים "ואל תביאנו לידי עבירה". שאל רבי יעקב גלינסקי: וכי לעבירה יש ידיים? מהו "בא לידי עבירה"? הרי אומרים "מסתכל בשלושה דברים ואתה בא לידי עבירה" - וכי מי שמסתכל בשלושה דברים לעולם אינו חוטא? כיצד מובטח לו שלא יבוא לידי עבירה?
אלא כך היא הכוונה: יש אדם שעבירה באה לידו - וזה עוד נסבל, שהרי אם עבירה באה לידך, אתה יכול לעזוב אותה. אבל אוי לו לאדם שהוא בא לידי עבירה: הוא כבר לפות, הוא תפוס, הוא נעול, הוא בא לתוך הידיים של העבירה והיא אוחזת בו - ולך תשתחרר. וכמה קשה המציאות הזאת אצל אנשים בכל מיני מצבים של התמכרות לחטא. הגמרא אומרת על עבודה זרה שמי דאויק בה טובא, מי שנדבק בה מאוד, אין לו תקנה אלא מיתה; ומביאה כעין זה גם לגבי עריות, שאדם שהתחבר כל כך לזוהמת העריות ואויק בה טובא, לפעמים כבר אין בכוחו לצאת מזה. לכן צריך אדם לדעת ולהיזהר שלא יבוא לידי עבירה, שלא תתפוס אותו העבירה בידיה. וזהו שאומר שלמה: "אל תעמוד בדבר רע" - אל תעמיד עצמך עוסק בדברים רעים; וגם אם נכשלת, אל תעמיד את עצמך שם - ברח.
האמרי שפר: העבד המורד באדוניו
האמרי שפר מסביר "אל תיבהל מפניו תלך": פעמים רבות אנו רואים שאנשים שבאה עליהם צרה מתנהגים עם בוראם כעבד המורד באדוניו - שאם יכה האדון את עבדו, יתקצף עליו ויפרוק עולו מעל צווארו, וילעג לפחדו, ומִיִּגְרַת ידו לא יירא עוד. במילים פשוטות: כשבאה עליו צרה, גמרנו, הוא כבר אינו חושש; זהו, עזב את השם. יש אצלו תחושה של "מה כבר הוא יכול לעשות לי? תראו מה עשה לי".
מכיר אני מעשה באישה שרחמנא ליצלן נפטר לה הבן בגיל שלושים בתאונה קשה, ומאז החלה לדבר קשות כלפי הקדוש ברוך הוא ולהטיח דברים. קרוב משפחה שלי שהכיר אותה אמר לה: חבל שאת מדברת כך, שהרי הקדוש ברוך הוא חזק ממך, ויש לך עוד ילדים. ותדעי לך שמי שאינו מתנחם על המת - אומרת הגמרא בתענית שמת אחר הוא קובר, רחמנא ליצלן. שכן מי שאינו מתנחם על המת עושה כביכול את הקדוש ברוך הוא לאכזר, וממילא מביא על עצמו עוד צרה. ואכן, לאחר שנתיים או שלוש נפטר לה עוד ילד, רחמנא ליצלן. אך שימו לב: אחרי שנפטר הילד השני היא כבר לא פתחה את הפה, כבר לא דיברה כלום, ולאחר מכן התנחמה גם על הראשון וגם על השני.
אנחנו רואים שיש מציאות כזאת, שאדם חושב: מה כבר יש לי להפסיד? השם עשה לי כך, זהו, אני עוזב. ועל זה אומר האמרי שפר: אדם כזה מיגרת ידו לא יירא, ויתהוללו רבים בעת צרה ויפרקו עול שמיים מעל צווארם, כי יאמרו - למה לי לעמול בעדו ולעשות מצוותיו אם ייהפך לי לאכזר? כך קרה ללא מעט אנשים בשואה, וזו הייתה לצערנו גם שם המציאות. ויש רבים, אומר הרב, שתמהים על הצדיק שרואים אותו דבק בצדקתו גם בעת צרה: מה שאל האיש הזה בהתהלכו עם האלוקים, הן ירב כעסו עמו והוא עודנו מחזיק בתומו - עצם הדבר גורם להם פליאה, איך כביכול השם כועס עליו ועושה עמו דינים והאדם עדיין דבוק בהשם יתברך.
לכן בא החכם ומזהיר: "אל תיבהל מפניו תלך" - אל תהיה נבהל ביום צרה ללכת מפניו ולמרוד בו; אדרבה, דע שאתה צריך להידבק בו יותר. "אל תעמוד בדבר רע" - אל תעמוד בעניין רע, לומר: השם עשה לי רע, אז גם אני אעשה רע, גם אני אנטוש את תורתו. "כי כל אשר יחפוץ יעשה" - אם יחפוץ להוסיף עליך מכה, מה תעשה? מי יצילך מידו? כפי שראינו, רחמנא ליצלן, "מת אחר קובר". אם כן, למה לך לפתוח את הפה? הצדק דין שמיים, השם חזק ממך; ואם תוסיף ללכת עמו בקרי, יוסיף לייסר אותך עוד. נמצא שאם רבו חטאותיך לא תפעל בו מאומה, ואם רבו פשעיך מה תעשה לו - הצדק עליך דין שמיים.
שתי החביות: למה אותה טלטלה מולידה שתי תוצאות הפוכות
את החזון איש שאלו: כיצד ייתכן שהשואה עשתה כאלה שהפכו ליותר צדיקים, וכאלה שהפכו ליותר רשעים? היו שהרשיעו בעקבותיה, והיו שדבקו בהשם והגיעו להשגות עצומות של דבקות אלוקית מתוך כל הצרות - "ובכל זאת שמך לא שכחנו". כיצד הדבר ייתכן?
אמר להם: משל לשתי חביות שבתחתיתן היה דבר מה, ולא היה ידוע מה. בשתיהן נראו מים צלולים. בא מישהו וערבב את החביות; טעמו באחת - מתוק, התברר שלמטה היה סוכר. טעמו בשנייה - מר וסרוח, התברר שלמטה היה רפש. עד שלא הייתה טלטלה, שתי החביות נראו אותו דבר, מים זכים, ומה יש למטה אף אחד אינו רואה. ותדעו לכם, אמר, שהשואה הייתה טלטלה נוראה.
מי שכל קיום התורה והמצוות שלו נעשה בדיעבד, כמי שזה בשבילו טורח, כמי שעושה טובה לריבונו של עולם שהוא בא להתפלל, כל התנהגותו "יש עליי משא, מתי אוכל לפרוק אותו" - כשבאה ההזדמנות, פרק אותו בששון ובשמחה. אבל מי שכל שאיפתו הייתה איך אני עושה את רצון השם ואיך אני נדבק בו יותר - כשבאה השואה, זה לא היווה אצלו קושיה. אדרבה: מה שקרה בשואה כתוב בתורה. "ואם תלכו עמי בקרי... ויספתי לייסרה אתכם" - האם זו סיסטמה לא מוכרת? בתורה נאמר במפורש שכאשר סוטים מן הדרך יש מכות, וזה בדיוק מה שקרה. כתוב שיביא עלינו את האויבים, כתובה גלות בית ראשון, כתובה גלות בית שני, כתוב "ובגויים ההם לא תרגיע" - הכול כבר כתוב. אם כן, עבורו השואה היא דווקא חיזוק באמונה.
הכול תלוי במה שבתחתית
אנחנו רואים שהכול תלוי ברקע, במה שאתה בא איתו מקודם. אם באת עם שאיפה לאמונה - תתחזק יותר. אם באת עם שאיפה לפרוק - כל סיבה קטנה תספיק לך, ותמיד תמצא עוד סיבות. וכי איננו רואים זאת לפעמים אצל הנוער? פתאום הוא מתפרק. שואלים אותו למה, והוא עונה: המשגיח פגע בי, הר"מ אמר לי כך, אל תשאל מה אמר ראש הישיבה. ואתה אומר לו: אתה מחפש את ריבונו של עולם, או מחפש לברוח ממנו? לברוח ממנו - יש עוד הרבה סיבות, ותמיד תמצא סיבות נוספות. אבל למי אתה מתרץ את התירוצים האלה? האם זה יעמוד לך ביום הדין?
נניח שתספר על ראש הישיבה ותאמר לפני הקדוש ברוך הוא: ראש הישיבה עשה לי עוולה, לא יפה, צודק. אומר לך השם: ומה אתה רוצה ממני? אני נתתי לך חיים, נתתי לך בריאות, נתתי לך פרנסה, נתתי לך הכול - האם תוכל להסביר לי למה אתה יורק עליי בגלל שראש הישיבה עשה משהו שאינו כשורה? נניח שגם אני וגם אתה כועסים על ראש הישיבה - מה אתה רוצה מריבונו של עולם? אלא מאי, האדם מחפש להיפטר, ולכן מוצא על מי להפיל: זה בגלל ראש הישיבה, זה בגלל השואה, זה בגלל... כשלמטה יש רפש, די בערבוב קטן והכול מתפרץ.
לסיכום: "אל תיבהל מפניו תלך" - גם בגלות וגם בייסורים אין לאדם רשות להיבהל ולעזוב את בוראו, שהרי אין מקום לברוח אליו, ובידו של הקדוש ברוך הוא להסיר את הצרה כשם שהביאה. "אל תעמוד בדבר רע" - אל תסיים בדבר רע, לא בקריאה ולא בלימוד; אל תעמוד מן הצד ותוסיף רעה על מי שנתון בבושה; ואל תעמיד את עצמך עוסק בדברים רעים, שכן אדם שנכשל צריך לברוח מיד, לפני שהעבירה תופסת אותו בידיה. "כי כל אשר יחפוץ יעשה" - חפץ הצדיק נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא, ומעלת הצדיק האמיתית היא שהוא ממלא את חפץ השם בשלמות. וכמשל שתי החביות: הטלטלה אינה יוצרת את האדם, היא רק מגלה מה מונח בתחתיתו.