פרק ח' בקהלת פותח בשאלה גדולה: מיהו החכם, ומיהו זה שיודע לפתור את חידות העולם? שלמה המלך מעמיד כאן את דמות החכם השלם - ובמדרש ובמפרשים זהו משה רבנו - ומולו את מסקנתו שלו: מי שלא הגיע לאותה מדרגה, מוטב שישמור את פי המלך ולא ירבה חקירות. מתוך כך נגיע גם ליסודות גדולים בדרך לימוד התורה ובדרך הנהגתו של כלל ישראל בגלות.
מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חׇכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא׃
רש"י מפרש: מי בעולם חשוב כאדם חכם. "ומי יודע פשר דבר" - פשרון של דבר, כלומר שמכוח חכמתו הוא יודע לפשר דברים, לפתור אותם. כך מצינו בדניאל, שמתוך חכמתו שהיה חכם בעניינים שמימיים נתגלו לו רזי פשרין, והיה פותר חלומות מכוח חכמתו.
ויש ב"פשר" גם מלשון פשרה. המדרש, וכן רש"י, דורשים: מי כמשה שעושה פשרים בין ישראל לאביהם שבשמיים. כביכול הייתה מריבה בין ישראל לקדוש ברוך הוא, השם הקפיד עלינו ואמר "הרף ממני ואשמידם" - ומי שעשה את הפשרה ביניהם? משה רבנו. יש מדרשים רבים הדורשים בכמה וכמה פנים את "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר" על משה, ולא נאריך בהם כיוון שהם קצת יוצאים מגדר פשט הפסוק.
וממשיך הפסוק: החכם הזה, שהוא משה היודע פשר דבר - "חכמת אדם תאיר פניו", פניו היו מפיקות אור; "ועוז פניו ישונא", היו יראים מגשת אליו כי קרן עור פניו. וכל זה לגודל חכמתו של משה ודבקותו בהשם.
בגמרא בברכות דף י' אומר רבי יוחנן: מאי דכתיב "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר" - מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו. חזקיהו אמר: ליתי ישעיה לגבאי, שיבוא ישעיהו אליי, שהרי מצינו באליהו שהלך אל אחאב - הרי שהנביא בא אל המלך. וישעיהו אמר להפך: ליתי חזקיהו לגבאי, שכך מצינו ביהורם בן אחאב שהלך אל אלישע - הרי שהמלך הולך אל הנביא. זה מביא ראיה וזה מביא ראיה, ומה עושים?
מה עשה הקדוש ברוך הוא? הֶחלה את חזקיהו, ואמר לישעיהו: לך ובקר את החולה. השם מצא פשר דבר. עכשיו זה כבר לא עניין של כבוד, מי בא אצל מי, אלא דין ביקור חולים - ובאמת זה הביא את ישעיהו ללכת אל חזקיהו.
וצריך להבין שהנושא כאן אינו "מה לא מכובד לי לבוא אליו", אלא כבוד המלוכה וכבוד הנבואה. המלך מצווה לשמור על כבוד המלוכה, והנביא מצווה לשמור על כבודו כנביא, שהרי הנביא מוסר נבואות לעם, ואם יושפל כבודו יבינו האנשים שהמלך מעל הנביא, והדבר עלול לגרום לערעור הנבואה. ומאידך גיסא כך בדיוק חושב גם המלך. לכן היה צורך בפשרה. לכאורה נראה שחזקיהו ניצח בוויכוח - אבל זה ניצחון פירוס: עוד ניצחון כזה ואבדנו. הוא ניצח, ישעיהו בא אליו, אבל בשביל זה היה צריך להחלות אותו. זה לא בדיוק הניצחון שאדם רוצה לנצח בו.
המדרש דורש פירוש נוסף: "מי כהחכם" - זה תלמיד חכם. "ומי יודע פשר דבר" - שיודע לפרש משנתו. "חכמת אדם תאיר פניו" - בשעה שהוא נשאל ומשיב; "ועוז פניו ישונא" - בשעה שהוא נשאל ואינו יודע להשיב.
ונסביר. יש הרבה שמבחינת כישרון הם גאונים, ולא סתם גאונים אלא בכמה דרגות מעל כל בני דורם. אבל כמו רבי מאיר, שלא ירדו חבריו לסוף דעתו: אומנם היה ענק בהבנה ובתפיסה ובעמקות, אך אם אינך יודע לפרש משנתך לא הרווחנו הרבה, כי אתה גבוה מאוד ואנחנו לא משיגים. והתורה ניתנה לפי מה שמשיגים, לפי מה שחכמי הדור השיגו, ולכן אין הלכה כמותו - מפני שלא השיגו אותו.
אומר לך הפסוק: מי הוא החכם? מי שיודע לפרש משנתו, שבדבריו ובטיעוניו הוא משכנע, שהשומע אותו מקבל את הדברים. ואז "חכמת אדם תאיר פניו" - כשהוא נשאל ומשיב ואתה מקבל הסברים ומניח את דעתך. אבל כשהוא צריך לפרש ואינו מצליח, כשהוא נשאל ואין לו תשובה - "ועוז פניו ישונא": אותו עוז פנים שהיה לו מכוח חכמתו בא כעת לידי שינוי, ומשתנים פניו כיוון שאינו יודע להשיב ואינו יודע לבאר את הדברים.
וזה גם מה שנאמר אצל משה רבנו: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" - וכמו שלמדנו בחומש עם רש"י, כשולחן הערוך לסעודה. אל תאמר אסביר פעם אחת וזהו, אלא בָּאֵר להם את טעמי הדברים. שהכלל הוא: כשאדם מבין טעם של דבר הוא זוכר אותו, וכשאינו מבין את הטעם זו אקסיומה, זה כמו לבקש ממנו לזכור רצף מספרים - למה זה לפני זה? קשה לזכור. אבל כשאתה אומר לו דבר שיש בו היגיון, תשאל אותו אחר כך והוא יחזור עליו, כי ההיגיון נטמע בו והוא מובן לו גם עכשיו. כך היה משה, המלמד תורה לעמו ישראל, שבכל דבר היה אומר להם פשר דבר ומבאר להם כדי שיבינו.
ואגב זה מוסר גדול. תמיד יש את הדילמה: כמה להסביר. בכיתה יש תלמידים חלשים יותר, ואם תסביר יותר כדי שגם הם יבינו - החזקים ישתעממו; תמעט בהסברים - תזניח את החלשים. שאלו פעם את רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' מה עושים, ואמר כלל: הרוב יבינו את הרוב. שכולם יבינו את כל מה שאתה אומר זה די קשה, אבל שרוב התלמידים יבינו את רוב מה שאתה אומר - על זה אתה כן צריך לדאוג.
פעם אמר לי מישהו שכשהוא מסביר הוא משאיר במכוון כמה דברים סתומים, ולמה? כדי שאם יבינו את הכול ייחשב שהשיעור לא היה "ברמה", וכשנשאר משהו סתום - "השיעור היה ברמה". אמרתי לו: אוי לאדם העושה כן, זו מלאכת השם רמיה. אתה לוקח את תורת השם ובמקום לבאר אותה אתה משאיר משהו סתום בשביל כבודך, שיאמרו שהשיעורים שלך ברמה? הקדוש ברוך הוא נתן לך תורה, וכמו שאמר למשה - בָּאֵר את התורה, פרוס אותה כשמלה, שיבינו את כל מה שאתה מלמד. אדם כזה, במקום שיהיה אכפת לו כבוד שמיים אכפת לו כבודו, וכבודו על חשבון כבוד שמיים, שהרי השומע יוצא עם דברים סתומים.
עוד אומר המדרש: "מי כהחכם" - זה משה, כמו שכתוב "עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם". "ומי יודע פשר דבר" - שפירש את התורה לישראל. "ועוז פניו ישונא" - בשעה ששאל מאת הקדוש ברוך הוא ולא השיבו. כאן לא מפורש מה שאל, ובמדרש אחר מבואר ששאל במה תהיה טהרתם של הכהנים, ולבסוף אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה ששאלת אז ולא עניתי לך - התשובה היא "קחו לי פרה אדומה תמימה", ועל ידה תהיה טהרתם.
ובגמרא בתענית דף ז' דורש רב נחמן בר יצחק: כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לשנאותו, שנאמר "ועוז פניו ישונא" - אל תקרא ישונא אלא יִשָּׂנֵא. ולמה מותר לשנאותו? סיפרנו פעם על מעשה בחפץ חיים, שאחד התלמידים התחצף לאם הבית, ושמע זאת החפץ חיים ושילח אותו מהישיבה. שאלוהו: אולי יעשה תשובה? אמר להם: הוא לא יעשה תשובה. שאלו: ברוח הקודש הרב אומר זאת? אמר להם: לא, אנחנו אומרים את זה בכל יום - "עז פנים לגיהנום". למה לא אמר התנא "עז פנים יעשה תשובה"? ללמדך שעז פנים אינו עושה תשובה.
והטעם: אדם עז פנים מעיז פניו כנגד קונו, וכלשון הכתוב "וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ". והרי האלף בית של התשובה הוא שפלות והכנעה, וכמו שלמדנו בחובות הלבבות שסידר את שער התשובה לאחר שער הכניעה - כי כדי לעשות תשובה צריך כניעה. ומי שאינו נכנע ופניו עזות, איך יעשה תשובה? אדם כזה לעולם לא יעשה תשובה.
והאר"י הקדוש אמר על דורו שרבו בו עזי פנים, ואמר שאותם עזי פנים שאתה רואה - דע לך שהם גלגול של בהמות טמאות ושל חיות טמאות, "והכלבים עזי נפש" המה, ואותה עזות פנים שהייתה להם בגלגול הקודם יש להם גם עכשיו. ובאמת אין צורך להגיע לתקשורת, אבל כל מי שקצת שומע ומכיר רואה כמה גן חיות שלם מסתובב בינינו מגלגולים קודמים. ויש שאפילו פגיעה היא במין הזואולוגי להגדירם חיות, שהרי החיות לפעמים הרבה יותר אנושיות מכל מיני יצורים המסתובבים בינינו, ובעיקר בכנסת ובתקשורת, שלצערנו עזות הפנים שלהם והשנאה שלהם לכל דבר שבקדושה נוראים ואיומים.
האבן עזרא עומד על לשון "מי כְּהֶחָכָם": ה"א הידיעה אחרי כ"ף אינה דבר מצוי, והיה צריך לומר "מי כחכם". אלא שהה"א באה להורות על החכם הנודע, המפורסם, הידוע בעולם - וכמו שראינו במדרש, הכוונה למשה רבנו. ועליו נאמר: מי כהחכם המהולל והמפורסם, ומי יודע פשר דבר כמוהו, ומי יודע את פתרון החידה הנעלמת מעין כל כמו החכם הזה?
שהרי משה רבנו ביקש את פתרון החידה מאת השם - "הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ", והקדוש ברוך הוא לא השיב את פניו ריקם, אלא אמר לו "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ", ובזה הראה לו את כל מידת טובו והנהגתו את עולמו. כל השאלות המתעוררות בכל דור ודור נפתרו לו, וכמו שהמפרשים מבארים כמה וכמה סיבות לצדיק ורע לו ורשע וטוב לו. אם כן, מי הוא היודע את החידה שנשאלת לאורך כל הדורות - למה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ומדוע שלוו בוגדי בגד, שאלות ששואלים הנביאים לאורך הדורות? אומר לך: "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר" - זה משה רבנו, שרק לו נגלו התעלומות.
ולכן "חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא": החכמה שאדם קונה מאירה את פניו, ולפי רוב חכמתו כן רב אורו. והחכם ההוא, משה רבנו, שהיה נעלה בחכמתו מכל החכמים - שונה עוז פניו יותר מכולם, עד שהיו יראים מגשת אליו, שקרן עור פניו. ומה זה "קרן"? יצאו ממנו שתי אלומות אור כמין קרניים. ויש שטעו בזה וציירו את משה עם קרניים ממש, כמדומני מיכלאנג'לו, שחשב שהכוונה לקרן שמנגחים בה. ורק החכם הזה יכול להגיע לדבקות בעבודת השם, כי הוא יודע טעם כל מצווה ושורשה והנהגת העולמות, ומשיג את הכול בפנימיותו. "אחד מאלף מצאתי" - ומי באמת יכול להגיע לשלמות? רק משה רבנו.
אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים׃
ממשיך האבן עזרא: אני לא הגעתי למדרגת אביר החכמים הזה. טעמי המצוות, סברתם והגיונם נעלמו ממני, ואיני מבקש חשבונות רבים כמו שראינו בסיום הפרק הקודם. אני מבקש "פי מלך שמור" - מבלי לחקור ומבלי להתחכם. ואף ששלמה עצמו כן חקר וכן התבונן, ראינו שהגיע לטעויות קשות: לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו כסף וזהב - ובכל אחד מאלה חקר והתבונן. ייתכן מאוד שאת הדברים כאן הוא כותב לאחר הניסיון המר, אחרי שהתוצאות כבר נתגלו. ואז הוא אומר: מה המסקנה שלי? פי מלך שמור. אל תחקור חקירות יתרות, אלא את מה שהשם אמר - עשה, מבלי להתחכם.
מהו "ועל דברת"? אם נלך על פי הטעמים, על המילה "ועל" יש זקף גדול, וידוע שזקף גדול זוקף ועוצר את המילה. וכבר דיברנו לא פעם: הטעמים אומנם שונים מעדה לעדה - יש קריאה אשכנזית, מרוקאית, ספרדית ירושלמית, תימנית, וכל עדה מנגנת אחרת - ועם כל זה הוראת הטעמים אינה משתנה. אין עדה שהאתנחתא אצלה טעם מוליך; אצל כולם היא טעם מעמיד, הפסק גדול בפסוק, כמעט כסוף פסוק. וכן הרביע, וכן הזקף הגדול - כולם מעמידים אצל כל העדות, ואין הבדל אם תנגן במרוקאית, באשכנזית או בתימנית. נמצא שבנקודה הזאת לא היה שיבוש; השינוי היה רק במנגינות. ולטעמים יש משמעות.
ולכן אומר האבן עזרא: "ועל" היא מילה בפני עצמה עם הפסקה גדולה, ואין זה "על דבר אלוקים", שאז היה צריך להיות טעם מוליך. אלא "על" כאן כמו "עליון", וכמו "וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ". כלומר: הדבר שהשם דיבר - "ויקרא ארץ", מה שסידר את כל סדרי הטבע, מה שנשבע אחרי המבול שלא ישחית עוד את העולם, ומה שהשביע אותנו לקיים את מצוותיו - כל העניינים הללו נעלים וגבוהים מאיתנו, ולא נוכל לדעתם גם אם נרבה בהם חקירה. ולכן מסקנת שלמה: אל תרבה לחקור בטעמי המצוות, עשה אותן כמצוות מלך. רק משה רבנו, החכם היודע פשר דבר, השיג את ההשגות הללו בשלמות.
הפסיקתא זוטרתא מבארת ש"שבועת אלוקים" היא השבועה שנשבע השם לגאול אותנו מן הגלויות, וכמו שנאמר בישעיהו "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן", וכן "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ... כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ" - גם זו שבועה. אומר לך: על דבר שבועת אלוקים, תאמין בשבועה הזאת וצפה לה, תאמין בגאולה והמתן לה.
וזהו "שמור" - מלשון המתנה, כמו "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר", שפירש רש"י: המתין וציפה להתגשמות. וכן "שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" - יש חושבים שהכוונה לשומרים העושים שמירה, וטעות היא; הכוונה הממתינים לבוקר. וכמו שאומר חבקוק "אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ", וכמו שאומר דניאל בגלותו את הקץ "אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה". דע לך שיש שבועת אלוקים שהשם נשבע לגאול את עם ישראל, ונשבע לנו בכמה וכמה שבועות - וגם מה שעדיין לא ראית שהתגשם, שמור, המתן, זה עוד עתיד להתגשם.
רש"י מפרש: "אני פי מלך שמור" - אני צריך לשמור ולעשות את פי מלכו של עולם, שזה הדבר הטוב מכולם. "ועל דברת שבועת אלוקים" - לא שבועה שהשם נשבע לנו, אלא שהשם השביע אותנו; אנחנו נשבענו לו בחורב לשמור את המצוות. וזה מה שאומרים חז"ל בלא מעט מקומות, שאדם מושבע ועומד מהר סיני לשמור את מצוות השם.
ובדבר אחר מבאר רש"י ביאור נפלא: "מלך" כאן הוא מלך האומות הרודה בנו - אני נכון לשמור פי מלכי האומות המושלים בנו בגולגליות ובארנוניות. גולגליות הוא מס גולגולת, וארנוניות הם מיסים. "ועל דברת שבועת אלוקים" - ובתנאי שלא יעבירנו על השבועה שנשבעתי לאלוקיי. כלומר: אני עושה את מה שהם אומרים בכל מה שאינו נוגע לשבועת אלוקיי, ומה שנוגע לשבועת אלוקיי - אני מעדיף אותה על פני ציווי המלך.
וכאן מביא רש"י את המעשה המפורסם בחנניה מישאל ועזריה, שאמרו לנבוכדנצר בדניאל פרק ג': "לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא עַל דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ" - אין אנו נזקקים להשיב לך על הדבר הזה. ושואלת הגמרא על לשונם "מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר": למה כפלו? אם אתה קורא לו נבוכדנצר למה "מלכא", ואם "מלכא" למה נבוכדנצר?
אלא כך אמרו לו: אתה מלך עלינו לעבודה ולמיסים ולגולגליות - בכל מה שתצווה אותנו כמלך ואינו נוגע למצוות השם, "את מלכא". אבל על דא שאתה אומר שעלינו לעבוד עבודה זרה - נבוכדנצר אתה ולא מלך. ואם לא הבנת את המסר: "ואת וכלבא שווין" - אתה והכלב שווים. ובאמת יכלו לומר לו שהכלב טוב ממנו, שהרי הכלב עושה רצון קונו ואינו מורד בהשם, ואף אומר שירה בכל יום, ואילו אתה אינך עושה רצון קונך; אלא שכנראה עדיין רצו לנהוג כבוד במלכות ולא אמרו שהוא גרוע מן הכלב אלא שהוא שווה לו - וכנראה גם לא חששו כל כך לפגיעה בכלב.
למדנו מכאן יסוד עצום, אמת לאמיתה, שמאז ומעולם היווה אבן דרך בהנהגת כלל ישראל וביחסו אל המלכים שבתוכם הוא נמצא. עם ישראל הושבעו שלוש שבועות - שלא לעלות בחומה ושלא למרוד באומות העולם. אנחנו בגלות, ומי שבגלות צריך לשמוע למה שאומות העולם אומרים. והגם שמדי פעם נשמעים פה צפצופי עצמאות, מגיע הדוד סם ומסביר שכדאי להירגע, שאינך עצמאי כלל. עד שהיו שכינו אותנו המדינה ה-51 של ארצות הברית, הכוכב ה-51 שבדגל. אתה יכול לצפצף ולומר "או"ם שמום", אבל אם ארצות הברית סוגרת מחר את השיבר - אתה עם הלשון בחוץ. המציאות מוכיחה שאנחנו עדיין תלויים בהם, עדיין בגלות.
והיות וכן, בכל מה שקשור לעניינים גשמיים אנחנו מקבלים את מה שהם אומרים, ואדרבה - יש עניין שלא להתגרות באומות, שכשמתגרים באומות חוטפים אחר כך מכות קשות. הדרך שבה אנחנו בוחרים היא דרכו של יעקב אבינו: "וַיִּשְׁתַּחוּ שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו". אין מה לעשות, מלכות אדום היא המלכות האחרונה והקשה ביותר, וכל עוד היא המושלת - צריך להשתחוות. וזה סמל והוראה לדורות: עם עשו לא הולכים בכיפופי ידיים; אם תנסה בכוח, לא תצליח.
וכבר דיברנו על זה, שהיו שקשה היה להם עם הנרטיב של השואה, ולכן פיארו את מרד גטו ורשה, לומר: אל תחשוב שכולם הלכו כצאן לטבח, היו שנלחמו ומרדו והתקוממו. איני נכנס לדיון אם היה זה נצרך או לא נצרך, אבל העובדות הוכיחו שבאותו יום מחקו את כל גטו ורשה. ממקומות רבים אנשים ניצלו, ואילו את גטו ורשה מחקו עוד באותו יום. כשהכוח אינו בידיך, מה יש כאן? התאבדות. ונניח שתצליח - ומה השלב הבא? הולכים לכבוש את גרמניה? להוריד את היטלר מכיסאו? האם יש סיכוי של אחד למיליון למרוד בפיהרר? אלא מה, כל העניין הוא להראות שלא הלכנו כצאן - וזה רק עניין של כבוד עצמי.
ולכן הזכרתי לכם לא פעם שמצדה אינה מוזכרת במקורותינו כלל: לא בגמרא, לא בתלמודים ולא במדרשים. ולמה? כי מעשה מצדה אינו מעשה יהודי. שם נלחמו עד טיפת דמם האחרונה ולא נכנעו כדי ללכת בגלות, ובמלחמות היהודים מובא שהמלך אמר להם שאם ייכנעו יגלה אותם - ואמרו: נילחם ונמות, "טוב למות בעד ארצנו". וזה אינו יהודי. איני יודע אם זה אכן מה שנאמר אז, ויש אומרים שטרומפלדור הפליט קללה ברוסית, אבל גם אם כך אמר - אין זה יהודי. "טוב למות"? לא. "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ". לעולם אין זה טוב למות. למות על עיקרון מקודש - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - שם כתוב שייהרג ואל יעבור, ויהיה מוכן למסור נפש. אבל "בעד ארצנו"? תהיה יהודי כאן, תהיה יהודי בגולה, העיקר תהיה יהודי, שומר מצוות. את התורה לא קיבלנו כאן אלא במדבר, ללמדך שאדם צריך להיות ירא שמיים בכל מקום.
ועל מה מחנכים היום את הנוער? על הפנתאון של הגבורה, על אלה שלא היו מוכנים לוותר, על סיורים למצדה. זה אינו יהודי. אם האפשרות היא לחיות כשומר מצוות - הישאר חי ושומר מצוות, גם מושפל, גם מגורש, גם בגלות, ואל תאמר "מַתִּי כגיבור". למי נתת משהו, מה עשית בזה, ומי ציווה אותך על כך? לכן מצדה נמחקה מן הזיכרון היהודי לגמרי, שלא יעלו אותה על נס ולא ישתמשו בה ככלי לומר שכך צריך לנהוג. ודאי שאין זו הדרך. וזה בדיוק מה שאמרו חנניה מישאל ועזריה: אם אתה מצווה אותנו כמלך על מיסים וארנוניות - את זה ניתן; אבל אם אתה חושב שמכוח מלכותך נשמע לך לעבוד עבודה זרה - בשבילנו אתה והכלב שווים.
הפרק פותח בשאלה "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר" - ומשיב שהחכם השלם, היודע את פשר החידות והתעלומות, הוא משה רבנו, שחכמתו האירה את פניו עד ש"עוז פניו ישונא" והיו יראים מגשת אליו. מתוך כך למדנו שהחכם האמיתי הוא זה שיודע לפרש משנתו ולבאר לתלמידיו, כשולחן ערוך, ושמי שמשאיר דברים סתומים לכבוד עצמו עושה מלאכת שמיים רמיה. ולמדנו גם שעז פנים מותר לשנאותו, לפי שאין הוא בא לידי תשובה שאין בו כניעה. ומכיוון שאיננו במדרגת משה, מסקנת שלמה היא "אני פי מלך שמור": לקיים את מצוות מלכו של עולם בלי חקירות יתרות, להמתין ולצפות לשבועת הגאולה, ובמה שנוגע למלכי האומות - לשמוע להם בגולגליות ובארנוניות, אך לא בדבר הנוגע לשבועת אלוקינו.