בחלק האחרון של פרק ז' שלמה המלך מסכם את חיפושיו: הוא מבקש למצוא את החכמה, מנסה לאתר את הסיבה לכך שהאדם נכשל ואינו משלים את נפשו, ומגיע בסופו של דבר למסקנה אחת גדולה - שהאדם עצמו חתום על קלקוליו. בדרך הוא מלמד אותנו יסוד עצום: "אחת לאחת למצוא חשבון" - הכל מצטרף, לטוב ולמוטב.
וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ, טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ׃
הגמרא בברכות (דף ח') אומרת: במערבא, כד נסיב איניש איתתא - כשאדם היה נושא אישה - אמרי ליה הכי: "מצא או מוצא?". זה היה קוד שהחתן אמור להבין. "מצא" - דכתיב "מצא אישה מצא טוב"; "מוצא" - דכתיב "ומוצא אני מר ממוות את האישה". באיזו מחלקה אתה נמצא? ולכאורה יש כאן סתירה בדברי שלמה עצמו: האם האישה היא "מצא טוב" או "מר ממוות"? נאמרו על כך תירוצים רבים, וכל מי שהיה באירוסין או בשבע ברכות שמע חלק מהם. נביא כמה מהם על קצה המזלג.
הסבר אחד: כשהאדם בעצמו הוא ה"מוצא" - זה מר ממוות. אבל כשהוא לוקח את מה שהקדוש ברוך הוא מזמן לו, זהו "מצא אישה מצא טוב". "ומוצא אני" - כשאני המוצא, מחפש במועדון ובכל מיני מקומות שאינם דרכי זיווג מאת השם, לא בדרך של שידוך אלא בדרך שהוא ימצא בעצמו - זו בחינת "מר ממוות".
הסבר שני: "מצא אישה מצא טוב" - אישה סתם; אבל "מוצא אני את הָאִשָּׁה" בה' הידיעה - זה מר ממוות. אם לקחת אשת בית, כדברי הגמרא "נחות דרגא וסב איתתא", אישה שתהיה כנועה כלפיו - זה טוב. אבל אם לקחת את "האישה" בסטייל, שפתאום מרגישה מי הוא בכלל ולמה שהיא תפרנס אותו - זהו גדר של מר ממוות.
עוד אומרים על דרך הגימטריה: "איש" בגימטריה 311, "אישה" בגימטריה 306, אבל "האישה" - 311. כשהאיש 311 והאישה 306, האיש הוא המשפיע והוא מעליה - "מצא אישה מצא טוב". אבל כשהיא "האישה", 311, שווה לו בדיוק - היא דורשת בבית שוויון זכויות: היום אני עשיתי כלים, היום אתה תעשה כלים; לשיעור לא תלך, יש דברים לעשות. זה "מר ממוות". ומספרים על אחד שהלך עם חברו, והרים טלפון הביתה: "ברכה, תדליקי עכשיו את הדוד, אני לא רוצה שיקרה כמו אתמול שהגעתי ולא היו מים חמים - עכשיו, מיד". ניתק את הטלפון. אמר לו חברו: "פששש, אתה תופס בבית קצר". ענה לו: "כן חביבי, אני הכי שונא לשטוף כלים עם מים קרים"... על כל פנים זהו ענייננו: קח אישה שאינה "האישה", בדרגה אחת קצת פחות, וזהו "מצא אישה מצא טוב".
הסבר נוסף: "מצא אישה מצא טוב" - אדם מגיע הביתה ומוצא אותה בבית, מצוין. אבל כשכל פעם הוא מוצא אותה במקום אחר - פעם בקניון, פעם בשופינג, פעם פה ופעם שם, כל פעם מוצא אותה מחדש במקום אחר - זה מר ממוות.
הגר"א מדייק בלשון: "מצא אישה מצא טוב" נאמר בלשון עבר, ואילו "ומוצא אני מר ממוות" בלשון הווה. ולמה? מפני שזהו דבר אמיתי מאוד בהבנת הליכי נפש האדם. כשיש לאדם דבר טוב, הוא מתרגל אליו מהר מאוד ואינו מרגיש כמה טוב לו. מתי הוא מרגיש? כשלוקחים לו אותו. אבל דבר רע - לזה אדם לא מתרגל; הוא כל הזמן יקטר, כל הזמן ירגיש קושי, כל הזמן יתלונן. לכן הטוב נאמר בלשון עבר: "מצא" - מצא אותה לפני שלושים שנה, התחתן וגמרנו, וכבר אינו מרגיש שהוא חי בגן עדן ואינו יודע כמה להודות להשם. ואילו הרע - "מוצא אני", בהווה, כל הזמן מוצא מחדש.
מספרים על אחד שהגיע לרב וסיפר שאשתו זורקת עליו צלחות. שאל אותו הרב: כמה זמן אתה נשוי? אמר לו: עשרים שנה. אמר לו: ומה קרה שהגעת דווקא עכשיו? השיב: עכשיו היא התחילה לפגוע... ועוד מספרים על אדם שאשתו הייתה כל הזמן זורקת עליו חפצים. לבסוף נפטרה לבית עולמה, וחזר מן ההלוויה בטוח שהכל נגמר. והנה נשבו רוחות, ועציץ שהיה למעלה התנדנד, וברגע שנכנס לבית - טראח, נפל מלמעלה. אמר: תגידי, גם מלמעלה את ממשיכה?... זהו "מוצא" - הרע תמיד בהווה. וכל זה בא ללמדנו שגם לטוב אסור להתרגל, ויש להודות לקדוש ברוך הוא בכל יום על הטוב שנתן לנו.
רְאֵה זֶה מָצָאתִי אָמְרָה קֹהֶלֶת, אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן׃
הפסיקתא זוטרתא אומרת: אמר רבי יצחק, אדם נכשל בחטא ונתחייב מיתה - מת שורו, אבדה תרנגולתו, נשברה צלוחיתו, ניקף אצבעו בשוק ויצאה ממנה טיפת דם, מקצת נפש ככל הנפש. הדא הוא דכתיב "אחת לאחת למצוא חשבון" - למצות החשבון, למרוק עוונותיו.
כמה נפלא הדבר. אנו מבקשים בתפילה "אבל לא על ידי ייסורים וחולאים רעים" - וכי יש ייסורים טובים וחולאים טובים? אלא פעמים רבות מגיע לאדם עונש חמור, והקדוש ברוך הוא אינו מביא אותו במלוא חומרתו. משל למלך שאמר לבנו שאינו רוצה עוד לראות את פניו, ואם יבוא - יזרוק עליו את הסלע שבפינת הארמון. לימים התגעגע המלך לבנו, והבן פחד לבוא. שאל המלך את החכם: כיצד אפטר מן הדבר, הרי נשבעתי? אמר לו: קח מן הסלע, שבור אותו לפירורים ולחצץ, וזרוק עליו כל פעם קצת - כך תקיים את שבועתך והוא לא יינזק. זהו בדיוק מה שאנו מבקשים: ריבונו של עולם, אם כבר מגיעות לנו צרות - שלא יהיו בלוקים, שיהיה חצץ.
וזהו "אחת לאחת למצוא חשבון" - הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם בדברים קטנים, ובהם ממצה את החשבון עד שיגיע לידי השלמה, ולא בעונש אחד ששובר את האדם לרסיסים. הגמרא שואלת עד היכן תכלית ייסורים, ומשיבה: אדם שהכניס ידו לכיס להוציא מטבע אחת ועלתה בידו אחרת, או שלבש את בגדו הפוך. ייסורים - אבל קטנים ביותר. על זה אנו מתפללים: אם כבר מגיע לנו, שיהיה "אחת לאחת למצוא חשבון" - נשברה צלוחיתו, ניקף אצבעו ויצאה ממנה טיפת דם, למצות את החשבון ולמרק את העוונות.
הסבר נוסף ב"אחת לאחת למצוא חשבון": מצווה אחר מצווה עד שנעשה חשבון גדול. מלמד שהקדוש ברוך הוא מצרף כל פרוטה ופרוטה שאדם נותן לצדקה לחשבון גדול. האדם נוטה לזלזל במצוות קטנות, בפעולות פעוטות ובזוטות; אנחנו מעריכים מבצעים גדולים ועצומים, ולזה קל לרתום אותנו, אבל כשמדובר במשהו קטן - "קח מישהו אחר". וזו טעות גדולה. דווקא מדברים שאדם דש בעקביו מתמצה חשבון גדול.
בכולל אחד קבעו, מלבד הסדרים הקבועים, גם סדר לימוד של חמש דקות: מגיעים, פותחים את הגמרא, לומדים חמש דקות וסוגרים. ולמה? כדי לייקר ולהעריך בעיניהם חמש דקות. שהרי כשאדם בא לסדר של שעתיים, עשר דקות הן סקירה כללית - מה היה, ומה אמר ראש הממשלה, ואם תהיה ממשלה או לא - ורק אחר כך "טוב, איפה היינו?". אבל כשהסדר עצמו הוא חמש דקות, אי אפשר לדבר עשר דקות; מיד כשהוא מגיע הוא מתחיל ללמוד, שאם לא כן לא יישאר כלום. זהו חינוך להעריך מהי דקה ומהן חמש דקות. ועל גדולים רבים נאמר שקנו את עולמם בדקות הספורות.
מספרים על רבי משה פיינשטיין שערך פעם סיום. שאלו אותו: הרב אינו רגיל לערוך סיומים, מדוע הפעם? אמר להם: זהו סיום לא רגיל. שאלו: במה? אמר להם: כל פעם מזמינים אותי - פעם לחתונה, פעם לברית, פה להיות סנדק ופה מסדר קידושין - והמציאות היא שרוב האנשים אינם מגיעים בזמן. צריך להמתין לאבי הבן, למוהל, לדוד, לצלם. אמרתי: מתבזבזות דקות יקרות. לקחתי איתי גמרא והתחלתי ללמוד את הש"ס מן הדקות הללו בלבד - ומהדקות הללו עשיתי סיום. זהו "קובץ על יד ירבה", חשבון לחשבון מצטרף לחשבון גדול: אחת לאחת למצוא חשבון.
ותדע לך שפרוטה לפרוטה מצטרפת. אל תאמר: מה שווה הפרוטה שנתתי לצדקה, חצי שקל, נו באמת. לא אדוני - פרוטה לפרוטה מצטרפת, והכל בסופו של דבר ייחשב לחשבון גדול.
רש"י מבאר: כל המצוות שהצדיקים עושים והעבירות שהרשעים עוברים נמנות לפני הקדוש ברוך הוא אחת על אחת, עד שמצטרפות לחשבון גדול. וכן הגמרא במסכת סוטה (דף ח') אומרת: רבי מאיר היה אומר, מניין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול? תלמוד לומר "אחת לאחת למצוא חשבון". אדם אינו נעשה צדיק ביום אחד, אלא עושה עוד מצווה ועוד מצווה ועוד מצווה; וכן להיפך, אדם אינו נעשה רשע ביום אחד, אלא אחת לאחת עד שמצטרף, השם ירחם, לחשבון גדול.
דיברנו על כך לא פעם: האדם היום מחפש את האינסטנט, את המהיר ואת המיידי. פעם ידעו שדברים לוקחים תהליכים, ולכן הייתה גם סבלנות. היום אין סבלנות, אנשים רוצים הכל ביד ומיד ועכשיו, וזה דבר הרסני - משום שהוא גורם לאדם לא להשקיע. אין לו סבלנות להמתין, ולכן אינו משקיע. בזמנם ידעו שדברים לוקחים זמן, ולכן אדם השקיע, התאמץ והתייגע, וידע שפירות אינם נקטפים מיד. היום אדם רוצה להגיע אל המוכן ולהצליח מיידית, וכשהוא רואה שזה מתמהמה ולוקח זמן - הוא מתייאש, נשבר ועוזב. וחבל מאוד. צריך לדעת: אחת לאחת למצוא חשבון.
את החפץ חיים שאלו פעם: רבי, איך גדלים? השיב להם: באמת אין כאן משהו מיוחד. קמים בבוקר, נוטלים ידיים, הולכים לבית הכנסת, מתפללים שחרית, אוכלים פת שחרית, הולכים לבית המדרש ולומדים עד הצהריים, הולכים הביתה, אוכלים ארוחת צהריים, נחים קצת, קמים לסדר שני, מתפללים מנחה וערבית, ארוחת ערב, סדר שלישי, והולכים לישון. זהו. לא תמצאו שום דבר חריג מגדר הטבע - ואדרבה, הוא היה נגד החריגות: נגד אלה שיושבים ולומדים עד שעות מאוחרות לפנות בוקר ואחר כך קמים מאוחר, ונגד כל מיני פעולות חריגות. הדרך הנכונה להצליח היא "אחת לאחת למצוא חשבון". כל מי שלמד דף יומי מכיר את הכלל הזה: עוד יום דף ועוד יום דף, ואחרי שבע שנים אתה מגלה שהש"ס מאחוריך. לזכור אותו זו מעלה נוספת ולדעת אותו מעלה נוספת, אבל עצם זה שלמדתי בכל יום והתמדתי והשגתי - זהו אחת לאחת למצוא חשבון. עוד יום ועוד יום ועוד קצת, ובסופו של דבר תמצא חשבון גדול.
לכאורה הדבר תמוה: עד כאן ראינו "אמר קהלת" בלשון זכר, וכאן "אמרה קהלת". רש"י מבאר: "אמרה קהלת" - אמרה קבוצת החכמה, ואמרה נפשו המשכלת המקבצת את החכמה. "קהלת" הוא מלשון להקהיל, לקבץ; נפשו של שלמה היא המקבצת את החכמה כולה. לכן אפשר לומר על שלמה בלשון זכר שהוא המקבץ - הוא הקהלת; ואפשר להתייחס למקום שבו החכמה נקבצת, היא נפשו המשכלת, ואז זה לשון נקבה.
ורש"י מביא מן המדרש: אמר רבי ירמיה בן אלעזר, רוח הקודש פעמים מסיחה בלשון זכר ופעמים מסיחה בלשון נקבה. אל תתפלא על כך. "עזרי ומפלטי" - ולעומתו "כי אתה עזרתי", בלשון נקבה; כתוב אחד אומר "קול מבשר" וכתוב אחד אומר "מבשרת ציון". וכעין זה כותב ה"אמרי שפר": שלמה המלך המציא לעצמו את השם הנכבד הזה, "קהלת", על שם שהקהיל חכמות ודברי מוסר ומליצות הרבה; והלשון "אמרה קהלת" כמו "חלקי השם אמרה נפשי" - מדובר על הנפש, שהיא לשון נקבה.
מוסיף ה"אמרי שפר": נפשי אומרת לי "ראה זה מצאתי" - הנה מצאתי סיבה אחת למכשול העוון, ובלי ספק אמצא עוד סיבות, ואז "אחת לאחת למצוא חשבון" - אמצא את חשבון כל המעשים שעליהם התפלאתי. ומהי אותה סיבה שחשבתי שמצאתי? "ומוצא אני מר ממוות את האישה" - הנה מצאנו מי אשם בכל. אלא שבסופו של דבר אני רואה שלא כן הוא.
אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי, אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי׃
אומר ה"אמרי שפר": לא רק שלא מצאתי סיבות נוספות למכשול העוון - "אשר עוד ביקשה נפשי ולא מצאתי" - אלא אפילו הסיבה שחשבתי שמצאתי אינה טעם מספיק. שהרי התבונן: וכי לכולם יש נשים רעות? "אדם אחד מאלף מצאתי" - רק אחד מאלף שכל תכליתו ושאיפתו לעשות טוב, לעבוד על מידותיו ולהתקדם ברוחניות. וכי תאמר שלתשע מאות תשעים ותשעה הנותרים יש נשים רעות? ועוד: "ואישה בכל אלה לא מצאתי" - כשחיפשתי אדם הגון וצדיק, בתוך כל אלה לא מצאתי אישה. ואם כן, את האישה מי הכשיל? האיש עוד יכול לטעון שיש לו אישה רעה, אבל האישה - מה תאמר, שיש לה אישה רעה? הרי שגם הטעם שחשבתי שמצאתי לכך שאין האדם משלים את נפשו אינו מספיק.
רש"י מבאר "אשר עוד ביקשה נפשי ולא מצאתי" - כמה וכמה דברים ביקש ולא מצא: חיפש אישה טובה ולא מצא, וכן "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו" - כמה וכמה דברים שחיפשתי ורציתי למצוא ולא מצאתי. ועל "אדם אחד מאלף מצאתי" מביא רש"י מן הגמרא: בנוהג שבעולם, אלף נכנסים למקרא - ואין יוצאים מהם להצליח ולעלות למשנה אלא מאה; מאה נכנסים למשנה - ואין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה; ומאותם עשרה שנכנסים לגמרא, אין מצליח מהם אלא אחד להוראה, להיות מורה הוראה לרבים. נמצא שמכל אלף רק אחד מגיע לכך. ועם כל זאת "ואישה בכל אלה לא מצאתי", ולכן אומר רש"י: צריך אתה להיזהר בה, כי כולן דעתן קלה עליהן.
לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי, אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים׃
רש"י מפרש: רק דבר זה מצאתי - שבאה התקלה על ידה. אישה בדרגת רוחניות לא מצאתי בכל אלה, אבל כן מצאתי שהתקלה באה על ידה. כיצד? "אשר עשה האלוהים את האדם ישר" - הקדוש ברוך הוא ברא את אדם הראשון לבדו וברא אותו ישר; "והמה" - לאחר שקיבל עזר בצורת אישה שנצטרפה אליו ומאחד נעשו "המה", אז "ביקשו חשבונות רבים", מזימות ומחשבות של חטא. כך נדרש במדרש: כל עוד היה האדם לבדו היה נשמר, וברגע שנעשו שניים ביקשו חשבונות רבים והלכו לחפש להם דבר עבירה.
ה"אמרי שפר" אומר שעל עניין זה הרבו הקדמונים לדבר נכבדות. גם הרמב"ם השיב בזה כנגד חכם אחד שטען שהאדם נברא לרעתו, וגם רבי שניאור זלמן מליאדי בפירושו לתורה הלך אחר דברי הרמב"ם ודיבר בזה דברים נמרצים בטוב טעם ודעת, לסתור את דברי אותו חכם בעיניו. ועל סמך מה טען אותו חכם? שהתבונן וראה שרוב הזמן רע לו לאדם ואין לו טוב, ומכאן הסיק שהאדם נברא לרעתו.
אלא שידועה שיטת הרמב"ם, שרוב הייסורים של האדם - האדם מביא אותם על עצמו. "איוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף ליבו": את רוב הצרות והייסורים האדם מביא על עצמו, ואחר כך הוא זועק, מתלונן וכואב ובא בטרוניה כלפי קודשא בריך הוא. וכל המתבונן יראה שברוב העניינים כך הוא. הצער שיש לאדם מילדיו נובע לרוב מן החינוך הקלוקל שנתן להם; אילו היה מחנך אותם כראוי, בדרך עבודת השם ויראת השם, היה רווה מהם נחת. וכן בעניינים בריאותיים: רוב הבעיות הבריאותיות, כמו שכותב הרמב"ם, נובעות מן המאכלים שהאדם אוכל, ומי שיאכל כפי שהוא ממליץ - הרמב"ם ערב בעדו שלא יחלה לעולם, אלא אם כן חס ושלום מגפה. וכן הרבה מכישלונות האדם באים בעקבות פעולות לא הגיוניות שעשה, ועל ידן הביא את עצמו לידי כישלון.
בא שלמה המלך להוכיח לך: הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בדרך של שלמות. ואם אתה רואה קלקולים לאחר מכן - אין זה כדברי אותו חכם שבזמן הרמב"ם שהשם ברא את האדם לרעה; השם ברא אותו לטוב, והאדם לבדו חתום על הקלקולים. אל תדביק זאת לריבונו של עולם - זה שייך לך.
וכך מבאר הרב את מהות האדם ביום היבראו: היה עצם זך וטהור, נפשו הייתה שולטת על כל כוחות הגוף, ולא הורכבה בגוף הרכבה מזגית אלא הרכבה שכנית - כלומר החיבור לא היה מיזוג, אלא כמו שכן הדבוק לצידו ואינו חלק ממנו. כל ציורי נפשו היו מלאים אמת וענוות צדק, וכל ידיעתה הייתה רק באושר האמיתי, וכל מושגיו היו רוחניים בלבד. אך את הדעת טוב ורע - שהוא הטוב המדומה, טוב העולם הזה, שהוא טוב ורע ביחד - לא ידע עדיין. את המושגים של טוב העולם הזה, את המגושמות, את זה שהוא ערום - כל זה לא ידע כאשר השם בראו.
ומי הביא עליו את הכל? רק באוכלו מעץ הדעת, שחטא את נפשו. כי מסגולת אותו עץ היה לעורר את תאוות הגוף ואת ציורי הקנאה והתאווה והכבוד, ועל ידי זה הצמיח בנפשו דעת טוב ורע יחד - פתאום התחבר בו רע עם טוב, טוב בבחינת הגוף ורע בבחינת הנפש. ומאז החל האדם לטבוע ביוון מצולות התאוות והרעות, ואין כוח בנפשו ובשכלו להרחיקו מהן. ועל מי תלונתך? אילו שמעת בקול השם ולא אכלת מעץ הדעת, לא היית מגיע לכל זה. מלאכי השרת רצו לומר לפניו שירה, מזגו לו יין וצלו לו בשר; ואומר האור החיים הקדוש שאילמלא חטא היה נשאר בגן עדן עד ליל שבת, מקדש על היין - שהוא היין המשומר בענביו - והיה העולם בא על תיקונו. הארכתי בזה בספר משנת הגלגולים, בביאור חטא אדם הראשון ותיקונו לאורך הדורות.
על כל פנים אנו רואים שהאדם קלקל בעצמו, גורש מגן עדן, נשמתו נתפלגה לשש מאות אלף חלקים, וצריך ששת אלפים שנה כדי שכל אחד ואחד מאיתנו יתקן ניצוץ מנשמתו של אדם הראשון, וכולי האי ואולי יבוא הכל בסופו של דבר לידי תיקון. אבל על מי חתום הכישלון הזה? עליך. אין כאן תלונה כלפי קודשא בריך הוא - השם ברא אותך שלם.
וזהו שרמז לנו כאן שלמה המלך: "אשר עשה האלוהים את האדם ישר" - השם ברא את האדם ישר והזהיר אותו לטובתו שלא יאכל מן העץ, שלא ילך באורחות עקלקלות ולא ייפול. "והמה ביקשו חשבונות רבים" - האדם הוא האשם בצרות הבאות עליו. אל תחפש להאשים את זה או את ההוא, את האישה או כל אחד אחר - האשם את עצמך: למה אינך הולך ישר כמו שברא אותך האלוקים. וזה כבר התחיל אצלנו מאדם הראשון; ואם האדם יתקן זאת, אכן יזכה להגיע לדבקות שלמה בבורא יתברך.