פתיחה: חקירתו של שלמה על סיבת הרע
בפסוקים שלפנינו שלמה המלך מתאר את מהלך החקירה הגדולה שלו. הוא סובב ומחפש להבין את חשבון הבריאה, את חכמת הנהגת הקדוש ברוך הוא בעולמו, ובעיקר - הוא מחפש להבין תמיהה אחת שאינה נותנת לו מנוחה: איך ייתכן שאדם, שיודע היטב שהמעשה שלפניו מזיק לו ומאבד את נפשו, בכל זאת נמשך אחריו. את התשובה לתמיהה הזאת הוא ייתן בפסוק שאחריו.
"סבותי אני ולבי" - מה חיפש שלמה
סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חׇכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת׃
רש"י מפרש: "סבותי אני לדעת ולתור ולבקש" - חכמת פרשת פרה אדומה. זה העניין של "לדעת ולתור ובקש חכמה". "וחשבון" - הכוונה לחשבון קץ הגאולה. גם את זה ביקש שלמה לדעת, את אותו חשבון המובא בספר דניאל, "עידן ועידנים ופלג עידן". אמנם ספר דניאל נכתב לאחר שלמה, אבל על כל פנים העניין הוא להבין מתי תבוא הגאולה. על זה אומר שלמה: סבותי אני להבין, וראיתי עד כמה החכמה הזאת רחוקה ממני, עד כמה גם בזה אין לי תפיסה והבנה.
ומה זה "ולדעת רשע כסל"? מפרש רש"י: לעמוד על סוף דעתה של מינות וסכלות, שהיא הוללות ושיעמום מעורבבים בה. כלומר בכפירה ובכסילות מעורבים דברי הוללות וסכלות. כל אותן תפיסות משונות של הפנתיאון היווני והרומי, כל סיפורי מלחמות האלוהים והכוחות הרוחניים - "מרבים הבל", כלשון המלבי"ם. אומר שלמה: אני רואה ששם יש הרבה הוללות וסכלות, כל מיני תיאוריות מופרכות על מלחמות שהיו כביכול בתחילת בריאת העולם ושמהן נברא העולם, ועוד הבלים ושטויות. סבותי אני כדי ללמוד, ואני רואה כמה מעורבבת בזה סכלות והוללות ו"משועמם שבה" - ורש"י מביא ששיעמום הכוונה שיגעון, דברים שיש בהם משום שיגעון.
האמרי שפר: לחפש את חשבונו של הבורא
האמרי שפר מסביר שכאן שלמה המלך מתאר כיצד התחיל לסובב ברחבי העולם, לדעת ולתור ברבבות היצורים שבעולם, כאדם המתבונן במכונה כדי להבין איך היא עובדת ומה צורת מלאכתה. כך אומר שלמה: תרתי לבקש חכמה וחשבון - להבין את חשבון האלוקים במעשיו. למה לזה יש שפע רב ולזה אין? למה זה פיקח גדול והשני לא? למה זה נברא בריא וזה חולה? למה את זה ישפיל ואת זה ירומם? את כל זה סבותי אני לראות: על פי איזה חשבון הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו.
התמיהה הגדולה: למה אדם בוחר ברעל
"ולדעת רשע כסל והסכלות הוללות" - כאן, אומר האמרי שפר, שלמה חוקר חקירה נוספת, ושאלה אחת אינה נותנת לו מנוחה. הרי אם אדם רואה מאכל אשר תאווה הוא לעיניים, והוא חושק בו מאוד, ולאחר הכנות רבות הוא ניגש לאכלו - ופתאום מישהו אומר לו: רגע, נראה לי שנפל לכאן קצת רעל, לא בטוח, אבל נראה לי - מיד הוא מאבד את התיאבון. וגם אם לא יאבד את התיאבון, על פי שכל הוא מבין: אני לא נוגע בזה. ואם יאמרו לו שזה סיכוי של אחד למאה? אם ייתנו לאדם אקדח עם כדור אחד מתוך מאה ויאמרו לו: ירה בראשך - הוא לא יירה. אחד למאה ותפסיד מאה שקלים - ניחא. אבל אחד למאה ותפסיד את החיים - מי מהמר הימורים כאלה?
מכאן רואים שכאשר לאדם יש פיתוי גדול וניסיון גדול, אבל הוא מבין שהדבר מזיק ומסוכן - הוא מתרחק. ואם כן, שואל שלמה, מדוע אנו רואים שאדם מתפתה אחרי תאוות העולם הזה? הרי בתאוות העולם הזה מסוך רעל, אין בהן ספק, הן ממיתות את הנפש, והאדם יודע את זה מראש. אדם יודע שכל ההימשכות הזאת אינה מובילה אותו לחיי נצח, זה ברור לו - ואף על פי כן הוא נמשך. איך ייתכן?
רשע כסל מול סכלות הוללות
שלמה מחלק את הפסוק לשניים: יש עבירות שהן "רשע כסל", ויש עבירות שהן "סכלות הוללות". אדם שעושה דבר ואחר כך מתחרט - כואב לו הלב על מה שעשה ועל הכישלון - אומרים עליו "הסכלת עשׂו", תראה מה עשית. ואם הוא כבר התחרט ובוחר בזה שוב, הרי זו סכלות על סכלות. ואם ידע מראש שיינחם על מעשהו ואף על פי כן עשה - אין לך סכלות גדולה מזו. לפי זה השם "סכל" מתאים לכלל העוונות, שהרי זו סכלות שאדם יודע שהוא עתיד להתחרט ובוחר בעוון בכל זאת.
אלא שיש עוונות של "רשע כסל": רצח, חמס, גזל, עושק - בהם ניכרת רשעות. כלל העוונות הם כסל, כפי שאמרנו, אבל באלו יש גם רשעות: לקחת דבר שאינו שלך, לפגוע באדם אחר בצורה קשה, לחמוס, לרצוח. זה לא סתם כסל, זה כסל שיש עמו רשע. ולעומתם יש עבירות שהן "סכלות הוללות" - עבירות של טירוף הדעת: דיבורים אסורים, ניאוף, מאכלות אסורות. שם אי אפשר לומר שניכרת רשעות, האדם לא הזיק לאף אחד במעשהו, אבל יש כאן טירוף הדעת בעצם הפעולה. על שני אלה אומר שלמה: אני תמה. בין בעבירות שבהן ניכרת רשעות האדם, ובין בעבירות שבהן ניכרים ההוללות וחוסר הדעת, הטיפשות וההימשכות אחר התאוות - איני מבין מה הסיבה לאיוולת הזאת שהאנשים נמשכים אחר אותם עוונות.
הספורנו: הנחש, חוה ואדם
הספורנו מסביר את הפסוק על הנחש, על חוה ועל אדם הראשון. "רשע כסל" - זה הנחש, שנהג ברשעות ובכסלות כאשר הלך להחטיא את אדם וחוה. "והסכלות" - זו חוה, שהקשיבה לו ולא חששה לעונש; הרי היא עצמה הזכירה שביום שנאכל ממנו מות נמות, ואחר כך הולכת ואוכלת - זו סכלות. "הוללות" - זה אדם הראשון, שהוא עצמו הזהיר את חוה, ופתאום חוה מביאה לו לאכול והוא אוכל. זו הוללות: ליפול לדברי המינות של הנחש, שאמר "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" - כאילו הוא אכל מן העץ וברא עולמות, וגם אתם תוכלו. אומר שלמה: ראיתי את כל זה ולא הבנתי איך יכול להיות רשע כסל של הנחש, סכלות של האישה והוללות של האיש.
המלבי"ם: מהו כסל, מהי סכלות ומהי הוללות
המלבי"ם בספר הכרמל מבאר את המילים עצמן. "כסל" - זה אדם שבוטח שלא יקרה לו רע. "כסלם" המופיע בתהילים ובמקומות נוספים פירושו הביטחון שהם בוטחים בו בלי שתהיה להם סיבה לבטוח. הוא סומך, הוא רגוע, "אל תדאג, יהיה בסדר" - זה נקרא כסל. "סכלות" - זה אדם שנוטה מדרכי החכמה מתוך תאווה או מתוך הרגל, אדם כזה נקרא סכל. ולכן מובן שהסכלות מוגדרת כהוללות: הרמב"ם מגדיר הוללות כחיסרון הדעת ושיגעון. אדם הנילוז מחוקי החכמה מחמת תאוותו והרגלו - זהו שיגעון ממש.
סיפר לי יהודי על אדם חולה סוכר, השם ישמור, שיום אחד הגיע אליו לאחר שקטעו את רגלו. שאל אותו: תגיד לי, אתה לא נשמר? ענה לו: מה אני אעשה, אני אוהב לאכול. הייתי בהלם. אדם אוהב לאכול - אתה לא אוהב יותר לחיות? הרי ברור שמי שאינו נשמר, הדברים באים בשלבים, אבל השלבים הבאים ברורים. ובאמת, אחרי זמן הוא לא ראה אותו יותר; פגש את בנו, והתברר שנסעו להר המנוחות. זה בדיוק מה שכותב המלבי"ם: הנילוז מחוקי החכמה מחמת תאוותו והרגלו. הוא שטוף בתאווה ויודע שהוא מזיק לעצמו. איך זה נקרא? אומר שלמה: הוללות. ואומר המלבי"ם: הוללות היא שיגעון. אתה מבין מה זה גורם לך, אתה רואה את הנזקים - ולמה אתה ממשיך באותה סכלות והוללות?
"ומוצא אני מר ממות את האשה" - התשובה
וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ׃
רש"י מפרש: מוצא אני מר ממוות את האישה, שהיא קשה מעשרה דברים הקשים שנבראו בעולם, כדאיתא בבבא בתרא בפרק השותפים. ומוצא אני דבר מר וקשה ממנה - וזאת האישה היא האפיקורסות. אין דבר מר ממוות וקשה יותר מן הכפירה. אתה מנסה לדבר עם אפיקורס, מנסה לשכנע אותו - ואתה רואה שהאדם נעול. עדיף לך לברוח ממנו. "דע מה שתשיב לאפיקורס" - לא נאמר "לך והשב לו", אלא שאתה תדע לעצמך מה להשיב, כדי שלא תתפעל מן הקושיות וההשגות שלו ושיהיו לך תשובות לכל השאלות. אבל לרוב, את האפיקורס אי אפשר להחזיר בתשובה, ואין קשה ממנה.
"מצודים וחרמים לבה" - חרמים היינו מכמורת, כלומר רשת, כפירוש רש"י. האפיקורסות לוכדת את האדם ואוספת אותו במכמורתה. לכן שלמה המלך במשלי מרבה כל כך להזהיר מן האישה אשר בחלק שפתותיה מושכת את האדם - וחז"ל אומרים שהכוונה למינות ולאפיקורסות. "אסורים ידיה" - ידיו של האדם אסורות בידיה; מי שהחזיק באפיקורסות נקשר בקישורי עבותות. "אסורים" היינו קשורים, ידיו קשורות בידיה. היא קושרת אותו ולופתת אותו בצורה שאחר כך קשה לו מאוד להיפרד. לא רק שזו רשת ומצודה, אלא שמן המצודים והחרמים הללו קשה אחר כך לצאת.
גם הפסיקתא זוטרתא אומרת: "מוצא אני מר ממוות את האישה" - זו מינות, שמטה את העולם להדיח אותו מתחת כנפי השכינה. וכן כל דת רעה שהיא חוץ מתורת משה איש האלוקים ומחכמי ישראל נקראת מר ממוות. כל דבר שהוא מחוץ לתורה, מחוץ למה שנמסר לנו ממשה, הוא בגדר מר ממוות.
האמרי שפר: סיבה אחת לשתי המחלקות
האמרי שפר מסביר שכאן שלמה בא לחקור על סיבת הרע. לאחר שהתפלא מאוד על "רשע כסל" ועל "סכלות הוללות", בין העבירות שיש בהן רשעות ובין העבירות שהן הוללות ותאווה בלבד - כאן הוא מוצא סיבה אחת לשני הדברים. "ומוצא אני" - מוצא אני את הסיבה לרעה הנוראה הזאת. ומהי? "את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה". כמו שאדם נכשל כאשר הוא ניצוד ושמו לו פח יקוש, כך האדם נכשל אחר האישה, ובחלק שפתיה תדיחנו, והוא שוכח את אחריתו המרה, כמו ששלמה ביאר באריכות במשלי פרק ז.
וזו הסיבה לעניין הראשון - הסכלות הוללות, שהיא מדברת בתאווה, במינות ובניאוף. ומדוע פתח בזה? יען שתאוות הניאוף עצומה מכל התאוות. ועליה אמרה תורתנו "איש כי תשטה אשתו", ופירשו חז"ל: אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. ולכן לא ביקש סיבה אלא לעוון הזה, כי בו תראה הוללות ביתר עוז. אדם מתרחק מעבירות רבות, ובעבירה הזאת דווקא אתה רואה שאינו מסוגל. האישה היא ההוללות שמשגעת ומסובבת את שכלו. ולכן אתה רואה פתאום אנשים הנחשבים מבחינת מקומם בחברה במקום גבוה מאוד, ועם כל זה הם נופלים בדברים כאלה. אתה לא מבין: אתה נשיא המדינה, עם מה אתה מתעסק? וכל הסיפורים נמרחו אחר כך על דפי העיתונים. אלא מה? סכלות והוללות. אל תחפש היגיון.
זו רוח שטות: באותו זמן האדם הוא בגדר שוטה שאין לו שליטה על מצבו. ולכן, אחרי כל סיפור כזה שנחשף, מקבלות אומץ כל אלה שחוו חוויות דומות, השם יצילנו, ומתחילות לספר, ואז אתה שומע בלי סוף על זה ועל זה - הרמטכ"ל ההוא, השר הזה, חבר הכנסת ההוא, הזמר המפורסם, זה שישב בכלא וזה שישב שם. ואתה לא מבין: אדוני, עם מה אתה מתעסק? אבל התשובה היא הוללות וסכלות. כשאני מחפש איך אנשים מגיעים לנזקים גדולים כאלה, אין זה אלא הוללות וסכלות, היצר שמסובב את ראשו של האדם.
"אסורים ידיה" - מקורו של הרשע כסל
ודבר נוסף אני רואה: "אסורים ידיה". כאדם הקשור באזיקים, שידיו קשורות וחבוקות לאחריו - וכי הוא רוצה להושיט את ידיו לאחור? לא, זה נגד רצונו, מישהו קשר לו את הידיים. כך תאסור האישה את ידי אישה, ותשלח אותן אל המקום אשר רוחה שם, גם לעשוק ולגזול. וזה הרשע כסל. מדוע? כי יש לה דרישות ובקשות, היא זקוקה לדברים, לקנות, לצרכים, ולכן היא שולחת את בעלה לעשות גם דברים שאינם על פי ההלכה והדין, ולא תניח לו לשבת בבית, יומם ולילה תכבד עליו ידה. זה המקור של הרשע כסל - גם עליו מצא שלמה שהכתובת היא האישה.
"טוב לפני האלהים ימלט ממנה" - היכן מציבים את הגבולות
"טוב לפני האלוקים ימלט ממנה" - הכוונה שיימלט מרעתה, שהאדם ידע לא ללכת אחר רעתה. אין כאן הוראה שלא להתחתן, חלילה. אמר מי שאמר: אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. אנו רואים שהקדוש ברוך הוא כן רוצה שהאדם יתחתן, "והיו לבשר אחד". אלא מה? האדם צריך לשים את הגבולות במקום הנכון. בכל ענייני הארציות, אדם צריך לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו. ובכל ענייני הרוחניות, האיש צריך להיות בראש. כלומר אם האישה אומרת בוא נלך לכאן, בוא נעשה קניות - טוב ויפה, אבל לא על חשבון שיעור ולא על חשבון לימוד תורה. אחרי זה כן, לפני זה כן, אבל לא על חשבון עסק התורה. בענייני הרוחניות בזה לא יקשיב לה, כי אחרת זה גדר של הוללות וסכלות, והיא עלולה להביא את האדם לדרדור ברוחניות.
ויש מצבים הפוכים, שהבעל קריר והאישה דוחפת אותו לשיעור תורה ולימוד - ובזה רואים שאישה בונה ואישה הורסת. בכוחה של האישה גם לבנות את הרוחניות של האדם, ואם זו המציאות אדרבה. כתוב על דבורה שזכתה לנבואה משום ששלחה את ברק בעלה, שידעה שעם הארץ היה, ושלחה עמו פתילות לבית המקדש. היא לא הציקה לו, אמרה: מה הוא מסוגל? הוא עם הארץ; אז לפחות שיעשה פתילות לבית המקדש - ובזכות זה זכתה לנבואה. רואים מהי עוצמתה של האישה היודעת להוציא מבעלה לפי מצבו ולפי יכולותיו ולקדם אותו ברוחניות. לפעמים זה בדרך חיובית, ולפעמים, כדברי שלמה, זה מצודים וחרמים, ומזה צריך להיזהר.
דברי הגמרא והמדרש
אמר רבא בגמרא ביבמות (סג): בוא וראה כמה רעה אישה רעה, דכתיב "ומוצא אני מר ממוות את האישה". והרי הסברנו שהפסוק חוזר על האפיקורסות? אלא כך אומר רבא: אי בגווה משתעי קרא - אם הכתוב מדבר בה כפשוטו, ראה כמה רעתה, שהכתוב מגנה אותה כך. ואי בגיהנום משתעי קרא - אם הכתוב מדבר בגיהנום, או כמו שאמרנו באפיקורסות או בכל דבר אחר, למד מכאן כמה רעה אישה רעה, שגיהנום נמשל בה. שהרי השתמשו בה כמשל, ומדוע? מפני שכשנותנים דוגמה, נותנים אותה מדבר גרוע. ולכן גם אם תאמר שפשוטו של מקרא אינו מתייחס לאישה, מכיוון שהשתמש במשל של האישה, סימן שיש כאן אמירה כלשהי גם בנוגע אליה עצמה.
ומדוע כן? אומר המדרש: רבנן אמרי, על ידי שהיא תובעת מידו דברים שאינו יכול לעמוד בהן, סוף שהיא ממיתה אותו מיתה רעה. וזה מעין מה שאמרנו לעיל: כשהיא שולחת אותו לעוד עבודה ועוד משהו ועוד משהו, בגלל כל הרצונות והתאוות - היא ממיתה אותו מיתה רעה.
ועל "אסורים ידיה" מביא המדרש רבה: אמר רבי אלעזר, אילולא שכתוב בה "אסורים ידיה", הייתה אוחזת באדם בשוק ואומרת לו הזדקק לי, רחמנא ליצלן. כלומר הקדוש ברוך הוא אסר את ידיה, והיינו מה שאומרת הגמרא שהאישה אינה תובעת בפה - וזה עצמו כ"אסורים ידיה". גם אצל אנשים שאינם שומרי מצוות, ואפילו אצל גויים, עדיין יש לאישה בושה לתבוע בפה, וזה כמו שידיה אסורות. ואלמלא כן, אוי ואבוי, כמה הייתה הפריצות גדלה ומתרבה.
"טוב לפני האלוקים ימלט ממנה" - אומר המדרש: זה יוסף, זה פנחס, זה פלטי. יוסף עם אשת פוטיפר, פנחס עם זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, ופלטי בן ליש עם בת שאול. "וחוטא ילכד בה" - זה פוטיפר, זה זמרי, זה אמנון, אמנון ותמר אחותו.
לסיכום:
שלמה המלך סובב לחפש את חשבון הבריאה, ומצא שהחכמה רחוקה ממנו: לא חכמת פרה אדומה ולא חשבון הקץ נתפסו בשכלו, ובדרכי המינות מצא הוללות וסכלות מעורבבות. אך תמיהה אחת העסיקה אותו במיוחד: איך אדם, שאינו מוכן ליטול סיכון של אחד למאה בגופו, מוכן לאבד את נפשו בתאוות שהוא יודע שהן רעל. הוא חילק את העוונות ל"רשע כסל" - עבירות שניכרת בהן רשעות, גזל ועושק - ול"סכלות הוללות" - עבירות של טירוף הדעת, תאווה וניאוף. ואת סיבת שתיהן מצא בפסוק שאחריו: אותה "אישה" שהיא מצודים וחרמים, שחז"ל דרשוה על המינות והאפיקורסות, ובפשוטו גם על אישה רעה שתובעת מה שאין הבעל יכול לעמוד בו ומדיחה אותו. ומכאן דרך החיים: לא להימנע מן הנישואין, אלא לדעת היכן הגבול - בענייני הארציות לאהוב ולכבד יותר מגופו, ובענייני הרוחניות לא להיגרר. וכשהאישה מסייעת ברוחניות, כדבורה ששלחה פתילות עם ברק בעלה, יש בכוחה לבנות. "טוב לפני האלוקים ימלט ממנה" - זה יוסף, זה פנחס, זה פלטי; "וחוטא ילכד בה" - זה פוטיפר, זה זמרי, זה אמנון.