הפרק השביעי בקהלת עוסק בשורה של עצות מעשיות בהנהגת האדם בעולמו, ובסופו שלמה המלך חוזר אל עצמו ואל גבולות חכמתו. בחלק שלפנינו אנו עומדים על שלושה פסוקים: העצה הגדולה שלא לתת את הלב לכל מה שמדברים עליך, ומתוכה יסוד עצום בהנהגת הבית והחינוך; ולאחר מכן הודאתו של החכם מכל אדם: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי".
גַּם לְכׇל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל־תִּתֵּן לִבֶּךָ, אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע אֶת־עַבְדְּךָ מְקַלְלֶךָ׃
כִּי גַּם־פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ, אֲשֶׁר גַּם־אַתָּה קִלַּלְתָּ אֲחֵרִים׃
שלמה אומר לך: גם פעמים רבות ידע לבך שאתה בעצמך קיללת אחרים. כאשר עשו, כן ייעשה לך. אם כן, מדוע אתה מקפיד כל כך על עבדך שקילל אותך? הלוא גם אתה נהגת כך פעמים רבות.
הרשב"ם מסביר שיש כאן אזהרה מכל מה שאנשים מספרים לך: דיברו עליך, אמרו עליך, מביאים בפניך רכילות. על זה אומר הכתוב התרחק מזה. ואפילו אם יאמרו לך שהעבד שלך קילל אותך, דבר שגורם לאדם צער גדול, גם אז עשה עצמך כמי שאינו שומע. ואפילו אם אתה מכיר בכך שהדברים אמת, אל תתעב את אחיך בעבור זה. מדוע? כי תשים אל לבך שגם אתה קיללת אחרים פעמים רבות, ולא מאסת בעצמך בעקבות מעשיך. אם כן, למה תמאס באחרים בעקבות מעשיהם?
יש כאן עצה גדולה וטובה: אדם צריך לדעת להתעלם. זו עצה נפלאה, שאם אדם חי את חייו על פיה, חייו הם חיים סוגים בשושנים. בין בעל לאשתו, בין הורים לילדיהם, בין אדם לשכנו, בין עובד לבוס ובין הבוס לעובדיו, בין מחנך לתלמידיו. בתורה כתוב "והתעלמת מהם", וחז"ל אומרים: פעמים שאתה מתעלם. חז"ל מלמדים יסוד, שלא בכל מצב יש מצוות השבת אבידה, פעמים שאתה מתעלם. את היסוד הזה אדם צריך לאמץ לחייו.
הרבה פעמים אדם היה יכול לחסוך ויכוחים שלמים אילו רק היה מתעלם. מישהו זרק מילה שלא במקום, ואיני מדבר על בעיה מערכתית שחוזרת תמיד, אלא על דבר חד פעמי. אם אדם מתעלם, בדיל יעבור, זה עבר ולא קרה דבר. אבל אם הוא מתחיל לנפח את העניין ולעשות רעש, פעמים רבות הוא גורם לעצמו נזק גדול יותר. נניח שאמרו לך מילה לא מכובדת: עשית על כך רעש, ועכשיו כולם יודעים מה אמרו לך. עדיף היה ששתקת, ואז איש לא היה יודע, והדבר היה עובר. גם הוא היה רואה שאין תגובה, ומבין שאין טעם להמשיך. אבל משהתחלת לצעוק ולהעמיד אותו במצב לא נעים, הוא יצעק חזק יותר את מה שאמר כדי שכולם ישמעו, ואף יסביר למה אמר זאת. מה הרווחת מכל העניין?
וכך גם בבית. לפעמים האישה אומרת משהו או הבעל אומר משהו, ושוב, איני מדבר על בעיה מערכתית אלא על פליטת פה או אמירה שלא במקום, ולפעמים גם בין ילד להוריו. צריך לדעת להתעלם. לא תמיד אדם צריך לבטא את מה שעל לבו, כי לפעמים דווקא בזה הוא מעורר מלחמות עולם ויוצר בלגן שלם, ואחר כך איך יכבה את השריפה.
בפרט כשמדובר בילדים. הרבה פעמים ההורים יודעים מה קורה עם ילדיהם, והאב רוצה להראות לבנו שהוא יודע הכול: מה אתה חושב, שאיני יודע שעישנת? מה אתה חושב, שאיני יודע שעשית כך וכך? למה זה טוב? אם עד עכשיו הוא עוד התבייש ממך, עכשיו הוא כבר לא מתבייש, שהרי ממילא אתה יודע. עד עכשיו הוא עישן בחוץ, מעתה יעשן בבית, כי מה יש לו להסתיר? בפעם הבאה הוא גם יבקש ממך כסף לסיגריות. הבינו מה עשיתם בזה. ואילו היית מתעלם, אתה ממילא יודע, והוא כבר אינו בגיל שאתה קובע עבורו. וכי אני צמוד אליו יום יום, שעה שעה, אנהל אחריו מעקבים? מה זה ייתן?
אדם שפועל בשום שכל יכול להציל הרבה. אבל כשאדם פועל מתוך אמוציות, מתוך רגשנות יתר, מתוך התלהבות רגעית ומתוך כעס שאינו בר שליטה, שם מתחילות כל הצרות. "גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך" - גם בזה צריך לפעמים לדעת לשתוק, "כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קיללת אחרים".
מכאן מוסר גדול. הרבה פעמים הורים יורדים לחיי ילדיהם בענייני קיום מצוות. וכבר דיברנו לא פעם שקיום מצוות אינו הולך ברדיפה. אין רודפים ילד לקיים מצוות; אם תרדוף אותו, תראה שמהר מאוד הוא בורח. קיום מצוות צריך לבוא בדרך של "נרדפה נלכה לדעת את ה'", "מושכני אחריך נרוצה": שתיתן לו ממתק, שתבטיח לו דברים טובים, בדרך של קירוב וחיבה, שתיצור אצלו התניה חיובית לתורה ולמצוות.
אבל כשאתה יוצר אצלו תחושה שמצווה היא דבר רודף, דבר גרוע, משהו שתמיד מחייבים אותי ואונסים אותי, ואם לא אעשה כך אוי ואבוי לי, וכל הזמן נגררות מזה ירידות ועקיצות ואמירות שליליות כלפיו משום שלא קיים מצווה זו או אחרת, ומה אתה שווה ומי אתה ומה אתה - האנשים האלה הורסים את ילדיהם מהר מאוד. מהר מאוד הם מוציאים את ילדיהם לא רק מחוץ לבית אלא מחוץ ליהדות בכלל. זו אינה הדרך. דרך הכפייה אינה הדרך שבה אדם משיג את התוצאות שהוא רוצה.
ומעבר לכך, כפי שאמרנו: כשאתה מתעלם, הילד עדיין מרגיש שהוא שומר על חזות חיובית כלפיך, והוא עוד ישתדל. אבל כשאתה מראה לו שאתה כבר יודע הכול ומגלה לו שכל מעשיו גלויים לפניך, אתה מביא אותו לקלקול גדול יותר.
ועוד נקודה, והיא עיקר פשט הפסוק: "גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קיללת אחרים". זו אחת הצרות הגדולות, שההורים דורשים מילדיהם דברים שהם עצמם אינם עומדים באפס קצהם. והילד מרגיש בדיסוננס הזה, מרגיש בריחוק הזה. אולי הוא אינו חצוף לומר לך את הדברים, אבל בלבו הוא חושב: אבא, אתה מדבר איתי על ללמוד וללמוד, ואני רואה אותך רק קורא עיתון ומתעסק בשטויות. הוא אינו מבין למה אתה תובע ממנו דברים שאתה לחלוטין אינך אוחז בהם.
או שאתה אומר לו: תתפלל, למה אינך מתפלל, תראה איך אתה מתפלל, אתה משחק. והוא חושב לעצמו: ואבא, מה הוא עושה כל התפילה? מסתכל עליי אם אני מתפלל. במקום להתפלל, הוא כל התפילה עוקב אחריי. יש לך סידור, תתפלל בפנים. נוצרת אצל הילד סתירה. וכן כשהילד אמר משהו, ומיד אוי ואבוי, איזה שקר, איך אתה מוציא שקר מהפה, וטונות של מוסר על שקר. והילד אומר: אתמול אתה שיקרת לידי, אתמול אמרת לי לשקר לשכן. הוא אינו מבין איך יש לך מוסר כפול, איך אתה קיללת אחרים ואומר לי אוי ואבוי למה אתה מקלל.
מכאן מוסר גדול: החינוך מתחיל בכך שאתה דורש מעצמך. החינוך מתחיל בכך שאתה מהווה דוגמה אישית. אבל כשאתה בעצמך עושה דברים גרועים ואחר כך מבקש מהילד לעשות ההפך, אצל הילד זה אינו נתפס, אינו מובן ואינו נראה הגיוני. וכבר אמר הסטייפלר: גדול שימושה יותר מלימודה. המוסר שהטפת לו נקרא לימוד, ואיך שאתה התנהגת נקרא שימוש, והילד עשה אצלך שימוש וראה איך אתה מתנהג. הוא יעשה מה שאתה עושה, לא מה שאתה אומר. לכן אדם צריך לדעת כמה יש להתרחק מהטפות שהוא עצמו אינו אוחז בהן, "אשר גם אתה קיללת אחרים".
כׇּל־זֹה נִסִּיתִי בַחׇכְמָה, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי׃
הפסיקתא זוטרתא מפרשת "כל זה ניסיתי בחכמה" מלשון נס, כמו "ארים ניסי", כמו כלונס ודגל: שהייתה החכמה מתנוססת עליו כנס. כמו שכתוב "ויתן ה' חכמה לשלמה", והרי נאמר "יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים", וכן חכמת שלמה "כחול אשר על שפת הים". "כל זה ניסיתי" הכוונה: התרוממתי מעל כולם. ומה החול גדר לים, אף חכמת שלמה גדרה לישראל. "ותרב חכמת שלמה מכל חכמת מצרים ויחכם מכל האדם" - הוא שם גדר לישראל, ולכן בתקופתו הגיעו ישראל לרוחניות הגבוהה ביותר, לשיא ולשלמות; חכמתו גדרה את ישראל.
רש"י מפרש "ניסיתי בחכמה" - בתורה. "אמרתי אחכמה" הכוונה לדעת את החכמה, לדעת את התורה, "והיא רחוקה ממני". ומה רחוק ממני? זה כבר הפסוק הבא.
רָחוֹק מַה־שֶּׁהָיָה, וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ׃
אומר רש"י: "מי ימצאנו" - שאין לי רשות להרהר בהם, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור. תמיד יש תחום, יש נקודה בהשגת האלוקות שאומרים לך בה לעצור, שהיא למעלה ומעבר ליכולת ההשגה שלנו. "מה שהיה" הכוונה לעת בריאת העולם. זה מה שאמרו חז"ל שלא יחקור אדם מה לפנים ומה לאחור: מה היה בעת בריאת העולם ולפניה, זו חקירה של "מה לפנים"; ומה יהיה אחרי בריאת העולם, אחרי ש"שמים כעשן נמלחו", בסוף האלף השביעי וכיוצא בזה. כל החקירות הללו רחוק רחוק, ועמוק עמוק מי ימצאנו. "אמרתי אחכמה" וראיתי שהיא רחוקה ממני, שעדיין יש דברים בחכמה, של פנים ואחור ושל ההשגות האלוקיות, שהם גבוהים ממני. כמו שנאמר "לא ידעתיו חייתיו", וכמו שאמרו "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". בהשגת האלוקות אומר שלמה: ראיתי שזה רחוק מאוד ממני ואין לי אפילו אפס קצהו.
הגמרא ביומא מביאה על "אמרתי אחכמה" שהיה שלמה מתקשה בהלכות פרה אדומה, שהמזה ומזה עליו טהור והנוגע טמא, ועל כך אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". שלמה המלך ידע את כל ענייני התורה והשיג את הכול, ורק בעניין הפרה אמר "אחכמה" והיא רחוקה ממני. ומהו "והיא רחוקה ממני"? מסבירים ששלמה חשב שאת כל התורה כולה השיג, ורק פרה אדומה עדיין רחוקה ממנו. אמר: אחכמה גם בפרה אדומה, ואז הבין ש"היא", כל התורה כולה, רחוקה ממנו. שכן כל מה שחשבתי שאני מבין, וכשנשאר לי רק דבר אחד ופתאום אני רואה ששם אינני מבין, סימן שאינני מבין כלום. סימן שכל מה שחשבתי שאני מבין, אינו לפי הכלים שבהם אני ניגש לפענח את התורה; יש כאן גבוה מעל גבוה. וכידוע, התורה של העולם הזה היא בחינה אחרת לגמרי מן התורה של העולם הבא, שם ההשגות אחרות, הדרגות אחרות, התפיסה אחרת והמציאות אחרת לגמרי. "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני": התברר שכלל התורה רחוקה ממני.
האמרי שפר מסביר ש"כל זה ניסיתי בחכמה" הוא מעין סיכום לכל מה שאמר עד כה. הרבה מן הדברים בעולם, אומר שלמה, למדתי מהליכות תבל על ידי הניסיון, ולכן אמרתי: "אחכמה", על ידי זה אוכל לפתור את כל בעיות העולם, לעמוד על כל הקשיים ולמצוא לכולם דרך ופתרון. אבל ראיתי שעדיין היא רחוקה ממני; להשיג ולפתור את כלל הבעיות ולהבין את כל התעלומות, זה עדיין רחוק ממני. כלומר, גם החכם מכל אדם מודה שחכמתו מוגבלת: כמה שאחכמה, להבין את כל ענייני העולם אין לי השגה.
בספר פנים יפות מביא רמז: "והיא רחוקה" בגימטרייה 341, וזו גימטרייה של "פרה אדומה", כפי שהסברנו ששלמה ביקש להבין את פרה אדומה. ומובא שם ששלמה ביקש לעמוד על סודה של פרה אדומה, ויצאה בת קול ואמרה לו: "וכתוב יושר דברי אמת". ומה הקשר? שלמה רצה להבין את סוד הפרה, שכן רק אחד הבין אותה, משה רבנו. ומניין שלמשה לבדו נמסר סודה? שנאמר "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת", ראשי תיבות "למשה". ביקש גם שלמה לדעת את סודה, שהרי אותן אותיות "למשה" הן גם "שלמה", ואמר: אחכמה גם אני. אמרו לו: "וכתוב יושר דברי אמת" - "שלמה" הוא בסיכול אותיות, ואילו באופן הישר כשאתה קורא כתוב למ"ש ה': "לטמא מעפר שריפת החטאת". כתוב באמת וביושר, כך צריך לקרוא, ולא לערבב את האותיות כדי להוציא מהן "שלמה". לא כך היא הדרך.
רבנו בחיי מבאר כאן ביאור נפלא, וקושר את "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" לפרה אדומה ולעניינו של שלמה. "אמרתי אחכמה": רצה שלמה להתחכם כעניין פרה אדומה. מה ראינו בפרה? הנוגע בה נטמא, ובכל זאת היא מטהרת. כך לקח שלמה דברים שהנוגע בהם נטמא, מתוך מחשבה שבסופו של דבר יטהרו. שלמה הלך ונשא נשים נוכריות, מתוך מטרה להעלות מהן את ניצוצי הקדושה.
וכפי שדיברנו באריכות כשלמדנו את ספר מלכים, תוכניתו של שלמה הייתה לשאת את כל בנות המלכים, לגדל את הנסיכים בביתו, ואחר כך יחזור כל אחד לארצו ויהיה שם כעין כוזרי קטן, מלך שיחזיר את כל עמו בתשובה, וכך יתוקן עולם במלכות שדי. עצה נפלאה, שרק לחכם מכל אדם יכול להיות רעיון כזה: לשאת אלף נשים ולהוליד מהן נסיכים שיחזרו וימשלו בארצם. ומדוע כשל? בגלל אות אחת קטנה. בתורה נאמר "לא ירבה לו נשים", ושלמה אמר: אסתדר עם בעיה קטנה של "לא ירבה לו", ובתמורה כל העולם מתוקן. ואמרו: יימחק שלמה ואלף כיוצא בו ולא תימחק אות אחת מן התורה.
זה מה שהיה כאן, אומר רבנו בחיי. שלמה חשב: הפרה מצד עצמה מטמאה ובכל זאת יש בה כוח טהרה, אף כאן אני לוקח נשים שהתורה אסרה, דבר שמטמא, ובכל זאת יש בזה כוח טהרה כפרה אדומה. אולי אנו במקום הנשים היינו נפגעים על שדימו אותן לפרה, אך על כל פנים אין זו סתם פרה אלא פרה אדומה, ולדמות גויה לפרה אדומה זו כבר העלאה בדרגה. ומה נוכח לראות? "והיא רחוקה ממני", ונשיו היטו את לבבו. בפרה נאמר "זאת חוקת התורה", ומהי חוקה? אל תלמד ממנה למקום אחר; זהו חוק שנאמר רק בפרה אדומה. אל תסיק ממנו שאפשר לשכפל את הכלל הזה לעניינים נוספים, לשאת נשים נוכריות ולחשוב שכפרה אדומה הדבר יטהר את הטמאים. אין ללמוד מזה שהתערבות בטומאה יכולה להביא לקדושה; אין מצב כזה, זו דוגמה יחידית של פרה אדומה בלבד. ולכן "היא רחוקה ממני": נוכחתי לראות שהדבר עוד הרחיק אותי מעבודת ה', ואת תוכניותיי לא הצלחתי בסופו של דבר להוציא אל הפועל.
בזמנו, כשיצאו ערוצי הקודש, הגלגול הקודם של הרדיו החרדי, הערוצים הפיראטיים, שאלו את הרב שטיינמן אם זה מותר ואם זה דבר נכון. אמר להם: זה כמו פרה אדומה, מטמא את הטהורים ומטהר את הטמאים. בשביל האנשים החלשים, אם לא ישמע את זה, מה ישמע? גלי צה"ל, הבלים, שטויות וכפירה. ודאי שעדיף שישמע דברי תורה ודברי חיזוק. אבל בשביל שומרי המצוות, הכנסת לו רדיו הביתה שלא היה לו קודם, ובעקבות זה הוא עלול לשמוע גם דברים אחרים. ועוד, שבזמן הזה היה יכול ללמוד וללכת לשיעור, ובמקום זה הוא שומע קצת דברי חיזוק דרך הרדיו במקום שיעור מסודר; בשבילו זה גורם מוריד ומקלקל.
ובאופן כללי, שמיעת רדיו היא מסוג הדברים שעדיף להימנע מהם. בזמן הזה אתה יכול לשמוע שיעור תורה, למה תשמע רדיו? אתה יכול לשים דיסק ולשמוע שיעור מסודר, לשמוע קול הלשון, לשמוע דף היומי, לא חסרים דברים של לימוד תורה. ובפרט שרבים מן הדברים שם הם שטויות והבלים, שהרי הם צריכים לעשות תוכניות כדי להביא מפרסמים. ומעבר לכך שרבות מן השעות שם הן התרמות, במקום רדיו על רמה נעשה רדיו "תתרמה", אך נניח לזה. עצם העניין שבזמן הזה אדם יכול לשמוע שיעור תורה ודברי חיזוק, למה להכניס רדיו הביתה? ואם כבר יש רדיו בבית, מתחילים להעביר תחנות: פעם שומעים את זה ופעם את זה, עכשיו רק חדשות, חשוב מאוד לשמוע, ובקיצור מגיעים לשאר מרעין בישין. זה כמו פרה אדומה, מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים; גם רדיו חרדי עדיף להימנע ממנו. כעניין שנאמר "כי לא יצדק לפניך כל חי" - תניח לכל אלה, שב ותלמד, זה עדיף.
האמרי שפר מסביר את "רחוק מה שהיה" במשל. אדם רואה מכונה מיוחדת מאוד, שעושה פעולות ומייצרת ייצור נפלא, והוא רוצה להבין את תוכניתה ואת צורת פעולתה. נדבר על מכונות של פעם, לא על ימינו שהכול צ'יפים ולוחות מודפסים ואלקטרוניקה. מכונה של פעם מורכבת מגלגלי שיניים, וכדי לדעת בדיוק איך היא עובדת ואיך היא מייצרת, אתה צריך להיות נוכח כשהאומן שיצר אותה מפרק אותה ומרכיב אותה מחדש. אז תראה כל חלק מה בדיוק הוא עושה, היכן הוא מורכב ומה תפקידו.
אומר האמרי שפר: "רחוק מה שהיה". כשנרצה להבין את המכונה האדירה שברא בורא העולם, שברא עולמות וגלגלים, והקדמונים התייחסו אל גרמי השמים כאל גלגלים, שהיה נראה זר בעיניהם לחשוב שהלבנה מסתובבת לבדה סתם באוויר הרקיע, ולכן האמינו שיש לה גלגל, וגלגל זה מסתובב ונוגע בגלגל אחר, מעין גלגלים שקופים; והנה הקדוש ברוך הוא יצר לפני קרוב לששת אלפים שנה מכונה מופלאה עם גלגלים מורכבים מאוד, ואי אפשר לעולם לדעת את צורת פעולתם, משום שמבריאת העולם לא פירק הקדוש ברוך הוא את המכונה הזאת, אף לא לצורך שימון ותיקון. המכונה עדיין מתגלגלת מאז שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, "ולא כהו הגלגלים בהליכתם זה רבות בשנים", ולעולם לא תוכל לדעת באיזו צורה ברא ה' את עולמו.
ומוסיף: גם אם זה רחוק, ייתכן מאוד שעל ידי כוח המשער, על ידי דימוי מילתא למילתא ועל ידי חכמה גדולה, עוד תוכל לנסות להבין איך הדברים פועלים. לכן אומר הכתוב שאין זה רק רחוק אלא גם "עמוק עמוק מי ימצאנו": העומק שבמורכבות של כל דבר ודבר. אין אלו סתם גלגלים שמישהו חיבר, אלא בכל דבר ודבר יש חכמה אדירה. והדברים נכתבו לפני למעלה ממאה שנה, כשרבים מן הדברים עוד לא היו ידועים כלל, לא הכירו את האטום ולא את ה-DNA ודברים רבים שנתגלו בתקופות מאוחרות יותר. כשמתחילים ללמוד את הדברים האלה רואים עד כמה "עמוק עמוק מי ימצאנו": גם אם יפרקו את זה בפניך ויחזרו וירכיבו, עומק החכמה האדירה שבכל זה, אומר שלמה, רחוק ממני. "והיא רחוקה ממני".
הפסוקים שלפנינו מלמדים שני יסודות גדולים. הראשון במידות: "גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך" - דע להתעלם, אל תנפח דברים שנאמרו דרך אגב, ואל תמאס בחברך על מה שאתה עצמך נכשל בו, "כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קיללת אחרים". מכאן גם יסוד החינוך: לא בכפייה ולא ברדיפה, אלא בחיבה, ובראש ובראשונה בדוגמה אישית, שגדול שימושה יותר מלימודה. והשני בענווה: החכם מכל אדם, שחכמתו התנוססה עליו כנס וגדרה את ישראל, הודה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". ניסה להבין את פרה אדומה והתברר לו שכל התורה רחוקה ממנו; ניסה ללמוד מחוקת הפרה לדרך של תיקון בטומאה, ונוכח שאין ללמוד מחוקה למקום אחר. וכשאדם מתבונן במכונה האדירה שברא הבורא, שמעולם לא פורקה ולא הורכבה מחדש, הוא מבין: "רחוק מה שהיה, ועמוק עמוק מי ימצאנו".