בפרק ז' מגיע שלמה המלך אל יסודות ההתמודדות של האדם עם עצמו: מהו הכוח שיכול להעניק לו עוז מול הכוחות המושלים בו, מהי מידת שלמותו של הצדיק, וכיצד ינהג אדם ביחס לדברים שמדברים עליו. בשלושה פסוקים אלה - "החכמה תעוז לחכם", "כי אדם אין צדיק בארץ" ו"גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך" - נאספים המדרשים, דברי רש"י, האבן עזרא והמלבי"ם, ומהם נבנית תמונה שלמה של עבודת האדם.
הַחׇכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר׃ (יט)
מדרש זוטא שואל: וכי יש עשרה שליטים במקום אחד? והלא אין שם אלא שליט אחד וגבאי אחד. מי הוא השליט? זו הרוח, השליטה בגוף האדם. ומי הוא הגבאי? זה מלאך המוות, שכשמגיע הזמן הוא גובה את שלו ולוקח את האדם. ואם כן מהם "עשרה שליטים אשר היו בעיר"? "עיר" כאן היא האדם עצמו - חז"ל תמיד ממשילים את האדם לעיר, כמו "עיר קטנה ואנשים בה מעט".
אלא, אומר המדרש, שאפילו אדם קורא ושונה ויושב בתענית ומאכיל רעבים ומשקה צמאים ומלביש ערומים - ולוואי שיהיה ניצול מעשרה דברים שמחייבין אותו בכל יום. כלומר: גם אם הוא צדיק גמור, מקיים את כל מצוות השם בשלמות, בעל חסד עצום, מתענה ומסגף את עצמו - הלוואי שיהיה ניצול מעשרה דברים שהם הסטנדרט של האדם ביום־יום. ואלו הם: שתי עיניו, ושתי אוזניו, ושתי ידיו, ושתי רגליו, ופיו וגופו.
אם נתבונן, אלו הם הכלים המסוכנים ביותר לאדם ליפול בהם ברשת היצר. שתי עיניו - שמראות לו דברים בטלים במקרה הפחות גרוע, ומראות אסורים במקרה החמור יותר, כמו ששנינו: אל תיתן עיניך בדבר שאינו שלך, שעיניך דומים לשערי רקיע. שתי אוזניו - שהוא שומע בהן דברים בטלים, והאוזניים נכוות תחילה לאיברים, כמו ששנינו: אל תשמיע דברים בטלים לאוזניך. שתי ידיו - שהוא גוזל וחומס בהן, נוטל מה שאינו צריך ומה שלא מגיע לו, כמו שנאמר: אל תיטול מזה ותיתן לזה, בעלי זרועות משוקעות בארץ. שתי רגליו - שמרגילין אותו, כלומר מוליכין אותו, לדבר עבירה, כמו ששנינו: אל יקדימוך רגליך לדבר עבירה, שלא יקדימוך מוקשי מוות. ופיו - שמוציא בו הבל.
"פיו שמוציא הבל" - כל עמל האדם לפיהו. אדם יכול להיות צדיק עצום, ובדיבור אחד לאבד את כל חיי העולם הבא שלו: בהלבנת פנים של חברו, בלשון הרע שדיבר כנגדו. וכך אמרו לדואג האדומי, שכתוב בפסוק "דויג" עם יו"ד: נתפסת כדג. ומבאר החפץ חיים - את האנשים הגדולים קשה ליצר הרע להכשיל. במה יחטיא אותו? מה יעשה עם גדול הדור, לאן ייקח אותו? אלא מכשיל אותו בלשון הרע. ועל מי ידבר אדם גדול לשון הרע? לא על סתם אדם פשוט בבית הכנסת, אלא אם כבר - יש לו ביקורת על גדול אחר, על אחד מגדולי הדור: למה הורה כך, למה הבין כך, ומתוך כך חלילה עלול לבוא לדבר עליו. וזה "נתפסת כדג" - דג גדול נתפס בלשון.
אנשים גדולים, גם אם אין היצר הרע יכול להחטיאם בענייני תאוות ובעניינים מגושמים - בלשון הוא תופס אותם, ובלשון החמורה ביותר: לדבר כנגד גדולים. אדם קטן יש לו מורא בסיסי מלדבר נגד גדולים, אבל אדם שהוא עצמו גדול מעביר ביקורת על מי שהוא בדרגה שלו. ואין הכוונה חלילה שגדולים נכשלים בכך, אלא שאם יצר הרע יכול להכשילם - אומר החפץ חיים - זה בלשון הרע. רואים אנו עד כמה יכול הפה להיות מקום מכשול לאדם.
על כך אומר הפסוק: החכמה תעוז לחכם. החכמה היא שתהיה לו עוז ומבצר, עזר וסיוע, הגנה והצלה - יותר מאותם עשרה שליטים השולטים בפועל על האדם. הידיים, הרגליים, העיניים, הן שמביאות את האדם לידי כל חטא ועוון. אבל אם יש לאדם חכמה, היא תהיה לו בחינת עוז שעל ידה יינצל מכל אותן עבירות. והחכמה כאן בפשטות היא חכמת התורה: כיוון שאדם עוסק בתורה, בכוחו להתמודד כנגד יצר הרע. כמו שאמר בוראו אשר קראו רע: בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואומר רבנו יונה - אם הקדוש ברוך הוא, שהוא יוצרו, אמר לך שאין תרופה אחרת, סימן שלא תמצא שום תרופה אחרת בעולם.
פעם סיפרו לאדם גדול על אחד מ"באבות" הקטנים, שהוא מה זה צדיק, מקבל קהל כל היום, מתמסר כולו לעזור לציבור. שאל אותם: הוא לומד תורה? אמרו לו: הרב, הוא מחזק את הציבור, הוא עוזר לכל אחד. שאל שוב: הוא לומד תורה? המשיכו לספר לו איזה צדיק הוא. אמר להם: הוא לומד תורה? אמרו לו: הרב, אין לו זמן ללמוד תורה. אמר להם: אז תגידו לי, איך הוא מתמודד נגד יצר הרע? זו השאלה במישור הבסיסי ביותר. לכל בן אדם יש יצר הרע, וההתמודדות נגדו היא תורה. אם אין לו תורה - איך הוא מתמודד איתו? הקדוש ברוך הוא הודיע: זו הדרך, ואין דרך אחרת. תהיה הכי צדיק, הכי גדול, הכי בעל חסד - לכל אדם יש יצר הרע, והדרך להתמודד היא תורה תבלין. ואם אין תורה תבלין, הכל סיפורים; ואם אינו מתמודד עמו, השם ירחם. ואחר כך שומעים בתקשורת כל מיני סיפורים שיוצאים וצצים, ואדם רוצה לקבור את עצמו מרוב ביזיון ובושה. ולך תסביר אחר כך שמאז ומעולם האנשים האלה לא היו צדיקים, שגדולי ישראל הוקיעו אותם ומחו כנגד כל הבאבות למיניהם.
להתייעץ הולכים עם אדם גדול, וגדול הוא אדם שלמד תורה, אדם שהוא ענק בתורה. יש לך שאלות? לך לרב חיים, לך לרב שלום כהן, תלך לאנשים גדולים. אדם שיש לו חולה בביתו - ילך אצל חכם. לא כתוב "ילך אצל צדיק", שכן מי יודע מי צדיק? אבל מי חכם בתורה, מי גדול בתורה - את זה אני יודע. "ילך אצל חכם" - זה האדם שאותו צריך לשאול ואיתו צריך להתייעץ. וזה מה שאומר הפסוק: יש לאדם שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים - מה יביא אותו להתמודד? החכמה תעוז לחכם. החכמה היא התורה, ורק בה יש לו עוז מול אותם עשרה שהם השליטים על האדם ומושלים בו להביאו לידי כל דבר עבירה; אבל החכמה שולטת עליהם.
המדרש דורש את הפסוק בכמה דרכים. החכמה תעוז לחכם - זה נח, ומעשרה שליטים - אלו עשרה דורות מאדם ועד נח, שהיו שליטים ולא היו שווים מאומה, ורק נח היה ראוי שהעולם ייקרא על שמו והוא זה שניצל, שמכולם לא דיבר הקדוש ברוך הוא אלא עם נח, כמו שנאמר "וידבר אלוקים אל נח". דבר אחר: החכמה תעוז לחכם - זה אברהם, ועשרה השליטים הם עשרה דורות שמנח ועד אברהם, שעם כולם לא דיבר אלא עם אברהם, כמו שכתוב "ויאמר השם אל אברם". דבר אחר: זה יוסף, ועשרה השליטים הם אחיו, שדווקא יוסף זכה להגיע למעלה יותר מכולם.
ועוד: החכמה תעוז לחכם - זה משה, ומעשרה שליטים - אלו עשרה דברים המשמשים את הגוף. וכאן מונה המדרש את כל מערכת העיכול: מן פומא לושטא, מן ושטא להמססא, מן המססא לקיבתא, מן קיבתא לאיצטומכא, מן איצטומכא לכרכשא קטינא, מכרכשא קטינא לכרכשא עביא, מכרכשא עביא לבני מעייא, מן בני מעייא לפותחא, מפותחא לאיזקתא, ומן איזקתא לברא - כל המחזור שהמזון עובר עד שהוא יוצא מן הגוף. כל איברי האכילה שולטים באדם. ראו מה קורה לאדם כשהמנורה מתחילה להבהב והמחוג מראה על "ריק" - הוא כבר אינו רגוע, הוא מחפש משהו. ויש כאלה שאינם מחכים כלל, ברגע שהמחוג יורד מעט הם נלחצים ומיד חייבים לתדלק. זו המציאות: המעיים שולטים על האדם. אבל אצל משה - החכמה תעוז לחכם: ארבעים יום וארבעים לילה המעיים לא דיברו, "ויהי שם ארבעים יום וארבעים לילה", שלא נזקק לא להכניס ולא להוציא. יותר מעשרה שליטים - איברי העיכול הם השולטים על האדם, אבל חכמתו של משה שלמד שם תורה שלטה עליהם, ולא הוזקק לאכילה ושתייה.
דבר אחר: החכמה תעוז לחכם - זה דוד, ומעשרה שליטים - מעשרה זקנים שאמרו ספר תהילים, שהספר נקרא על שמו של דוד והוא עיקרו של ספר.
רש"י מקשר את הפסוק לקודמו. הרי אמרנו "אל תרשע הרבה", ואם רשעת מעט - וכי מי שאכל שום יחזור ויאכל שום? אל תאמר: לא חשוב, גמרנו, עזבתי, מעתה אעשה ככל העולה על רוחי. אלא אם רשעת מעט - תפשפש במעשיך, תהיה תוהה על החטא ותתחרט עליו. וזה "החכמה תעוז לחכם": החכמה היא היועצת לו לחזור בתשובה, ואינה מביאה אותו למחשבת היצר "כאשר אבדנו אבדנו", שאז הוא פורק כל עול.
ומהו "מעשרה שליטים"? אומר רש"י: מצינו ביאשיהו שהכתוב מעיד עליו "וכמוהו לא היה לפניו מלך" - הרי עמדה לו חכמתו שפשפש במעשיו, וטוב לו מעשרה מלכים שהיו לפניו שהרשיעו ולא שבו מדרכם. "אשר היו בעיר" - בירושלים. ורש"י מונה אותם: רחבעם, אביה, אחזיה, יואש לאחר מות יהוידע, אמציה, אחז, מנשה, אמון, יהויקים וצדקיהו. הנה עשרה שליטים, ובא יאשיהו וחכמת התורה שבו הייתה לו עוז וכוח להתגבר על כל הרשעה של אותם שליטים שהיו לפניו.
כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא׃ (כ)
המלבי"ם, בארצות השלום דרוש ב' (שכידוע אין לנו מלבי"ם על קהלת), מבאר: "ולא יחטא" אינו מוסב על האדם אלא על הטוב עצמו - אין צדיק בארץ שיעשה טוב מושלם, שאותו הטוב לא יהיה חוטא, כלומר חסר. "חוטא" מלשון חיסרון, כמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים" שפירושו חסרים, וכמו החטאת המטרה שהיא החסרת המטרה. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יהיה אותו הטוב חסר: תמיד תתלווה איזו מחשבה זרה, איזו פעולה שאינה מושלמת, משהו שמגרע.
וזה כדברי הרמב"ם, שאם אדם יעשה מעשה אחד בשלמות לשם שמיים - כבר זכה בו לחיי העולם הבא. מעשה אחד. נסה לראות כמה אתה יכול לעשות מעשה שיהיה נטו לשם שמיים. וכך מצינו אצל רבי יוסי בן קיסמא, במעשה של רבי חנינא בן תרדיון, ששאלו אותו "כלום מעשה בא לידך", והרמב"ם מביא את זה על המימרא הזאת. ומה מצא לו? שפעם אחת התחלפו לו מעות של צדקה עם מעות של סעודת פורים, ונתן הכל לצדקה. זהו - מעשה טוב אחד מצא בכל ימיו. ללמדנו עד כמה קשה לעשות מעשה שיהיה כולו שלמות לשם השם. וזה בעקבות חטא עץ הדעת, שכפי שביארנו, "עץ הדעת טוב ורע" - דעת היא חיבור, שנתחברו טוב ורע יחד, וממילא בכל מעשה שאדם עושה, אף אם הוא מעשה טוב, מחובר בו גם רע, גם דבר שלילי.
לפי פשוטו של מקרא, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא - גם צדיק גדול ועצום עלול להיכשל בחטא. משה רבנו בחטא מי מריבה, וכן במה שאמר לקדוש ברוך הוא "למה הרעות". יעקב אבינו ב"למה הרעותם לומר לאיש", ובמה שלא כיבד את אביו כראוי בעת שנטמן. אברהם ב"במה אדע כי אירשנה", אהרון בחטא העגל, יהושע שעיכב את כיבוש ארץ ישראל, דוד המלך בבת שבע, שלמה בנשים אשר נשא ובבת פרעה. אין לנו צדיק בהיסטוריה שנוכל לומר עליו שלא חטא.
וגם ארבעה שכתוב עליהם שמתו בעטיו של נחש - על כל פנים אנו רואים שפגם כלשהו היה, אלא שוודאי עשו תשובה. לדוגמה, ישי אבי דוד הוא מאותם שמתו בעטיו של נחש, ועם זאת אנו רואים שכאשר היה עם אשתו הרהר באישה אחרת, בשפחתו, כשהיה בטוח שהוא נמצא עם שפחתו, וזה נקרא "בני תמורה". כלומר, "מת בעטיו של נחש" אין פירושו שלא היה לו שום חטא, אלא שאף אם היה לו חטא - עשה עליו תשובה והגיע לשלמות הזיכוך, עד שלא הגיע לו למות מצד עצמו אלא רק בעטיו של נחש. אם כן, כפשוטו: לכל צדיק יש חטא. והמלבי"ם מוסיף שכוונת הכתוב שבמעשה הטוב של הצדיק יש חיסרון. ואלה ואלה דברי אלוקים חיים.
וזהו המאפיין של היהדות, השונה כל כך משאר הדתות, מהנצרות ומהאסלאם, להבדיל אלפי הבדלות. בנצרות אותו האיש מעולם לא חטא, אף שידועים לו חטאים מפורסמים - ואף על פי כן הסיפורים שהם מפיצים עליו הם שלא חטא מעולם. יש להם "ליל כל הקדושים", שבו כולם קדושים ואין שם אף אחד שיש לו בעיה כלשהי. ביהדות אנו אומרים שכל אדם עלול לחטוא; אצלם לא. בזמנו, כשהאפיפיור התבטא בצורה פוגענית כנגד קהלים מסוימים וביקשו שיתנצל, הסבירו להם מהוותיקן שאינם מבינים מה זה הכס הקדוש: הכס הקדוש אינו יכול להתנצל, כי אינו יכול לטעות. בשיא הרצינות אמרו להם את זה - הוא אינו מסוגל לטעות, ולכן גם אינו יכול להתנצל. כיצד יתנצל מי שאף פעם אינו טועה?
וביהדות אנו אומרים: כל אדם מסוגל לטעות. גם משה רבנו בא לכלל כעס ובא לכלל טעות. האדם הוא אנושי, והוא יכול לטעות. אז מה? היהדות דורשת: טעית - תתקן. יש תשובה, אדם יכול לשנות את דרכיו, יש אפשרות שאדם יתחיל מחדש, יש אפשרות שאדם יבחר לו דרך אחרת. זו היהדות. אבל לבוא ולומר שאדם אינו חוטא ושהוא זך ונקי וטהור - "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
פסיקתא זוטרתא מביאה בשם רבי יודן ברבי שמעון: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" - אלו מחלקי צדקה, שהם נותנים למי שהוא ראוי כמי שאינו ראוי, ולמי שאינו ראוי כמי שהוא ראוי. לראוי נותנים בפרצוף כזה, בתחושה של "עושים לך טובה, באמת לא מגיע לך", ולמי שאינו ראוי נותנים כאילו הוא באמת ראוי. וזה מה שאמר רבי יוסי בגמרא בשבת קי"ח: יהי חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה. כי חלוקת הצדקה תובעת אחריות גדולה מאוד - לתת באמת רק להגונים, לאלה שראויים, וגם בצורה הנכונה.
ורש"י מבאר: אין אדם צדיק בארץ, לפיכך צריך לפשפש במעשיו. כיוון שאדם יודע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא - יפשפש במעשיו. וגם אם אתה הולך עם מחשבות של "אני צדיק", תחת הכותרת הזאת עצמה עדיין אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. גם אם אתה שוגה באשליה כזאת, על כל פנים תפשפש במעשיך, כי גם צדיקים מסוגלים לחטוא.
האמרי שפר מחבר את שני הפסוקים יחד. ראינו ששלמה המלך מכנה את גוף האדם בשם "עיר": "עיר קטנה ואנשים בה מעט", וכן "אקומה נא ואסובבה בעיר", שגם שם המשמעות היא הגוף. ועשרה השליטים הם, כפי שראינו, הידיים, הרגליים, העיניים, האוזניים, הפה, האף, ויש אומרים גם הלב. ועל זה הוא אומר: החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים - שהרי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. כל הנבראים מוכרחים בטבעם, למעט האדם: העפר מוכרח להיות עפר, השמש שמש, הירח ירח, והבהמה בהמה - כל אחד חייב להיות מה שהוא. לעומת זאת האדם יכול להיות צדיק ויכול להיות רשע, הוא היצור הבחירי היחיד.
סיפרתי לכם פעם על צבי ענבל מארגון ערכים, שפעם בא לעלות לאוטובוס והנהג סגר לו את הדלת מול הפנים - דבר שקורה רק כאן בארץ. אומר צבי ענבל: גם אני התנהגתי כמו ישראלי, ודחפתי את הרגל בין שתי הדלתות שלא ייסגרו, ואז השחלתי לו שאלה: אתה יודע מה ההבדל בינך לבין חתול? זה עבד - הנהג הסתקרן, פתח את הדלת ושאל: נו, מה ההבדל? עליתי ואמרתי לו: ההבדל הוא שחתול מוכרח להיות חתול, אבל אתה יכול להיות גם בן אדם. וכי אמרו פעם על חתול שהוא אינו חתול? על כלב שאינו כלב? כל התנהגות שיתנהגו, נאמר: זה כלב, זה חתול. רק על האדם אנחנו יכולים לאמר "הוא בן אדם", ויכולים גם לאמר "הוא לא בן אדם" - שכן לאדם יש בחירה אם לעשות טוב או רע.
על זה הוא אומר: החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים. כל מה שיש בבריאה - הטבע מכריח אותו לעשות מה שהוא עושה: הבהמות, החיות, הדומם והצומח, הכל מוכרח על פי טבע. רק האדם הוא בעל בחירה, ולכן החכמה תהיה לו בחינת עוז לבחור בטוב, במעשים ההגונים והראויים, שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובכוחו ובאפשרותו לחטוא - מה שאין באפשרות שאר הנבראים. אם אריה יאכל באכזריות איילה וגוריה, אף אחד לא יאמר שהוא אכזרי, זה טבעו; וגם אם יאכל אדם, לא יאמרו שהוא אכזרי, זה טבעו. אבל האדם יכול להיות צדיק ויכול להיות להפך. ולכן החכמה היא העוז שלו להתמודד כנגד אותם כוחות שנמצאים בתוכו.
גַּם לְכׇל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל־תִּתֵּן לִבֶּךָ אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע אֶת־עַבְדְּךָ מְקַלְלֶךָ׃ כִּי גַּם־פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ אֲשֶׁר גַּם־אַתָּה קִלַּלְתָּ אֲחֵרִים׃ (כא-כב)
רש"י מבאר את הפסוק על פי ההקשר: הואיל והזכיר קודם את שאול, שהיה רחמן במקום שלא היה צריך לרחם, כאן מדובר במה ששאול קיבל לשון הרע על נוב עיר הכהנים. וזה מה שראינו לעיל ב"אל תרשע הרבה" - שבעקבות הלשון הרע שקיבל ציווה להוציא להורג את נוב עיר הכהנים. ועל זה הוא אומר: למה תרשע הרבה ותקשיב לדברים אשר ידברו? שדיברו כנגד נוב עיר הכהנים וספרו לך שאחימלך בן אחיטוב הלך ועזר לדוד שהוא ממורדי המלך. "לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך" - אל תקשיב ואל תיתן לבך לקבלם. "אשר לא תשמע את עבדך מקללך" - לא טוב שתטה אוזניך לשמוע את העבד שלך מקלל אותך; ואם כן, אל תטה אוזניך לכל הדברים.
והאבן עזרא אומר דבר נפלא: יאמר לחכם - אם תרצה למצוא מנוחה, אל תיתן לבך לכל דברי בני אדם, ואפילו היה מקללך, ואפילו עבדך. כי אם תיתן לבך לדבריהם - תכעס, ויחשך אור חכמת הנשמה. זו עצה נפלאה: אתה רוצה מנוחה? אתה רוצה חיים שקטים? אל תתרגש מכל מה שיאמרו. אל תאמר "ההוא אמר כך, ושמעת מה אמר עליי" - אל תיתן לבך לכל דברי בני אדם. וגם אם קילל אותך - "מה, אשתוק לו?" ואפילו היה עבדך - "הוא שפל בפניי, אני זן אותו ומעסיק אותו, והוא עושה לי כך?" אומר לך האבן עזרא: אם תיתן לבך לדבריהם, תכעס ויחשך אור חכמת הנשמה.
הרב מדבר על אור חכמת הנשמה, ואנחנו יודעים היום שהכעס והלחצים פוגעים באדם והורסים לו את המערכת הגופנית: התקפי לב, לחץ דם, קריש דם במוח, אולקוס ומה לא. אלה מחלות העולם המודרני, הנובעות מלחצים שאנשים נמצאים בהם. לכן צריך האדם להנהיג את דבריו בנחת, ולא לתת לבו לכל הדברים אשר ידברו. כפי שאומר הביטוי: הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
פעם אמר מישהו לחזון איש: הרב, בשם הרב אמרו כך וכך. אמר: לא אמרתי כזה דבר. שאלו אותו: למה הרב אינו יוצא למחות? אמר להם: אם אצא למחות על כל דבר שאומרים בשמי, אהיה עסוק במחאות מבוקר עד ערב - את זה לא אמרתי, ופה מה שאמרו אינו נכון, ופה זה לא מדויק, ולא אמרתי בצורה הזאת. אז מה לעשות? אנשים אומרים ואומרים. מי שרוצה - יבוא וישאל, ואומר לו אם אמרתי או לא; אבל להתמודד כנגד כל אחד שאמר, ולענות לזה ולהגיב לזה - על זה נאמר: גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך. בסופו של דבר, כשאדם הולך בדרך צדק ויושר, יכירו בזה. ייקח זמן, אבל יכירו בזה.
בזמנו דיבר הרב עובדיה יוסף על השואה, ונגע בעניין הגלגול - מה שהיה בגלגול הקודם ומדוע היו צריכים לעבור את מה שעברו. התקשורת עשתה מזה חגיגה גדולה: כאילו עשה מהם רשעים, כאילו המציא את הגלגול - וכי לא שמעתם על זה מעולם? ובמצבים כאלה תמיד מעלים "רב מחמד" שיעשה "נו נו נו" ו"אוי ואבוי", מישהו שיתאים לתקשורת. העלו רב כזה, שמעולם לא הייתה לי הערכה כלפיו, ואיני מזכיר את שמו, ובעקבות אותו ראיון גם שולי ההערכה שנותרו איבדו את עצמם. שאלו אותו: הרב עובדיה יוסף אמר כך, מה יש לך לומר? אמר: תראה, אני לא יודע את מה שהרב עובדיה יוסף יודע, אני יודע שהאנשים האלה זכו להיות צדיקים ומסרו נפשם על קדושת השם. ורציתי לומר לו: נכון, אינך יודע את מה שהרב עובדיה יוסף יודע - לא בתורה, לא בהלכה, לא במשנה, לא בגמרא, לא בכלום. עם הארץ גמור. לתקשורת אתה טוב, לרקוד "מה יפית" לפני השדרן ולמצוא חן בעיניו - לזה אתה מצוין. יש רבנים וירטואליים, רבני הרשת.
ואגב, אותו אדם - ושוב, איני מזכיר את שמו - הוא אדם שחיבר ספר הלכתי עם פלפולים, ובהזדמנות מסוימת פגשתי את מי שכתב לו את הספר. הוא כתב לו את הספר, וההוא רק חתם למטה את שמו. ואמר לי אותו אחד, תלמיד חכם גדול: כתבתי ספרים לעוד כמה, ולפחות אלה עברו על מה שכתבתי, כך שאם שואלים אותם על דין סכך לגבי פרגולה הם יודעים על מה מדובר. אבל אותו אחד שאתה מדבר עליו - אפילו לא טרח לעבור על מה שכתבתי. והוא זה שיש לו ביקורת? איפה הוא ואיפה זה. יש רבנים וירטואליים ויש רבנים שהם אנשי תורה בשם, כמו הרב עובדיה יוסף. לא משנה מה תאמר ולא משנה איזו ביקורת תעביר - אתה תישאר קטן. והרב עובדיה יוסף, שלא חשש לומר את מה שעל לבו ולא חשש לומר את האמת שלו, היום אין מי שאינו מעריך אותו.
וזה מלמד אותנו את דברי האבן עזרא: אל תחשוש לכל אשר ידברו. גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך, שאם תיתן לבך לדבריהם תכעס ויחשך אור חכמת הנשמה. אל תתרגש ממה שאומרים, תלך בדרך שלך ובאמת שלך, וסוף הכבוד לבוא - ובסופו של דבר כולם יכירו שדבריך דברי אמת.
שלושה יסודות למדנו כאן. ראשית, "החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים" - העיניים, האוזניים, הידיים, הרגליים, הפה והגוף מושלים באדם ומסכנים אותו בכל יום, ורק חכמת התורה היא העוז והמבצר שבכוחו להתמודד עמם, כמו שאמר הבורא: בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ולכן להתייעץ ולשאול הולכים אצל חכם, אצל גדול בתורה. שנית, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" - לפי המלבי"ם אין מעשה טוב שאין בו חיסרון, ולפי הפשט אין צדיק בהיסטוריה שלא נמצא בו פגם. וזו גדולתה של היהדות: האדם אנושי, הוא עלול לטעות, וממילא מוטל עליו לפשפש במעשיו ולתקן - יש תשובה, ואפשר להתחיל מחדש. ושלישית, "גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך" - מי שרוצה מנוחת נפש לא ישים לב לדברי בני אדם ואפילו למקללים אותו, כי הכעס מחשיך את אור חכמת הנשמה; ילך אדם בדרך האמת שלו, והכבוד יבוא בסופו.