פתיחה: בין הקצוות
אנו עומדים בלב פרק ז' בקהלת, בסדרת הפסוקים שבהם שלמה המלך מלמד אותנו את תורת האיזון: "אל תהי צדיק הרבה", "אל תרשע הרבה", "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". הפסוקים הללו נראים תמוהים במבט ראשון - וכי הותר לנו להרשיע מעט? - ודווקא מתוך התמיהה הזאת פותחים לנו המפרשים חלון גדול להבנת עבודת המידות ועבודת ה'.
"אל תרשע הרבה" - כשאבדנו כבר, אל תוסיף לאבד
אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ׃
הפירוש הראשון הולך בעקבות מה שראינו קודם: לא יאמר אדם "עברתי עבירה, כבר נטרדתי, מה יש לי להפסיד - אעבור עוד". זהו, גמרנו, איבדתי את העולם הבא, לפחות אהנה ממה שיש כאן. על כך נאמר "אל תרשע הרבה". וכך כותב גם רש"י: אפילו רשעת מעט, אל תוסיף להרשיע. ליצר הרע יש שיטה נוספת לעבוד על האדם, בסגנון "כאשר אבדנו אבדנו" - הלך הכול, עשה כבר מה שבא לך. ועל כך ממשיך הפסוק: "ואל תהי סכל" לשכוח את המצוות, "למה תמות בלא עתך" - שעל ידי כן חלילה ימות בלא עתו.
ויש כאן עוד הסבר: "אל תרשע הרבה ואל תהי סכל" - אל תאמר בדעתך שכבר אין לך תקנה. ו"למה תמות בלא עתך" אין הכוונה דווקא שמן השמים ייקחו אותך קודם זמנך, אלא שהדאגות עצמן ימיתו אותך. אתה דואג כל הזמן על מה שעשית ועל עוונותיך, וממשיך לעשות עוד עוונות, והדאגות הללו יביאו אותך למות בלא עתך.
מי שאכל שום - האם יחזור ויאכל?
חז"ל בשבת ל"א שואלים את השאלה הפשוטה: "אל תרשע הרבה" - וכי מעט כן? האם שלמה המלך מתיר להיות רשע קטן, בינוני, ג'וניור, ורק רשע גדול אסור? עונים חז"ל בביטוי המוכר: מי שאכל שום וריחו נודף, וכי יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף יותר? אדם שנכשל, אין הפתרון להמשיך ולהיכשל.
החפץ חיים היה ממשיל על כך את משל התפוחים: אישה מכרה תפוחים בבסטה בשוק. בא ילד שחשק בתפוח, ומכיוון שלא ידע כיצד ליטול - הפיל את העגלה. כולם החלו לרוץ ולאסוף, וגם הוא אסף ונמלט. האישה עמדה בצד וצעקה: התפוחים שלי, התפוחים שלי! עבר שם אדם פיקח ואמר לה: גברתי, עוד כמה צעקות ולא יישאר לך דבר. כדאי שתתחילי גם את לאסוף - מה שתאספי יישאר לך, ומה שלא - גם זה לא יהיה. מה תועיל הצעקה?
כך בדיוק אצלנו. אדם בוכה על העבר ואומר: זהו, גמרנו, לא נשאר אלא לצעוק. אומר לו שלמה: למה לצעוק? תאסוף את מה שאפשר, תתקן את מה שנשאר. מי שנכשל - יראה עתה כיצד לתקן.
הבת קול שיצאה לשאול
עוד דרשו חז"ל: בשעה שאמר שאול לדואג "סוב אתה ופגע בכוהנים", יצאה בת קול ואמרה "אל תרשע הרבה". ו"למה תמות בלא עתך" - זה שאול, שמת בלא עתו, כמו שנאמר "וימת שאול במעלו אשר מעל בנוב עיר הכהנים ובעמלק". רואים שעל זה הייתה מיתתו. כשתרשע הרבה, חס ושלום, תמות בלא עתך.
אבן עזרא: להתעסק במה שדי לך
האבן עזרא מבאר תחילה שרוב הרשע מביא את האדם לידי סכנה, ולכן "למה תמות בלא עתך" - מבחינה מציאותית פשוטה: אדם שרודף אחר עבירות מסתכן לא פעם בחייו. ואחר כך הוא מוסיף: ודע כי הרשעות כאן היא להתעסק בדברי העולם. כלומר, אין הכוונה לעבירות, אלא לעיסוק המופרז בענייני העולם הזה. "אל תרשע הרבה" - תתעסק במה שיספיק לך, במה שהכרחי לך. הרי כל העיסוק בענייני העולם הוא חלק מן הקללה "בזעת אפיך תאכל לחם", ומדוע תחמיר בקללה?
ושימו לב לדיוק: לגבי הרשע אמר "הרבה", אבל לגבי הסכלות לא אמר "אל תהי סכל הרבה" אלא "ואל תהי סכל כלל" - כי הסכלות ממיתה את האדם בלא עת. מי שעושה דברים בחוסר דעת מקצר את חייו.
רס"ג: אל תעבור את גבול מה שהותר לך
גם רבנו סעדיה גאון מתקשה בשאלה, ומשיב: במה שהותר לך להרשיע - אל תעבור את גבולו. הותר לנבוכדנצר להגלות את ישראל, ונענש מפני שעבר את הגבול. אילו היה נשאר בתוך מה שהותר לו, לא היה נענש, שהרי "אשור שבט אפי", והוא עשה את הנגזר. אבל כל הרשעים הללו היו מחמירים גדולים בגזירותיו של הקדוש ברוך הוא: לא הסתפקו במה שנגזר אלא הוסיפו הרבה מעבר. זהו "אל תרשע הרבה", וזה מה שגרם להם "למה תמות בלא עתך".
כך גם בפרעה. שאלה ידועה היא: הרי הקדוש ברוך הוא גזר "ועבדום ועינו אותם" ארבע מאות שנה, ואם כן מדוע שילם פרעה את המחיר? אחת התשובות - ויש כמה - היא בדיוק זו: פרעה הגזים. וכי הקדוש ברוך הוא אמר לשקע את הילדים כנדבכים בבניין ולהטביעם ביאור? הקדוש ברוך הוא אמר שיעבידו אותם ויענו אותם בעבודה קשה. אבל כל מה שעשה פרעה מדעתו - ששחט מאה וחמישים ילדים בבוקר ומאה וחמישים בערב כדי לרחוץ בדמם, ועוד עניינים רבים - על כל אלה נזקף לו המחיר של הכול.
משל הגדר: מי שגדר את הרוח הרביעית
דומה הדבר למה שמובא בחז"ל: אדם ששדהו מובלעת בתוך שדה חברו, וחברו גידר את שדהו מסביב - ובכך נמצא הפנימי מוקף גדר משלושה צדדים. פונה אליו החיצון ואומר: השתתף עמי בהוצאות. ההלכה היא שאינו חייב, שהרי יכול לומר "לא ביקשתי ממך, אם תרצה טול את גדרך". אבל אם בעל השדה הפנימית גדר בעצמו את הרוח הרביעית שנותרה - זוקפין עליו את הכול, ומחייבים אותו להשתתף בכל הגדרות שעשה השכן. מדוע? כי בגדר הנוספת הוכחת שאתה אכן מעוניין בגדרות. ואף שתאמר "רק אחרי שהוא כבר עשה נהניתי" - אין זה משנה: הוכח שהגדרות נוחות לך, ועליהן תשלם.
כך נבוכדנצר וכך פרעה: הוסיפו מעבר למה שנגזר - וזקפו עליהם את הכול. שכן הוכחת שמה שעשית לא היה מחמת רצון הבורא יתברך, כי אז היית שומר על הגבולות ונזהר. אם פרצת את הגבולות וייסרת הרבה מעבר, עשית זאת מרוע לבבך - ואת מלוא המחיר תשלם.
ספורנו: "ארבעים יכנו לא יוסיף"
הספורנו מבאר שאף כאן מדובר במי שמותר להרשיע עמו. הרי נאמר "ארבעים יכנו לא יוסיף" - ובמי מדובר? באדם רשע גמור: עבר עבירה, אכל נבלה, התרו בו והוא השיב שזה טעים מאוד והמשיך לאכול, ובאו שני עדים והביאוהו לבית דין ללקות. אתה שומע דבר כזה ואומר: איזו חוצפה! אולי נוסיף לו מכה אחת בקשיש, כדי שייזהר בפעם הבאה. וכי מגיע לו פחות? ואם תאמר: אחרי המלקות הרי הוא כבר צדיק - אני אתן לו את המכה הנוספת לפני כן, כשעוד היה רשע. ומה הדין? עובר בלאו. "לא יוסיף", "פן יוסיף" - שני לאווים. ואף שהוא רשע - אין זה משנה. זהו "אל תרשע הרבה": מה שהתירו לך לעשות - עשה, אבל לפעול אפילו כנגד הרשעים בדרך של "הרבה" - אסור.
"אלוקים יבקש את נרדף" - גם ברשע
וכידוע שגדולי ישראל נזהרו בזה. היה מעשה ביהודי שהיה ממחריבי הדת, ופעלו כנגדו - ולא רק פעלו אלא גם רדפו אותו. מספרים שהרב מבריסק אמר להם להרפות. שאלוהו למה, והשיב: צריך להיזהר מאוד שלא ייכנס לגדר של נרדף, כי "אלוקים יבקש את נרדף" - גם אם הוא רשע. כלומר, גם כשיש צורך אמיתי להיפרע ממישהו ולעשות לו כגמולו, צריכים להיות לכך גבולות. "אל תרשע הרבה": גם במקום שמותר לנהוג במידת רשע - אל תעשה זאת הרבה, שמור על הגבולות ואל תחרוג מהם.
"צדק צדק תרדוף" - שתי דרשות של רבי ישראל סלנטר
מספרים על רבי ישראל סלנטר, שבא לפניו אדם שיצא במחלוקת גדולה כנגד רשעים, ושאל אם נהג נכון. השיב לו רבי ישראל שאכן נכון עשה, אך הוסיף: כתוב "צדק צדק תרדוף".
ביאור אחד: את הצדק תרדוף בצדק. כשרוצים לרדוף אחר הצדק ולעשות צדק - אין עושים זאת בדרכי קומבינה וברמאות. גם הדרכים המובילות אל הצדק צריכות להיות בצדק. אל תגיע אל היושר והאמת בדרכי רמאות, ואל תספר בדותות כדי לקרב יהודים בתשובה. מעשה טוב אין עושים בשקר. התורה היא אמת, ואין צורך להפיץ שקרים כדי לשכנע באמיתותה. רק מי שיש לו שקר ביד מוכר אותו בשקרים; מי שהאמת בידו מחזיק בדבר החזק ביותר, ואינו נזקק לשקרים.
היה פעם דרשן שנעמד לדבר ואמר: לפני שאספר לכם סיפורים במהלך הדרשה, דעו שאני שאלתי רב אם מותר להמציא סיפורים כדי לקרב יהודים בתשובה, והוא השיב לי שכן. ומיד הוסיף: וזהו הסיפור הראשון... כלומר, הסיפור המומצא הראשון. וכפי שהיה רבי הלל זקס זצ"ל, נכד החפץ חיים וראש ישיבת חברון, אומר על סיפורים כאלה: "מעשה שכמעט היה".
ורבי ישראל סלנטר הוסיף לאותו אדם הסבר נוסף ב"צדק צדק תרדוף": הרבה פעמים אדם יוצא למלחמה ומתחיל בצדק - המלחמה צודקת, חובת מחאה מוטלת עליו, ומעשיו נכונים. אבל אתה מתחיל בצדק - ראה גם לסיים בצדק. מדוע? מפני שברגע שהתחלת לנגח אותו, הוא אינו שוקט על שמריו אלא משיב מלחמה שערה, ואתה כבר מגיב לו על פגיעה אישית. הוא פתח חזית אישית נגדך, וכבר שכחת שיצאת נגדו מחמת העבירה שעשה - כעת זה כבר עניין אישי, וכבר אתה רודפו שלא בצדק. "צדק צדק תרדוף": אם התחלת בצדק, ראה שתישאר צודק, ואל תעשה את הדברים באופן שכבר אין לך לגיטימציה לעשותם. זו כוונת שלמה המלך: גם כשצריך לרדוף את הרשע, היזהר שלא תרשע הרבה ושלא תחרוג מגדר הצדק.
"טוב אשר תאחז בזה" - לא לברוח ממצווה
טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם׃
אומרת הפסיקתא: "טוב אשר תאחז בזה" - במצווה אחת; "וגם מזה אל תנח ידך" - אם באה לידך מצווה אחרת; "כי ירא אלוקים יצא את כולם" - יקיים את כולן.
זו מציאות שאדם חווה תדיר: נזדמנה לפתחו מצווה, ופתאום מזדמנת לו מצווה נוספת. ואם הוא מחפש להיפטר, הוא אומר: "העוסק במצווה פטור מן המצווה, הניחו לי, אני עסוק כעת במשהו אחר". על זה בא הפסוק ואומר: רגע, חכה - מיד אטפל גם בזה. מסיים כאן והולך לעשות גם את זה, "וירא אלוקים יצא את כולם".
ושימו לב: אילו היה מדובר בכסף, וכי מישהו היה מדבר כך? בא אדם ומתחיל לספור לך שטרות, ובא עוד אחד להחזיר לך חוב של עשרת אלפים דולר - וכי תאמר לו "איני יכול להתעסק אתך אדוני, אני עוסק כעת במצוות פריעת בעל חוב, והעוסק במצווה פטור מן המצווה"? ודאי שלא. תאמר לו: תספור גם אתה, אני אשתלט על שניכם. בכסף אנחנו מבינים מצוין את "מזה וגם מזה אל תנח ידך". וכן כשהמלצר שואל: מה תעדיף, שניצל, עוף או פרגית? עונים לו: לא משנה הסדר... יש לו פסוק - "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך", ואוחז בהכול.
ובאמת עתיד אדם ליתן דין על כך, על כל דבר שראו עיניו ולא נהנה ממנו, כדברי הירושלמי. אדם מוטרד מאוד בהלכות מסוימות שבהן אינו מוותר, והוא חם בקיום התורה והמצוות באותן סוגיות - ומדוע כשמדובר במצווה שצריך להתמסר אליה הוא מחפש להיפטר? אומר לו שלמה: תאחז בזה, וגם מזה אל תנח ידך. אם נזדמנה לך מצווה נוספת, אל תנסה להיפטר ממנה. עשה גם אותה, מצא היכן להכניס גם אותה, "כי ירא אלוקים יצא את כולם".
להשלים את עצמך בכל חלקי התורה
עוד דורשת הפסיקתא זוטרתא: "טוב אשר תאחז בזה" - זו מקרא; "וגם מזה אל תנח ידך" - מן המשנה ומדברי חכמים; "כי ירא אלוקים יצא את כולם" - כגון רבי אבהו בקיסרין, שהיה חכם במקרא ובתורה ובתלמוד. זהו "ירא אלוקים יצא את כולם" - שלא יהיה דבר שיניח אותו.
וזהו באמת גדרו של החכם השלם: שאדם ישלים את עצמו בכל מיני החכמה. שלא יאמר "למדתי את זה, די לי", "בזה איני מתעסק", "את זה איני לומד". אלא תלמד את הכול. אל תתעסק רק במסכתות מסוימות - תלמד את כל הש"ס. יש אדם שסיים את הדף היומי אך לא סיים את הש"ס, שהרי הש"ס כולל גם שישה סדרי משנה. משום כך הורו הרב אלישיב ורבי חיים קנייבסקי ועוד להכניס ללימוד גם את סדר זרעים, שלא יהיה מצב שאדם חושב שסיים את הש"ס ובאמת לא סיים - שמכל סדר זרעים למד רק ברכות, וסדר זרעים ארוך, ויש בו ש"ס שלם של משניות. אדם צריך להשלים את עצמו בכול: במקרא, במשנה, בתלמוד ובפוסקים, כל מה שאפשר. ודאי שאנו מוגבלים וזמננו מוגבל, אבל כל מה שאדם יכול להוסיף - מוסיף לעצמו ברכה.
רש"י: לאחוז גם במה שנראה כרשע
רש"י מפרש: "טוב אשר תאחז בזה" - אחוז בצדק וברשע. וכיצד ייתכן לאחוז ברשע? מבאר רש"י: אם אמר לך הנביא הצדיק דבר שנראה בעיניך כרשע - אחוז בו. הדוגמה היא שמואל שאמר לשאול להרוג את עמלק, "מעולל ועד יונק". בעיני שאול נתפס הדבר כמעשה עוולה: וכי על הרוג אחד שלא נודע מי הכהו עורפים עגלה, וכאן להרוג אנשים כה רבים? ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ומתוך כך פקפק בציווי האלוקי. על כך אומר הכתוב: תאחז בצדק, וגם אם נדרשת לעשות דבר הנדמה לך כרשע, אם הנביא אמר לך כך - גם מזה אל תנח את ידך.
וכבר ראינו שעיקר מבחנו של אדם הוא דווקא בדבר המנוגד לטבעו. אצל יעקב היה עיקר המבחן אם יוכל לשקר לאביו - "והייתי בעיניו כמתעתע", איני יכול, איני מסוגל. השאלה היא אם אתה פועל לפי מה שאתה יכול ומסוגל, או לפי הרצון האלוקי. אברהם, איש החסד, נצטווה "גרש האמה הזאת ואת בנה" - אני איש חסד, אני מכניס לביתי ערביים המשתחווים לאבק שברגליהם, וכעת אגרש את אשתי ואת בני אל מותם? האם היה לו קל? "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם". ואף על פי כן - "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", והוא עשה, כי כך אמר ה'. המבחן הוא דווקא במקום הקשה, במקום שבו הדבר מנוגד לטבע האדם - שם נראה עד כמה הוא באמת עובד ה'.
וזהו "כי ירא אלוקים יצא את כולם": מי שהוא באמת ירא שמים יעשה גם את הצדק וגם את מה שנתפס בעיניו כרשע - כמו השמדת אנשי עיר הנידחת ודוגמאות נוספות הנראות לנו קשות - שהרי הכול על פי ציווי ה'. הוא יעשה את כל מה שה' מצווה, גם את מה שהוא מזדהה עמו וגם את מה שאינו מזדהה עמו, כי כך הוא רצון האלוקים.
תורת המידות: למה אין בתורה לאווים על הכעס והגאווה
אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם׃
מפרש נוסף מקשר את שלושת הפסוקים הללו זה לזה - "אל תהי צדיק הרבה", "אל תרשע הרבה", "טוב אשר תאחז בזה" - ומעמיד בהם כלל גדול במידות.
הנה, יש באדם מידות רעות מאוד: כעס, גאווה, אכזריות וכדומה, ויש להתרחק מהן תכלית הריחוק. ואף על פי כן לא מצאנו בתורה ציוויים ולאווים מפורשים על המידות. אמנם דרשו חז"ל "אזהרה לגסי הרוח מניין - ורם לבבך", אבל אין זה פשוטו ואין זה לאו גמור. לעומת זאת על מעשים יש לאווים מסודרים: לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף, לא תאכל כל נבלה ולא תאכל כל טמא. מדוע?
ההבדל הוא בין איסורי התורה למידות. מידות נקראות "מידות" משום שיש להשתמש בהן במידה ובמשורה, ולמדוד כמה להשתמש בכל אחת מהן. ממילא אי אפשר לשלול לחלוטין את המידות הרעות, אלא צריך להשתמש בהן במקום הראוי להן. הגאווה פסולה ושלילית מאוד, ועם כל זה נאמר "ויגבה לבו בדרכי ה'". אדם הנוהג בענווה במקום שאין זה נצרך - עלול להגיע לכישלונות גדולים. כך היה אצל שאול: היה עליו למלוך, והוא נהג בצניעות ובענווה, "נחבא אל הכלים" - ומחמת זה, כשהיה צריך לקום ולצעוק ולמנוע את העם ממעשה רשע, לא עשה כן. הענווה שלו הייתה מנוגדת לתפקידו באותה שעה.
וכן באכזריות. האכזריות היא מידה שלילית מאוד, אבל כשמדובר ברשע - אדרבה: כל המרחם על האכזרים סופו שמתאכזר על הרחמנים. שם צריך לגלות אכזריות, ומי שיגלה שם רחמנות יגרום לבסוף עוול גדול לרחמנים. כך היה בשיירת הל"ה, שיירה של יהודים שנשחטו כולם. וכיצד הגיעו למארב? רועה צאן ערבי הבחין בהם, וכשראו שנתפסו אמרו שיש להרוג אותו, שאם לא כן יסגיר את כולם. אך היו ביניהם יפי נפש - שמאלנים היו כבר אז - שאמרו: מה פתאום, הוא לא עשה שום רע, למה להורגו? אותו רועה מיהר והלך והביא את הפדאיונים, והסוף ידוע. ריחמת על רועה גוי רשע - ולבסוף התאכזרת לשלושים וחמש נפשות מבחורי ישראל שמתו בדמי ימיהם. לקח שנים עד שרבי אריה לוין הביאם לקבר ישראל, לאחר שזיהה אותם אחד אחד על ידי גורל הגר"א.
ללמדך שמידה שלילית כאכזריות, יש שדווקא מי שלא ישתמש בה - הוא האכזרי. ובזה שונות המידות מאיסורי התורה: "לא תאכל כל נבלה" - אין אוכלים נבלה לעולם (ופיקוח נפש הוא עניין אחר, שכל התורה הותרה בו חוץ משלוש עבירות). אבל "לא להתאכזר" אין פירושו לעולם לא. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן" - אישה שהיא רחמנית מדי על בנה ואינה יודעת לומר לו "לא", מריעה לו, מזיקה לו ופוגעת בחינוכו. לפעמים צריך האדם לגלות אכזריות וקשיות לב, מפני שזה הנדרש באותה שעה. לכן אין המידות נזכרות בתורה כלאווים: בתורה נזכר מה שאסור לעולמים, ואילו במידות - פעמים שצריך להשתמש במידה זו ופעמים במידה ההפוכה.
וכך גם להפך: לפעמים השימוש במידה טובה הוא שלילי. רחמנות שלא במקומה, כמו אצל שאול, גרמה לו לאבד את מלכותו ולמות הוא ובניו - צרה גדולה בעקבות אותה מידה. מעלת המידות היא במינונים הנכונים שלהן, לדעת להשתמש בכל מידה במקום הראוי לה. ומי שיודע זאת הוא הצדיק והוא עובד ה'; ומי שאינו יודע, נסחף לשני הצדדים - אכזרי מדי במקום שצריך לרחם, או רחמן מדי במקום שצריך להתאכזר, וכן בכל המידות.
צדיק ורשע לעומת חכם וסכל
ומוסיף אותו מפרש חילוק: יש מידות שמי שאוחז בהן נקרא צדיק, ומי שלא - רשע; ויש מידות שמי שאוחז בהן נקרא חכם, ומי שלא - סכל. גאוותן מול ענוותן, קצר אפיים מול ארך אפיים, אכזרי מול מרחם, עריץ וכבד לב מול חונן - בעל המידה הטובה ייקרא צדיק, ובעל המידה הרעה ייקרא רשע. לעומת זאת, חרוץ מול עצל - לא נאמר שהעצל רשע והחרוץ צדיק, אלא החרוץ נוהג בחכמה, מנצל את זמנו כראוי ועושה את הנדרש ממנו, והעצל אינו פועל בחכמה בשום תחום. וכן נדיב וכילי ועוד מידות, שבהן נאפיין את בעליהן כחכם וכסכל.
לאחר הקדמה זו מתפרשים דברי שלמה: "אל תהי צדיק הרבה" - בחלק הראשון, במידות שעניינן צדיק ורשע, כגאווה וענווה, ארך אפיים וקצר אף; "ואל תתחכם יותר" - בחלק השני, במידות שעניינן חכם וסכל, כעצלות וזריזות. להתחכם יתר על המידה, לנהוג בחריצות יתרה במקום שאין בה צורך. שהרי גם החריצות והעצלות טעונות מינון: כשהיצר הרע מביא את האדם לדבר עבירה - שם יהיה עצלן ולא חרוץ; וכשמזמנים לו דבר מצווה - שם יהיה חרוץ ולא עצלן. יש מקומות שבהם אין צריך למהר כל כך, ואדרבה - צריך לנהוג במתינות.
ועל כך אומר "למה תשומם" - שעל ידי כן יהיה האדם שומם ומבולבל במעשיו: מצדיק ייצא רשע, ומחכם ייצא סכל, מפני שאינו משתמש במידה הראויה במקום הראוי. "צדיק הרבה" - צדיק שלא במקומו, כאותה בת קול שיצאה לשאול; "חכם הרבה" - במקום שלא נצרכת מידת החכמה אלא המידה ההפוכה.
וכנגד זה: "אל תרשע הרבה" - בחלק הראשון, כגאוותן, אכזרי ועריץ. גם כשצריך - אל תרשע הרבה. "ואל תהי סכל" - בחלק השני, העצלן והקמצן, שאין לקרוא לו רשע אלא סכל; גם כאן, אל תעשה זאת יותר מדי. והטעם: "למה תמות בלא עתך" - אם אדם אוחז בקצוות ולא במידה האמצעית, כל מידה במקומה, היצר הרע לוכד אותו. זה מה שקרה לשאול, שמת בלא עתו מפני שאחז בקצה מידת הרחמנות במקום שלא היה צריך לאחוז בה. זו אמנם דוגמה קיצונית, אבל ודאי שעל ידי המידות הרעות אדם יכול להגיע למיתה, כמו שראינו אצל בלעם - "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם".
"תאחז בזה" - אבל "מזה" רק אל תנח ידך
ולכן העצה: "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". "תאחז בזה" - עיקר האחיזה צריכה להיות בראשון, במידות החיוביות: ענוותן, ארך אפיים, רחמן, חונן. שם צריכה להיות אחיזתך. ומאידך גיסא, לפעמים צריך גם ההפך - אך רק לפעמים, ובמינונים נמוכים. לכן לא אמר "תאחז גם בזה", אלא "וגם מזה אל תנח את ידך": אין לאחוז במידות השליליות באופן תמידי, אבל אל תניח ידך מלהשתמש בהן כשצריך, כשיש הכרח.
"כי ירא אלוקים יצא את כולם" - ירא אלוקים, כשהוא יוצא למלחמה, יוצא עם כל הארסנל שברשותו. כשצריך רחמנות - מוציא את מידת הרחמנות ונוהג ברחמנות; כשצריך אכזריות - נוהג במידת האכזריות. ירא אלוקים עושה בכל דבר את הראוי לאותה מידה, לאותו עניין ולאותו זמן, ונמצא עובד את ה' באופן תמידי עם כל מידותיו.
שבע המידות והמידות שבתוכן
הרב דסלר האריך בעניין זה, וכפי שלמדנו בשיעורינו על "מכתב מאליהו": המידות מתחלקות לשבע מידות תחתונות, שבע אבני הבניין המנהיגות את העולם, המכונות בפי המקובלים בראשי תיבות חג"ת נהי"ם - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שלוש הספירות העליונות - כתר, חכמה, בינה, או חכמה, בינה, דעת - הן בבחינת רוחניות גבוהה, בחינת עולם הבא, ואינן מנהיגות את העולם; מהן משתלשל השפע ויורד לעולם התחתון. אבל העולם התחתון מונהג על ידי שבע הספירות התחתונות (ז"ת - ז' תחתונות). ולכן כל ענייני העולם הזה תלויים בשבע: שבעת ימי השבוע, "וספרת לך שבע שבתות שנים", שבע שנים, שבע פעמים, מחזורים של ארבעים ותשע - הכול תלוי בשבע, מפני שהכול תלוי באותן שבע ספירות תחתונות.
אברהם אבינו היה אחוז במידת החסד. ומי ששם לב בספירת העומר רואה שכל מידה מתפרטת אף היא לשבע: חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, נצח, הוד, יסוד ומלכות שבחסד; וכן בגבורה - חסד שבגבורה, גבורה שבגבורה, תפארת שבגבורה, וכן הלאה, הכול בבחינת הגבורה. כשאדם שלם, אין לו רק מידת החסד אלא גם בחינת גבורה שבחסד - שאם לא כן, אין החסד שלם. חסד שבחסד בלבד אינו חסד מושלם; החסד שלם רק כשיש בו גם גבורה שבחסד, ותפארת שבחסד, ונצח והוד ויסוד ומלכות שבחסד. ולכן מבחנו של אברהם היה דווקא בבחינת הגבורה, שהיא המנוגדת לטבעו, כפי שהסברנו.
זהו "ירא אלוקים יצא את כולם" - את כל הספירות הפנימיות שבכל ספירה. לא רק במידת החסד יאחז, אלא גם בגבורה שבחסד, שאם לא כן אין החסד שלם, שהרי החסד עצמו מורכב משבעת הבניינים של הספירות הפנימיות שבו.
ומעין זה: מידת הגאווה מידה שלילית היא, ואף על פי כן אמרו שתלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית. וכן נקימה ונטירה מידות שליליות הן, ואמרו "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם". ללמדנו שגם המידה הנתפסת כשלילית - במקום מסוים, במציאות מסוימת ואצל אנשים מסוימים - דווקא בה יש להשתמש. אבל באופן תמידי לא, ולכן אמר שלמה "אל תנח את ידך" - אל תניחנה ואל תעזבנה, אך האחיזה העיקרית תהיה דווקא במידות הטובות המקובלות.
לסיכום:
"אל תרשע הרבה" אינו היתר לרשעות מועטת, אלא אזהרה משולשת: שלא יאמר אדם "כאשר אבדנו אבדנו" ויוסיף על חטאו, אלא יאסוף ויתקן את שנותר; שלא יחרוג ממה שהותר לו גם כשמותר לו לפעול בקשיחות, כנבוכדנצר ופרעה שהוסיפו מדעתם ונזקף להם הכול, וכמלקות שאין להוסיף עליהן אפילו אחת; ושידע לרדוף צדק בצדק, מתחילתו ועד סופו. ו"טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך" מלמד שלא ניפטר ממצווה מפני מצווה, שנשלים עצמנו בכל חלקי התורה, ושנעשה גם את מה שנראה לנו קשה כשכך ציווה ה'. ובעומק - זו תורת המידות כולה: אחיזה עיקרית במידות הטובות, ושימוש מדוד ומדויק גם במידות הקשות במקום שהשעה צריכה להן. "כי ירא אלוקים יצא את כולם" - יוצא לעבודת ה' עם כל מידותיו, כל אחת במינונה ובמקומה הראוי.