בפרק ז' מגיע שלמה המלך לאחת האזהרות החריפות והמפתיעות שבספר: אזהרה מפני צדקות יתרה. לא מפני רשעות, אלא מפני אדם שמבקש להיות טוב יותר, מחמיר יותר, רחמן יותר - ממה שביקש ממנו בורא עולם. נעסוק בפסוק ט"ז, בביאוריו השונים, ובמה שעולה ממנו לחיינו.
אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם׃
מדרש זוטא מבאר שהכתוב מדבר בשאול המלך. נאמר: "ויבוא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל". אמר רבי בנאה: התחיל מריב דברים כנגד עגלה ערופה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, זה הורג וזו נערפת ומכפרת? היכן הצדק? הרוצח הרג, והעגלה משלמת בחייה ועוד מכפרת עליו? ורבנן אמרין: מריב דברים כנגד הקדוש ברוך הוא. אמר: ריבונו של עולם, כך אמר לי שמואל, לך והחרם את עמלק - אדם חטא, בהמה מה חטאה? למה להכות מעולל ועד יונק, משור ועד שה? יצאה בת קול ואמרה: אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך.
זהו יסוד הדברים: אם הקדוש ברוך הוא, שהוא מקור הרחמים והחמלה, אומר לעשות כך - אל תהיה רחמן יותר ממנו. ואמר ריש לקיש: כל מי שנעשה רחמן על אכזרים, סופו שנעשה אכזר על רחמנים.
כבר דיברנו על כך: כאשר סולם הערכים של האדם מעוות, העיוות אינו נקודתי אלא נמשך לכל אורך הקו. קח לדוגמה אנשים שכל כולם שנאה, כעס וריחוק כלפי שומרי מצוות וכלפי מי שאוחז בדעות של ארץ ישראל - הקלקול אינו נגמר שם. אותם אנשים שיש להם שנאה כה גדולה לכל מה שריח יהודי נודף ממנו, מגלים אהבה כה גדולה לכל מה שריח פלסטיני נודף ממנו. והיכן ההיגיון? חברי כנסת מן הימין נתפסים כקיצונים שאינם ראויים לשבת בכנסת, ואילו מי שהוציאה מפיה ביטויי תמיכה ברוצחים ובמחבלים, ביטויים נוראים שאינם צריכים פרשנות - הוכשרה לבוא בקהל. מי יכול להבין עיוות כזה? אלא שאין כאן חוכמות: מי שמתאכזר לרחמנים, סופו שירחם על האכזרים.
אני זוכר כשהייתי בחור, אחרי הפיצוץ בפסח במלון פארק בנתניה, שלא תקום פעמיים צרה, החלו לסגור את השטחים בכל חג. ואז ראיתי מודעות גדולות באזור רידינג: "אתם תהיו בפסח בסדר, והפלסטינים בסגר". רחמנות. בסך הכל רוצים לבוא ולהתפוצץ כאן - למה לא לאפשר להם? די בסלוגן מוצלח כדי להפיץ את ההבלים הגדולים ביותר. ומאין מגיע העיוות? שימו לב שכל העיוותים הללו מצויים דווקא אצל אוכלי נבלות וטרפות, שקצים ורמשים, השקץ והעכבר, החזיר והשפן. השכל כבר אינו עובד ישר. האדם מתעוות לחלוטין, ואתה רואה אותו אכזרי על הרחמנים ורחמן על האכזרים.
ובימי ההתנתקות נרתמו ארגוני שמאל לעזור. ואל תמהרו לראות את הצד היפה: הם יצאו במבצע "אמץ כלב" - שכן המתנחלים עוזבים ואינם יכולים לקחת את הכלב לבית המלון, והרי יש כלבים משוטטים. ואולי תאמצו מתנחל? לא, הם הרי בחרו לגור שם. אבל הכלבים - מה הם אשמים? זהו האדם המעוות: היכן שצריך לפעול ישר הוא ישר, והיכן שאין צורך - הוא הפוך.
שאול, להבדיל אלף הבדלות, נאמר עליו שהיה צדיק גדול. אלא שריחם במקום שלא היה צריך לרחם, ולבסוף התאכזר במקום שלא היה צריך להתאכזר - בנוב עיר הכהנים, שם הרג שמונים כהנים נושאי אפוד בד, אף שלא היה עוול בכפם. ללמדך שכאשר אדם סוטה מדרך הישר, הסטייה אינה נעצרת אלא נמשכת לכל אורך הקו. וכדכתיב הכא "ויחמול שאול והעם", והתם בנוב עיר הכהנים "על רחמנים לא חמל".
ורבנן אמרין: כל מי שנעשה רחמן על אכזרים, מידת הדין פוגעת בו. הדא הוא דכתיב "ואת שאול ואת נושאי כליו", "וימת שאול ושלושת בניו ונושא כליו". מידת הדין פגעה בו קשות על עניין נוב עיר הכהנים. ומכאן אנו רואים שזה היה המחיר ששילם שאול על נוב, ולכן לאחר מכן הייתה תביעה עליו ביחס לגבעונים ולא ביחס לנוב - שכן על נוב כבר נהרג, ומיתתו כיפרה על כך. אבל בעניין הגבעונים, שסבלו בעקבות הרדיפות כפי שהבאנו בשיעורינו לנביא, הוצרך הדבר להתכפר בהוקעת צאצאיו על ידי דוד, בסיפור רצפה בת איה שהארכנו בו שם.
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר" - שלא תאמר אפזר את כל מעותיי לעניים, ואל תתחכם יותר ממה שציווה עליך הקדוש ברוך הוא. "למה תשומם" - למה תהיה שומם, ולא תהא דעתך מעורבת עם הבריות.
הקדוש ברוך הוא אומר לאדם: "לא הטרחתי עליך". אין הוא בא בטרוניה עם בריותיו ואינו דורש מהם דברים שאינם ברי השגה. כמה צומות כתובים בתורה? אחד בלבד. יותר מזה התורה אינה מבקשת. ורוב הדברים שאנו מקיימים ביום-יום הם מדרבנן: שלוש תפילות ביום אינן מן התורה, ומן התורה די בתפילה אחת ביום, אלא שחכמים ראו שצורך האדם גדול יותר והוסיפו. וכן אומר הקדוש ברוך הוא: לא הטרחתי עליך להביא לי קורבן מחיות היער - לא ציוויתי צבי, אריה או דוב, שתצטרך לשוטט ביערות ובמדבריות כדי לצוד. חטאת? הבא קורבן מן העדר שלך: שה, כבש, עז, שור - דברים המצויים אצל האדם ביום-יום.
וגם בצדקה הגביל אותנו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. מדוע? "למה תשומם" - כדי שלא תהיה אתה עצמך שומם, ותיזקק בסופו של דבר לציבור ולקופת הצדקה, אלא תהא דעתך מעורבת עם הבריות.
ביאור נוסף: "אל תהי צדיק הרבה" - אל תהי צדיק בעיניך הרבה. אל תחשוב "אני צדיק גדול, כיצד באים עליי ייסורים?". "למה תשומם" - למה תהיה דעתך שוממת ומשתוממת מדוע אני סובל. זו הייתה תלונתו של איוב, שאמר: אני צדיק, ומדוע אני סובל? ודע לך את מה ששלמה עצמו יזכיר בהמשך הפרק:
כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא׃
אם כן, בוודאי יש בך חטא או עוון, ועל כך אתה משלם.
במעם לועז מובא: כאן מזהיר הכתוב את האדם שלא יאמר "הואיל והקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהם ואתרחק מהם" - ולכן לא אוכל בשר, לא אשתה יין, לא אשא אישה, לא אשב בדירה נאה ולא אלבש מלבוש נאה אלא שק. בעולם הישיבות קוראים לטיפוס כזה "צ'ולניק" - צדיק ורע לו: כזה שכל כולו סבל, וככל שהוא סובל יותר הוא מרגיש צדיק יותר. התורה אינה דורשת זאת מן האדם.
רבי שלמה זלמן אויערבך אמר לתלמידיו שאחרי מאה ועשרים שלו לא יהיה מה לכתוב עליו. שאלו אותו: מדוע? אמר להם: אכלתי כשהיה צריך לאכול, למדתי כשהיה צריך ללמוד, וישנתי כשהיה צריך לישון. לא עשיתי דברים חריגים מן הטבע. על הסטייפלר יאמרו שלמד שלושים ושש שעות ברציפות ורק אחר כך הלך לישון - עליי לא יאמרו כאלה דברים. ללמדך שגדולים דווקא כך.
ופעם ישב החפץ חיים עם תלמידיו ושאלוהו: רבי, כיצד זוכים להיות אדם גדול? אמר להם: זה כלל אינו מסובך. קם בבוקר, נוטל ידיים, אומר מודה אני וברכות השחר, מתפלל בבית הכנסת. אחר כך אוכל פת שחרית, הולך לסדר ולומד עם החברותא. אחר כך מנחה, ארוחת צהריים, מנוחה קצרה כדי שיהיה כוח ללמוד, סדר שני, ערבית, ארוחת ערב, סדר שלישי. בשעה עשר הסדר מסתיים. החפץ חיים לא אחז מאלה שיושבים ללמוד עד שתים עשרה, אחת ושתיים, ואמר שבדרך כלל זה פוגע ביום המחרת. אתה מסיים, הולך לחדר, מתקלח אם צריך, נכנס לישון, קם למחרת וחוזר חלילה. בלי ניסים, בלי מופתים ובלי פירוטכניקות - יום, יום, יום. כשאדם מתמיד, כך גדלים. צרתו של האדם היא ההפסקות: לומד קצת ונח, פה מדבר עם זה, היום לא הסתדר לו, קם על צד שמאל, ביום השלישי נהיה לו משבר. אבל מי שילך בשיטת החפץ חיים - זו הדרך לצמוח לאדם גדול.
והקדוש ברוך הוא אינו רוצה שתתייסר, אלא שתשמח בתורתו. אומנם יש דרגות של צדיקים המכפרים על עוון הדור, לובשים שק, מתענים ומסתגפים ועושים גלגולי שלג - אך אין זה לכל אדם. ואדרבה, כשאדם קופץ לעניינים כאלה ואינו בר הכי, זה עוד מראה על פחיתותו, שהרי הוא מחזיק עצמו מן הקדושים אשר בארץ, וכל מה שנשאר לו הוא גלגולי שלג.
סיפר הרב קרלנשטיין שפעם הסיע אותו יהודי, והלה סיפר לו שלאחרונה ירד שלג ונסעו במיוחד לחרמון: קבוצה עם מקובל, לעשות גלגולי שלג. סיפר כמה היה קר וכמה תיקונים יש בדבר. שאל אותו הרב: וממה אתה מתפרנס? אמר: רופא שיניים, וברוך השם המשכורת יפה. וסיפר שרק לאחרונה טיפל באשתו של פלוני וגבה ממנה שבעה-שמונה אלפים שקל על כמה סתימות ועקירות. אמר הרב: התקוממתי. העבודה שם אינה עבודה של מי יודע מה, ואתה גובה סכומים כאלה מאנשים שזה הלחם של ילדיהם, ואינם משופעים בממון, ואין לך שום בעיה, ואתה עוד מספר לי על הרווחים הנאים - ואיך זה מסתדר עם גלגולי השלג?
ראו עד כמה אדם חי בדמיון שהוא כבר מצדיקי הדור, בשעה שמעט חמלה על משפחה נזקקת הייתה מועילה לו הרבה יותר, ועושה בשמיים תיקונים גדולים יותר מכל גלגולי השלג. אל יחשוב אדם שדברים חריגים מעידים עליו משהו - לפעמים ההפך: הם מראים שאתה מחזיק עצמך בדרגות שאינך נמצא בהן כלל, ומוטב שלא היית עושה זאת, כדי שלא תטעה בהכרת עצמך. עדיף לעשות דברים פשוטים, חסד עם יהודי, לפי הרמה שלך ולפי מה שנדרש ממך.
ובפרט כשהוא הולך ומספר על כך. מי שמספר תעניותיו אינו ניקה מן הגיהנום. הגמרא מספרת על אותה אישה שהייתה מספרת תעניותיה, והציר של הגיהנום יושב לה על אוזנה, השם ישמור. התענית - לשם מה הייתה? כדי לספר לחברות? עד כמה צריך אדם להתרחק מכל זה. וכל הדברים שהם בגדר עקמומיות וצדקות יתרה שלא על פי התורה, סופם לקלקל את האדם.
גם זו דרך רעה ואסור לילך בה. הרי אצל הנזיר נאמר "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש", והנזיר לא פירש עצמו אלא מן היין בלבד - לא מלחם, אלא מתענוג אחד. ואם כזה נקרא חוטא, המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. לא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה אותו התורה בלבד, ולא יאסור עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, וכמאמר חז"ל: לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים? ובכלל זה, אומר המעם לועז, אלה שמתענים תמיד אינם הולכים בדרך טובה, ועליהם ועל דומיהם צווח שלמה: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם". וכן שלא יפרוש אדם מן העולם מחשש שמא ייכשל באיסורים, שיאמר: למה אשא אישה, למה אלבש מלבושים נאים, אלך ואשב בנקיקי הסלעים ואסתגף כל ימיי בשביל הבורא. על זה נאמר "אל תתחכם יותר למה תשומם" - שיהיה גופך שומם.
ולא רק הגוף. דיברנו על כך שדרכו של היצר להביא את האדם לפריקת עול: כשאינו מצליח על ידי שהוא מדרדר אותו, הוא מחזק אותו - בצורה קיצונית מאוד, עד שהאדם חש מחנק, ואז פורק הכל מעצמו. הרב דסלר קורא לזה "אפקט הקפיץ": דוחק ודוחק ודוחק, וכשזה עף - זה עף למרחקים.
פעם באה אליי תלמידה במדרשה שבה אני מלמד ואמרה שהיא מרגישה מחנק. שאלתי: ממה? סיפרה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום, ומסיימת בכל יום את כל התהילים, וקוראת שיר השירים, ועוד תהילים המחולק בקבוצה אחרת, ונשמת כל חי, ועוד ועוד. אמרתי לה: אני מתפלא כיצד את שורדת עם כל התיקים שלקחת על עצמך. מי ביקש זאת ממך? התורה לא ביקשה, חז"ל לא ביקשו. אמרו לך דבר אחד: את קמה בבוקר, מברכת ברכות השחר, אומרת שמע ישראל, ואם יש לך חשק - את כל הפרשה הראשונה, ואחר כך עומדת שמונה עשרה. זהו. לושי ועשי עוגות, את משוחררת. אם את מרגישה שלמה עם עצמך ורוצה יותר - הוסיפי זמירות; רוצה עוד - הוסיפי מנחה; מוכנה ליותר - הוסיפי ערבית. אבל אדם שמעמיס על עצמו בלי קץ, זו עצת היצר כדי שתמאס בכל עבודת השם ותסיר הכל מעליך.
גדולי ישראל לעולם אינם דוחפים אנשים לרוץ ולקבל קבלות. הם אומרים: התחל במשהו קטן והתמד בו, וכשתרגיש שאתה קבוע בו ועושה אותו כטבע שני - קבל עוד משהו. בפרט אצל בעלי תשובה, שבאים עם כל ההתלהבות והחשק והרצון להתעלות: ראה בספר איזה תיקונים צריך, מקבל על עצמו שני וחמישי ושני, ומקבל שמירת הלשון ועושה תענית דיבור, ומקבל שמירת עיניים ואינו יוצא מן הבית ואף לא מן החדר - עד שהוא מגיע למצב שהוא זקוק לכדורים ולרפואת הנפש, או שהוא מתפרק מהכל. שהרי היצר לא שקט, היצרים לא נרגעו, והוא עוד בחור צעיר. לכן אומר שלמה: "אל תהי צדיק הרבה" - דייך מה שאסרה תורה, התחל בזה.
קבלת חומרות דורשת זהירות גדולה מאוד. ומעבר לכך אמר רבי ישראל סלנטר שנוכח לדעת כי כמעט כל חומרה שאדם מקבל על עצמו פוגעת במאן דהו - תמיד יש מישהו שניזוק ממנה. לכן צריך אדם להיזהר מאוד בחומרות, וגם כשהוא מקבל - שיעשה זאת בהדרגה. ולא יהיה פרוש כאותם "פרוש נקפי" שבגמרא, שהולך ורגליו מנקפות ועושה כל מיני דברים משונים. אין התורה רוצה זאת.
ובכלל זה, אומר המעם לועז, אדם המחמיר על עצמו במקום שהתורה התירה. לדוגמה, חולה שצריך לאכול ביום הכיפורים ומסרב לאכול - הרי הוא מתחייב בנפשו. זו אינה חומרה אלא גריעותא: אם יקרה לו דבר מה, נחשב כשולח יד בנפשו ועוד ייענש. במסירות נפש על קידוש השם יש מחלוקת ראשונים אם מקבלים שכר על מסירות נפש במקום שהתורה לא חייבה, אבל כאן אין זה קידוש השם כלל - התורה אמרה לך לאכול, ואתה חולה. כשאינך אוכל אינך עושה מצווה, אלא מזלזל ב"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
על הרב מבריסק מסופר שכאשר היו באות אליו שאלות בעניין חולים ביום הכיפורים היה מיקל. שאלו אותו: רבי, מדוע שינה הרב ממידתו? הרי הבריסקערס תמיד מחמירים - אומרים שבריסקער מכניס דיסק און קי למחשב ומיד קופצת הודעה "נמצאה חומרא חדשה". אמר להם: אין זה שאני מיקל באכילה ביום הכיפורים, אלא שאני מחמיר בדיני פיקוח נפש. יש כאן חשש פיקוח נפש - לך מהר ואכול. צריך לדעת היכן להחמיר.
פעם בא אדם אל החפץ חיים, ואמר לו החפץ חיים שלפי מצבו הבריאותי הוא חייב לאכול. אמר לו: כל חיי צמתי, איני מסוגל. אחרי יום הכיפורים בא אליו בתרועת ניצחון: רבי, הרב רואה? אמרתי לרב שאני יכול - צמתי את כל הצום. אמר לו החפץ חיים: אתה לא צמת, אתה פשוט לא אכלת. הגדרה אחרת לגמרי: "לא אכלת" זו דיאטה; "צמת" פירושו קיימת מצוות התורה. והתורה לא ציוותה אותך לצום, אלא ציוותה אותך לאכול. כמו אדם שקם בבוקר ומחליט לצום - האם זה צום? האם יאמר עננו? צום שלא קיבלת עליך יום קודם אין עליו שם צום; לכל היותר סיגופים. כך גם כאן: אם התורה לא החילה עליך חובת צום, לא צמת - רק לא אכלת.
אנשים כאלה עובדים את עצמם ולא את הקדוש ברוך הוא. אתה עושה מה שהתרגלת אליו כל חייך - אבל האם שאלת את הקדוש ברוך הוא מה הוא רוצה עכשיו? קשה לך לגשת אליו? הרי יש כאן את נציגיו: גש ושאל אדם גדול מה השם רוצה ממך. עבד השם הוא מי שעושה את מה שהקדוש ברוך הוא רוצה עכשיו.
סיפר רבי חיים קנייבסקי בשם החזון איש על אביו, שבשנה אחת הלך לשאול את הרופא אם יוכל לצום ביום הכיפורים. אחרי בדיקות והעמקה אמר לו הרופא: תתחיל לצום, אך בתנאי שברגע שתרגיש צורך לאכול - תאכל מיד. קיבל על עצמו. ומספר החזון איש: אבי טעם ואכל עשר דקות לפני צאת הצום. מי מאיתנו היה נוהג כך? היינו אומרים: נכון, הרופא אמר, אבל נשארו עשר דקות, נחכה. מדוע? כי אנחנו אנשים של לסמן וי - סימנתי, צמתי. אבל אביו של החזון איש היה עבד השם: עד לפני עשר דקות רצה ממני הקדוש ברוך הוא שאצום, ומעכשיו הוא מבקש שאוכל. אני עושה מה שהשם רוצה, לא מה שאני רוצה.
ובכלל "אל תהי צדיק הרבה" - שלא יהיה אדם חסיד שוטה. רואה אישה טובעת בנהר ואומר: לאו אורח ארעא לאסתכולי בה ולאצולה - הרי כדי להצילה אצטרך להביט בה ואולי אף לאחוז בה, אסור לי, והולך ובורח. זהו חסיד שוטה. או שרואה תינוק טובע בנהר, והוא בדיוק יוצא מבית הכנסת עם התפילין, ואומר: רגע, רגע, וחולץ תחילה את תפיליו - ועד שרץ, כבר נגמר. היית קופץ עם התפילין! ומה עם האזכרות? יש פיקוח נפש. גם עם ספר תורה היית קופץ פנימה כדי להצילו. וכלשון חז"ל: עד שחלץ זה תפיליו, הוציא זה נפשו. אדם צריך לדעת מה התורה דורשת ממנו, ולא לעשות דברים חריגים ממה שנדרש, שלא יהיה בגדר חסיד שוטה.
פעם עברו תלמידיו של רבי ישראל סלנטר בדרכם לבית המדרש ליד הגשר, וראו את רבם עומד שם ומדבר עם אישה שאינה אשתו, מאריך עמה בדברים ואוחז את ידה בשתי ידיו. היו המומים. הגיעו לבית המדרש, וכשבא הרב שאלוהו: רבי, בוששנו - מה היה שם?
אמר להם: הבוקר הלכתי כדרכי לבית המדרש, ובדרך ראיתי אישה מטפסת על דופן הגשר, והבנתי שתוכניותיה כרטיס לכיוון אחד. קראתי לה: גברת, מה את עושה? אמרה: איני יכולה עוד, בעלי חולה, הילדים, ועכשיו גם הסוס שעליו פרנסתנו מת ונשבר מטה לחמנו - איני מסוגלת, אני מתאבדת. צעקתי לה שלא, ולא הייתה מוכנה לשמוע. תפסתי אותה ומשכתי אותה למטה, התחלתי להרגיעה ולומר לה: אין לך מה לדאוג, אני אדאג לכם, אקנה לך סוס, אדאג לכל מה שצריך, חס ושלום אסור לעשות זאת. כשחשבתי שהשתכנעה ובאתי ללכת, שמעתי אותה שוב: איני יכולה יותר - והחלה שוב לטפס. ניגשתי, תפסתי בידה ומשכתי אותה, אך הפעם כבר לא עזבתי את ידה, שלא תרוץ שוב. ועד שהצלחתי להרגיעה, ליוויתי אותה לביתה ודאגתי שתגיע הביתה ולא תשוב אל הגשר. ואז באתי לבית המדרש. ואם אתם חושבים שלא עשיתי נכון - לא למדתם גמרא מפורשת: איזהו חסיד שוטה וכולי.
דווקא רבי ישראל סלנטר, שגדולי הדור העידו עליו שהיה גאון שבדור, וכבר סיפרנו מעלותיו וצדקותיו - הוא זה שמלמדנו שהחוכמה היא לדעת בכל רגע נתון מה השם רוצה. "ועתה ישראל מה השם אלוקיך שואל מעימך" - בכל רגע יש את ה"ועתה" שלו. אדם הפועל מתוך הרגלים עובד את עצמו ולא את השם; מי שעובד את השם רואה בכל רגע מה מבקשים ממנו עכשיו, וייתכן מאוד שקודם לא ביקשו זאת ממנו, ועכשיו כן - ועליו לפעול לפי הנדרש ממנו עתה.