בקטע שלפנינו קהלת עובר לדבר בשבחה של החכמה, אך לא בחכמה העומדת לבדה. שני הפסוקים שלפנינו מלמדים שהחכמה זקוקה ל'לוויין': לנחלה, להנחלה לאחרים, לזכות אבות, לפרנסה. ומנגד הם מעמידים את החכמה מול הכסף ומראים היכן מסתיים כוחו של הכסף והיכן מתחיל יתרונה הנצחי של החכמה.
טוֹבָה חׇכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ׃ (יא)
הפסיקתא זוטרתא מבאר: זה חכם שמלמד תורה לרבים ומנחילם תורתו. 'נחלה' כאן מלשון להנחיל, כמו 'תורה צִוָּה לנו משה מורשה'. טובה החכמה כאשר היא מגיעה יחד עם הנחלתה לרבים. ו'יותר לרואי השמש' - שמלבין להם את הדבר כשמש בצהריים. זהו מה שנאמר למשה רבנו: לא די שיאמר להם 'כה אמר ה'', אלא יערוך לפניהם כשולחן ערוך המוכן לסעודה.
מכאן מוסר גדול למלמדי תורה. אסור לחכם להסתפק בעיקרי הדברים, ברמזים, ובהנחה שהשומעים כבר יבינו לבד. עליו לבאר דברים מבוארים. כשהוא מלמד הלכה, על השומעים לצאת עם מסקנה ברורה למעשה. יש שמוסרים שיעור בהלכה ומונים את שיטת הרשב"א, שיטת הריטב"א, פסק הטור ודעת הרמב"ם, והשומע יוצא ואינו יודע מה לעשות בפועל. אם מדובר בחבורה בישיבה או בכולל, המטרה היא ללמוד את הסוגיה ולהבין את השיטות (ואף שם טוב להגיע למסקנת ההלכה). אבל כשבאים למסור שיעור לאנשים שצריכים לדעת כיצד לנהוג, חשוב הרבה יותר שיצאו עם המסקנה הסופית מאשר שיצאו מבולבלים מריבוי השיטות. 'כשולחן הערוך לפניהם, המוכן לסעודה'.
רש"י מפרש: 'טובה חכמה עם נחלה' - חכמתם עמדה להם עם נחלת זכות אבותם. כלומר, כדי להחכים בתורה צריך שני דברים: שתהיה באדם חכמה, ושתסייע לו זכות אבותיו. כמו שאומר התנא באבות שזכות אבותם מסייעתם. אל יאמר אדם 'זה בזכותי'. אתה אמנם פעלת משהו, אבל זכות אבותיך עומדת לך. וכבר אמרו גדולים על אנשים שהשיגו הישגים ופעולות: זה לא מכוחם, זה מזכות אבותם. ואם אדם חזר בתשובה, אין זה מכוחך בלבד: יש סבתא בשמים שמתפללת עליך, יש סבא צדיק שמעתיר בעדך. אדם צריך להנמיך מעט את האף ולא לחשוב 'אני עשיתי ואני פעלתי'.
רש"י ממשיך: 'ויותר לרואי השמש' - יתרון היא החכמה לכל הבריות. 'רואי השמש' הם כלל אנשי העולם, כפי שקהלת חוזר ואומר 'תחת השמש'. ומדוע נקראים כך? מביא רש"י מנדרים: הנודר מרואי החמה אסור אף בסומין. מי שנדר שלא ייהנה מרואי חמה אסור לו ליהנות גם מעיוורים, שהרי העיוור אינו רואה את החמה כלל. ומדוע אסור? משום ש'רואי חמה' פירושו מי שהחמה רואה אותם, ולא מי שרואים את החמה. לפי זה 'ויותר לרואי השמש' הוא יתרון החכמה לכלל הבריות. אל תחשוב שזה נחלתם של יחידי סגולה בלבד, אלא כל הבריות יכולים להשיג את החכמה, יחד עם הנחלה.
התורה תמימה מביא את מדרש רבה: טובה חכמה כשיש עמה נחלה, כמו דתנינן 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ'. בזמנם, מי שעסק בתורה ולא התעסק כלל בדרך ארץ, לא היה קיום לתורתו. לא היו כוללים ולא מקורות תמיכה. אם הלל לא היה הולך ועובד חלק מן היום ומשתכר חצי טרפעיק לפרנסת בני ביתו, לא היה יכול לעלות לבית המדרש. ולכן רבי יוחנן היה סנדלר ורבי יצחק היה נפח.
וכבר דיברנו בזה גם במסכת אבות, שאין הדבר שייך לדור שלנו. בדורנו, מי שיאמר שישלב מלאכה עם תורה ויגדל בתורה, עדיין לא ראינו כזה. הסיכויים אפסיים, ואין לנו עובדות כאלה. קחו את כל גדולי הדור האחרון: הרב עובדיה יוסף, הרב אלישיב, הרב שטיינמן, חכם שלום כהן, הרב בן ציון אבא שאול. אין אחד שהגיע למעלתם תוך שילוב עם משהו אחר. מכיוון שנתמעטו הלבבות, הלוואי שאדם יתמסר כולו לתורה וישיג בה משהו. לפני שניים שלושה דורות עוד היו כאלה: הרש"ש, רבי שמואל שטראשון, היה בנקאי ובעל נכסים ותלמיד חכם גדול. אבל בדור האחרון לא מוכרות לנו עובדות כאלה.
על פי מציאות אותם ימים אומר המדרש: טובה חכמה כשיש עמה נחלה, זו תורה שיש עמה דרך ארץ, שכן בלעדיה סופה בטלה וגוררת עוון. מי שאין לו מקור פרנסה עלול חלילה לגזול ולעשות דברים שאינם הגונים, ונמצא גם מתבטל מן התורה וגם נגרר לעוון. לכן טובה חכמה שיש עמה נחלה, שדה להתפרנס ממנה.
עוד דורשים חז"ל: טובה חכמתו של משה, 'עם נחלה' שהנחיל תורה לישראל. טובה חכמתו של בצלאל, ולא חכמה בלבד הייתה לו אלא עם נחלה, שהנחיל ארון לישראל. טובה חכמתו של יהושע, שאף הוא לא שמר את חכמתו לעצמו, אלא 'עם נחלה' שהנחיל את הארץ לישראל. ודבר אחר: טובה חכמה שיש עמה זכות אבות שעומדת ומאירה לו, וזהו 'לרואי השמש', שזכות האבות מאירה את דרכו כזריחה.
כִּי בְּצֵל הַחׇכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ׃ (יב)
נזכרתי בערוץ הרדיו החרדי הראשון, ערוץ 2000, שהיה הנחשון שפרץ את הדרך לפני כעשרים וחמש שנה, עוד בימי השידור הפיראטי, כשהיו פשיטות ומשטרות וטענות שהשידורים מפריעים למטוסים. היו צריכים לשמור על השידור ברצף, ולא תמיד ישבו שם גדולי תורה. פעם אחת קרא אחד את הפסוק בלי ניקוד ואמר: 'והחכמה תחיה בעליה' - החכמה היא שאדם יהיה תמיד בעלייה בעבודת השם. כנראה שהבעלים עצמו לא בדיוק זכה לאותה חכמה. ואותו אחד גם ביקש להכריז על שיר, וקרא מן הדיסק: 'עכשיו נשמע את השיר קוּמה ה''. נחזור לענייננו.
אומר המדרש: החכמה תחיה את בעליה. ארבעה עשירים היו בירושלים, ובהם בן בטיח, בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, שהיה ראש הסיריקין בירושלים ('סיריקין' מלשון סריקי, אנשים ריקים), והיה לו אגרוף. המעשה מובא בגמרא בגיטין. עמד ושרף את האוצרות שבירושלים, אוצרות שבהם יכלו להתקיים שנים ארוכות. כוונתו הייתה שכל עוד יש אוצרות, העם שוקט ונח ואיש אינו יוצא להילחם באויב, ואילו משיישרפו לא תהיה ברירה אלא לצאת לקרב.
באו ואמרו לרבן יוחנן בן זכאי: בר אחתך מוקיד אוצריא, בן אחותך שורף את האוצרות. אמר: ווי. שמע בן בטיח, ואותו אדם לא נשא פנים לאיש, אף לא לדודו. שלח והביאו, אמר לו: למה אמרת ווי? אמר לו: לא אמרתי אלא 'וה', לשון שמחה. אמר לו: ולמה אמרת 'וה'? אינו נותן לעבוד עליו. אמר לו: דאמרית בגרמאי, אמרתי לעצמי, כל יומא דאוצרין קיימין לא שבין גרמהון למעבד קרבא, כל זמן שהאוצרות קיימים ויש להם מה לאכול בתוך המצור אינם יוצאים להילחם, ברם כד אוצרי יקידין עבדין קרב. בין 'ווי' ל'וה' נמלט רבן יוחנן בן זכאי, וקרא על עצמו: ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה.
ואין כאן איסור שקר, שכן מדובר בהצלת נפשות, ומותר לאדם לשנות מפני פיקוח נפש. אותם בריונים לא היססו לפגוע אף בחכמים, כפי שראינו שהרגו את רבי אלעזר המודעי, ולכן ודאי שהיה מותר לו לשנות כדי להציל את חייו.
דבר אחר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שאחזו בולמוס, והלך וישב במזרחה של תאנה ונתרפא, בפשטות שאכל מן התאנים. אמרו לו: מנא לך הא? מהיכן ידעת סוד זה? אמר להם: מדוד, שנאמר 'ויתנו לו פלח דבילה וישב רוחו אליו'. קרא על עצמו: ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. אף כאן, מתוך החכמה שידע והכיר ממנהגו של דוד חייתה נפשו.
הפסיקתא זוטרתא אומרת: רבי חנינא ורבי ירמיה בשם רב חייא בר אבא, מקום שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל חופה לבעלי תורה, יעשה לבעלי מצוות, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף. זו הדרשה המפורסמת שנשמעת בכל כינוס של צדקה: 'צל' הוא החופה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לחכמים, ואותה חופה עצמה תהיה גם לבעלי הכסף, לאותם שקיימו מצוות צדקה והחזיקו את בעלי התורה. וממשיכה: 'ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה' - זה המחזיק דברי תורה ומודיעה לרבים. היתרון הוא שאינו שומר את החכמה לעצמו אלא מלמדה לאחרים, וזה נותן לו אריכות ימים.
רש"י מפרש: כל מי שישנו בצל החכמה ישנו בצל הכסף, שהחכמה גורמת לעושר שיבוא. ולכאורה הדבר מפליא, והרי נאמר 'לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר'. אלא שכוונת אותו פסוק אינה לקבוע שאין חכם עשיר, אלא שאל תתפלא כשתראה חכם גדול שאין לו לחם.
פעם פנה אדם אל האדמו"ר ואמר: רבי, יש לי כישרונות ויכולות, ובכל זאת כל מה שאני עושה נופל, נכשל, קורס, ומצבי הכלכלי גרוע. אמר לו: שלמה המלך כבר אמר, לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר. אמר לו: רבי, על זה אני שואל, למה? אמר לו: הקדוש ברוך הוא אומר, אתה חכם? תשיג לבד. אתה נבון? תשיג לבד. אדם חכם ונבון ניגש לעסקיו בביטחון עצמי: אתה יודע איזה כישרון יש לי, כמה למדתי, בכל מקום יחטפו אותי. ופתאום כאן לא הולך ושם נופל. מה דורשים ממנו? התבטלות. שיאמר לריבונו של עולם: לא חכמתי ולא תבונתי, רק אתה תעזור לי. כשאדם פונה לקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא עוזר לו.
אם כן אין לקבוע מסמרות. יש חכמים עניים ויש חכמים עשירים, וזה מה שבא הכתוב לומר: פעמים בצל החכמה בצל הכסף, והחכמה גורמת לעושר שיבוא. ומכל מקום החכמה יתרה על הכסף, שהרי 'החכמה תחיה בעליה' והכסף אינו מחיה את בעליו. אמנם האמת היא שכיום גם הכסף עשוי להחיות את בעליו: אם אין לך סכום נכבד לעמוד מול תרופה שאינה בסל, חייך בסכנה. סקר שנעשה לא מכבר העלה שאחוזים רבים של חולים לא נטלו תרופות בגלל מחירן היקר. יש תרופות של עשרות אלפי שקלים בחודש, יש של מאות אלפים, ויש של מיליונים, שהחברה בעשר שנותיה הראשונות גובה עליהן סכומי עתק, ומי שאין לו, חלילה. ה' ישמור שלא נזדקק לא לרופאים ולא לתרופותיהם.
בגמרא בפסחים נג אמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמיד חכם, כלומר מפרנסו, זוכה ויושב בישיבה של מעלה. מאי טעמא? כי בצל החכמה בצל הכסף. וכבר הבאנו את המעשה ברבי חיים מוולוז'ין, שהיה להם ספק גדול בהלכה סבוכה מהלכות שעטנז. נפטר שם בוולוז'ין חייט פשוט, ולמחרת נגלה אליו ופרס לפניו את כל צדדי הספק והסוגיה. התפעל רבי חיים ושאל אותו: הרי אדם פשוט היית, מהיכן השגת את כל זה? אמר לו: נכון, פשוט הייתי ולא בעל תורה, אבל תמכתי כל ימיי בתלמיד חכם, וכשהגעתי לשמים נתנו גם לי את כל תורתו, ועתה אני נמצא בצל החכמה, באותו מקום שנמצא אותו חכם.
והדברים מובנים: אם יכניסו אדם בגן עדן לשיעור והוא אינו מבין מה מדברים, זה גיהינום בשבילו ולא גן עדן. צריכים ללמד אותו את כל מה שהחכם יודע, כדי שיוכל באמת ליהנות מזיו השכינה ומן התורה הקדושה שם. אמר רבי חיים כשקם בבוקר: ידעתי שכך הוא בשמים, הרי זו גמרא מפורשת, אבל לא ידעתי שזה כל כך מהר. היום נפטר ולמחרת כבר יודע את כל התורה.
וכן אמר רבי חייא בירושלמי סוטה: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל לבעלי מצוות בצילם של בעלי תורה. מאי טעמא? כי בצל החכמה בצל הכסף.
האמרי שפר מחבר את שני הפסוקים. אף שטובה החכמה רק עם נחלה, כלומר כשיש לו קמח, שאם אין קמח אין תורה, ויש לו ממה להתפרנס, בכל זאת אל תשווה ביניהם, שכן יתרון רב לרואי השמש. ומדייק הוא: ראה כיצד השכיל שלמה המלך להגדיר את החכמים כ'רואי השמש'. שתי כיתות יש בחכמים: יש המחפש את הטוב ויש המחפש את המועיל. יש אדם ששם את עיונו וחכמתו רק בענייני רוחניות, מה טוב בעיני ה' ומה יקר בעיניו, בעסק התורה, במושכלות ובדבקות בהשם יתברך. ויש חכם הבוחר בחיים המדיניים ומחפש את המועיל: המצאות, טכניקות, סטארטאפים ופיתוחים, מה שיועיל לו כאן בעולם הזה.
לכן אין הכתוב אומר 'ויותר לחכמה', שאז היה נשמע שמדובר בשני סוגי החכמים כאחד, אלא 'לרואי השמש'. שמש היא ביטוי לדבר מוגבל, לעולם הזה הנתון במגבלות הזמן. היתרון האמיתי שייך לאלה היודעים שהם נתונים תחת מגבלות הזמן, ולכן משקיעים את כל זמנם ברוחניות. הוא יודע שמכאן לא ייקח דבר ושום דבר לא ילווה אותו. אלו אנשי הטוב, לא אנשי המועיל, הבוחרים בתכלית הטובה שהיא האושר הנצחי, ואינם מביטים על המועיל הכלה, האובד והנפסד.
וממשיך לבאר: 'כי בצל החכמה בצל הכסף'. כשם שהחכם חוסה בצל חכמתו, כך העשיר חוסה בצל כספו. אנשים מכבדים את החכם בזכות חכמתו, ואנשים מכבדים את העשיר בזכות עושרו ושומעים בקולו. לכאורה לשניהם יש צל לחסות בו. אלא שיש 'יתרון דעת', יתרון רב לידיעה האמיתית שהיא החכמה, ש'תחיה בעליה'. כמו רוח החיים שבאדם הדבוקה בו ומחיה אותו תמיד, כך החכמה מחיה את בעליה באופן תמידי. העושר יכול לעזוב את האדם, החכמה אינה עוזבת. העושר עלול שלא להועיל לו בשלב מסוים, והחכמה מועילה בכל מצב, בזה ובבא.
מספרים על אונייה של סוחרים שהפליגה, וכל אחד מתפאר במטענו: אני הבאתי קונטיינר כזה, ואני כזה. היה שם אחד שנראה פשוט ודל. שאלו אותו: ומה אתה הבאת, מה סחורתך? אמר להם: אני קונטיינר 48. אמרו לו: אין כאן קונטיינר 48. התחילו לצחוק עליו ולבזותו. בהמשך ההפלגה נקלעה האונייה לסערה ונשברה, כל הקונטיינרים ירדו למצולות, וכל אחד נאחז בקרש. עברה אונייה אחרת ואספה את הניצולים והורידה אותם ביבשה, וכולם שמלתם לעורם. היו אלה סוחרים יהודים, והתחילו לחפש מקום שיש בו יהודים, שיהודים מרחמים על יהודים. מצאו קהילה שקלטה אותם, הלבישה אותם ודאגה להם מאל"ף ועד תי"ו. והנה שוחחו עם אותו אחד וראו שהוא כלי מלא תורה. אמרו לו: תהיה לנו לרב, אין לנו מי שילמדנו תורה. ניתן לך בית, נשיא אותך, ניתן לך הכול, רק תלמד אותנו. אמר להם בשמחה, ודאגו לו לארמון. הסתכלו עליו, וכל אחד מהם קונטיינרו במצולות. אמר להם: עכשיו אתם מבינים מה זה קונטיינר 48? מ"ם חי"ת בגימטריה 48, מוח. יש קונטיינר שהולך איתך תמיד, וזו התורה. אם התורה נמצאת בך, היא מלווה אותך כל הזמן. החכמה תחיה בעליה.
העושר לעומת זאת: ראשית, אינך יודע מתי יתהפך הגלגל. שנית, אין אדם לוקח עמו למעלה מאומה מכל מה שעשה כאן. אף אותו ממציא ההמצאות, אולי ירוויח רווח זמני, אולי ייחשב לדמות מבוקשת ולבעל ממון שרבים מחזרים אחריו, אבל כמה חיים? שבעים שנה, שמונים שנה. את הכול תשאיר כאן, ומי יזכור אותך?
ושובר לב עוד יותר, שכמעט ברוב ההמצאות התברר שקדם להן מישהו אחר שלא זכה לתהילה. כך נאמר על האחים רייט וממציא המטוס, על אדיסון וממציא הנורה, ועל גרהם בל והטלפון. תמיד היה מישהו לפניהם שכבר עמד על הרעיון, ובא אחר וטרף את הקלפים ולקח את כל התהילה. גם אם המצאת משהו, לא בהכרח תיהנה מן הפירות. וכן קראתי על בעליה של רשת חברתית, יהודי שמגלגל מיליארדים, לא מיליונים, והתברר שקבוצת סטודנטים הגתה את הרעיון והוא עלה על הגל ופיתח אותו, ונאלץ לשלם להם כעשרה מיליון דולר. ומנגד, מי שלמד תורה, גם אם איש כאן אינו מכיר אותו ולא יזכור אותו, אדרבה, אם למד בהסתר באופן שרק הקדוש ברוך הוא יודע, שכרו גדול יותר ונצחי יותר.