לפנינו המשך הפרק השביעי בקהלת, ובו שלמה המלך ממשיך לסדר לנו הנהגות ישרות בעבודת המידות. שני פסוקים נעמוד עליהם כאן: האזהרה מפני הבהילות והכעס, והאזהרה מפני הגעגוע העיוור אל "הימים הראשונים". שני הפסוקים הללו, כפי שנראה, קשורים זה בזה קשר עמוק.
אַל־תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ׃ (ט)
יש כאן הנהגה ישרה: האדם צריך לדעת שלא יהיה אץ במעשיו. המתינות היא מידה טובה ונפלאה, ולפעמים אדם הממהר במעשיו - דווקא בלכתו לעשות צדק - עלול לצער איש נקי. הוא בטוח שפלוני עשה דבר שאינו הגון, הוא צועק עליו, מבזה אותו, מבייש אותו. ואחר כך "סליחה, מחילה" - ולך עתה בקש ממנו מחילה, לך ורצה אותו.
והמשל שהביא הרב: אדם רואה יהודי מבעיר אש בשבת, או עושה מלאכה אחרת. אין ספק שתבער בליבו קנאת ה' לחרף ולגדף את העושה זאת - חילל את שם ה', חילל את השבת! - או לגלות את נבלותו לעין כל. אבל אם היה מתבונן, היה מגלה שאותו אדם עסוק כרגע בחימום מים לצורך חולה שיש בו סכנה, פיקוח נפש, ועל פי הוראת חכם כך עשה. הוא היה בטוח שהלה מכין לעצמו קפה - והמציאות אחרת לגמרי.
מהיכן נבע הכל? מ"אץ ברגליים חוטא". מי שרץ - בא לידי חטא. אל תרוץ, אל תהיה מבוהל, עשה את הדברים לאט, אחרי התבוננות ואחרי חשיבה, ואז לא תבוא לידי חטא. וזהו "אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח": רק הכסיל ממהר לכעוס ואינו חושב ואינו מתבונן, שאולי את הדבר הזה אינני מבין עד סופו, ואולי הוא דבר חיובי וטוב. הוא אינו ממתין לאחריתו של דבר, ולכן הוא מבהיל את עצמו בכעס.
אַל־תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל־זֶה׃ (י)
התרגום מסביר: אל תאמר "מה היה" - אל תאמר: אני זוכר אילו תקופות היו, אילו זמנים, איזה שפע. ואף על עיתות קדמוניות - תקופת הנביאים, מעמד הר סיני, יציאת מצרים - אל תאמר "מה היה". ולמה היו התקופות ההן כה טובות? "שהימים הראשונים היו טובים מאלה". לפי התרגום, חצי הפסוק הזה איננו המשך הקושיה אלא התשובה עצמה. נמצא שהשאלה "איך היה ומה היה, וראה למה אין היום טוב כמו שהיה אז" - היא עצמה מוכיחה ש"לא מחכמה שאלת על זה". שאם היית מחכים, היית מבין שהימים הראשונים אכן היו טובים מאלה: האנשים שם היו גבוהים יותר רוחנית, צדיקים יותר, ולכן היה להם טוב יותר.
ומי מאיתנו יכול בכלל להכיל מי היו אנשי דור המדבר? הגמרא מביאה כיצד הלך אותו אמורא עם הטייעא, ועברו על גבי הגמל מתחת לרגלו המכופפת של אחד מאנשי דור המדבר. ודאי שהדברים באים לרמז גם על עניינים פנימיים, לומר לך שקומתם גבוהה עד מאוד - "דור דעה" מכנים אותם חז"ל. לכן אל תאמר "מה היה", כי אז האנשים באמת היו טובים מאלה של היום.
בעל "ארץ חמדה" מביא מספר "חוות יאיר" שיש שתי דרכים לזכות לאריכות ימים. הראשונה - על ידי לימוד התורה, כמו שכתוב "כי בי ירבו ימיך": בי, אומרת התורה, יהיו לך אריכות ימים. השנייה - על ידי שאדם מעביר על מידותיו, כמו שמביאה הגמרא בחגיגה דף ד' במעשה מרים מגדלא שיער נשיא. הייתה אישה ושמה מרים, והיא הייתה גודלת - כלומר עושה צמות - את שיער הנשים. יש אומרים שזו הייתה אמו של אותו האיש, "מריה מגדלנה" של הנוצרים ימח שמם וזכרם, ויש אומרים שזו מרים מגדלא שיער נשיא. על כל פנים, הגמרא שם מביאה סיפור שלם עם השטן וכו', ולא ניכנס אליו. המסקנה של הסוגיה היא שיש אנשים שמתים בלא עת - "נספי בלא משפט" - והקדוש ברוך הוא מוסיף את השנים הללו לאנשים המעבירים על מידותיהם. וכבר הסברנו כשלמדנו את הסוגיה, שאין הכוונה בלא משפט כלל, אלא בלא משפט שאפשר להבינו כאן בארץ.
ושואל הרב: מה ההבדל בין מי שזוכה לאריכות ימים מכוח "כי בי ירבו ימיך", ובין מי שזוכה שירבו ימיו מאותן שנים של אנשים שמתו בקיצור ימים, מתוך שהוא מעביר על מידותיו? ההבדל הוא זה: לעוסק בתורה מובטח שיהיו לו גם שנים טובות - "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך", ואיזה שנים? "שנות חיים". שנים של חיים, שנים טובות, ולא שנים שעליהן יאמר האדם "טוב לי המוות". לעומת זאת, למי שמעביר על מידותיו אין הבטחה כזאת. לא נאמר בו "יוסיפו לך שנות חיים", אלא מוסיפים לו שנים - ויכול להיות, השם ישמור, שאלה יהיו שנים שבהן אדם מרותק לכיסא.
בזמנו אמרו למר שרון שקיבל קללה מהרב עובדיה יוסף, בנה אחת בראשו. והוא ענה שהם גזע שמאריך ימים - הייתה לו דודה שהגיעה קרוב לגיל מאה, ובקיצור טען שהוא מאריך ימים. לאחר מכן, כשהבין שאולי בכל זאת יש כאן עניין, שלח שליח אל הרב עובדיה יוסף, והרב בירך אותו שיאריך ימים. ושני הדברים התקיימו בו: גם בנה אחת בראשו, וגם האריך ימים - שכב שמונה שנים כצמח, מונשם. הרי לך: הבטיחו לך אריכות ימים, אבל אילו ימים יהיו אלה? לא בהכרח ימים טובים. יש אנשים שחיים כך עשרות שנים, השם ישמור. אריכות ימים לעצמה אינה אומרת עדיין שהם ימים טובים. אבל מי שמקבל אותה דרך התורה - "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" - אלה ימים של חיים טובים.
וזה מה שאומר דוד המלך: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש" - מה אני מבקש? שנות חיים. לא שנים שנלקחו מאחרים. ובמה אזכה לזה? "שבתי בבית ה'" - על ידי שאשב באוהל התורה, יהיו לי שנים טובות, "כל ימי חיי", שנים של חיים.
לפי זה מתבאר הפסוק שלנו בהמשך ישר לקודמו. "אל תבהל ברוחך לכעוס" - האדם צריך לכבוש את כעסו ולהעביר על מידותיו, ועל ידי זה, כדברי הגמרא, השנים של אותם אנשים שקוצרו ימיהם מועברות אליו. אלא שאלה אינן בהכרח שנים טובות. ואם כן יאמר האדם: "הימים הראשונים היו טובים מאלה" - הוספת לי שנים, אבל אינן שנים נעימות. על כך באה התשובה: "כי לא מחכמה שאלת על זה" - כלומר, לא דרך החכמה השגת את התוספת הזאת. אילו השגת אותה דרך החכמה, שהיא התורה, היו אלה ימים טובים, שנות חיים. אך כיוון שזכית בהן מכוח העברה על המידות, מקבל אדם שנים שאינן בהכרח טובות - שנים שאין לו בהן חפץ, ואינן בגדר "שנות חיים". מכוח התורה היה זוכה לא רק לאריכות ימים, אלא לאריכות ימים שיש בה חיים נעימים.
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה" - מכאן אמר רבי שמעון בן לקיש, אין לך אלא מה שבדורך. וכן הוא אומר: "ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". כי לא מחכמה שאלת על זאת. האדם תמיד אוהב להיזכר במה שהיה פעם, בזמנים שבהם היו גדולים, ואומר לעצמו: אילו היה היום חכם כחכמי הדורות הקודמים - ודאי שהייתי לומד אצלו תורה. וכנגד זה אומרת הגמרא בראש השנה כ"ה: ללמד שלא יאמר אדם היאך אני נידן לפני פלוני הדיין, וכי הוא כמשה ואהרן, כאלדד ומידד? אלא ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו - היינו שמשון - כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. לפיכך אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך.
אדם יכול תמיד לחפש בהיסטוריה, למצוא גדולים וענקים, ולומר: אילו היו היום אנשים כאלה, אני הייתי... אבל זו שטות גמורה. אם נחשוב שאילו היה הרמב"ם חי היום היה הדור טוב יותר - זו טעות. אם הרמב"ם היה בדור שלנו, הוא לא היה מפסיק להתעלף, רק מן המציאות שהיה רואה. הרמב"ם אינו מתאים לדור שלנו, המציאות שלו אינה מתאימה לדור שלנו; הרמב"ם מתאים לדור של הרמב"ם. כל חכם מתאים לדור שבו נטע אותו הקדוש ברוך הוא. ואם באים לומר שגדולי היום אינם גדולי אז - צריך לדעת קודם כל שגם הסנדלרים והאנשים הפשוטים של היום אינם כאנשים הפשוטים של אז.
מסופר על אחד הגדולים שבא לביתו ומצא את אשתו נסערת. שאל אותה מה קרה? אמרה לו: קודם הגיע שואב המים, והוא בדיוק אמר שהוא צריך לברך ברכות השחר, ושאל אם אני יכולה לענות לו אמן. ואז צעק בקולי קולות "שלא עשני אישה" - ועוד הייתי צריכה לענות אמן! שואב המים, המלאכה השפלה שבזמנם, ואני אשת הרב. אמר לה הרב בהלצה: אל תדאגי, כל אחד ה"שלא עשני אישה" שלו הוא ביחס לאשתו. אצלו זה ביחס לאשתו של שואב המים, לא ביחס אלייך. וכוונת הדברים: כל גדול בדור מותאם לדורו. אם אתה טוען שהגדולים נתמעטו - גם הדורות נתמעטו.
פעם שאלו אחד מן הגדולים: מה הראו לאדם הראשון על הדור שלנו, הרי "דור דור וחכמיו, דור דור ודורשיו"? ענה לו: מה אתה מדבר, אנחנו איננו דור בכלל. מה מחשיב דור? אנשים, בעלי מעלה. מבחינת הדרדור, איננו נחשבים לדור. אם כן, עד שאתה מבקש מן הגדול שיהיה גדול כגדולי הדורות ההם - האם אתה עצמך מתאים לדורות ההם? וכבר הסברנו פעם את דברי הגר"א, שהוא יכול לתאר לעצמו איך היה נראה תנא, אבל אינו יכול לתאר לעצמו איך היה נראה סנדלר פשוט בתקופת הנביאים. זו מציאות אחרת לגמרי, שגם הגר"א אינו מסוגל לתאר אותה. ומה זה נביא - מי בכלל יכול להכיל ולהבין?
ומספרים על רב פינקוס מקוריץ שאמר: הקדוש ברוך הוא הראה לאדם הראשון דור דור וחכמיו, דור דור ונביאיו, דור דור ודורשיו. ולמה היה צריך להראות לו את הדור כולו? מה מעניינים אותו אנשי השוק - תראה לו את החכמים שבדור! אלא שאם היו מראים לו רק את החכמים של דורנו, היה שואל: את מי אני רואה? את רב נפתלי? גם נפתלי בחכמים?! לכן הראו לו גם את הדור עצמו, ואז אמר: נו, עם דור כזה גם נפתלי יכול להיקרא חכם. הראו לו את הדור כדי שיבין שהחכמים הם ביחס אל הדור.
האלשיך מבאר את הפסוק כשאלה על הפסוק הקודם. הרי אמרת לי "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" - שככל שהדבר מתקדם הוא הולך ומשתפר, ופעמים רבות אחרית הדבר טובה מראשיתו; שבתחילה לא היה טוב, ואחר כך זכה להוליד בנים בזקנותו וכיוצא בזה. ועתה בא שלמה המלך ואומר: אם תשאל אותי "מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה" - הרי זה נוגד את העיקרון שאמרת. אתה אומר שהמציאות הולכת ומשתפרת, ובעולם רואים בדיוק ההפוך: העולם הולך ומידרדר, האנשים נהיים פחות חכמים ויותר מדורדרים רוחנית.
ומה התשובה? "כי לא מחכמה שאלת על זה" - אילו ידעת את החכמה, והכוונה לחכמת הנסתר, לא היית שואל. כי היית מבין שבאמת העולם הולך ומתקן. אמנם בפועל הנשמות היורדות לעולם הן נשמות מבחינת הרגליים, העקבים, כמו שהסברנו פעם - נשמות שהן ממש לקראת הסוף. אבל מבחינת תהליך הזיכוך אנחנו נמצאים כבר לקראת סופו: הנשמות החוזרות ומתגלגלות מוסיפות בכל גלגול עוד זיכוך, וכתבנו על זה בארוכה ב"משנת הגלגולים". לכן כשאתה מסתכל על התקופה שלנו, רוב הנשמות הן כבר בשלבים האחרונים של זיכוכן. נשאר עוד פחות - כמאתיים שנה עד סוף העולם, ומשמע שעד אז צריך לבוא משיח ולהיות הגאולה וכל ההבטחות הטובות.
נמצא שהנשמות כבר חזרו ונתגלגלו, חזרו ונתמרקו, ולכן אנחנו במצב טוב יותר מלפני אלף ואלפיים ושלושת אלפים שנה, כשהנשמות עדיין לא עברו את כל תהליך המירוק והזיכוך והליבון. חלק מזה הן גם הצרות והרדיפות שבגלות - מה שעברו בגירוש ספרד, ומה שעברו בשואה הנוראה - וכל אלה מוסיפים עוד זיכוך על מה שהיה מקדם. אם כן, "לא מחכמה שאלת על זה": אילו ידעת את חכמת הנסתר, היית מבין שאנו הולכים ומתקדמים, ומה שעתיד להיות הולך ונעשה טוב יותר, ולא רק שאין דרדור אלא אדרבה - יש זיכוך. אף שמבחינה מעשית ודאי הדברים נכונים, וודאי שמבחינה רוחנית אנו ירודים מן הדורות הקודמים, וכאמור זה מפני שהנשמות היורדות כבר הן מן הבחינות הנמוכות, בחינת הנשמות שבעקב.
שני הפסוקים הללו מלמדים מתינות בשתי חזיתות. "אל תבהל ברוחך לכעוס" - אל תמהר לשפוט ולכעוס, כי האץ ברגליו חוטא, ואתה עלול לצער איש נקי בשעה שאתה בטוח שאתה עושה צדק; וכבישת הכעס והעברה על המידות אף מזכה באריכות ימים, אלא שאריכות ימים זו אינה בהכרח "שנות חיים" - ורק התורה מבטיחה "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים". ו"אל תאמר מה היה" - אל תתגעגע אל העבר בטענה, שהרי כל חכם מותאם לדורו, ואין לך אלא שופט שבימיך; ומי שזכה לחכמת הנסתר יודע שאף על הדרדור החיצוני, תהליך הזיכוך של הנשמות הולך ומתקרב אל שלמותו, ואחרית הדבר טובה מראשיתו.