פרק ז' בקהלת הוא פרק של מוסר מעשי: שלמה המלך מלמד בו כיצד מודדים את הדברים לא לפי מראית ההתחלה אלא לפי אחריתם, וכיצד מתוך ההבנה הזאת נולדות המידות של אורך רוח וסבלנות והימנעות מן הכעס. בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים מרכזיים - "טוב אחרית דבר מראשיתו" ו"אל תבהל ברוחך לכעוס" - ובדברי המדרשים והמפרשים עליהם.
ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃ (ח)
המדרש זוטא מביא כאן את המדרש המפורסם מאוד: רבי מאיר היה יושב ודורש "טוב אחרית דבר מראשיתו". יש לך אדם שעושה סחורה בנערותו ומפסיד, ובזקנותו חוזר ומשתכר - טוב אחרית דבר מראשיתו. לפעמים אדם בהתחלה לא הצליח, ולאחר מכן הרוויח, ונמצא שהסוף טוב מן ההתחלה. ויש לך אדם שעושה מעשים רעים בנערותו, ובזקנותו חוזר בתשובה - טוב אחרית דבר מראשיתו. דבר אחר: יש לך אדם שמוליד בנים בנערותו והם מתים רחמנא ליצלן, ובזקנותו מוליד בנים והם חיים. דבר אחר: יש לך אדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנותו חוזר ומתעסק בה.
על הדוגמה של בנים בזקנותו אפשר להביא מעשה ידוע: לאחר שנפטרה אשתו של החפץ חיים, לא נותר מי שיסעד אותו וינהל את ביתו, וביקש מבנו שיבוא לגור אצלו. הבן אמנם הגיע, אך אשתו הורגלה בעיר הגדולה ולא ברדין, שבה אפילו כבישים לא היו והכל היה בוץ, ולבסוף אמר לאביו שאינו יכול להמשיך ולהישאר שם והוא חוזר לעיר. אמר החפץ חיים: אם אין לי מי שיסעד אותי, אתחתן. אך הוסיף: אם כבר מחפשים לי אישה - שתהיה בת בנים, אישה שיכולה להוליד ילדים. מצאו לו אישה, והתחתן בזיווג שני. ראש הישיבה שלי, רבי הלל זקס, ראש ישיבת חברון (שלאחר מכן עבר לכנסת הגדולה, ובזמני עמד בראש הישיבה יחד עם רבי אברהם פרבשטיין ורבי שמחה זיסל ברוידא), הוא צאצא של החפץ חיים מהזיווג השני. ואילו הבן שהיה לו מזיווג ראשון, שצפו לו שיהיה עילוי וגאון והיה מיוחד ביותר, נפטר לפני חתונתו רחמנא ליצלן, וזה היה צער נורא. הרי לך "טוב אחרית דבר": מאותם שהוליד בסוף ימיו צמחו גדולי תורה.
וכך היה רבי מאיר דורש בטבריה, והיה אלישע רבו עובר בשוק. אלישע אחר, כידוע, פקר ועזב את התורה, ורבי מאיר עדיין היה ממשיך ללמוד ממנו תורה - "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". חכמים אוסרים זאת ואומרים שאין היתר לנהוג כך, ולא הסכימו עמו; הרימון הזה מסוכן, הוא עלול להתפוצץ בפניך. אך זו הייתה שיטתו של רבי מאיר.
אמר לו אלישע: במה עסקינן? אמר לו רבי מאיר: בהאי קרא, וסיפר לו את דרשתו. אמר לו אלישע: חבל על דאבדין ולא משתכחין - חבל על הצדיקים שאבדו ואין כמותם - עקיבא רבך לא כך אמר. אתה דורש שלפעמים ההתחלה לא הייתה טובה והסוף טוב ממנה; אבל רבי עקיבא דרש להפך: מתי אפשר לקרוא לאחרית "טובה"? כשראשיתו הייתה טובה. "טוב אחרית דבר מראשיתו" - בסיבת ראשיתו.
והוסיף אלישע וסיפר: כך היה מעשה באבויה אביו, שהיה מגדולי ירושלים. ביום שגמלתו אמו עשה סעודה, והיו שם גדולי ירושלים, ובהם רבי אליעזר ורבי יהושע. כיוון שאכלו ושתו, התחילו אלה אומרים אלפא ביתא מנהא ואלה אומרים מזמורין מנהא - אלה מפייטים פיוטים לפי סדר א"ב ואלה משוררים מזמורים. אמר רבי אליעזר לרבי יהושע: עד שאלו מתעסקים בענייניהם, אנו נעסוק בשלנו - בוא נעסוק בתורה. התחילו מתעסקים בתורה, ומן התורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים ערבים כנתינתם מהר סיני, וירדה אש והייתה מלהטת סביבותם.
בא אבויה אביו אצלם ואמר להם: למה באתם לכאן לשרוף את ביתי באש? אמרו לו: חס ושלום, עוסקים היינו בתורה ובנביאים ובכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, ולא באש ניתנו? הרי התורה ניתנה באש, "וההר בוער באש". אמר להם אבויה: אם כך הוא כוחה של תורה, שחכמים יכולים בלימודם להוריד אש - הבן שמלתי היום, אני מגדלו לתורה. ומסיים אלישע: ועל ידי שלא הייתה כוונתו של אבי לשמיים, לפיכך לא נתקיימה בי התורה. כלומר, אבי שלח אותי ללמוד לא מחמת מעלת התורה עצמה, אלא מפני שהתפעל ממה שראה, מן היופי ומן הכוח שאפשר להוציא מזה - ולכן לא נתקיימה בי.
שאל אלישע: ומה עוד אמרתם? אמר לו רבי מאיר: למדנו פסוק נוסף העוסק באחרית מול ראשית - "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו". שאלו: ומה דרשת בו? אמר לו: מלמד שכפל הקדוש ברוך הוא את כל ממונו, דכתיב "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" - כפול. אמר לו: חבל עליך (וראה, בתחילה אמר לו "חבל על דאבדין ולא משתכחין", ועכשיו אמר "חבל עליך"), עקיבא רבך לא כך אמר, אלא: וה' ברך את אחרית איוב בזכות תשובה ומעשים טובים שהיו בידו מראשיתו - בשל המעשים הטובים שהיו לו בראשיתו, בירכו השם באחריתו.
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "טוב אחרית דבר מראשיתו" - כמו שכתוב "ויום המוות מיום היוולדו". "טוב הוא אחרית דבר", כלומר לאחר שהדבר הסתיים, שאז יודעים שהיה טוב מראשיתו. כשדבר מתחיל לצמוח אינך יודע מה ייצא ממנו, אם לטובה אם לרעה, כפי שראינו; אבל כשאתה רואה אותו באחריתו, אתה יודע שדבר זה טוב היה מראשיתו. וכנגד זה נאמר "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מוות" - בהתחלה היה בטוח שהדרך ישרה, ומה עלה בסופה? דרכי מוות. וכאן להפך: כשאתה רואה את הטוב שבסוף, אתה יודע שגם תחילתו הייתה טובה ושזו הדרך הישרה. ועוד מביא: "טוב אחרית דבר מראשיתו", היינו דאמרי אינשי - סוף טב כולא טב. סוף טוב הכל טוב: כאשר הסוף טוב, זה אומר שהכל טוב.
"טוב ארך רוח" - זה שמקרב את הפושעים לתורה, שכן ביחס לפושעים צריך הרבה סבלנות. אדם ירא שמיים, עובד ה', יש לו חוסר סבלנות כלפי רשע וכלפי מעשים שמנוגדים לתורה; אומר לך הכתוב: דע לך שטוב אורך הרוח של המקרב את הפושעים לתורה. "מגבה רוח" - מי שדוחה את בני העולם מלפניו ואינו מרגילם במצוות, אם מפני שאין לו סבלנות אליהם ואם מפני שהוא צריך להקדיש להם זמן ואין זה בשבילו. טוב ארך רוח ממי שהוא גבה רוח ואינו משקיע במה שצריך להשקיע.
סיפרנו על רבי אריה לוין, שפעם אחת בא אליו אדם עם סיגריה ביד בשבת ושאל אותו כיצד מגיעים למקום פלוני. אמר לו רבי אריה: בוא, אני אראה לך, אני אקח אותך. והלך איתו עד אותו מקום ואמר לו: הנה, זה כאן. מספרים שאותו אדם זרק את הסיגריה מידו ואמר: באתי כמתריס, אבל מכיוון שהרב הבליג ולא העיר לי שום הערה ועוד ליווה אותי והראה לי - מהשבת הזו אני מפסיק לעשן, יותר איני מעשן בשבת. זהו "טוב ארך רוח מגבה רוח".
במדרש מובא: פרסי אחד בא לפני רב ואמר לו, למדני תורה. אמר לו רב: אמור א', אמור ב', וחזר אחריו. אמר לו הפרסי: מאן יימר דהוא א' ודהוא ב'? מי אמר שהצורה הזאת היא א'? תביא לי הוכחה. יש טיפוסים סקפטיים כאלה, שעל כל דבר שואלים "מי אמר? מאיפה יודעים?". גער בו רב והוציאו בנזיפה. הלך אצל שמואל, ואמר לו שמואל אותו דבר: א', ב'. חזר ושאל: מי אמר שזה א' ומי אמר שזה ב'? משכו שמואל באוזנו. התחיל לצעוק: אוזני, אוזני! אמר לו שמואל: מי אמר שזו אוזן? אמר לו: כולם יודעים שזו אוזן. אמר לו: אף הכא כולי עלמא ידעי שזה א' וזה ב'. מיד נשתתק הפרסי וקיבל עליו ללמוד. הוי אומר זהו שכתוב "טוב ארך רוח מגבה רוח" - טוב אורך רוחו של שמואל מהקפדתו של רב, שאילולא כן היה חוזר הפרסי לסורו.
עוד אומר המדרש: עקילס הגר שאל את רבי אליעזר - אחרי כל החיבה שחיבב הקדוש ברוך הוא את הגר, הוא בלחם ושמלה בלבד? שנאמר "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה". נפגע: זה מה שנותנים לי? והרי כמה תורים ויונים יש לי, ואפילו עבדיי אינם משגיחים בהם - מרוב שזה מצוי אצלם, העושר הזה כבר אינו מדבר אליהם. כלומר: אני בעל ממון גדול, ואתה מדבר איתי על לחם ושמלה? אמר לו רבי אליעזר: וכי קלה היא בעיניך דבר שביקש בו יעקב אבינו, שנאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש"? כלומר, אינך מתבייש? יעקב אבינו ביקש לחם לאכול ובגד ללבוש, ולא תורים ולא ברבורים אבוסים.
אלא שהדברים לא הרגיעו אותו, שכן בעצם נאמר לו "שתוק, לחם ושמלה דבר גדול הוא", והוא טען: בשבילי זה לא דבר גדול. בא אצל רבי יהושע ושאל אותו את אותה שאלה, והתחיל רבי יהושע מפייסו בדברים. אמר לו: לחם - זו התורה, שנאמר "לכו לחמו בלחמי"; ושמלה - זה הכבוד, שנאמר "בי מלכים ימלוכו", והגמרא מביאה שרבי יוחנן קרא לבגדיו "מכבדותי", שהבגדים נקראים כבוד. נמצא שהקדוש ברוך הוא נותן לגר תורה וכבוד - מיד נרגע וקיבל דבריו. הוי אומר: טוב אורך רוחו של רבי יהושע מהקפדתו של רבי אליעזר, שאילולא כן היה חוזר עקילס לסורו וחוזר להיות גוי. מכאן לומדים עד כמה צריך אדם שתגובותיו תהיינה מדודות, תגובות של קירוב ולא תגובות שבהן הוא מרחיק את המתקרבים.
אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃ (ט)
אומר המדרש: "אל תבהל ברוחך לכעוס" - זה משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אתה כעסת, אתה השלכת, אתה שברת - אתה תחליף. אתה כעסת, שנאמר "ויחר אף משה"; אתה השלכת, שנאמר "וישלך מידו את הלוחות"; אתה שברת, שנאמר "וישבר אותם תחת ההר"; אתה תחליף, שנאמר "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים". לכן נאמר "אל תבהל ברוחך לכעוס", שהרי לאחר מכן תצטרך להביא משהו אחר; כשאדם כועס, התוצאה אינה בהכרח טובה.
לכאורה מדרש זה אינו מתיישב עם דברי חז"ל על "אשר שיברת" - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה יישר כוחך ששיברת, ורואים ששיבחו על כך. ייתכן שאלו מדרשים חלוקים, שכן כאן משתמע מפשוטו של מדרש שיש קובלנה על משה למה כעס, שהרי בעקבות כך יצטרך להביא לוחות אחרים. אפשר אולי לומר את המדרש בניחותא ולא בקפידא, אך אין זה משתמע כל כך.
עוד במדרש: "אל תבהל ברוחך לכעוס" - לפי שהרגזן אין עולה בידו אלא רגזנותו. מה יצא לך מזה? רק עצבים. הרווחת משהו? מישהו הגדיר פעם את הכעס: כעס הוא להלקות את עצמך על טעויות של אחרים. זה מה שאדם עושה כשהוא כועס, ומי סובל? אתה. כבר אמרנו שכל הבעיות של האדם באות מלחצים וכעסים; מה שיהרוג את האדם אינו מה שהוא אוכל אלא מה שאוכל אותו. וכשאדם כועס, זה אוכל אותו מבפנים, ואם הוא כועס ואינו מוציא החוצה - זה מחסל אותו מבפנים. איני ממליץ להוציא החוצה, אני ממליץ לא לכעוס כלל; אבל נבין שעניין הכעס הרסני מאוד לאדם. הניזוק מן הכעס שלך הוא אתה: אולקוס, בעיות לחץ דם, בעיות לב, קרישי דם במוח ומה לא. אנשים חיים בסטרס, בלחץ, בכעס, ואינם רגועים.
המדרש נותן דוגמה: כל הרוקק למעלה, חוזר ונופל על פניו. אדם בעצבים יורק לשמיים - יקבל זאת במצח. מה עשית? אין טעם לכעוס. ומדרש רבה מביא משל נוסף: כשם שהמים הגולשים מקומקום רותח גולשים על הקומקום עצמו, כך הכעס חוזר על הכעסן. המים אינם עפים החוצה אלא יורדים עליו. כשאתה כועס, הרתיחה היוצאת החוצה - מי מקבל אותה? אתה. אינך עושה רושם על אף אחד, רק לעצמך הזקת.
אמר רבי ירמיה מדיפתי: כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר "כי כעס בחיק כסילים ינוח", ונאמר "וכסיל יפרוש אִוֶּלֶת". מי שכועס מביא את עצמו לכסילות, ולא רק אם אינו תלמיד חכם; אפילו תלמיד חכם כמשה רבנו - בכל המקומות שבהם בא לכלל כעס, בא לכלל טעות.
הפסיקתא זוטרתא אומרת: "אל תבהל ברוחך לכעוס" - שבני אדם כועסים על לא דבר, ועליהם נאמר "כי כעס בחיק כסילים ינוח", שלא יעזבו כסילותם. ולכן צריך אדם להנהיג עצמו בדרך שפלות ולא בדרך גאווה, שהרי הכעס הוא תולדת הגאווה. למה אדם כועס? מפני שמישהו עשה משהו שלא לפי התוכניות שלו: איך הוא מעז להמרות את פי, והרי אני ביקשתי, אני. כשאדם מחשיב את עצמו הוא כועס הרבה; וכשאינו מחשיב את עצמו, מה שיעשו לו לא יוציא אותו משלוותו.
עוד פירשו ב"כעס בחיק כסילים ינוח": החכמים הם בעלי אורך רוח, והכעס מוצא את מנוחתו בחיק הכסילים. "ינוח" כמו ישכון - איפה מצא הכעס מנוחה? אצל הכסילים, זה בית חם עבורו, שהכסיל מאמץ אותו אל חיקו ועושה בו שימוש רב.
רבנו יונה אומר: הכעס נח בלב הכסיל, ולכן הוא ממהר לכעוס - אינו צריך הכנה. הכסיל נמצא כל העת עם אקדח שלוף והניצרה דרוכה; הכעס אצלו "נח", כלומר בהמתנה, בסטנד ביי, מחכה לאן לרוץ. ומביא מעין מה שאומרים מקצת החכמים, שארס הנחש יוצא מאליו בשעה שהוא נושך, גם מבלי דעתו; אינו צריך לכוון לשם ייחוד, אלא כיוון שנשך - מיד יוצא הארס. כך אצל האוויל: כיוון שמשהו מלהיט אותו, הכעס יוצא מיד החוצה.
ולכן אחת העצות המועילות ביותר בעניין הכעס היא השיהוי. היה אדם גדול שעשה לעצמו "מעיל הכעס": קיבל על עצמו שלא יכעס אלא אם כן ילבש מעיל מסוים. אמר: עד שהייתי מגיע למעיל, עד שאני לובש אותו - כבר ירד הכעס, כבר נרגעתי. או שהיה חושב פעמיים: האם כדאי עכשיו ללכת לשם, לקחת את המעיל, ללבוש אותו. בקיצור, ברגע שאדם עושה השהיה, זה עצמו מעקר את סיבת הכעס; שכן עיקר הכעס הוא כשאדם מתפרץ באופן מיידי.
סיפר דיין אחד בבאר שבע, שקיבלו עליהם בבית הדין שלא להתעסק בגיטין בשלושת ימי השבוע הראשונים, אלא רק מיום רביעי ועד סוף השבוע. שאלו אותו למה, והשיב: נוכחנו לראות ששבת היא זמן נפיץ מאוד. הבעל בבית, האישה מבשלת ולא תמיד לטעמו, הילדים בבית, ומכאן צעקות ומריבות; ביום ראשון מגיעים למדרגות הרבנות. אבל ראינו שיומיים־שלושה מרגיעים: יום ראשון, יום שני, אשתו עשתה אוכל טוב, כל הכבוד, נרגע וממשיך הלאה עד שבת הבאה. מה שצריך הוא קודם כל לקרר את האדם, שיצטנן, ולאחר מכן הוא כבר יורד מן העניין. רק המקרים החמורים באמת, שבהם מים הגיעו עד נפש, מגיעים ברביעי וחמישי; אבל אלה שזה כעס רגעי - די לצנן אותם מעט, תקופת צינון, והנה אתה רואה שזה עובר.
האמרי שפר אומר: "טוב אחרית דבר מראשיתו" - בכל דבר, טוב אחריתו מראשיתו. הרבה פעמים אתה רואה דבר שבתחילתו נראה עיקש ומעוות, ובאחריתו הוא יפה ונחמד למראה. וזה ההמשך שממשיך שלמה ואומר "טוב ארך רוח מגבה רוח": מה מביא אותך לכעס? שאתה רואה רק את ראשיתו. אתה רואה את ההתחלה שאינה טובה ומיד מתחיל לצעוק, זה לא בסדר, למה עשו כך? אומרים לך: חכה, יש אחרית דבר, ואז תראה שטוב אחרית דבר מראשיתו, ותבין מן האחרית שהכל כאן מצוין. לכן האריך רוחך ואל תמהר לכעוס; מי שימתין יראה שבסופו של דבר ייצא מזה רק טוב.
ולמה נקרא הממהר לכעוס "גבה רוח"? ראשית, כבר אמרנו שהכעסן הוא גבה רוח. אך יתרה מזו: כשאומרים לאדם המתן, בסוף תראה - והוא משיב, אני כבר יודע מה יהיה בסוף, אינך צריך להסביר לי, אני יודע שזה גרוע ולא טוב - זו גבהות רוח. אומרים לו לחכות ולראות מה יהיה בסוף, והוא כבר בטוח, כבר צופה עתידות, כבר מבין הכל ואין צריך להסביר לו. יותר טוב שיהיה ארך רוח ויבין שייתכן שבסוף הדבר ייצא לטובה. וזהו "אל תבהל ברוחך לכעוס" - "תבהל" מלשון בהילות, כמו "בחיפזון יצאנו ממצרים", במהירות. אל תהיה מבוהל לכעוס לפני שתראה את אחרית הדבר. "כי כעס בחיק כסילים ינוח" - רק הכסילים בטוחים שהם יודעים הכל ומבינים הכל וכועסים כבר עכשיו, מפני שאין זה כפי שהם חושבים שצריך להיות, ואין להם סבלנות להמתין ולראות איך הדברים מסתדרים.
וזהו שאומרים: "המלאכה טרם תגמרנה, לכסיל אל תראנה". היום אומרים זאת בלשון מעט שונה: אין מראים לשוטה חצי מלאכה. למה? מפני שהוא עדיין אינו יודע כיצד זה ייראה בסוף, ונדמה לו שהרסת. וכמו שאומר החזון איש: אדם שנכנס לחייט והביא לו בד יקר ויפה כדי שיתפור לו חליפה, והיה בטוח שתוך יום תהיה חליפה. הוא מגיע בסוף היום ורואה שבמקום לתפור, החייט לוקח מספריים וגוזר לו את הבד, משחית אותו, ומיד הוא מרים עליו צעקות. אדוני, זו עבודה באמצעה - בוא כשאסיים, ייתפר הכל ותראה חליפה מפוארת. המלאכה טרם תגמרנה, לכסיל אל תראנה.
שלמה המלך מלמדנו שאין לשפוט דבר לפי ראשיתו: "טוב אחרית דבר מראשיתו" - רק מן הסוף מתבררת דרכו של דבר, וכדרשת רבי עקיבא האחרית הטובה יונקת מראשית טובה. מתוך הכרה זו נולדת מידת אורך הרוח: הסבלנות של שמואל לפרסי ושל רבי יהושע לעקילס ושל רבי אריה לוין לאותו עובר עבירה - היא שקירבה נפשות, בעוד שהקפדה וגבהות רוח דוחות. וממילא "אל תבהל ברוחך לכעוס": הכעס תולדת הגאווה, הוא משכח תלמודו של אדם ומוסיף טיפשות, וכמים הגולשים מן הקומקום הרותח הוא חוזר ונשפך על הכועס עצמו. העצה היא השהיה וצינון, ולהמתין באורך רוח עד שתיראה אחרית הדבר - שכן אין מראים לשוטה חצי מלאכה.