בפסוקים שלפנינו ממשיך קהלת בדרך שבה פתח את הפרק - עדיפות בית האבל על בית המשתה, עדיפות גערת החכם על שיר הכסילים - ומגיע לפסוק שבו הוא חושף כמה שברירית היא דעתו של האדם: כיצד עושק מצד אחד ומתנה מצד שני מסוגלים לערער אפילו חכם ולהוציאו משיקול דעת ישר. נלך על סדר הפסוקים, נביא את דברי המדרשים והמפרשים, ונראה כיצד הפסוק הבא אחריו הוא בעצמו התשובה לכל השאלה.
כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה׃ (ז)
המדרש דורש: "כי העושק יהולל חכם" - עושק שהתלמיד עושק את רבו, מאבד חכמתו ממנו. ואיזהו רבו? כל שלימדו משנה ותלמוד. התלמיד עושק את רבו, והתוצאה היא אבדן החכמה.
עוד אומר המדרש: עושק שעשקו דתן ואבירם את משה - נאבדה חכמתם מהם. ועל "ויאבד את לב מתנה" אמר רבי אביתר: מתנה לשון מתון. אילו היה משה מתון, היה ניצול. אלא שהקניטוהו והקפידוהו, ואמרו לו: "ירא ה' עליכם וישפוט" - על מה שהבאשתם את ריחנו בעיני פרעה, "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו". אלו הם אותם שני ליצנים המוכרים לנו, דתן ואבירם.
ומה גרם הדבר? משה הקפיד, ומתוך ההקפדה ניגש אל הקדוש ברוך הוא ואמר: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". ומהו "אשר הבאשתם"? מלמד שהיו המצרים נותנים אותם בתוך הבניין ובונים עליהם. באותה שעה ביקשה מידת הדין לפגוע במשה, שנאמר "וידבר אלוקים אל משה" - אלוקים זו מידת הדין. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני כותב עליך "והאיש משה עניו מאוד", ואתה אומר "והצל לא הצלת"? מה העונש? "עתה תראה" - עתה תראה, ולא במלחמת שלושים ואחד המלכים.
הרי לנו: אותו עושק שעשקו דתן ואבירם את משה, יצר מצב שבו איבד משה רבנו את דעתו - "יהולל חכם", אפילו חכם מגיע לידי הוללות - ובסופו של דבר איבד בגללם את הזכות לראות את כיבוש הארץ. ואגב, שתי גזרות היו כאן: זו וגזרת מי מריבה. מכוח גזרה זו יתכן שהיה נכנס לארץ אך לא נלחם במלחמת שלושים ואחד המלכים, ויתכן שהיה נשאר בחיים אך בחוץ לארץ. הגזרה שלא ייכנס לארץ וימות - זו באה בעקבות מי מריבה.
הפסיקתא זוטרתא מבאר את הפסוק בכיוון ההפוך: חכם העושק את תלמידו ואינו רוצה לגלות לו אמיתה של תורה - התלמיד מבקש שיגלה לו את סודות התורה והחכם אינו מעוניין - אותו עושק "יהולל חכם", יערבב את דעתו של החכם עצמו, ואת אותו "לב מתנה" שיש לו יאבד. מן המעט שבידו יאבדנו, כעניין "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'" - שהקדוש ברוך הוא יכול להפוך את העשיר לרש ואת הרש לעשיר. כך גם כאן: הקדוש ברוך הוא מאבד מן החכם את חכמתו כאשר אינו מוכן ללמדה לאחרים.
האלשיך הקדוש מבאר שהפסוק ממשיך את מה שראינו לעיל, "טוב ללכת אל בית אבל". בא אדם ואומר: למה לי ללכת לבית האבל כדי לשמוע דברי תוכחה ומוסר? אני מבין לבד, חכמתי תעמוד לי שלא איכשל, ואיני זקוק למוסרם של אחרים. ואפילו אם אלך אל בית המשתה ולא אשמע גערת חכם - אף על פי כן אחכים ואיזהר. על זה אומר קהלת: אל תאמר כן, שהרי "העושק יהולל חכם".
כשאדם מתבונן בעולם הוא רואה חוסר צדק, הוא רואה עושק: הרשע מכתיר את הצדיק - הן במציאות של כתר סביבו, והן במציאות שבה הוא זה שממנה מי יהיה הממונה ומי יהיה הצדיק, כלומר שלטון של רשע על צדיק. "ודמעת העשוקים ואין להם מנחם". כל הדברים הללו מעוררים באדם תהיות וקושיות. לכן אל תתגאה לומר איני צריך ללכת אל בית האבל ואיני עלול להגיע לידי כפירה: "העושק יהולל חכם" - המסתכל בעושק שבעולם, גם אדם חכם, הדבר מהולל את דעתו, מביאו לידי פקפוקים, לידי כפירה, לידי חוסר אמונה.
ומהו "לב מתנה"? מסביר האלשיך: לאדם שני לבבות. "בכל לבבך" - אומרים חז"ל - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. היצר הרע הוא הלב הטבעי שבו נולד האדם, זה "בילט אין". לעומתו היצר הטוב הוא מתנה שקיבל האדם בבר מצווה - מתנה מאת ה', ולא מתנה שאפשר ללכת לחנות ולהחליף, אלא מתנה עד מאה ועשרים, מתנה לסעדו בעבודת קונו. והנה, ההסתכלות בעושק שבעולם מביאה גם את החכם למחשבות הוללות וכפירה, עד ש"יאבד את לב מתנה": גם היצר הטוב לא יוכל להתגבר, לא יוכל להניח את דעתו של האדם ולהסיר ממנו את הפקפוקים באמונה. לכן בא החכם ואומר: לך אל בית האבל, שמע שם דברי מוסר ותוכחה, כי זה הדבר היחיד שיכול להרחיק את האדם מן העבירה.
המדרש דורש עוד: "כי העושק יהולל חכם" - עסק שתלמידי חכמים עסוקים בו זה עם זה, מערבבין חכמתם. כלומר, כאשר יש לאדם מלבד התורה עוד עיסוקים, העיסוקים הללו מטרידים אותו ואינם נותנים לו מנוחה. כך מובא בגמרא על אותו חכם שלא היה מרוכז בלימודו באותו יום, ושאלוהו למה, ואמר שאבד ארנקו. וההסבר: ההבנה תלויה בלב, והלב תלוי בכיס. ברגע שאבד כיסו - אבד ליבו. כשליבו של אדם נתון להרבה ענייני ארציות, עסקים שהוא מנהל ודברים שבהם הוא שקוע, קשה לו מאוד להתעסק בתורה; אין לו שלוות נפש ואין לו מנוחה.
וממשיך המדרש על "ויאבד את לב מתנה": אמר רבי יהושע בן לוי, שמונים הלכות למדתי מיהודה בן פדיה בהלכות חרישת הקבר ובדיני טומאתו, ועל ידי שהייתי עסוק בצורכי רבים - שכחתים. שימו לב: אפילו אין זה עסק פרטי אלא צורכי רבים, ואף על פי כן, ברגע שהראש מונח בעוד משהו, אל תתפלא שאותן שמונים הלכות אובדות.
האבן עזרא מבאר שעושק ומתנה הם שני הפכים: זה מוסיף על רכושו של האדם וזה מחסר ממנו. כשאתה עושק - מתווסף לך רכוש, לפחות כך נראה באופן מיידי; וכשאתה נותן מתנה - נחסר ממך רכוש. ואף שהם שתי קצוות, פעולתם על נפש האדם דומה בקלקולה, רק בכיוונים הפוכים.
העושק: אדם שנגנב ונעשק על ידי אחרים - "יהולל חכם", הדבר מביאו לידי מחשבות הוללות, מחשבות שאינן הגיוניות, והוא בא לחשוד גם בצדיקים. נגנב דבר מביתו, והוא מתחיל: נראה לי שזה פלוני. הרי פלוני צדיק, אתה מכיר אותו! ובכל זאת - הוא היה אצלי יום קודם. כך הוא מתחיל לחשוד באנשים כשרים וצדיקים ורואה את הצדיק כרשע. אפשר גם לפרש "יהולל חכם" - שיביאהו למחשבת הוללות כלפי החכם עצמו, כלפי צדיקים ותלמידי חכמים. ולבסוף, כשתימצא הגניבה, יאמר: איך חשדתי בפלוני? איך עלה על דעתי? ויתבייש בעצמו.
ולהפך במתנה: המתנה משמינה את ליבו של האדם והוא מצדיק רשע. רשע נתן לך מתנה - ליבך כבר איתו. שימו לב להיפוך: העושק גורם לי לראות את הצדיק כרשע, והמתנות גורמות לי לראות את הרשע כצדיק. מרגע שנתן לי, דעתי קרובה אליו, וכל מעשיו נראים לי באור חיובי, ואיני מוכן לצאת כנגדו ולמחות בו. זו חכמה נשגבה: מעושק יכול אדם להגיע לחשוד בכשרים, ומקבלת מתנות יכול להגיע להכשיר את החשודים.
המסר הוא אפוא: אל תאבד דעתך. גם כשעשקו אותך וגם כשנותנים לך מתנות - היוותר בחשיבה רציונלית. עשקו אותך - אל תחשוד בכשרים; קיבלת מתנות - אל תחשוב שהנותנים כשרים ואל תהפוך אותם מיד לצדיקים. שמור על הלב, שתהיה לך חשיבה בלתי תלויה, חשיבה נטולת אינטרסים.
וסיפרנו לא פעם על גדולים שלא היו מוכנים לקבל דבר מאף אדם בדיוק מחמת העניין הזה. מי שיודע - זו דרכם של הגדולים תמיד, לא לקבל מאיש שום מתנה. והסיבה העיקרית, מלבד עניין "שונא מתנות יחיה", היא כדי לא להיות תלויים באף אדם.
סיפרו על הרב אלישיב, שהיה דיון כיצד לקבל את חכמי ישראל שבאו אליו לישיבת המועצת וכיצד להושיבם, ואחד הציע שיעשו שולחן עגול ואז לא תהיה בעיה מי יושב בראש. הרב התלהב מאוד מן הרעיון, ושאל אותו: יש לך מאיפה להביא? אמר לו: כן. הלך והביא. מספר אותו אדם: כשהגעתי, מיד הוציא הרב אלישיב ארנק לשלם לי. אמרתי לו: לא, כבוד הרב, זה בהתנדבות. בשום אופן לא הסכים. אמר: לא נשתמש בזה כלל, רק תאמר לי כמה עלי לשלם לך. הגדולים אינם רוצים לקחת פרוטה מאף אדם, וכך הם שומרים על דעה צלולה. אינם צריכים מעטפות מזה ולא טובות מזה ולא דיווחים בעיתון של ההוא - אינם צריכים כלום מאף אחד, ואיש אינו יכול לומר שנתן להם דבר ולכן דעתם נוטה אליו. וזה כמו שאמר שמואל: "לא חמור אחד מהם נשאתי", וכעניין "כי שם ביתו" - ששמואל לא נהנה מאיש. זו המעלה הגדולה: אדם שומר על דעה עצמית מתוך שאינו חייב דבר לאיש, לפי שלא קיבל מאיש.
בספר סדר היום, ומביאו המעם לועז, מבאר: "העושק יהולל חכם" - אדם שהוא חכם לב אינו יכול לשמוח בעולם הזה, מפני שהעושק שהוא רואה, חוסר הצדק וחוסר היושר, מהולל אותו, מביאו לחוסר מנוחה, ומאבד ממנו את השמחה. "ויאבד לב מתנה" - אין ליבו טוב עליו מחמת העושק שבעולם. וכל שכן שאר בני אדם, שאינם יכולים לשמוח כשהם רואים את המתרחש בעולם.
והוא מוסיף: הנה תראה תילי תילים של עניינים שאין אדם משיג בדעתו, והם כהררים התלויים בשערה, שאפילו משה רבנו לא היה לו בהם הסבר ושאל את הקדוש ברוך הוא מפני מה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. אדם המסתכל בעולם ורואה את חוסר הצדק - מאבד את ליבו ואינו יכול להישאר רגוע. אבל התבונן: הדברים נשגבים, ומי זה שיכול לומר שהוא יודע ושיש לו הסברים מדוע כאן כך וכאן כך, מדוע צדיק זה סובל ומדוע לרשע הלה טוב. וכבר אמרו חז"ל: זה צדיק גמור וזה צדיק שאינו גמור - ומי יודע מיהו צדיק גמור ומיהו צדיק שאינו גמור. "ויאבד לב מתנה" - על ידי כן עלול הוא לאבד את ליבו, אותו לב שניתן לו במתנה מאת ה' כדי להבין שיש דין ויש דיין וכדי להתבונן במתרחש בעולם, וחלילה יחשוב סרה בקודשא בריך הוא ויהרהר הרהורים כנגד המקום.
טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ׃ (ח)
שימו לב כמה נפלא: הפסוק הבא הוא עצמו התשובה לאותה מחשבה. כשאתה מסתכל כאן בעולם הכול נראה בלגן, אין יושר, אין צדק, אין היגיון. הבעיה היא שאתה מסתכל בראייה חושית, וראייה חושית היא מוגבלת - עד כמה שהחושים תופסים ומבינים. חוש המישוש, חוש הראייה, חוש השמיעה - כולם מוגבלים. אבל אילו היית מסתכל בראייה שכלית, כלומר מעמיק בדברים, היית מבין שכל הנעשה כאן הוא בסופו של דבר לטובה. "טוב אחרית דבר מראשיתו": אתה רואה עתה את הרשע שטוב לו וחוגג - הסתכל על אחרית הדבר, מה יצא ממנו. מי שמסתכל בהיסטוריה רואה שבסוף - צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. בנקודת הזמן שבה הדברים קורים זה נראה הפוך, אבל אם יש לך אורך רוח, תראה שטוב אחרית דבר מראשיתו.
אברהם אבינו מסר נפשו בכבשן האש על קידוש השם וניצל. הרן אמר: אם אברהם ניצל - אני אחריו; ואם אברהם נשרף - אני עם נמרוד. ראה שאברהם ניצל, אמר: אני אחריו. נפל לכבשן האש ונשרף. איפה הצדק? תאמר, לא מסר עצמו בשלמות - וכמה מסרו עצמם לא בשלמות! בכל זאת מסר עצמו, ורוב האנשים לא היו מוסרים עצמם כלל. זו תורה וזו שכרה? הרי בסופו של דבר היה מוכן להישרף על אמונתו.
אבל מי שמתבונן רואה: כל האימהות הקדושות יצאו מהרן. אם נבקש את שורשנו - שורשנו אברהם והרן: אברהם הוליד את האנשים, והרן הוליד את הנשים. שרה בתו של הרן; רבקה בת בתואל, ובתואל מבית זה; ולרבקה אח ושמו לבן, וממשפחתו של לבן באו רחל, לאה, בלהה וזלפה. הרי שכל המשך בית ישראל מצד הנשים ממנו. אתה אומר "לא יצא לו כלום" - ואדרבה, ממנו כל ההמשך. בסופו של דבר: צדיק וטוב לו, רשע ורע לו.
ולעומת זאת הרשעים: קין נתלה לו שבעה דורות, והבל מת מיד. קין נתלה לו שבעה דורות ולאחר מכן הלך לאבדון. ויש דעה שאין לנו כל המשכיות לקין - אם נאמר שנעמה אחות תובל קין היא אשת נח, יש המשכיות, אבל זו מחלוקת, ולפי הצד האחר קין נמחה לחלוטין, וחז"ל מגדירים אותו כמי שנמחה במבול. והבל - מה יצא ממנו? הבל חוזר ומתגלגל, והבל הוא שת, וכל העולם הושתת ממנו. ומיהו שת? משה. שת, הבל, משה - ראשי תיבות. משה רבנו שנתן תורה הוא נשמתו של הבל. הרי שבסופו של דבר: צדיק וטוב לו, רשע ורע לו.
אלא מה? אנחנו רוצים לראות תגובה מיידית, וזה בלתי אפשרי, שאם כן תתבטל הבחירה. אם אדם ימתין, יראה לאורך ההיסטוריה שהצדיק זוכה והרשע בוכה. רשע כעשו הלך בהרגשה: אני מרמה את אבא, אני מצליח, אני על הסוס, אני הבכור, נצחק עליו ואחר כך ניקח ממנו - ובסוף "ויזעק זעקה גדולה ומרה". רשע ורע לו. ויעקב קיים עד עצם היום הזה. ועשו, גם אם נראה היום שהוא מצליח - "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה". המתן, יבוא יום הדין הגדול, "והיו כל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא". אם כן, למה הלחץ? למה צריך לראות הכול מיד כאן ועכשיו?
מי שיתבונן יראה: טוב אחרית דבר מראשיתו. האחרית היא שתיתן את המבט הנכון - לראות כיצד הצדיקים, על מעט הייסורים שהיו להם כאן, מקבלים נצח נצחים; והרשעים, את מעט מצוותיהם נתנו להם כאן באותו טוב שראית ולא הבנת מדוע מגיע להם, ואחר כך לדיראון עולם. לכן לא יאבד האדם את "לב מתנה", את הלב שניתן לו במתנה מאת ה', מחמת קושיות על הנהגת ה' - כי בסופו של דבר יראה שטוב אחרית דבר מראשיתו.
"כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה" - העושק, בכל פניו, מערבב את הדעת: עושק שבין תלמיד לרב ובין רב לתלמיד, העושק שעשקו דתן ואבירם את משה, העיסוקים והטרדות המערבבים חכמתם של תלמידי חכמים, ובעיקר מראה העושק והעוול שבעולם המביא גם חכם לידי הרהורי כפירה עד שאפילו יצר הטוב שניתן לו במתנה אינו מצליח להרגיעו. מנגד גם המתנה מקלקלת את שורת הדין: העושק מביא לחשוד בכשרים, והמתנה להצדיק רשעים. מכאן התביעה לשמור על לב צלול וחשיבה בלתי תלויה, כדרכם של גדולים שלא נהנו מאיש. והתשובה לכל התהיות נמצאת בפסוק שאחריו: "טוב אחרית דבר מראשיתו" - בראייה חושית הכול נראה מעוות, ובראייה שכלית ובאורך רוח מתברר שבסוף צדיק וטוב לו ורשע ורע לו.