פתיחה: בין בית האבל לבית השמחה
בפרק זה ממשיך קהלת להעמיד זו מול זו שתי דרכי חיים: דרכו של החכם, שכל מעייניו בתכלית ובאחרית, ודרכו של הכסיל, שכל עניינו בהנאת הרגע. אחרי שלימד אותנו "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה", הוא ממשיך ומגלה היכן נמצא לבו של כל אחד מהם, וכיצד דווקא הדברים הקשים לאוזן הם הם המתקנים את האדם.
לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה׃ (ז, ד)
לב חכמים בבית אבל - הולכים אל בית האבל כדי לנחם את האבלים ולדבר על לבם. ולב כסילים בבית שמחה - כל עניינם לאכול ולשתות, ולכן הם מחפשים היכן יש שמחות. כזה אדם הוא "מאגודת המשמחים": כל ערב מחפש היכן יש שמחה כדי ללכת ולשמח, או ליתר דיוק בעיקר לשמוח, אך גם לשמח.
בית הכנסת ובית המדרש - בית אבל
המדרש מביא: אמר רבי חזקיה, "לב חכמים בבית אבל" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. ומיד שואל המדרש: וכי זה הכינוי הראוי לבית כנסת ולבית מדרש? אלא שבשעה שהדרשן דורש, כל מי שיודע עבירה בידו - כל איבריו מתאבלין עליו. זהו בית אבל, משום שהוא שומע שם דברי תוכחה, דברים שמתוכם הוא מבין שעליו לתקן את עצמו. והקדוש ברוך הוא עתיד לשמח את אותם האיברים, שנאמר "ויספו ענווים שמחה". כלומר: אף שכעת, כשאדם לומד מוסר, הדבר מכה בו ומכאיב לו - דע לך שהשם עתיד להוסיף לו שמחה.
מסופר על אחד מן החכמים שסיפר כי היה עתה עם מישהו שהצליף בו מכות נאמנות, אמר לו דברים פוגעים ומעליבים ביותר, ולבסוף - "נישקתי אותו ונפרדתי ממנו". שאלוהו: מי זה היה? השיב: למדתי ספר מוסר. קראתי שם דברים, הצלפות קשות ביותר, וכשסיימתי ללמוד סגרתי את הספר ונישקתי אותו. נתנו לי מוסר גדול - ונישקתי את מי שנתן לי מוסר.
אשריכם ישראל, יש אנשים שלומדים מוסר ומבינים שזה מדבר עליהם. שהרי הרבה פעמים אדם לומד מוסר וחושב שהספר מדבר על השכן, על אשתו, על כל הסביבה; כל חיסרון שמובא שם - הוא מוצא בו את בעיותיהם של אחרים. "חבל רק שהם לא לומדים מוסר", הוא חושב לעצמו, "רק השלמים לומדים". אבל מי שלומד מוסר כראוי מבין שיש כאן הצלפות, יש כאן סתירות - כלפיו. אדם כזה שומע מוסר, ואיבריו מתאבלין; ואף על פי כן, דע לך, הקדוש ברוך הוא עתיד לשמח את אותם האיברים - "ויספו ענווים שמחה".
אגב, קראתי על אחד שהיה מוסר שיעור דף היומי באוטובוס, והיו אנשים שנרדמו. שאל את אחד הגדולים: הרב, אין כאן חשש גזל שינה, שאני מפריע להם בשעה שאני מוסר את השיעור? השיב לו: לגמרי אין חשש - עם דף גמרא נרדמים יותר טוב. ויש גם בדיחה על אם שהגיעה הביתה וראתה את העוזרת מניחה כרך גדול של תלמוד בבלי בתוך עריסת התינוק. שאלה אותה: מה זה? אמרה לה: הילד בכה ובכה ולא הצלחתי להרגיעו, שמתי את זה לידו - ונרגע. שאלה: ומניין הסגולה הזאת? השיבה: ראיתי שבעל הבית, בכל פעם שהוא פותח את הספר הזה, מיד נרדם. אמרתי - יש לזה השפעות חיוביות...
וממשיך המדרש: "ולב כסילים בבית שמחה" - היכן הם נמצאים? בבתי תיאטראות וקרקסאות.
רש"י: מחשבתם על יום המיתה
רש"י מסביר שאין הכוונה כאן למקום פיזי אלא למקום רעיוני: "לב חכמים בבית אבל" - מחשבתם על יום המיתה. החכם חושב כל הזמן על יום מותו, מתכנן אותו, מדבר עליו, אינו מדחיק ואינו מתעלם. אבל "לב כסילים בבית שמחה" - אינם חרדים מיום המיתה, ולבם בריא כאולם. "בריא כאולם" - אולם מלשון אֵל, כוח: לב חזק שאינו מתרגש מכלום, לא ממיתה ולא מהתעוררות. ויש מפרשים "אולם" כארמון, כטירה בצורה: לבם חזק כארמון, אין הם מתרגשים.
מכאן מסר גדול, שאדם תמיד צריך לזכור את יום המיתה. וכך אצל הגדולים: הרב שטיינמן היה מזכיר הרבה את עניין יום המיתה, וזוכר בכל הזדמנות את הדין שאדם עתיד לתת לפני הקדוש ברוך הוא. האנשים הגדולים זוכרים את יום המיתה. לב חכמים - לבו בבית אבל, הוא זוכר את יום המיתה; ולב כסילים - איזה יום מיתה? הוא זוכר רק שמחות.
אבן עזרא: האֵבֶל שבלב
האבן עזרא מבאר שזה המשך למה שראינו קודם. נאמר "טוב ללכת אל בית אבל", ובא הכתוב ומוסיף: דע לך, חכם לב - גם כשאינו הולך אל בית האבל, אבְלו בלבו. זו כעין כוונת רש"י, אלא שלפי האבן עזרא מובן הקישור: כשאדם הולך אל בית האבל הוא מתעורר, ואילו החכם אינו צריך ללכת לשם כלל, שהאבל כבר בלבו, וההתעוררות נמצאת אצלו בפנים. ואין הכוונה חלילה שהם מדוכאים - גדולי ישראל הם האנשים השמחים ביותר; אלא שהוא תמיד זוכר, אבלו בלבו, ועל ידי כן מתעורר לעבודתו יתברך.
"טוב כעס משחוק" - טוב יחסי
טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב׃ (ז, ג)
האמרי שפר עומד כאן על שאלה, ומתחיל מהפסוק הקודם: כיצד אפשר לומר על כעס "טוב", והרי הכעס מידה שלילית? אלא שהכוונה כמו שנאמר באיכה "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" - וכי חללי חרב טובים הם, רחמנא ליצלן? אלא כלשוננו היום: באופן יחסי. באופן יחסי טוב היה למות בחרב מאשר למות ברעב. כך גם כאן: "טוב כעס משחוק" - באופן יחסי לשחוק, הכעס עדיף, אף שבאמת הכעס מידה רעה.
ולמה? "כי ברוע פנים ייטב לב" - מן הפנים הרעות שאדם מראה בשעת כעסו תצמח לפעמים תועלת. לפעמים אדם צריך לגעור ולהגביה קולו; לפעמים באים להזיק לך ואתה צריך להניס אותם ולצעוק. מה שאין כן הצחוק, שהוא ליצנות וקלות ראש, ואין ממנו שום תועלת כלל - הוא הבל.
ועל זה בא הפסוק ואומר "לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה". שים לב: כאן מדובר ב"בית שמחה" ולא ב"בית משתה". בית משתה הוזכר לעיל בפסוק ב', וכוונתו לחתונה - דרגה פחותה מבית אבל, אך עדיין מצווה. כאן כבר מדובר בריחוק גדול: "בית שמחה" היינו שמחה של הוללות, שמחה של מועדון, שמחת השחוק ההבלי. והשחוק הזה רע מאוד, כמו שנאמר "גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה" - סופה תוגה. ולעומת זאת החכם, לבו בבית אבל, רחוק מאותו שחוק; ואדרבה, יש יתרון אפילו בכעס הרגעי, בכעס הפנים, והדבר טוב יותר משמחת ההוללות.
טוב לשמוע גערת חכם
טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים׃ (ז, ה)
אומר המדרש: "טוב לשמוע גערת חכם" - אלו השומעים גערת תלמידי חכמים מתוך שהם דורשים. יש אדם שנמצא בדרשה ויוצא: הרב הזה מאיים, הרב הזה מפחיד, הרב הזה אומר דברים קשים. אבל רגע - אמת או לא אמת? אם זו אמת, קבל את האמת ממי שאמרה. וכי אתה רוצה לשמוע רק "אשריכם ישראל", כמה זכויות יש לכלל, כל יהודי הוא יהלום יקר? יש אנשים שזה כל מבוקשם, שיאמרו להם מילים טובות בלבד. אלא שמתוך מילים טובות אין מתקנים את עצמנו. כשאדם שומע דברי תוכחה - הוא מתקן את עצמו; אך אם אומרים לו כל הזמן שהוא מושלם, מה יתקן? הוא יוצא בתחושה שעם ישראל בדרגה גבוהה והכול בסדר והכול נפלא, ואם כן אפשר להמשיך הלאה באותו קלקול ובאותם מעשים רעים, שהרי הכול טוב. לא - צריך להוכיח.
אלא מה, כבר הבאנו בשם רבי חיים מוולוז'ין, שכבר לפני כמאתיים וחמישים שנה אמר שבדור האחרון לא הולך בקשות אלא צריך ברכות: לומר דברים הקשים כגידים - אין אוזן שומעת, וצריך לדבר רכות. ועם כל זה, במקומות היותר תורניים אפשר גם דברי תוכחה קצת יותר קשים.
מעשה ברבי ירוחם ממיר והסוס
מסופר על תלמיד שלמד בישיבת מיר, וידוע שרבי ירוחם ממיר היה גדול הדור במוסר, וכמעט כל גדולי המשגיחים של הדור הבא היו תלמידיו. אותו תלמיד רצה להביא את רבי ירוחם לעיירתו. אמר לו הרב: איני יודע אם זה יתאים, אני מוסר שיחה בישיבה, וכאן מדובר בבעלי בתים. אמר לו: הרב, אעשה פרסום, והציבור ביקש והציבור רוצה. כך אכן היה: הרב הגיע, העיירה לבשה חג, בית הכנסת התמלא, וגם בחצר לא נותר כיסא פנוי. התחיל רבי ירוחם לדבר, ולאט לאט הלך הקהל והידלדל, עד שנותר עם התלמיד וקומץ אנשים בעלי כושר סבולת.
אמר להם רבי ירוחם: דעו לכם, כאן דיברתי הרבה פחות ממה שאני מדבר בישיבה. מכיוון שמדובר בבעלי בתים, אמרתי דברים פחות קשים ודיברתי בצורה מעודנת יותר - ועם כל זה, ראו שכולם ברחו. ואסביר לכם למה. פעם, כשהגיעו הראשונים שרכבו על סוסים - יש אומרים שהיה זה אצל הילידים באמריקה, ואין נפקא מינה היכן - ראו האנשים רוכבים מתקרבים, נבהלו ונסו כל עוד נפשם בם. מדוע? משום שהיו בטוחים שזו חיה משונה הכוללת בתוכה ראש של סוס וראש של אדם; הם לא קלטו שזה אדם הרוכב על סוס.
אמר רבי ירוחם: אצל הבעלי בתים הללו, אין הם קולטים שיש אדם - זה האני הפנימי, הנשמה - ויש סוס, הבהמה, הגוף. כשהתחלתי להלקות את הסוס, הם הזדהו עמו כל כך עד שברחו. הוא הרגיש כאילו מכים אותו. אבל אני לא הכיתי אותך, הכיתי את הסוס! מה שאמרתי היה על הגוף, על התאוות, על הגשמיות, על חלק החומר - ואתה הרי הנשמה, אתה הרוחניות. אלא שהזדהית עם הסוס עד שכשמכים את הסוס אתה צועק "איי". ואילו בחור בישיבה מסוגל לשמוע הרבה יותר מזה, כי הוא מבין על מי מדברים: לא עליו באופן אישי, אלא על הגוף הגרוע ועל משיכתו לגשמיות. התוכחות וההצלפות אינן על חלק הנשמה שבך אלא על חלק הגוף, והבחור יודע להבחין ביניהם.
נמצאנו למדים: "טוב לשמוע גערת חכם" - השומעים גערת תלמידי חכמים מתוך שהם דורשים, זה דבר שמתקן את האדם ומיישר אותו למידות נכונות. "מאיש שומע שיר כסילים" - מאשר אדם השומע דרשנים שאינם אומרים אלא דברים על אהבת ישראל ומעלתם של ישראל וסגולתם, ואינם מוכיחים את הציבור על שום מעשה רע שהם עושים.
גערת משה מול ברכות בלעם
הסבר נוסף: חז"ל אומרים, טוב היה להם לישראל לשמוע גערת חכם - זה משה רבנו שהיה מוכיחם - מאיש שומע שיר כסילים, אלו ברכותיו של בלעם. שהרי מעבר לכך שהברכות בסופו של דבר הפכו לקללות, עוד זאת: משבירכם בלעם, גבה לבם ונפלו בשיטים. נוראות. המדרש מוצא את הקשר בין הברכות לבין הנפילה בשיטים, שכביכול התעוררה בהם גאווה - גבה לבם ונפלו.
אבן עזרא: אם הגערה מועילה - קל וחומר החכמה
האבן עזרא אומר: טוב יותר יהיה למי שאינו חכם לשמוע גערת חכם, והגערה הזאת תועיל לו יותר; ואם הגערה מועילה - על אחת כמה וכמה שדברי חכמה יועילו לו. וזה בעצם מה שראינו לעיל, "טוב כעס משחוק": לפעמים הכעס, גערת החכם והמילים הקשות, יועילו לו יותר, ועל ידי זה תתענג הנשמה, שהרי אדם מתקן מעשיו - מאשר שישמע שיר כסילים, דברי שבח שאינם מתקנים אותו אלא רק מקלקלים אותו.
האלשיך: שמא יתרגל האדם לבית האבל
האלשיך רואה בפסוק הזה המשך וחיבור אל "טוב ללכת אל בית אבל... והחי יתן אל לבו". שהרי עדיין יטען האדם: מה תועיל ההליכה לבית אבל? הנה כמה הולכים אל בית אבל ואין נעשה בהם רושם, כי נעשה להם הדבר כטבע. היום הלך לנחם כאן, מחר שם, ובקיצור כבר אינו מתפעל. דיברנו על כך שאנשים המתעסקים עם המתים כבר אינם מתרגשים; חברא קדישא וכל מי שזה תפקידו - זה כבר אינו משפיע עליו ואינו מזכיר לו את יום המיתה, שהרי זו עבודתו.
סיפרנו פעם על הרב יוסף חיים זוננפלד, שכשהגיע לארץ התנדב לחברא קדישא, כדי שיזכיר לו יום המיתה. יום אחד ראה שהמת נטה מעט הצידה, ואחד צעק לחברו בצחוק: תיזהר, תראה, עוד מעט הוא קם. אמר רבי יוסף חיים זוננפלד: באותו רגע עזבתי את העבודה. אמרתי לעצמי, לך עוד יש איזה פחד מן המוות, אבל עוד שבועיים כאן ואתה תתחיל לדבר כמוהו. יש להם אפילו בדיחות של קברנים. וכי אני רוצה להגיע לקהות חושים כזאת? מוטב שאשאר במורא שלי מן המוות, מאשר שאתקרב אליו כל כך והדבר ירחיק אותי מאותו מורא.
זה מה שאומר האלשיך: יטען האדם, אלך אל בית האבל ועוד בית אבל, וכבר אתרגל ולא אושפע, שאין נעשה בהם רושם כי נעשה להם הדבר כטבע. על כן בא הכתוב ואומר "טוב לשמוע גערת חכם": מן הסתם מגיעים לבית האבל אנשים חכמים, דרשנים ובעלי מוסר, ותוך דברי ההספד אומרים גם דברי כיבושין ומזכירים את יום המיתה - ואם כן תהיה שם התעוררות כלשהי. מה שאין כן בבית המשתה, מה ישמע שם? שיר כסילים, שירי עגבים, שחוק וביטול, שאינם מביאים אותו אלא לרשת גיהנום.
ודקדוק נאה יש כאן: "טוב לשמוע" - אפילו אם אין ודאות שישמע, אלא שהוא הולך על מנת לשמוע; ואילו בצד השני נאמר "מאיש שומע שיר כסילים" - שם יטען האדם: וכי אני שר את שיר הכסילים? אני רק שומע, הם השרים את ההבלים. אומר לך הכתוב: ההליכה לשמוע גערת חכם, אף שאינה ודאית, עדיפה על אדם שהולך למקום שיר הכסילים; שאף אם אינך שר בעצמך, אתה שומע - ומי ששומע את שיר הכסילים, ללא כל ספק זה משפיע עליו כסילות וקלקול.
קול הסירים - הרעש של הריקנות
כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל וְגַם זֶה הָבֶל׃ (ז, ו)
יש כאן לשון נופל על לשון בשני ביטויים שונים: "הסירים" - קוצים, ו"הסיר" - סיר כפשוטו. כלומר עצי הקוצים תחת סיר הנחושת. כאשר שמים קוצים מתחת לסיר, שומעים רעש גדול, שהרי הקוצים משמיעים פצפוץ גדול כשהם נשרפים, וכשהדבר נעשה תחת סיר נחושת, אומר רש"י, הכפוי על תבערת קוצים - הרעש מהדהד.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל קיסיא כד אינון דלקין לית קלהון אזיל - כל העצים כשהם דולקים, אין קולם הולך למרחוק. איך נקראות הגחלים? "לוחשות" - נשמעות בשקט, אינן צועקות. אבל שים מעט קוצים, ופתאום תשמע קול רעש גדול. "ברם הלין סירתא, קלהון אזיל" - הקוצים הללו, קולם הולך למרחוק. ולמה? אומר רבי יהושע בן לוי מוסר נפלא: "למימר אף אנן מן קיסיא" - לומר גם אנחנו עצים. אל תחשוב שרק הם עצים חשובים ונצרכים, גם אנחנו עצים - ולכן הם צועקים.
ובמילים פשוטות: איסתירא בלגינא קיש קיש קריא. "איסתירא" היינו מטבע, "בלגינא" בתוך כד: תנדנד כד שיש בו מטבע אחד - תשמע רעשן; מלא אותו כולו במטבעות, תנדנד אותו - ולא תשמע כלום. האדם הריק עושה הרבה רעש ומשתדל לעשות רושם, משום שהוא יודע שאין לו מה למכור, ולכן הוא צריך כל הזמן למכור משהו כדי להראות שיש לו. ואילו מי שבאמת יש לו, אינו צריך להראות זאת כל העת, וממילא יודעים שיש לו.
אמרתי לכם פעם: אם אדם פוגש אותך ותוך חמש דקות אמר לך את כל מה שהוא יודע - אתה יודע שזה כל מה שהוא יודע. הוא סיים. אבל אדם שאינו מדבר, ואתה שואל אותו משהו והוא עונה, ושואל אותו בעניין אחר לגמרי - וגם שם הוא עונה, ובעניין שלישי - וגם בזה אתה רואה שהוא יודע, זה אדם מלא וגדוש; הוא אינו צריך לדבר, הוא יכול לשתוק. אבל הריק צריך כל הזמן לעשות רעש כדי להראות נוכחות, שאם לא כן - איך ידעו שהוא כאן.
כך גם הכסילים מרבים דברים לומר "גם אנו מן החשובים", גם אני עץ. ועל כך חותם הכתוב: "וגם זה הבל" - שחוק הכסיל הבל הוא ועמל, שעשה הקדוש ברוך הוא לבריות להיות יגעים ומקנטרים בהם; שאנשים יתעסקו באותם הבלים וירבו להג - הבל הוא שאדם מבזבז את זמנו בהבל וריק.
לסיכום:
קהלת מלמד אותנו היכן מונח לבו של אדם. לב החכם בבית אבל - בין שהוא הולך לנחם, בין שבית המדרש הוא בית אבלו כשהתוכחה מכה בו, ובין שאבלו בלבו תמיד בזיכרון יום המיתה; ואף שהמוסר מכאיב לאיברים, סופם להתבשם בשמחה - "ויספו ענווים שמחה". הכעס אף שהוא מידה רעה, יחסית לשחוק ההוללות הוא עדיף, כי מרוע פנים תצמח לפעמים תועלת. גערת החכם מתקנת את האדם, ואילו שיר הכסילים ודברי החנופה רק מותירים אותו בקלקולו - כפי שגערת משה היטיבה לישראל יותר מברכות בלעם, שמתוכן גבה לבם ונפלו בשיטים. ולבסוף: קול הסירים תחת הסיר מלמד שהרעש הגדול בא דווקא מן הריקנות, ואילו המלא והגדוש יכול לשתוק - וגם זה הבל, לבזבז את הזמן בהבל וריק.