בפרק זה מגיע שלמה המלך אל אחד הפסוקים המפורסמים ביותר בכל ספר קהלת - פסוק שכל מי שישב חלילה שבעה שמע אותו פעמים רבות מדי, שכן כל דרשן מתחיל פותח בו. פעם הייתי בבית אבלים ופתחתי בעניין אחר, ואמרו לי: כבוד הרב, אתה הראשון שלא אמר לנו עוד פירוש על "טוב ללכת אל בית אבל". בואו ננסה להבין מה באמת כתוב כאן, ואחריו נעבור לפסוק "טוב כעס משחוק".
טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ׃
נתחיל במדרשים. המדרש אומר: טוב ללכת אל בית אבל - יותר טוב ללכת במידה שיש בה פורענות ממידה שאין בה פורענות. בית משתה הוא מקום של שמחה, ובית האבל הוא מקום ששלטה בו יד ה', שלטה בו הפורענות. ודווקא שם האדם לומד ומגיע ליראת שמים. עוד אומר המדרש: מוטב שילך במידה שנוהגת בעניים ובעשירים, ממידה שאינה נוהגת אלא בעשירים. משתאות - רק עשירים יכולים להרשות לעצמם, אבל המוות פוגע בכולם, אין מי שמלאך המוות מדלג עליו.
ועוד: מוטב שילך במידה שנוהגת במתים ובחיים, ממידה שאינה נוהגת אלא בחיים. בית אבל נוהג בשניהם - מתאבלים על המת, ומנחמים את האבלים החיים. ויש מסבירים באופן נוסף: נוהג במתים, שהמת כבר מת, ונוהג בחיים - שכל החיים סופם למות. אין אדם חי שלא יגיע אל המוות. אבל משתאות שייכים רק בחיים; אין משתאות למתים.
אמר רבי לוי: תורה תחילתה וסופה גמילות חסדים. אמר הקדוש ברוך הוא: למד ממני - הנחתי שמחה לבניי במשכן והלכתי לאבלם של נדב ואביהוא. כלומר, כשעומדות לפני האדם שתי אפשרויות, בית אבל או בית משתה - ואפילו משתה של מצווה - אומר לו הקדוש ברוך הוא: תלמד ממני. ביום חנוכת המשכן, ביום השמחה הגדולה, מתו נדב ואביהוא, וכביכול הניח הקדוש ברוך הוא את השמחה והלך אל האבל.
הפסיקתא זוטרתא מוסיפה: טוב ללכת למידה שהיא נוהגת בכל, מללכת למידה שאינה נוהגת בכל - כפי שהסברנו, גם בעשירים וגם בעניים, גם בחיים וגם במתים. וטוב ללכת למידה שמקבלים עליה שכר טוב, מללכת למידה שאין מקבלים עליה שכר טוב. אתה אומר: בבית אבל מדכא, בבית משתה משמח. אבל מה יועיל לך השמחה? כאן לפחות יש לך שכר טוב, קיימת מצוות ניחום אבלים.
שימו לב איך המדרש דורש: מהו "סוף כל האדם"? דע לך, כפי מה שאתה עושה כך יעשו לך. יוסף זכה באביו - הוא זה שדאג לקבורתו של יעקב והעלה אותו לארץ ישראל בכבוד עצום, שכל המלכים ליוו אותו. לפיכך נטפל בו משה, הגדול שבישראל. ומשה זכה ביוסף, לפיכך "ויקבור אותו בגיא" - הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו התעסק בקבורתו.
"והחי יתן אל לבו" - אלו הצדיקים, שנותנים אל ליבם. ולמה נאמר דווקא "החי"? כי המת אינו נותן אל ליבו, והכוונה לרשעים, שבחייהם קרויים מתים. הרשע אינו נותן אל ליבו כלל, ואדרבה - הוא נותן אל ליבו "אכול ושתו כי מחר נמות": אם מחר נמות, נצל את הזמן ותהנה מהחיים.
המדרש תנחומא מביא: אמר רבי שמעון בר אבא, שתי מידות הן של גומלי חסדים - לגמול חסד עם הכלה ולגמול חסד עם המת. ואם באו שתיהן כאחת לתוך ידיך, אין אתה יודע באיזו מהן לאחוז תחילה. נניח שיש חתונה בבאר שבע והיום האחרון של שבעה בחיפה; אינך יכול להיות באותו ערב בשני המקומות, או שאתה נוסע צפונה או שאתה נוסע דרומה.
יש כמובן מי שיאמר: ודאי שתלך אל בית האבל, זה גם יותר זול. פעם ראיתי אדם שולף מתיבת הדואר מעטפה של הזמנה לחתונה ואומר: קיבלתי עוד דו"ח. הוא מתייחס לזה כמו דו"ח חניה. ולעומת זאת יש כאלה שמקבלים מתנה משולש פלסטיק לכיור. אם כולם נוהגים כך - ניחא, אבל מי שמקבל מאות שקלים ומחזיר משולש לכיור, יש כאן בעיה הלכתית של גזל, שהרי הרמב"ם כותב שהסבלונות צריכים להינתן לפי מה שהאדם קיבל. זה בגדול, ויש בזה עוד כללים.
על כל פנים, בא שלמה ופירש: טוב ללכת אל בית אבל. ראיה לדבר: מצינו בני אדם שהלכו אל בית המשתה ולא נתפרשו שמותם. היכן? אצל אברהם אבינו - "ויעש אברהם משתה גדול". מהו "גדול"? לא במספר המוזמנים, לא שמונה מאות מנות ואלפיים מוזמנים, אלא שגדולי עולם היו בו. הרי אם היו מציעים לך חתונה שיבואו אליה החפץ חיים והבן איש חי, או חתונה של שמונה מאות מוזמנים - כולנו נבחר בראשונה. גדולי הדור שווים כמה מאות אורחים. ומי היו שם? שם ועבר ואבימלך - ואף על פי כן לא נתפרשו שמותם בכתוב.
ולעומת זאת אלו שהלכו אל בית אבל - לא רק שנתפרשו שמותם, אלא ניצלו מגיהינום ונתנבאו ברוח הקודש. אלו חבריו של איוב. איוב היה אבל, מלבד צרותיו היה אבל על בניו שמתו, וחבריו באו לנחמו. ניצלו מגיהינום, שרתה עליהם רוח הקודש, ונתפרשו שמותם: אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי. ומנין ששרתה עליהם רוח הקודש? שנאמר "ויען אליפז התימני", ואין "ויען" אלא לשון נבואה, כמו שנאמר "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול". מה למדת? טוב ללכת אל בית אבל - אפילו יותר ממשתה של מצווה, משתה "הגמל את יצחק" (ויש אומרים שהיה זה יום המילה, "הגמל" בגימטריה שמונה).
ממשיך המדרש ושואל: מי הראה פנים תחילה לאבל? הוי אומר הקדוש ברוך הוא. אימתי? כשמתה דבורה, שנאמר "ותמת דבורה", וכתיב "וירא אלוקים אל יעקב עוד". יעקב היה מתאבל על מיתתה של דבורה מינקת רבקה, ומיד נגלה אליו הקדוש ברוך הוא - מעין ניחום אבלים. אומר הקדוש ברוך הוא: ממני תלמד, מה אני מנחם אבלים אף אתה מנחם אבלים, מה אני גומל חסדים אף אתה גומל חסדים.
רש"י מפרש "באשר הוא סוף כל האדם" - בשביל שהאבל הוא סופו של כל אדם, סופו של כל אדם לבוא לידי כך, ולכן "והחי יתן אל לבו". ומה ייתן אל ליבו? את מה שאומרת הגמרא: תן אל ליבך, שמה שתגמול חסד עם המת - יגמלוך. דידל ידלונה, דיטען יטענונה, דיספד יספדונה, דילווה ילוונה. אתה מרים את המת - ירימו אותך; אתה סופד - יספידו אותך; אתה מלווה - ילוו אותך.
ולמה נקרא זה חסד של אמת? כי אין בו מגמה לקבל בחזרה. כשאני נותן לך הלוואה, אני אומר לעצמי: מחר אני אצטרך ואתה תלווה לי. אבל המלווה את קרובו הנפטר אינו אומר "מחר תבוא אתה תלווה אותי", חלילה, הוא כלל אינו רוצה להגיע לזה ואינו מצפה לתשלום. זהו חסד של אמת. ומוסיף רש"י: אם לא עכשיו גומל לו חסד - לא יגמול לו עוד.
והדברים מבוארים במדרש. אדם זימן את חברו לבית המשתה, ואמר לו: הלילה אני עושה חתונה, אני רוצה שתבוא. והלה לא בא. פוגש אותו אחר כך, לא נעים לו, ואומר: סופך שייוולד לך בן ושם אהיה עמך, בלי נדר, גם בלי הזמנה אגיע. נולד לו בן - ולא הגיע. פוגש אותו שוב: הילד הזה בעזרת השם בר מצווה, שם אני בלי נדר, אפילו אביא לו חידושי רבי עקיבא איגר. הגיעה הבר מצווה - לא הגיע. שוב: הילד הזה אוטוטו מתחתן, זה קורה הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב, בלי נדר אני מגיע. וגם שם לא הגיע.
ואז נשאלת השאלה: מתי הדדליין? מתי הזמן האחרון שאם אינו מגיע - נגמר? התשובה: כשהאדם נפטר. עכשיו מזמינים אותך, השם ישמור, ללוויה - זו ההזדמנות האחרונה. אחרי זה מה תאמר לו? מתי עוד תבוא? זהו "באשר הוא סוף כל האדם" - זה הסוף, זה הדדליין תרתי משמע, שאחריו כבר אי אפשר לגמול עמו חסד, לא בברית, לא בבר מצווה, לא בחתונה ולא בכלום. לכן לפחות בוא ללוויה, שזו ההזדמנות האחרונה שעוד נותרה לך לגמול עמו חסד, אם לא גמלת עמו חסד בכל שמחותיו הקודמות.
דרשות רבות נאמרו על פסוק זה, ואחת המפורסמות היא של האלשיך הקדוש, שהיה כידוע דרשן גדול. הוא שואל שתי שאלות. ראשית, למה על בית האבל נאמר "ללכת" ועל בית המשתה "מלכת"? או שיאמר בשניהם "ללכת", או בשניהם "לכת". שנית, מהי התוספת "באשר הוא סוף כל האדם"? מי אינו יודע שהמוות הוא סוף כל האדם? וכי חשב מישהו שיש תחנה נוספת? האם צריך את שלמה המלך שילמד אותנו זאת?
מקדים האלשיך: ברור שאין שלמה מדבר כאן על משתאות והילולות, אלא, כפי שהזכרנו בשם המדרש, על סעודת מצווה - סעודת חתן, סעודת מילה. וחז"ל אמרו: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות, וכל המשמח את החתן זוכה לחמישה קולות - קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. (אמרתי לכם פעם בדרך צחות, שפוליטיקאים אוהבים להגיע לשמחות: עוד חמישה קולות ועוד חמישה קולות, כך הוא מקושש לו קולות לקראת הפריימריז.)
ובדרך אגב שואל שם שאלה מעניינת: מי הוא זה שצריך לשמחו? החתן - שזה היום השמח בחייו, הוא בהיי, הוא מלך, גוללים לפניו שטיח והוא במרכז הערב. אדם מדוכא - מובן שיש מצווה לשמחו, אבל אדם ששמח ממילא, מה שייך לשמחו? ואצל הכלה על אחת כמה וכמה, זהו היום המאושר בחייה; נשים דעתן קלה, כל ימיה היא חולמת מתי תזכה להיות כלה, וגם אחר כך עדיין היא מעיינת באלבום. "הלזר ייחשב כי מי זה חתן יצטרך ישמחוהו זולתו, והוא ביום חתונתו וביום שמחת לבו?". ומי שחננו השם דעה והשכל יבין את הדברים לעומקם.
וזה מה שבא שלמה לחדש: אף על פי שבשני המקומות אתה מגיע לאותה מסקנה - שעל האדם להתעורר, שהרי סופו להגיע ליום המוות - עם כל זה טוב ללכת אל בית אבל. ולמה? כי בבית האבל ההכרה גלויה, ברורה ומוחלטת. מיד אתה רואה: היה כאן אדם, אתמול דיברתי אתו, היום איננו. זה אומר לך - אדוני, תתעורר, אף אחד אינו יודע מתי הזימון שלו, ושוב יום אחד לפני מיתתך. הדבר מביא לידי התעוררות.
לעומת זאת בבית המשתה - רק מי שמעמיק ומתבונן מגיע למסקנה הזאת, ובאופן הרגיל מי באמת מתבונן? הרעש והתזמורת והשמחה והריקודים אינם מניחים לאדם להתבונן, ולכן אינו מגיע אל המסקנה הנכונה.
ומכאן ההבדל בלשון: "לכת" היא ההליכה בפועל, ו"ללכת" משמעו הכנה ורצון ללכת. אומר לך שלמה: אפילו אדם שרק מכין עצמו ורוצה ומכוון ללכת אל בית האבל, זה כבר טוב יותר מאדם שהולך בפועל אל בית המשתה. שכן מעצם המחשבה ללכת אל בית אבל אתה מתעורר יותר מכפי שתתעורר בהגיעך אל בית המשתה.
ומהי הסיבה? "באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו". גם בבית המשתה מגיע האדם להכנעה מסוימת ולהבנה שעתיד הוא לעזוב את העולם - הרי מתחתנים כדי להוליד ילדים, וזה רומז לו שהוא עתיד להיפטר - אבל שם זה עדיין לא הסוף, עוד יהיו לו ילדים. בבית האבל רואים את המוות בעיניים, שם זה "סוף כל האדם", וזה מעורר את האדם יותר לחשוב מהי התכלית, מה רוצים ממנו ולמה הוא נמצא בעולם.
עוד שואל האלשיך: למה נאמר "והחי יתן אל לבו" ולא "והאדם יתן אל לבו"? והוא מחבר זאת לפסוק הקודם, "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". במי מדובר? באדם שהוא בעל שם טוב, כלומר בצדיק. על בית אבלו של אדם כזה אני אומר לך שתלך, שכן שם באמת מגיע האדם לכניעה: הנה, גם צדיקים נפטרים, גם מי שעשה מצוות ועבד את השם - סופו להיפטר מן העולם. ועוד, יש בהליכה זו כבוד לאותו נפטר. ובכל מצב, ההולך אל בית האבל מגיע לידי כניעה ומתעורר: הנה, גם צדיקים מתים.
שמעתי פעם מדרשן בבית האבל ביאור בדרך דומה לאלשיך אך מעט שונה. גם בבית המשתה אתה יכול להגיע ל"החי יתן אל לבו". כיצד? הרי אתה מגיע לחתונה של בן אחיך או של בן שכנך, ואתה אומר: את הילד הזה אני זוכר, לא מזמן הוזמנתי לברית שלו, ותראה, ברוך השם הוא כבר מתחתן. הזמן עף.
מסופר על אחד מגדולי ישראל, נדמה לי רבי איסר זלמן מלצר אם אינני טועה, שהגיע במיוחד לבר מצווה, אף שלא נהג להגיע לבר מצוות. שאלו אותו למה, אמר: בזכותו הייתה לי התעוררות. שאלוהו איזו התעוררות, אמר: כשבא פלוני להזמינני לבר מצווה של בנו, נזכרתי שהייתי בברית שלו. אמרתי - מה, עברו שלוש עשרה שנה? תראה איך החיים חולפים ביעף, אינך מספיק להרגיש וכבר עברו שלוש עשרה שנה, צריך לנצל את הזמן. הייתה לי התעוררות, ומתוך הכרת הטוב באתי לבר מצווה.
אם כן, גם בחתונה יכולה להיות לאדם התעוררות, והוא לומד לייקר את הזמן. ואף על פי כן אומר שלמה: טוב לכת אל בית אבל. שכן בבית האבל ההתעוררות ישירה - אדם רואה שזה סוף כל האדם, ואילו בבית המשתה עדיין צריך לחשוב ולהתבונן כדי להגיע אל המסקנה הנכונה.
טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק, כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב׃
רש"י מפרש על פי המדרש: מי שרודפת אותו מידת הדין ונראה לו שיש עליו כעס מן השמים - אל יצטער. וכדוגמה: טוב היה להם לדור המבול אילו הראה להם הקדוש ברוך הוא פנים זועמות על עבירות שבידם, משחוק ששיחק עמהם, שאילו הראה להם קימעא רוע פנים היו חוזרים למוטב. דור המבול היה להם רק טוב: כתוב שהיו זורעים אחת לארבעים שנה, שכל ימיהם היו כמפסח ועד עצרת, בלא צורך בחימום ובמיזוג, שהיו מהלכים בכמה פסיעות מסוף העולם ועד סופו. אוטופיה. ובסופו של דבר הושמדו כולם. אילו היה השם מראה להם פנים זועמות, אילו היו מקבלים קצת מכות - היו מתעוררים. אך הוא שיחק עמהם, הראה להם פנים שוחקות, ולא חזרו למוטב.
וכן אומר המדרש: טוב היה לו לאדוניהו אם עצבו אביו על כל עבירה שעשה, משחוק שהראה לו ובסוף נהרג עליו. "ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית" - דוד המלך מעולם לא הוכיח אותו על מעשיו, ומתוך כך קם אדוניהו ומרד באביו. למדנו: כאשר אין מוכיחים ואין כעס, הדבר גורם לעיתים לנזק גדול בסוף. לכן טוב כעס משחוק - פעמים שהכעס והתוכחה טובים יותר מהראיית פנים שוחקות.
כבר הבאנו בשיעורינו בנביא על פי המלבי"ם את דברי הרלב"ג, שדוד המלך לא הצליח בחינוך ילדיו: הנה אדוניה, הנה אבשלום, הנה אמנון. ולמה? מפני שהכניסם אצלו במלכותו, לא העציב אותם אלא אף נתן להם שרים ותפקידים, ומתוך כך לא תיקנו את מעשיהם.
והבאנו בזמנו ביאור נוסף: למה נאמר "לאמור מדוע ככה עשית" בלשון עבר, ולא "מדוע ככה אתה עושה"? אלא שאדוניה היה בן חגית, וחגית הייתה אשת יפת תואר, וכתוב שהנושא אשת יפת תואר סופו שיוולד לו בן סורר ומורה. לכן "לא עצבו אביו" - שאילו היה מעציבו, היה אדוניה משיב לו: מדוע ככה עשית? מדוע נשאת אשת יפת תואר? כלומר, "מדוע ככה עשית" היא אמירתו של אדוניה כלפי דוד.
"כי ברוע פנים ייטב לב" - כאשר מראים לאדם רוע פנים, הוא הופך את ליבו, מיטיב עצמו ומתקן דרכיו. אילו היה השם מראה פנים רעות היה האדם מתקן דרכיו, אבל כשהראה לו פנים שוחקות - וכן כשדוד הראה לבנו פנים שוחקות אף על מעשים שליליים - לא ייטב לב ולא היטיב את דרכיו.
האלשיך רואה את הפסוק הזה כמקושר לקודמו. אמרנו שטוב ללכת אל בית אבל אפילו מבית משתה של מצווה, ואמרנו שגם מבית המשתה אפשר לצאת בהכנעה - שהרי אנשים מתחתנים כדי להביא תולדות, סימן שעתידים הם לעזוב כאן, וגם בזה יכול החי לתת אל ליבו וללקוח מוסר. ואם כן, היה מקום לומר: כיוון שזו מצווה וזו מצווה, אולי אדרבה עדיף ללכת למקום משמח מאשר למקום מדכא. בבית האבל הוא רואה את האבלים בכעסם על המת שנפטר להם, בפרט אם נפטר בטרם עת - ואגב, אין באמת מושג כזה "בטרם עת", זה רק לדעתנו, תמיד הנפטר נפטר בעיתו; אפשר לומר "נגדע בעודו באיבו", אבל לא בטרם עת - והוא שומע מהאבלים טרוניות ודברי כעס, ולכאורה זה עוד ירחיקו מעבודת השם. אולי אפוא עדיף ללכת למקום של שמחה, שהרי כשאדם שמח יש לו יותר חשק לקיום מצוות, ומתוך השמחה תיפקחנה עיני השכל להבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו.
על כך אומר שלמה: טוב כעס - אותו כעס שישמע האדם בבית האבל - משחוק שישמע בבית המשתה, בחתונה. למה? "כי ברוע פנים ייטב לב": אותו רוע פנים שהוא סופג במקום ההוא, כשהוא רואה את האבל כעוס וכואב, הוא שיביא את החי לתת אל ליבו ויקרב אותו לעבודת השם. כעסו של האבל אינו הופך אותך לכעסן, אלא רק מעניק לך מעט רוע פנים, וזה עצמו ייטיב את ליבך ויתקן את מעשיך יותר מן השחוק שישמע בבית המשתה, ששם אדרבה - הדבר מרחיקו ואינו מקרבו. ולכן עדיף בכל אופן ללכת אל בית האבל.
הגמרא במסכת שבת מבארת: מהו "טוב כעס משחוק"? טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק על הרשעים בעולם הזה. זהו מעין מה שהסברנו לעיל בדור המבול ובאדוניהו: טוב היה לו לרשע שהקדוש ברוך הוא יקפיד עמו ויכעס עליו בעולם הזה, מן השחוק שהוא שוחק עמו. הרשע שאתה רואה שהשם כביכול שוחק עמו - רע לו, והצדיק שהשם כביכול כועס עליו - טוב לו. הכעס בא לזכך את הצדיק מעוונותיו, והשחוק עם הרשע הוא כדי להיפרע ממנו למעלה בשלמות על כל עבירותיו. אילו היה הקדוש ברוך הוא כועס עליו כאן מעט - היה כדאי לו יותר.
בספר תורת זהב מבאר: מהו "טוב כעס"? לפעמים הכעס הוא טוב, כשהוא לצורך מצווה. אך וכי מותר לאדם לכעוס לצורך מצווה? גם לצורך מצווה אסור לכעוס. אלא הכוונה לכעס הפנים ולא לכעס הלב. אם בנו עשה דבר שאינו הגון, הוא מראה לו פנים של קפידא, מגביה מעט את קולו וכועס עליו - ועל ידי זה מיישר הבן את דרכיו. ואם לא עצבו, ראינו מה אירע לאדוניהו.
וזהו "טוב כעס משחוק" - טוב הכעס הבא מתוך שחוק, שהאדם בתוך תוכו שוחק ואינו כועס. ואין הכוונה חלילה שהעניין מצחיק אותו, אלא שבליבו אין הוא שרוי בתחושות כעס אמיתיות, והכעס אינו אלא הופעה חיצונית. ולמה? "כי ברוע פנים ייטב לב" - הרוע הוא רק על הפנים, מראה פנים זעומות, אך בפנימיותו ליבו טוב ואיננו זועם. זהו הכעס הראוי לאדם כאשר הוא צריך להטיל מורא.
שני הפסוקים שלפנינו מכוונים אותנו לאותו כיוון. "טוב ללכת אל בית אבל" - המקום שבו ההכרה במוות גלויה ומוחלטת, שנוהג בעניים ובעשירים ובחיים ובמתים, שמקבלים בו שכר, ושבו זו ההזדמנות האחרונה לגמול חסד של אמת; ועל כן אפילו עצם ההכנה והכוונה ללכת לשם עדיפה על ההליכה בפועל אל בית המשתה, שכן שם הרעש והשמחה מונעים מן האדם להתבונן. ו"טוב כעס משחוק" - שפנים זועמות מצילות את האדם ומחזירות אותו למוטב, בעוד השחוק והשפע מביאים לאבדון, כדור המבול וכאדוניהו; ובלבד שיהיה זה כעס הפנים ולא כעס הלב, שרועו על הפנים בלבד ובפנימיותו ייטב לב.