פרק ז' - פתיחה
פרק ז' בקהלת פותח שלב חדש בספר. עד כאן הלך שלמה המלך במהלך רצוף, ומכאן ואילך משתנה צורת הדברים. נלמד את הפרק על פי המלבי"ם, בליווי דברי המדרשים והמפרשים, ונפתח בפסוק הראשון: "טוב שם משמן טוב".
הקדמת המלבי"ם: פרק של פתגמי חכמה
המלבי"ם מקדים הקדמה כוללת לפרק: בפרק השביעי הפסיק החכם מעניינו הכללי, ומבאר כאן ארבעה עשר משלי חכמה במאמרים קצרים. על כן אין לבקש בהם המשך, וכל המתאמץ למצוא בהם המשך - מחטיא את המטרה, כי אין המשך במשלי חכמה קצרים, כפי שאנו רואים בכל ספרי החכמים בכל לשונותיהם, ועל דרך זה בא כל ספר משלי שיצא מן המחבר הזה. עד כאן ביקשנו לקשור פסוק לפסוק ולמצוא מהלך שלם, כדרכו של המלבי"ם גם בספר איוב, שם הוא בונה מענה שלם של איוב ומענה שלם של רעיו. מכאן ואילך מדובר בפתגמי חכמה: לפעמים פסוק אחד, לפעמים שני פסוקים יחד, וכל אחד מהם מבטא רעיון בפני עצמו בלי קשר לקודמו. כמו שאדם השומע פתגמי חכמה אינו מחפש את הקשר בין פתגם לפתגם - לעיתים הם מסודרים רק לפי סדר אלפביתי - כך גם כאן: פסקי פסקי, פתגמים פתגמים, כל אחד נפרד מחברו.
טוב שם משמן טוב
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ׃
"שמן טוב" הוא השמן המשובח - שמן אפרסמון שמריחים בו, שמן שמושחים בו את הגוף, או שמן המשחה שבו נמשחו המלכים והכהנים הגדולים. שאלו את שלמה: במה מצאת שהשם טוב ומשובח יותר מן השמן הטוב? אמר להם: בשעה שאדם נולד אין הכל יודעים מה יהיה בו, ובשעה שהוא נפטר בשם טוב ובמעשים טובים, ישראל באים ומטפלים בו ועושים עמו גמילות חסד. הרי שיום המוות משובח מיום היוולדו: בלידה כוחות נפשו עלומים ואיש אינו יודע מה יהיה עמו, ובפטירתו באים ומטפלים בו ומספידים אותו.
ושואל המדרש: למה לא אמר "טוב שם מיין טוב" או "מדבש טוב"? אלא הניח כל המשקים הטובים ולא אמר אלא שמן. מה שמן - אתה נותן לתוכו מים והם צפים, כלומר יתרונו של השמן שהוא צף על גבי המים וניכר מיד. ביין אי אפשר לדעת אם יש כאן יין, ואילו את השמן תמיד מגלים. אם כן היה מקום לומר שהשמן משובח יותר. על כך בא הכתוב ומלמד שהשם הטוב משובח יותר, שאף שהשמן ניכר - השם הטוב ניכר ועושה רושם הרבה יותר.
דבר אחר: שמן טוב יורד, שנאמר "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן", ואילו שם טוב עולה, שנאמר "ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך" - אגדלה, הרי הוא גדל ועולה. שמן טוב לשעה, כמה זמן עובר עד שהשמן מתפוגג ואינו ניכר, ושם טוב לעולם, שנאמר "יהי שמו לעולם". שמן טוב כלה, ושם טוב אינו כלה, שנאמר "שם עולם אתן לו אשר לא יכרת". שמן טוב הוא של עשירים, שהרי רק בעלי ממון יכולים להרשות לעצמם שמן משובח, ואילו שם טוב - בין עניים בין עשירים, אדם עני ודל יכול להיות בעל שם טוב.
שמן טוב בחיים בלבד, שסכים אותו על אדם חי, ואילו שם טוב בחיים ובמתים: שם טוב יש לאדם בחייו, וגם לאחר מותו נודע הוא בשמו הטוב שקנה בחייו. שמן טוב מהלך מקיטון לטרקלין, ויש מדרש שאומר שמהלך ארבע אמות - עד כאן מגיע ריחו. ואילו שם טוב מהלך מסוף העולם ועד סופו, שיצא שמו של אדם בכל העולם.
שמן טוב נופל על המת ומבאיש, שנאמר "זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח", ואילו שם טוב נופל על המת ואינו מבאיש, שנאמר "וישם פיו על פיו" - שבעל השם טוב יש בכוחו להחיות את המת, ואילו שמן טוב שתשים על המת רק יסריח. שמן טוב נופל על המים והוא נידוח, ושם טוב אינו נידוח, שנאמר "ויאמר ה' לדג" - אף שהיה יונה בתוך המים, שמו הטוב הלך לפניו והדג פלטו אל היבשה. שמן טוב נופל על האור ונשרף, ושם טוב אינו נשרף, שנאמר "באדין נפקין שדרך מישך ועבד נגו מגוא נורא יקידתא" - יצאו חנניה מישאל ועזריה מתוך האש. הרי שבעלי שם טוב טובים מן השמן הטוב, שהשמן הטוב באש נשרף, ואילו השם הטוב קיים לעולם ואף האש אינה שולטת בו.
הפסיקתא זוטרתא מביאה: אמר רבי יהודה ברבי סימון, משוחים בשמן הטוב נכנסו למקום חיים ויצאו שרופים, ובעלי שם טוב נכנסו למקום מתים ויצאו חיים, ואלו הם חנניה מישאל ועזריה. אותו רעיון, אלא שכאן הוא משווה אותם לשני צדיקים שהיו משוחים בשמן הטוב: נדב ואביהוא נמשחו ככהנים, ונכנסו למקום שהיו אמורים להיות בו חיים - המשכן, מקום הקדושה שהוא מקום של חיות - ויצאו שרופים. ואילו בעלי השם טוב נכנסו לכבשן האש, מקום של מוות, ויצאו חיים.
ועוד אומר המדרש: שמן הטוב שנמשח בו אהרן הכהן הוצרך לשמותם של השבטים, שנאמר "ונשא אהרן את שמות בני ישראל על ליבו". הרי שהמשיחה בשמן הטוב באה לצורך השם הטוב - שמות השבטים שעל חזהו של הכהן הגדול הם העיקר, ולשם כך נמשח.
ויום המוות מיום היוולדו
אומר המדרש: כיוון שנולד - מי יודע מה יהיה, אם צדיק אם רשע. כיוון שמת - הכל יודעים בו שהוא צדיק, שנפטר בשלום מן העולם. וכבר סיפרנו על אותם הורים שהתווכחו איך לקרוא לבנם. האב אמר: נקרא לו אברהם, על שם אבא שלי. האם אמרה: אברהם על שם אבא שלי. הלכו לשאול את הרב, ואמר להם: לדעתי תקראו לו אברהם. שאל את האב: מדוע אתה מתנגד? אמר לו: כי אביה היה רשע, ואני רוצה אברהם על שם אבי. אמר להם הרב: קראו לו אברהם, וכשיגדל כבר תדעו על שם מי הוא נקרא - אם הוא כמו אבא שלך או כמו אבא שלה, תראו זאת לבד. זה שאומר המדרש: כיוון שנולד מי יודע מה יהיה, אם צדיק או רשע, איזה אברהם זה יהיה. וכיוון שמת - הכל יודעים בו שנפטר בשלום מן העולם. נמצא שיום המוות טוב מיום היוולדו, שביום המוות אפשר לדעת מה באמת יצא ממנו.
ודבר נפלא מביא בעל ישמח משה בשם ספר העיקרים: על כל מה שנברא בעולם נאמר "כי טוב", ואף על בעלי החיים בעת היבראם נאמר "כי טוב". ואילו כשנברא האדם לא נאמר "כי טוב". ולמה? כי עדיין אין ידוע אם טוב יהיה או לא טוב. ומתי ייוודע? ביום המוות. רק אז אפשר לדעת אם שמו טוב באמת, או שחלילה רשע היה. האדם הוא היצור היחיד שאי אפשר לקבוע עליו בשעת לידתו שהוא טוב; צריך להמתין שיסיים את המסלול, ורק אז נראה אם באמת טוב הוא.
עוד אומר המדרש: כשהצדיק נולד אין העולם מרגישים בו, וכשמת הכל מרגישים בו. בשעה שנולדה מרים לא הרגישו בה ישראל, וכשמתה ניטלה הבאר - והכל ידעו שמתה מרים. בשעה שנולד משה נולד בהסתר, ואף שנתמלא הבית אורה, איש לא ידע. וכשמת משה ניטל המן, ומזה ידעו שהמן היה בזכותו, ואגב זה ניטלו גם ענני הכבוד וגם הבאר, שחזרו בזכותו. וכן אהרן: כשנולד מי ידע, וכשמת מיד סרו ענני הכבוד ובאו האומות. הרי שבשעת המיתה ניכר האדם ומרגישים בו, ויום המוות חשוב מיום היוולדו.
ובגמרא בברכות (י"ז) מובא: רבי יוחנן כד הוה מסיים ספרא דאיוב, כשהיה מסיים את ספר איוב, היה אומר: סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה בחכמתו "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". על מי נאמר? על מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו - אצלו שמו הטוב ההולך לפניו משובח משמן טוב, ויום המוות משובח מיום היוולדו, שביום היוולדו עדיין היה בגדר תעלומה ולא נודע מה יצא ממנו, וביום המוות רואים לאילו השגות הגיע.
ועוד אומר המדרש: מאי טעמא יום המוות מיום היוולדו? לפי שכשנולד אדם מונין לו למיתה, וכשמת מונין לו לחיים. לשון זו קשה, ושני ביאורים ראיתי בה. הרד"ל מבאר: כשאדם נולד מונים לו למיתה - עברה שנה, עברו שנתיים, "ימינו בהם שבעים שנה", והמניין הוא כמה נותר עד יום המוות. וכשמת, מונין לו לחיים, כלומר מונין מלשון מספרים - מספרים מה עשה בימי חייו לטובה. וזה קצת קשה, שאין זה אותו סוג של "מונין" שנאמר בלידה. לעומת זאת המתנות כהונה מבאר ששני חלקי המאמר מאותו עניין: אומרים פלוני מת לפני עשרים שנה, לפני שלושים שנה - ולמה מונים? מפני שמכאן ואילך המניין הוא לקראת תחיית המתים, כמה הוא מתקרב לתחייה. וזהו "מונין לו לחיים", ואילו בלידה מונין עוד כמה זמן עד שימות, מתי יתקרב לגיל שבעים או למאה ועשרים - מונין לו למיתה.
ועוד אומר המדרש: נולד אדם - הכל שמחים, מת - הכל בוכין. ואינו כן. אלא נולד אדם אין לשמוח בו, שאין יודעים אם צדיק או רשע יהיה; מת - צריכין לשמוח, שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום, הדא הוא דכתיב "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". וכבר ראינו את משל המדרש: אונייה היוצאת ומפליגה בים - הכל בוכים, שהרי אינך יודע אם תגיע ליעדה, וכל הספנים חרדים ונתונים בלחץ אם ישרדו את הסערה, והים הוא בית הקברות הגדול ביותר לאוניות שטבעו. וכשהאונייה חוזרת ומגיעה אל היבשה - שמחים. כך צריך להיות: כשאדם נפטר בשם טוב, זה הזמן לשמוח, "ותשחק ליום אחרון"; וכשאדם נולד, אנו שמחים, ואילו לפי המדרש היה ראוי להצטער ולדאוג מה יהיה עמו.
הרמ"ע מפאנו מבאר: יום היוולדו הוא סיבה לחטא. כל עוד לא היה האדם בעולם, אין מי שיחטא; משנולד - "לפתח חטאת רובץ", ויש כאן אפשרות לחטוא. ויום המוות הוא בדיוק להפך: הגמרא אומרת שיום המיתה מזכך, שאין ייסורין בלא חטא ואין מיתה בלא עוון, וכפי שמנו ארבעה חילוקי כפרה - ובהם ייסורין, יום הכיפורים ויום המיתה. נמצא שיום המיתה יש לו יתרון על יום הלידה: מיום הלידה מתחיל הפוטנציאל לחטוא, ומיום המיתה נעשה זיכוך על החטא.
מעין זה אומר הישמח משה, אלא שהוא מבטא זאת קצת אחרת: כשאדם נולד הוא בעצם מתרחק מן הרוחניות. היכן היה עד עתה? תחת כיסא הכבוד. ומשנולד נכנס לגוף גשמי, והגוף הוא כמין מסך כנגד הרוחניות, וכל עוד אדם בתוך גוף גשמי הוא מרוחק מהשם. וביום המוות הנשמה יוצאת מן הגוף, ואדרבה - בזה הוא מתקרב לרוחניות, שהרי "לא יראני האדם וחי", ואמרו חז"ל: בחייהם אינם רואים, לאחר מיתתם רואים. נמצא שיום המוות משובח מיום היוולדו, שאז הוא מתקרב אל הרוחניות.
ולכן מביא בספר יכין ובועז, וכן מביא בעל מעם לועז, שנהגו לעשות זכר ליום המיתה - יארצייט, ואין עושים ביהדות זכר ליום ההולדת. ואם תראה כאלה שעושים, דע לך שגנוב הוא איתם מפרעה: "יום הולדת את פרעה" הוא יום ההולדת היחיד המוזכר בתנ"ך, וכשהיו מבקשים פעם מההורים לעשות יום הולדת, היו משיבים: "יום הולדת את פרעה". ואם כבר, אומר הבן איש חי שיש עניין ביום המילה, היום שנימול בו. ואף זה אינו יום של עוגות ושירים וריקודים, אלא יום של חשבון נפש: עברה עוד שנה, האדם מתקרב עוד אל עבר מותו - האם התקדמתי? האם אני רוחני יותר, עובד ה' יותר, או שמא התקלקלתי והמצב הרוחני שלי התדרדר לעומת השנה שעברה? יום הולדת הוא יום חשבון נפש, לא יום שמכבים בו נרות. ומעבר לכך יש לדעת שכיבוי נר בפה - המדרש אומר שיש בו סכנת נפשות, בלי קשר ליום ההולדת: אין מכבים נר בפה ואין נופחים בפה כדי לכבותו. מן הסתם עניין סגולי הוא, ואף שיש שאמרו שהיות ואינו מוזכר בתלמוד אין לחשוש לו, מכל מקום במדרש מוזכר, ולכן ראוי לאדם לחשוש לזה. וינהג כדרך שנוהגים בנרות ההבדלה, שמכניסים אותם לתוך מים או מעט יין, או שירטיב מעט את אצבעותיו במים ויכבה בהן את הנר, ולא יכבנו בנפיחת פיו.
ביאור המלבי"ם בפסוק
אומר המלבי"ם: שמן טוב מריחים אותו רק כל עוד הוא קיים, ואילו השם הטוב מדיף ריחו גם לאחר שהאדם כבר איננו - שמו הולך לפניו. וזה מעין מה שאמר המדרש, שהשמן הטוב הולך מטרקלין לחדר בלבד, ואילו השם הטוב הולך עד סוף העולם. ומכאן תבין גם את המשך הפסוק: טוב יום המוות מיום היוולדו, שכן כשאדם נולד הוא טובע במצולות התבל, ומי יודע אם לא יטבע בבוץ ברגליו, מי יודע אם אמנם יישאר עובד ה'. אבל כשהוא נפטר בשיבה טובה ובשם טוב - אשריו וטוב לו.
וכך כתוב במפרשים, שאין הדבר נאמר על כל אדם אלא רק על אדם שהוא עובד ה'. שהרי אם אין האדם עובד ה', כיצד תאמר עליו שיום המוות טוב מיום היוולדו? אדרבה, יום המוות הוא היום שבו הוא הולך לתת דין וחשבון על כל מה שהרשיע, ואילו ביום היוולדו עדיין היה עלום, אי אפשר היה לדעת מה יצא ממנו, והיה בו פוטנציאל לטוב. אבל ביום המוות כבר רואים כמה הרשיע בחייו. נמצא שמה שנאמר כאן "טוב יום המוות מיום היוולדו" נאמר רק ביחס לאותם אנשים שעליהם אומר שלמה "טוב שם משמן טוב" - בעלי שם טוב, שאצלם ביום היוולדו לא נודע מה יהיה עמם, וביום המוות נתברר שצדיקים הם. אבל מי שאצלו הדבר הפוך, ודאי שיום היוולדו טוב יותר, שאז לפחות עדיין לא הרשיע, לעומת יום המוות שבו התברר שרשע הוא.
לסיכום: פרק ז' פותח סדרה של פתגמי חכמה קצרים ועצמאיים, ובראשם ההשוואה בין השם הטוב לשמן הטוב. השמן יורד, לשעה, כלה, של עשירים, בחיים בלבד, מהלך מקיטון לטרקלין, מבאיש על המת, נידוח במים ונשרף באש - ואילו השם הטוב עולה, קיים לעולם, לעניים ולעשירים, בחיים ובמתים, הולך מסוף העולם ועד סופו, ואפילו האש אינה שולטת בו. ומכאן ליום המוות: בלידה עדיין אין יודעים אם צדיק יהיה או רשע, ולכן לא נאמר באדם "כי טוב", ורק בסיום המסלול מתברר מה יצא ממנו. ולכן אצל מי שגדל בתורה ועמל בה ועשה נחת רוח ליוצרו - יום המוות, שבו מתברר שמו הטוב, שבו מתכפר ומזדכך ושבו מתקרבת נשמתו לרוחניות, טוב מיום היוולדו. ומכאן גם הנהגת ישראל לציין את יום הפטירה, ולעשות את יום ההולדת - אם בכלל - יום של חשבון נפש ולא יום של חגיגות.