פתיחה: סופו של פרק ו' - שתי שאלות גדולות
בסיום פרק ו' שלמה המלך מסכם את כל מה שבנה עד כה בשתי אמירות קצרות: האחת - ריבוי הדברים בעולם הזה אינו אלא ריבוי הבל; והשנייה - שאלה פתוחה: מי בכלל יודע מה טוב לאדם בחייו. דרכו של שלמה בקהלת היא שאינו מאכיל אותנו בכפית. הוא מניח לפנינו את הנתונים בדרך של שאלה, וסומך על האינטליגנציה שלנו שנסיק בעצמנו את המסקנה. נלך על סדר הפסוקים.
פסוק י"א - ריבוי דברים לפני הקב"ה
כִּי יֵשׁ־דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הָבֶל מַה־יֹּתֵר לָאָדָם׃
הפסיקתא זוטרתא מבארת: אם בא אדם להרבות דברים לפני קונו - מרבה מכשול ועוון. ככל שאדם מרבה בדיבורים לפני הקב"ה, כך הוא חושף את עצמו לכשל. וכבר אמרו חז"ל בעניין זה "ברוב דברים לא יחדל פשע".
וכך מצינו אצל חנה. כשהתפללה לפני הקב"ה, אמרה שתקדיש את בנה לה' "עד עולם". שואלים חז"ל: כמה הוא עולמם של לויים? חמישים שנה. והוא היה בן שנתיים כשהובא למשכן - ואכן חי חמישים ושתיים שנה. ללמדך שטוב היה לה יותר אילו לא הייתה פוצה את פיה באותה לשון. כשאדם מרבה בדברים לפני השם, בקלות הוא יכול לבוא לידי עוון. וכבר הזכיר שלמה עניין זה בכמה הזדמנויות, וגם במשלי למדנו כן.
ולפי זה "מה יותר לאדם" פירושו: מה נשאר לו לאדם לומר לפני קונו? לא נשאר לו אלא ללכת בדרכיו ולשמור את אשר ציווה. ולמה לך להרבות בדברים, כאשר ריבוי הדברים רק מזיק לך.
מה עוד היית מבקש?
פירוש נוסף מובא בספרים: "מה יותר לאדם" - שהרי הקב"ה נתן את כל הבריות בידו ובממשלתו, כמו שכתוב "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה". במילים פשוטות: מה עוד אתה יכול לדרוש? הקב"ה נתן לך הכול, נתן לך יתרון על כל הבריאה כולה - מה יותר מזה היית רוצה לקבל?
שחוק המלכים - רש"י והמדרש
רש"י מביא את דברי המדרש: יש דברים הרבה שהאדם מתעסק בהם בחייו, כגון שחוק המלכים - קופים ופילים ואריות, הכול ירבו לו. ומה יותר לו משמת? כלומר מה יוותר לו מכל זה. למלכים היה הרבה זמן פנוי, ולכן חיפשו בידור. והמדרש מוסיף: כגון מגדלי קופות וחתולות וחולדות וסנאים ואדני השדה וכלבי ים - מה הנאה יש מהם? או עקיצה או נשיכה או פצע או חבורה. הבאת אותם כדי לשחק בהם, ובסוף אתה חוטף נשיכה.
סדנא דארעא חד הוא - היום כולנו בני מלכים
עשו חשבון: בית כמו שיש לאדם ממוצע היום היה פעם רק למלך. ברצפה של אנשים פשוטים היה עפר; למי היה קרמיקה או גרניט פורצלן? רק למלכים היו ארמונות מרוצפים. אם היה צריך לנקות - מפנים מעט עפר, מפזרים קצת מים כדי להשקיט את האבק, וזהו. אמבטיה ושירותים בתוך הבית? זה גם למלך לא היה; זה היה באגף רחוק, שהרי לא היו תנאים סניטריים ולא מים זורמים. מים חמים ברגע - מי יכול היה לדמיין. רכב - רק למלך היו מרכבות מהירות, ואילו היום לכל אחד יש מכונית חבוטה שבה הוא מגיע מהר יותר ממה שהגיע מלך בזמנו. יוצא שכולנו היום בבחינת בני מלכים. וכיוון שכך, נוצר לאדם הרבה זמן פנוי - ומה עשו המלכים עם הזמן הפנוי? גידלו קופים וחתולות וסנאים. והיום ממלאים לאדם את הזמן בבידור.
ואם תאמר שהבידור אינו יכול ללוות אותו כל הזמן - אומרים לו: אין בעיה, נמזער לך אותו. נכניס לך אותו לכיס, דור שלישי, רביעי, חמישי, שביעי. אינך צריך ללכת לקולנוע, שזה רחוק ולוקח זמן ועולה כסף - יש לך קולנוע בפורמט כיס, עבודה זרה בתוך הכיס, מתי שתרצה ובכל עת שתחפוץ. כל הגיהינום נמצא שם. ועל זה אומר שלמה: יש דברים הרבה שמתעסק בהם האדם - מה יותר לו משמת? מה יישאר לך מכל אלה?
ואפילו אם נניח שלא נכשל בשום חטא - שאין שם לשון הרע ואין שם מראות אסורות - כמה זמן אדם מבזבז על זה? סיפר לי יהודי שהחליט להיפטר מהסמארטפון שלו. הוא גילה בתוכנת הוואטסאפ אפשרות לראות כמה זמן שהה באפליקציה, והתברר לו שבממוצע הוא נמצא שם שעתיים ביום. ומה יש שם? תשעים ושמונה אחוז שטויות והבלים: זה מודיע כך, זה עונה כך, כל אחד והשטויות שלו. וזה לא בבת אחת - שלוש דקות פה, עשר דקות שם - עד שהתברר לו כמה הוא שורף מהחיים שלו. אמר: התפטרתי, לקחתי טלפון כשר, ונגמר העניין.
ואם הוא מגיע שם גם לדברים אסורים - אוי ואבוי, כמה עקיצות ונשיכות ופצעים וחבורות, ומעוות לא יוכל לתקון. את כל המראות שראה ואת כל הזוהמה שקלט, איך ינקה אחר כך? אמר החפץ חיים: עדיין לא נברא הסבון שינקה לאדם מראה אסור שראה. לכן אומר שלמה: התרחק מכל הדברים הללו. יש דברים הרבה מרבים הבל - שומר נפשו ירחק מהם, ועל ידי זה כלל לא יגיע לידי ניסיון. ואם יטען אדם שהוא מוכרח את המכשיר לצורך דרכים ולצורך ניווט - הרי יש היום מכשיר ניווט כשר לגמרי, שגם אם תיקח אותו למומחה לא יוכל לעשות ממנו דבר; הסים אינו קולט אלא ניווט בלבד. נפל גם התירוץ הזה. מה אתה כל כך מוכרח? אינך ראש ממשלה. האדם אינו צריך את זה - זה רק היצר הרע. ומה יוותר לו משמת? עקיצה או נשיכה או פצע או חבורה.
מה שהעין רואה - הלב חומד
עוד מבאר אחד המפרשים: "יש דברים הרבה מרבים הבל" - אלו כל העניינים שהאדם נמשך בהם אחר תאוות לבו. ושימו לב עד כמה הדברים קשורים למה שאמרנו: אם האדם לא יראה אותם - לא יימשך אחריהם. אבל אם יראה אותם, זהו "הציץ ונפגע", ולהוציאו משם אחר כך קשה עד מאוד.
אדם שאין לו טלוויזיה בבית אינו נמשך לשטויות שיש שם כלל. אבל מי שכבר יש לו - לך תוציא אותה, הרי הוא באמצע סדרה ואינו יכול לעצור, "ישלים הסדרה" ויחזור עליה שוב. סיפר לי יהודי שהייתה לו טלוויזיה בבית, והוא התחיל להתחזק מאוד ואשתו לא. יום אחד התקלקלה הטלוויזיה, והגיע הטכנאי. ניגש אליו הבעל, לחש לו באוזן: אם אתה מתקן אותה אני מוריד לך את הראש; קח מאתיים שקל, תגיד שאי אפשר לתקן, ולך. וכך היה. הטכנאי לקח את הכסף, אמר שאין מה לעשות, והלך מרוצה. אמר לי אותו יהודי: אשתי הייתה שבוע-שבועיים בלי טלוויזיה - וגמרנו, איבדה את הטעם, כבר לא חיפשה את זה.
זו המציאות: כשאדם נמצא בתוך התאווה, להוציאו משם קשה מאוד. אבל כשהוא מתנתק תקופה, פתאום הוא רואה שזה כבר לא מדבר אליו ואינו להוט אחר זה. וזה מה שאמר: אם לא יראם - ישכון בטח ולא יחמדם. אף אחד מאיתנו אינו חומד סמים, מפני שאיש מאיתנו לא התנסה. למה שאחמוד דבר שלא טעמתי? אבל מי שמתנסה - ראו מה קורה ברחוב, אנשים מסוממים ומכורים שכבר איבדו שליטה, וזה כבר לא תלוי בהם. לכן אם אדם יבין את הסוד הזה, יתרחק מראש ולא יאמר "אני רק אטעם". תטעם - תימשך, ואחר כך מי יחלץ אותך משם. אבל מי שמעיקרא אינו טועם ואינו נוגע, מרחיק עצמו מכל הניסיונות ומכל הפיתויים. וזהו "יש דברים הרבה מרבים הבל, מה יותר לאדם" - מה יישאר לו מכל זה? ולכן יתנתק מהם מראש.
"מה יותר לאדם" - מן הדומם
עוד מבאר: "מה יותר לאדם" - מה יתרונך אפילו על הדומם. כאשר אתה נמשך אחר הבלים, כבר הדומם טוב ממך. מדוע? הדומם נברא ברצון השם והוא מקיים את מה שנברא לשמו - להיות דומם. הבהמה נבראה ברצון השם והיא ממלאת את תפקידה: אוכלת עשב ונותנת חלב. אבל כשאדם אינו ממלא את תפקידו, הרי הוא גרוע מן הדומם, מן הצומח ומן החי.
פסוק י"ב - מי יודע מה טוב לאדם
כִּי מִי־יוֹדֵעַ מַה־טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי־חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל אֲשֶׁר מִי־יַגִּיד לָאָדָם מַה־יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
הפסיקתא זוטרתא מפרשת: מי יודע, אחרי שימות האדם, מה יהיה בעולם הזה עם בניו שעדיין חיים. "מספר ימי חיי הבלו" - אילו היה יודע שבניו יהיו בטוב, לא היה האב חושש כל כך על מספר ימי חיי הבלו, שהרי הוא יודע שבניו יהיו מסודרים והכול ילך עמם כשורה. אבל כשאדם נמצא בלחץ מתמיד מה יהיה עם בניו - הוא שורף על כך את ימיו.
וכבר אמר החפץ חיים, וכפי שהזכרנו בפסוקים הקודמים: כל אדם עובד, ואתה שואל אותו למה, והוא עונה - בשביל הילדים. ואחר כך הילדים עובדים בשביל הילדים שלהם. וכשאומרים לו: תלמד תורה, לך לשיעור - הוא משיב: תבין, זה רק פרנסה, וזה רק בשביל הילדים. אמר החפץ חיים: מעניין אותי לראות את הילד שבסוף כל הדורות, זה שדורות על דורות עבדו בשבילו כדי שהוא יהיה תלמיד חכם ויוכל לעסוק בתורה - שהרי כל אחד עובד בשביל הדור הבא. ועל זה נאמר "מספר ימי חיי הבלו".
"ויעשם כצל" - היה עושה את ענייני העולם הזה כאין. וזהו "מי יגיד לאדם מה שיהיה אחריו תחת השמש", אם טוב ואם רע. ולמה האדם נפטר בצער? מפני שאינו יודע מה יהיה אחריו - מה יהיה עם ילדיו ועם הדור הבא, ולכן הוא עמל וטורח כל ימיו בשבילם. אבל השקפה זו אינה נכונה. ההשקפה הנכונה היא שאדם יפעל בעולם הזה לעילוי נשמתו שלו. ודאי שצריך לדאוג גם לילדים, אבל לא להשקיע את כל ימיך בשבילם; כל אדם צריך להשקיע את ימיו בשביל עצמו.
"תלמד אתה לעילוי נשמתך"
פעם הגיע יהודי לחפץ חיים וביקש ממנו שילמד לעילוי נשמתו לאחר מאה ועשרים, שכן אין לו ילדים. אמר לו החפץ חיים: תלמד אתה לעילוי נשמתך. שאל האיש: איך אוכל ללמוד אחרי מאה ועשרים? השיב לו: לא, עכשיו תלמד. קח משניות, למד, ואמור: הריני לומד משניות אלו לעילוי נשמת פלוני בן פלונית - לעילוי נשמתך שלך. וכי אתה חושב שזה פועל פחות טוב ממה שיעשה מישהו אחר אחרי מותך? זה פועל הרבה יותר טוב. כי כשאדם לומד, הוא מעלה את עצמו - וזה השכר האמיתי, הוא עצמו משתנה. וכשמישהו אחר מלמד עבורך, זו השפעה חיצונית שמישהו משפיע עליך, זו אינה עצמותך; שם אתה בעצמך מתעלה, וכאן מישהו אחר מחלק לך מתנות. לכן לא ישקיע אדם את כל עצמו בדאגה לאחרים, אלא ישקיע בעילוי נשמתו, ובזה יראה נחת גם ממה שיהיה אחריו תחת השמש.
רש"י: חיים קצרים ומעשים גדולים
רש"י מפרש: "מי יודע" - מי הוא היודע מעשים טובים ומה על האדם לעשות בחייו, כדי שיהיה לו אחר כך עולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך. והחיים כאן קצרים - "מספר ימי חיי הבלו", הכול הבל, כהבל היוצא מן הפה, שאין להם משמעות מצד כמותם. "ויעשם כצל" - ויעשה אותם בשעה מועטת כצל עובר; בזמן המועט הזה יעשה את המעשים הטובים.
ומוסיף רש"י מן המדרש: אף על פי ששלמה אמר "כצל" סתם ולא פירש איזה צל - הרי גם אילנות עושים צל וגם בניינים עושים צל - כבר פירש דוד אביו בתהילים קמ"ד: "ימיו כצל עובר", וזהו צילו של עוף הפורח. צל של בניין נמצא כאן שעות, עד השקיעה, וכן צל של עץ. אבל צל של עוף פורח - עבר ואיננו. כך ימי האדם עוברים ברגע, כצל עובר ממש.
"מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו" - ההון שקיבץ
ומפרש רש"י: "מי יגיד לאדם" - במה יתקיים ההון שקיבץ לבניו אחריו תחת השמש. אם קיבצת ממון מעושק ושלא ביושר בשביל בניך - מה יהיה עם הממון הזה אחר כך? אבל אם היית קובץ ממון ביושר לזכותך, "והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך", היית זוכה בזה לחיי נצח.
מדרש רבי פנחס: יתעסק בדברי תורה
אמר רבי פנחס: הואיל והבל הם ימיו של אדם, ומספר הם - כלומר ספורים, "מספר ימי חיי הבלו" - וכצל הם, אם כן מה הנאה יש לו בחיים? אלא יתעסק בדברי תורה שכולן חיים. וזו המסקנה. ושימו לב לדרכו של שלמה: הוא מביא הכול בדרך של שאלה, ומניח לך להסיק את המסקנה. הוא אינו אומר במפורש "מה שטוב לאדם בחיים זה תורה", אלא סומך על האינטליגנציה שלך. הוא רק שואל: נו, מכל הגשמיות הזאת, מה טוב לאדם בחיים? הרי החיים כצל עובר, ואתה משקיע כל כך בגשמיות - מה יהיה עמה אחריך? המסקנה מתבקשת: הוסף תורה, הרבה ברוחניות.
וכיוון שימי האדם הם כצל, החיים הם בני חלוף - אבל האדם יכול להפוך את עצמו לחי לנצח, וזה על ידי דברי תורה. "יעקב אבינו לא מת", וכתוב בספרים שלא דווקא יעקב: כל מי שהוגה בתורה, הרי "צדיקים במיתתן קרויים חיים". הוא בבחינת חי, מהלך ומתקדם רוחנית. לכן יתעסק בדברי תורה, וזו בחינה של חיים.
הגשר לפרק הבא: טוב שם משמן טוב
ומעניין: המדרש לוקח את סיום הפרק, "מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו", וההמשך הוא הפסוק הפותח את הפרק הבא - "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". כאילו אומר שלמה: אתה שואל מי יגיד לך מה יהיה אחריך? אני אגיד לך מה טוב מכולם - השם הטוב שהאדם מניח אחריו, על ידי מעשיו הטובים, יראת שמים שלו ועסק התורה שלו. השם הטוב טוב יותר משמן טוב. נמצא שזה הדבר המומלץ ביותר לאדם להתעסק בו, והפרק הבא מהווה את התשובה לשאלה שנשאלה בסיום פרקנו.
הצל המתארך - ביאור עמוק ב"ויעשם כצל"
מבאר אחד המפרשים: "מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו" - כמה טובה והצלחה יכול אדם לאסוף בימי חייו הספורים? כמה כבר יכול להרוויח, ומה כבר יכול לעשות בימים הללו? היום קצר, המלאכה מרובה, השכר הרבה ובעל הבית דוחק.
ומהו "ויעשם כצל"? התבונן: כשהשמש במרכז הרקיע, כמעט אין העצמים עושים צל כלל. מתחילה היא נוטה מעט - והנה צל של אמה. נוטה יותר - עשר אמות. וכן הלאה: ככל שהשמש נוטה יותר, כך העצמים והבניינים והאנשים מטילים צל גדול יותר. אגב זה, אמר פעם אדם חכם משפט חריף: כשאנשים קטנים עושים צל גדול, אות היא שהשמש שוקעת. כשאתה רואה מציאות שבה אנשים קטנים נעשים פתאום גדולים - זה נעשה ראש ממשלה, זה שר וזה שופט - סימן שאנחנו בשקיעה.
וממשיך הביאור: האם יש תועלת בכך שהצל יתארך? בחצות היום אורכו חצי אמה, ובעוד שעות אחדות יתארך - וכי הרווחת משהו? כך גם חיי האדם: כשהם מתארכים, מה התועלת בהם, מה השיג בהם האדם? שהרי הצל עצמו נובע מהתרחקות מן השמש. מהו צל? מקום שהשמש אינה מאירה בו. הצל הוא ביטוי לריחוק מן השמש, וככל שהשמש מתרחקת יותר כך הצל גדל. כשאין צל כלל - סימן שהשמש ממש על קודקודך.
וכך הם חיי האדם: כשהשמש הולכת וזורחת הצל הולך ומתמעט, וכשהיא הולכת ושוקעת הצל הולך וגדל. הארץ לעולם עומדת, והאדם - עולה ויורד. כשהוא תינוק קטן אינו מסוגל לעשות דבר, אחר כך הולך וגדל, מדבר, יש לו דעת, נעשה בחור, הולך וגדל עד שהשמש ממש מעליו. אך האם תישאר שם לעולם? בסוף יש גם שקיעה. חיי האדם הם זריחה ושקיעה, ולא נשאר מהם מאומה.
שני חסרונות הצל
ואם תאמר: וכי האדם לא פעל כאן דבר? הצל אמנם אינו משאיר רושם, אבל האדם עושה מעשים בחייו! על כך משיב: התבונן, גם לצל יש יתרון - מי שחם לו יושב בצל, וכלשון הקדמונים "אכול בצל ושב בצל". הצל הוא מקום נוח שאפשר להתקרר תחתיו. אלא שכאן מונחים שני חסרונות.
החיסרון הראשון: כשאדם עושה צל, לעצמו אינו מועיל מאומה - הוא מועיל רק לאחר שיושב לידו. וגם האחר, האם אומר לצל תודה? הצל אינו משאיר חותם. וכך הוא עמלו של האדם: "אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו". משל למה הדבר דומה: אדם שנשלח לארץ גזירה לכל ימי חייו, ליבשת מרוחקת שלא ישוב ממנה. בזמנו הייתה אוסטרליה בית הכלא של בריטניה, לשם היו שולחים את מי שהיה עמו קושי. ואם יאמרו לאותו אדם: דע לך שבבית שלך יש דליפה, ושקיר אחד נסדק - וכי זה מעניין אותו? מה אכפת לו, הוא אינו כאן, הוא שם. ואפילו אם בני ביתו ישלחו לו אינפורמציה והוא יראה מה קורה - כבר אין זה מעסיק אותו.
וזה עצמו מה שמשאיר האדם אחריו כאן: מציאות שכלל לא תעסיק אותו שם למעלה. והרי בכל זאת ימאס שם בכל הונו ורכושו אשר עמל בהם, ולא ידאג עליהם, כי לא יוסיף עוד לראותם. ואם כן, איך אתה שמח בקניינים שאתה קונה כאן בעולם הזה, כשעל פי האמת לא יעניינו אותך כלל? ויותר מכך: במשל של ארץ הגזירה עוד ייתכן שיקבל שיחות וידאו ומכתבים ויידע מה קורה בביתו, ואף על פי כן אין זה מעניין אותו באמת. אבל כשאדם נוסע לארץ הגזירה האמיתית, לעולם הבא, גם מכתבים לא ישלחו לו - על אחת כמה וכמה שלא יעניין אותו.
הנפטרים טרודים בעניינם
מכאן נבין דבר חשוב. אנשים שואלים הרבה למה קרובים שנפטרו אינם באים אליהם בחלום. צריך לדעת: הנפטרים אינם מתעניינים במה שקורה כאן למטה, מפני שהם טרודים במה שקורה עמם למעלה. ולכן טעות גדולה היא כשנפטר לאדם קרוב שלא היה צדיק גדול, והוא מבקש ממנו שיהיה מליץ יושר בעדו. מי יליץ יושר בעד קרובך? הוא עצמו עובר שנה שלמה של דין.
קראתי על הרב שטיינמן זצ"ל, שנפטר בכ"ד בכסלו, שאמר כמה פעמים בחייו: כתוב שהשנה הראשונה בעולם האמת היא דין קשה. ולכן אין מוציאים מת מקברו בשנה הראשונה כדי להעבירו, שהנשמה מבוהלת מאוד ויש לה דין קשה. והוסיף: אילו היה לאדם דעת, היה מבקש שיינתנו לו כאן ייסורים בשנה שלפני מותו, כדי לקבל זאת כאן במקום בדין שם למעלה. ומתי אושפז הוא עצמו בפעם הראשונה, כשנפל וכל מה שאירע לו? בכ"ד בכסלו, שנה בדיוק קודם פטירתו. מאז היה עובר ושב בבתי חולים, נכנס ויוצא, ועבר ייסורים קשים בשנה האחרונה לחייו - בדיוק כפי שאמר. הוא ביקש מן השמים, וסייעו בידו.
ובדומה לזה קראתי על אדם צדיק שביקש שיעשו לו ארבע מיתות בית דין בשעת לווייתו, ובכללן שיפילו את מיטתו לארץ כעין סקילה. באו לשאול את הרב אלישיב, ואמר שאין רשות לעשות כן משום ביזיון המת. ומספרים שבלוויה, כשבאו להוציא את המיטה, החליקה ונפלה לארץ מאליה. התחילו הכול לצעוק: איך לא שמתם לב! אמרו להם: הוא ביקש זאת, ומן השמים מילאו את רצונו - "רצון יראיו יעשה".
קבורה ובקשות הנפטרים
ומשום כך, כשנפטר מתגלה בחלום, הרי זה בדרך כלל לבקשות פרטיות שלו: שילמדו לעילוי נשמתו, שיעשו מצוות בעבורו, או שיבינו מה מצבו. הבאתי בספרי "משנת החלומות" כמה סיפורים כאלה. אחד ביקש שיכתבו לו ספר תורה לעילוי נשמתו - לא פחות ולא יותר. הסופר סיפר לי בעצמו שבא אליו סבו וביקש זאת, והרי כתיבת ספר תורה היא שנה שלמה של עבודה, וזו פרנסתו. הלך לשאול את הרב מרדכי אליהו, ואמר לו שאין צורך בכך. אבל הסב ביקש עוד דבר: שיעבירו אותו לקבר אחר, כי קברו אותו ליד רשע וזה מפריע לו מאוד.
ואמנם כך כתוב בספרים. הגמרא לומדת מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים שאין קוברים צדיק אצל רשע. ובספר חסידים כתוב שהעשן מן הקבר ששורפים בו את הרשע בא לו בעיניים - ודאי שאין מדובר בדבר גשמי, אבל יש לו מכך צער גדול. והשיב לו הרב: בתוך שנה אין מה לדבר על העברת קבר, שעדיין לא נתעכל הבשר וזה ביזיון, וגם הנפטר נתון באימת הדין. לאחר שנה יש מה לדון, ואף אז ברוב המקרים אין מעבירים אלא בונים חומה, מחיצה חוצצת בין הנפטר לרשע, וזה מספיק. ומכאן שיש להקפיד לקבור שומרי שבת בחלקות של שומרי שבת, ולא לקבור צדיק ליד רשע.
החיסרון השני של הצל
והחיסרון השני: גם האחרים שנהנו מן הצל לא קיבלו ממנו תועלת קיימת. כמה זמן יש צל? עד השקיעה. משתשקע החמה אין עוד צורך בצל, שהרי ממילא חושך. כך הממון שאתה משאיר כאן: לעצמך לא הועלת בו כלום, ואותם שנתת להם - גם הם אנשים מוגבלים שיעזבו את העולם הזה, והתועלת שלהם מועטת ביותר.
ואם כן, לך לא יצא מזה מאומה, ולהם התועלת זמנית - מדוע יבזבז אדם את כל ימיו במציאות זמנית, "ימי חיי הבלו" שהם כצל? השקע ברוחניות שהיא נצחית.
לסיכום:
סיום פרק ו' מעמיד אותנו מול האמת הפשוטה: "יש דברים הרבה מרבים הבל" - בין ריבוי דברים לפני הקב"ה, שאינו מוסיף אלא מכשול ועוון, ובין ריבוי עיסוקים והבלים שהאדם ממלא בהם את ימיו ולא נשאר מהם אלא "עקיצה או נשיכה או פצע או חבורה". מי שאינו רואה - אינו חומד, ולכן הדרך היחידה היא להתרחק מראש. ו"מי יודע מה טוב לאדם בחיים" - ימיו ספורים והם כצל עובר, צל שאינו מועיל לבעליו, אינו משאיר חותם ונעלם עם השקיעה; וכל מה שקיבץ כאן לא יעניין אותו כלל "אחריו תחת השמש". המסקנה שאליה שלמה מוליך אותנו בלי לומר אותה במפורש היא מסקנת המדרש: יתעסק בדברי תורה שכולן חיים - ילמד לעילוי נשמתו שלו, יקנה שם טוב שהוא טוב משמן טוב, ויהפוך את ימיו הקצרים לקניין נצחי.