בחלק זה של הפרק ממשיך שלמה המלך את תוכחתו על סכלות בני האדם: הרדיפה אחר התאוות שאין להן גבול, לעומת ההישגיות שבמושכלות; והאשליה שהשם והכבוד שאדם קונה לעצמו בעולם הזה יעמדו לו למשהו. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי המפרשים והמדרשים.
הר"י בן לטיף, שמביאו ה'מעם לועז', מסביר שלחוש הראות יש גבול. יש מגבלה כמה אדם יכול לראות ועד לאן. יש כוכבים שאותם איננו רואים, ורק את אורם אנו רואים; ויש מקומות שאיננו מסוגלים כלל לראות מפני ריחוקם. לחוש הראות יש גבול. אבל לתאוות ולדמיונות אין גבול, מפני שמקורם בשכל, והשכל אינו מוגבל. משום כך יכול אדם לדמיין לעצמו ולהתאוות אפילו לדבר דמיוני לחלוטין, ולדמות בנפשו את הדברים ההזויים ביותר, שהרי כוח הדמיון הוא בלתי מוגבל.
(ח) כִּי מַה־יּוֹתֵר לֶחָכָם מִן־הַכְּסִיל מַה־לֶּעָנִי יוֹדֵעַ לַהֲלֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים׃
(ט) טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ־נָפֶשׁ גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃
הפסוק ממשיך את הנאמר קודם: "מה לעני יודע להלוך נגד החיים". העני אינו מחפש את חיי העולם אלא הולך נגדם, מולם, כלומר הוא שקוע בענייני הארציות והגשמיות. אומר לו הכתוב: טוב היה לך שתעסוק במושכלות - "מראה עיניים", דברים שיש להם גבול - ולא בתאוות, שהן "הלך נפש", דבר שאין לו גבול. אין מציאות שאדם מילא את כל תאוותיו; אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. התאוות הן בלי גבול, ולכן אין שלב שבו תוכל לומר: השגתי. לעומת זאת במושכלות יש הישג: סיימתי עוד מסכת, קניתי עוד נתח בתורה, וכל מה שקנית הוא קניין נצח. ואילו בדמיונות, שאינם מוגבלים, תמיד תמשיך לדמיין עוד ולהתאוות לעוד, ולעולם לא תגיע אל הכתובת היעודה. העני הזה, ההולך נגד החיים ואינו פוסע בשביל המוליך אל חיי הנצח, עני הוא בדעת; אילו היה לו שכל, היה הולך אחר 'מראה עיניים' שהוא ההישגיות שבמושכלות, ולא אחר 'הלך נפש' שהם התאוות שאין להן הגבלה.
(י) מַה־שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ וְנוֹדָע אֲשֶׁר־הוּא אָדָם וְלֹא־יוּכַל לָדִין עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ׃
אמרתי לכם כבר שכאשר הפסוקים סתומים - רבו בהם הפירושים. הפסוק הזה סתום לגמרי: מיהו "שתקיף ממנו"? נראה כמה ביאורים.
המדרש זוטא אומר: "מה שהיה כבר נקרא שמו" - זה אדם הראשון. ומה פירוש "ונודע אשר הוא אדם", וכי היה צריך להודיע שהוא אדם? אלא כיוון שברא הקדוש ברוך הוא את האדם, ביקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה, שהתפעלו מעוצמתו ומגדולתו ומחוכמתו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הפיל עליו תרדמה, כדי ליטול ממנו את הצלע.
ומשל למה הדבר דומה? למלך ואפרכוס - כלומר שר - שהיו נתונים בספינה. ביקשו בני המדינה לומר המנון ולשבח את המלך, ולא היו יודעים להבחין בין המלך לאפרכוס: למי לומר את ההמנון? מה עשה המלך? נטלו והשליכו חוץ לקרונין, והשליכו מן התא, וידעו הכל שהוא המלך. שהרי כשרואים מי הושלך ומי נשאר - מבינים מי השליט.
זה מזכיר את הסיפור על נפוליאון. פעם התחפשו נפוליאון והעוזר שלו לאזרחים ונכנסו לעיר שהייתה להם עמה מלחמה עקובה מדם, שלא הצליחו לכבוש. הם נכנסו כדי לשמוע מה התוכניות, ושמעו את הגנרלים מדברים שהם שבורים לחלוטין וכנראה למחר הם נכנעים; ונפוליאון שמח על הידיעה כמוצא שלל רב. פתאום אחד הגנרלים מסתכל ואומר: רגע, זה שיושב שם במסבאה, זה לא נפוליאון? מיד תפס העוזר את כוס הבירה, שפך לו בפנים, נתן לו שתי סטירות וצעק עליו: ככה אתה מתנהג? צא החוצה! אמרו שם: איזה נפוליאון... זה בעל הבית וזה העובד שלו, כנראה עשה משהו לא בסדר. ולאחר מכן הודה לו נפוליאון שהציל את חייו. כלומר: כשרואים אחד מושפל ואחד מכובד - המכובד הוא המלך והמושפל הוא העבד. שם זה היה הפוך, אבל באופן הרגיל כך הדבר, וזהו שהשליך את השר מן הקרונין ועל ידי זה ידעו הכל שהוא המלך.
כך כשברא הקדוש ברוך הוא את האדם, טעו בו מלאכי השרת וביקשו לומר לפניו "קדוש", שהתפעלו ממנו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הפיל עליו שינה - וידעו שהוא אדם. מלך הולך לישון? הרי זה כדרך שהיתל אליהו הנביא בנביאי הבעל: אולי ישן הוא, אולי הוא במנוחת צהריים, קראו בקול גדול אולי תעירו את האליל שלכם - וכי אליל הולך לישון? כיוון שראו את האדם ישן, הבינו: "ונודע אשר הוא אדם", בסך הכול אדם הוא, ואין זה כוח אלוקי.
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "מה שהיה כבר נקרא שמו" - מששת ימי בראשית. כל מה שהיה כבר נעשה ואין להשיב, והדברים כגזרה הכתובה מראש. וכך גם בני האדם: עשה אותם הקדוש ברוך הוא, "ונודע לכל אשר הוא אדם" - נברא מן האדמה וסופו אל האדמה. אינך יכול לשנות את מציאותך ולהיות פתאום מלאך. ולא זו בלבד, אלא שפלותו של האדם היא גם בזה ש"לא יוכל לדין עם שתקיף ממנו": אין אדם יכול להתרעם על בוראו, ועל מה שבא לו צריך להודות. וכדברי איוב: "גם את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל?" מה נבוא בתלונות אל הקדוש ברוך הוא. אדם צריך לדעת שבסופו של דבר כל מה שהשם עושה הוא לטובה. ואף אם תתרעם ותהיינה לך השגות - מה יועיל לך? הרי השם יתברך חזק ממך, וזהו רצונו, וצעקותיך והתרסותיך לא יתנו לך מאומה. "ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו" - לא תוכל לעמוד לדין כנגד מי שתקיף ממך.
רש"י מסביר שהפסוק מדבר באדם הרודף בעולם הזה אחר ענייני הגשמיות, ובחייו הייתה לו חשיבות גדולה - "כבר נקרא שמו", יש לו שם ושררה, הוא מפורסם בעולם, כולם יודעים אותו ומכירים אותו. ועם כל זה, הכול חלף: האדם מת, "ונודע אשר הוא אדם", שכן זה סופו של כל אדם. נודע שאדם הוא ולא אל. ובסופו של דבר "לא יוכל לדין עם שתקיף ממנו" - זה מלאך המוות. במילים פשוטות: לא משנה כמה שם גדול תעשה לך בעולמך, לא יעזור לך מאומה. כשיבוא מלאך המוות ויאמר לך באתי ליטול נשמתך, תצטרך לתת את הנשמה שהופקדה בידך, ולא תוכל לדין עם מי שתקיף ממך.
מספרים שפעם בא מלאך המוות אל אדם אחד לפנות בוקר ואמר לו: חביבי, באתי לקחת את הנשמה שלך. מיד העיר הלה את אשתו ואמר לה: נשמה שלי, באו לקחת אותך...
עוד אומר המדרש: "מה שהיה" - זה משה. ואגב, מעניין שבפסוק "מה שהיה הוא שיהיה" ראשי התיבות הם משה, אבל כאן המדרש דורש מן המילים "מה שהיה" לבדן. "ונודע אשר הוא אדם" - 'אדם' כאן הוא ביטוי של מעלה וגדולה, שנודע שהוא נביא, ומתי נודע? כשאמר לו הקדוש ברוך הוא "לכה ואשלחך אל פרעה". ועם כל זה - "ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו": כשאמר משה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", אמר לו הקדוש ברוך הוא "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". משה רבנו, עם כל גדולתו, לא יכול לדין עם מי שתקיף ממנו.
וכן כשהגיע העת שגם משה יפקיד את נשמתו, נאלץ אף הוא להפקידה. בוא וראה: אף שנודע שמשה הוא אדם בתכלית המעלה ונביא, בהגיע העת אינו יכול לדון, והאדם צריך לקבל את גזרת שמיים.
יש מפרשים שמסבירים שכאן ממשיך שלמה המלך להתרעם על סכלותם של בני האדם, שטח עיניהם מראות, ואינם רואים ש"מה שהיה כבר נקרא שמו" - כלומר נתפרסם שמו לשבח, כלשון "ויקרא שמו בישראל". כשאדם מן ההמון, האדם מן השוק, נפטר - אין הדבר עושה רושם בלב השומעים כמו איש המעלה; והכוונה הן לאיש המעלה האמיתית והן לאיש המעלה המדומה, שכאשר הם נפטרים - הדבר עושה רושם.
אדם המוני, מי מכיר אותו? השכנים מעט, הקרובים, אנשי הסביבה. אם הוא עשיר גדול, מכירים אותו גם בסביבה רחבה יותר. אבל אם הוא מרמי המעלה, מן השרים והחשובים, מן ה'ברנז'ה' - תתפרסם מציאותו בכל קצווי ארץ, ובפרט בעידן המדיה, שבתוך זמן קצר כל העולם יודע מי הוא. ולא רק בזמנו אלא גם בדורות הבאים: יש זמרים ומצביאים וכיוצא בהם שהטביעו חותם והם היום נכסי צאן ברזל אצל הגויים. אלכסנדר מוקדון - מי לא שמע עליו? נפוליאון - מי לא מכיר?
והוא הדין, ועל אחת כמה וכמה, בצד הקדושה: משה רבנו, שלמה המלך, האבות הקדושים. ובכל זאת אומר הכתוב: גם אדם שהוא איש המעלה, ו"נודע" - נתפרסם בכל מקום ובכל זמן - "אשר הוא אדם", שהוא במציאותו אדם חשוב ונכבד, עם כל זה גם הוא לא יוכל לדון עם שתקיף ממנו. 'תקיף' היינו חזק ממנו: החכם מנצח את הכסיל בחוכמתו, שהוא חכם ממנו; העשיר מנצח את העני בעשירותו; הגיבור את החלש בגבורתו. והתקיף מכולם - כמו שהסברנו - הוא המוות. המוות מנצח את כולם: את החכם, את הגיבור ואת העשיר.
אם אתה עשיר, אין זה מבטיח שתחיה יותר מכל אדם. אולי זה מבטיח שכל עוד אתה חי יוקלו חייך: אדם אחר יחיה חיי סבל, שאם חלה חלילה אין לו כסף לקנות תרופה בחצי מיליון שקל, ויש כדורים כאלה למחלות סופניות; והעשיר יוכל להקל את מחלתו. אבל האם ייפטר רגע אחד אחרי מה שנקצב לו בשמיים? לא יעזור שום דבר, באותו רגע ממש ייפטר מן העולם כי כך נגזר. וכי עמד לו לאלכסנדר מוקדון שמו הגדול שלא ייפטר בחצי ימיו? האם השם והתואר הוסיפו לאדם אריכות ימים? לא ייתנו כלום.
יש מי שתקיף ממנו, והוא מלאך המוות, שתקיף מן החכם, מן העשיר ומן הגיבור - תקיף מכולם. ומכאן יבין האדם שאין לו מה לחפש בעולם הזה ענייני שם וכבוד ותואר; מה יתנו לך? חיים לא יוסיפו לך, וחיי נצח ודאי שלא. לכן לא ירדוף האדם אחר הכבוד והשררה, שהרי בסופו של דבר כולם ייוועדו באותו מקום, בית מועד לכל חי. השטן ומלאך המוות תקיף מכולם, ומה לך לצבור כאן ענייני עולם הזה, כשאת הכול תניח כאן, ובבוא העת ייטול השטן את האדם ולא יישאר ממנו ומכל אשר צבר מאומה.
ה'פנים יפות' על חומש דברים מסביר: "ולא יוכל לדון עם שתקיף ממנו" - אדם שמסר את תקיפותו לאחר, אינו יכול לדון עם אותו האיש, כי אינו יכול ליטול ממנו את התקיפות שמסר לו. כלומר, "שתקיף ממנו" פירושו שהוא תקיף, ואת תקיפותו קיבל ממך.
אתן דוגמה. מנהל מוסדות לקח פלוני אלמוני ומינה אותו ראש ישיבה, נתן לו תפקידים ושררה. בשלב מסוים הוא כבר אינו מעוניין בו, לפעמים בצדק ולפעמים שלא בצדק, ואז הוא מגלה שזו מעין 'חתונה קתולית': אין לו אפשרות להשתחרר ממנו. שהרי בעיני הבחורים בישיבה הוא הדמות, ואם תוציא אותו - הוא לוקח את כל הישיבה עמו. בקיצור: נתת לו כוחות, ואת הכוחות האלה אינך יכול עוד ליטול ממנו.
זהו שאומר הכתוב: לפעמים קיבל אותו אדם את תקיפותו ממנו, ושוב אינו יכול לדון עמו, כי הוא תקיף ממנו. וכלפי מה נאמר הדבר? אומר הרב שנאמר כביכול גם ביחס לקדוש ברוך הוא. המרגלים אמרו "כי חזק הוא ממנו", ודרשו חז"ל: אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם - כביכול גם השם יתברך אינו יכול להתגבר על יושבי ארץ כנען. והדבר פלאי מאוד: איך ייתכן? רק רפי שכל יכולים לומר דבר כזה - וכי יש מי שחזק מן הקדוש ברוך הוא? ולא יעלה על הדעת שהגיעו לשטות כזאת, אנשים שראו את יציאת מצרים וקריעת ים סוף.
אלא, אומר ה'פנים יפות', לכך התכוונו: כביכול אחרי שהשם כבר נתן לאנשי כנען את הארץ ואת חוזקם, שוב אין הוא נכנס עמהם לדין ודברים, כי את חוזקם קיבלו ממנו. "כי חזק הוא" - אם אתה רואה שהם חזקים, זה ממנו יתברך; וכיוון שתקיפותם ממנו, כביכול שוב אינו נוטל מהם את כוחם. "ולא יוכל לדון עם שתקיף ממנו" - אין דנים עם מי שמסרת לו את תקיפותו. וכביכול לא ירצה השם ליטול מהם מה שכבר נתן להם, ומה פתאום ייקח מהם וייתן לנו? זו הייתה טענת המרגלים.
למדנו בפסוקים אלו שני יסודות. האחד: "טוב מראה עיניים מהלך נפש" - המושכלות יש בהן גבול והישג, כל מסכת שסיימת היא קניין נצח; ואילו התאוות והדמיונות אין להם גבול, ולעולם לא תאמר בהם 'השגתי'. והשני: "מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע אשר הוא אדם" - בין אם נדרש הפסוק על אדם הראשון שנודע בשנתו שאדם הוא ולא אל, ובין על כל אדם שנברא מן האדמה וסופו לאדמה, ובין על בעל השם והשררה שסופו למות - כולם עומדים לפני מי שתקיף מהם. המוות מנצח את החכם, את הגיבור ואת העשיר, ואפילו משה רבנו לא יכול היה לדון עם מי שתקיף ממנו. ומכאן: אל ירדוף האדם אחר כבוד ושררה וקנייני העולם הזה, שהכול יישאר כאן, אלא יאחז במה שאין המוות נוטלו ממנו - בתורה ובמושכלות, שהם לבדם קניין נצח.