פתיחה
אנו ממשיכים בפרק ו' בקהלת, פרק שכולו עוסק בהבלו של העולם הזה: באדם שהעושר בידו ואינו זוכה ליהנות ממנו, בנפש שאינה שבעה לעולם, ובשאלה מה באמת נשאר בידו של אדם מכל עמלו. בקטע שלפנינו שלמה המלך ממשיך ושואל: אם סוף כולם למקום אחד, מה יתרונו של החכם על הכסיל, ומה באמת טוב לאדם. נלמד את הפסוקים לפי סדרם, עם דברי המדרשים, רש"י ובעלי המוסר.
מה יתרון לחכם על הכסיל
כִּי מַה יּוֹתֵר לֶחָכָם מִן הַכְּסִיל, מַה לֶּעָנִי יוֹדֵעַ לַהֲלֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים׃
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "מה יותר לחכם מן הכסיל" - את האיברים שיש לחכם יש גם לכסיל, אותו שכל עצמו ניתן לשניהם. אם כן, מי גרם לכסיל את הקלקול שלו? הוא עצמו. אתה בחרת בדרך הכסילות, ואין לך על מי להלין.
וכבר ביארנו לא פעם, בעיקר כשלמדנו את משלי, שכאשר שלמה המלך מדבר על חכם וכסיל אין כוונתו לרמה אינטליגנטית או לרמת משכל. חכם הוא ההולך בדרך ה', וכסיל יכול להיות דוקטור ופרופסור - אלא שמעשיו מעשי כסילות, משום שאינו חושב על סופו ואינו חושב על חיי העולם הבא. אדם יכול להיות משכיל ומכסיל כאחד, ואין בזה סתירה.
רש"י מפרש בדרך אחרת: מה יתרון יש לו לחכם בחוכמתו יותר מאילו היה כסיל, ואיזה חיסרון יש לעני מן העשיר - והלוא גם הוא יודע להלוך בארץ החיים. כלומר, אין הבדל בין זה לזה. שניהם מהלכים כאן בארץ החיים, וכל אחד מהם נדרש לעשות את המוטל עליו בימי חייו. כשם שהחכם יכול לזכות לחיי העולם הבא, כך גם הכסיל; וכשם שהעשיר יכול לזכות, כך גם העני. אם כן מה יתרון לזה על זה?
הדור ה"חי" והדור ה"מת"
ה"אמרי שפר" מסביר את הפסוק על רקע הפסוק הקודם, "כל עמל האדם לפיהו": אותם אנשים השקועים כל היום במצולות ההבל, בקניינים גשמיים ובענייני ארציות בלבד, שקועים כל כך בעולמם המגושם עד שבעיניהם אין כל יתרון לחכם על הכסיל. הם לא יעניקו שום הערכה למי שבחר בדרך הנכונה ולעובד ה', לעומת הכסיל שאולי עושה כסף אבל הולך אל האבדון ומתקדם לשם בבטחה, בלי לשים לב לאן רגליו מוליכות אותו.
ואילו היו שניהם שווים בעיניהם, אומר האמרי שפר, עוד החרשתי. אלא שראיתי גרוע מזה, וזהו "מה לעני יודע להלוך נגד החיים". להסברת הדברים הוא מקדים משל: עשיר הנוסע בדרך על כרכרתו ההדורה ופוגש עשיר אחר - חברו לא יטה מן הדרך מפניו, אלא אדרבה, יעצור, ילחץ לו יד, "שלום עליכם, מה נשמע, איך בעסקים", ולאחר מילות נימוס ימשיך לדרכו. אבל עני לבוש שק וקרעים, הפוגש את אותו עשיר - כבר מרחוק, כשהוא רואה את המרכבה דוהרת, הוא ממהר לנטות מן הדרך וללכת באורחות עקלקלות, כדי שלא תיראה חרפתו: איך אני נראה ואיך הוא נראה, ובוודאי יביטו בי במבט לעגני. ואם בכל זאת ירצה לגשת, אולי בשאלה או בבקשת עזרה, המשרתים כלל לא יניחו לו להתקרב, ומפניו לא יחסכו רוק. בזיונות הוא עוד יחטוף.
ולא זו בלבד. יש דורות שקוראים לעצמם "דור חי", ואת הדורות שקדמו להם הם מכנים "דור מת": העולם שייך לצעירים, אנחנו דור אחר, אל תיקח מן הדורות ההם, זו אופנה ישנה. והצדיק, שאינו מש מדרך ה' ודבק בעבודתו, נחשב בעיניהם בן הדור הישן, הדור המת - הנה הוא עוד לבוש בגדים כמו מן השטעטל. וכאשר הדבר פרץ, אומר האמרי שפר, הצדיקים עצמם כבר חשו בושה להיראות לפני אנשי "הדור החי", והיו עושים את המצוות בהסתר כדי שלא ילעגו עליהם.
מי שזוכר את התקופה שלאחר קום המדינה יודע שזו הייתה המציאות. הייתה בושה להיות שומר מצוות. מי שהגיע לצבא היה ממהר להצניע את הכיפה, וציציות בחוץ נתפסו כעוף משונה. אלה שהמשיכו לשמור מצוות היו מסתתרים כדי שלא ילעגו להם. וזהו "מה לעני יודע להלוך נגד החיים": אותו "עני" - הוא דווקא הגדול בתורה, היודע את הדרך הנכונה ואינו הולך בחושך כאותם עיוורים, אלא שהוא נחשב שפל ועני כנגד אנשי "הדור החי" - כשהוא רואה אותם באים מולו, אינו מעז לגשת אליהם אלא בורח ומסתתר. הוא לא יעז ללכת נגדם. והתוצאה מרה: שומר המצוות וירא השמים שפל בפני מרשיעי ברית, ועוד מתבייש למחות כנגדם.
טוב מראה עיניים - הלומד ומבין
טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃
המדרש דורש: טוב מי שהוא סובר תלמודו ממי שהוא שונה והולך. "סובר תלמודו" - לומד ומשתדל להבין, לומד ומעמיק, לומד ומתבונן. "הלוך נפש" - מי שיש לו הרגל לשון בלבד, גורס והולך. תשאל אותו מה הפשט כאן, ויענה שלא שם לב; הוא בלע כמה שורות יחד ואינו יודע מה הקושיה ומה התירוץ.
אני זוכר בילדותי שיעור כזה בבית הכנסת. מוסר השיעור לא למד בישיבה ולא היה לו רקע תורני, והיה לומד מתוך מהדורת שטיינזלץ שהייתה אז - וגם היא אינה מבוארת כל כך, זה לא שוטנשטיין. הוא היה קורא ומשתדל להבין תוך כדי, כנראה בלי להכין את השיעור, וכל מה שלא הבין - היה ממשיך עוד כמה שורות. מגיע לקטע שנראה לו שהוא מבין, ומתחיל להסביר: קושיה נהיית תירוץ, תירוץ נהיה פירכה, בקיצור, סלט שלם. על זה אומר המדרש: עדיף שתלמד ארבע שורות ותבין אותן, מאשר תלמד הרבה בהרגל לשון, כשהעיקר אצלך לגרוס ולהמשיך.
וכבר הסברנו פעם שכתבו האחרונים: אדם הלומד תורה שבכתב בלי להבין, או גורס זוהר או נ"ך בלי להבין - נחשב לו כלימוד תורה. אבל תורה שבעל פה בלי להבין אינה נחשבת לו כלימוד תורה. הגורס דף גמרא בלי הבנה - אין זה לימוד תורה. ולמה? משום שכל מהותה של תורה שבעל פה היא ביאור התורה שבכתב. תורה שבכתב - קראתי את דבר ה', הוצאתי מפי את דבר האלוקים. אבל תורה שבעל פה היא הביאור לדבר האלוקים, ואם לא הבנת את הביאור, מה עשית? נחשב לו כמצווה, אבל לא כלימוד תורה.
לכן אמרנו יותר מפעם אחת: עדיף שתלמד משנה אחת ותבין אותה, מאשר לגרוס בכל יום ח"י פרקים בלי הבנה. משנה אחת בהבנה טובה יותר מגירסה של הרבה פרקים בלי הבנה. ייקח אדם ספר שהוא מבין, עם ביאור שקליט אצלו - היום יש שוטנשטיין גם למשניות - וילמד משנה אחת ויבין אותה. ואם משניות נידה או עירובין קשות לך, קח מסכת קלה יותר; ואם אתה ממש מסתבך, קח פרקי אבות. אבל עדיף משנה אחת בהבנה מאשר הרבה בלי הבנה. היה אחד שלמד מסכת עירובין, ושאלו אותו: הבנת? מסכת קשה היא. ענה: את האמת, הכול הבנתי, רק שני ראשי תיבות לא ברורים לי - מה זה רה"ר ורה"י? זה חוזר שם הרבה פעמים ולא הבנתי, חוץ מזה ברוך ה'. מה תועיל גירסה בלי הבנה? זהו "טוב מראה עיניים" - מי שסברן בלימודו ומעמיק ומתבונן, "מהלך נפש" - מי שרק רץ והופך עוד דף.
שמירת העיניים
עוד דרשה מביאה הפסיקתא זוטרתא, וכן אמרו בגמרא: "טוב מראה עיניים" באישה יותר מגופו של מעשה. לאדם יש נחת רוח בראייה יותר מגופו של מעשה, שכן בגופו של מעשה, לאחר שסיים מעשהו, כבר איבד את חשקו; אבל במראה עיניים לעולם אינו מאבד את חשקו. וזה עוון חמור יותר, שכן בעוון הראייה האדם לעולם אינו מסיים לראות. בעבירה שבמעשה יש שלב שבו הסתיימה העבירה, אבל הרואה - אין לו מנוחה ואין לו שלווה ואינו מגיע לכדי סיפוק.
והגרוע מכול: הוא אף אינו רואה צורך לחזור בתשובה, שהרי הוא אומר בלשונו של הרמב"ם "הן לא קרבתי אצלה" - מה עשיתי? לא עשיתי שום עבירה. ובאמת הוא פוגם בעיניו במקום הגבוה ביותר, וכלשון בעל נפש החיים: זה כמכניס צלם בהיכל, וגרוע ממה שעשה טיטוס. ולמה? כי במחשבה זרה אתה פוגם במוחין, בהיכל, במקום הגבוה ביותר שבאדם, בנשמה; ואילו מעשה בלא מחשבה הוא בכלי הגוף בלבד - ידיים ורגליים - שהם נחותים לעומת המוח והמחשבה. לכן כמה צריך אדם להיזהר ממראה עיניים, מראייה אסורה.
ממונו של אדם לנגד עיניו
הסבר נוסף בפסיקתא זוטרתא: "טוב מראה עיניים מהלוך נפש" - טוב לאדם שממונו בידו, ואל ייתן אותו לאחר לסחור בו, ויהלוך ליבו אחריו ויהיה דואג עליו. "וגם זה הבל" - שהוא רודף אחר הון רב, ויש בזה "רעות רוח", שבירת רוח. עדיף שהכסף יהיה אצלך, מול העיניים, מאשר תיתן אותו למישהו שיסחור בו, ואחר כך נפשך דואגת כל הזמן: מה קרה עם הכסף, איפה הכסף, אולי הפסיד, אולי ברח, אולי עקץ. נכון, אולי הכסף לא יעשה עוד כסף - אבל אתה רגוע, וכספו של אדם נמצא אצלו.
הסוחרים אוהבים לומר שכסף צריך לעשות כסף, ואם הוא יושב בבנק הוא "משתעמם". יכול להיות שאתה צודק, אבל אני מעדיף את הכסף משועמם ואותי רגוע, מאשר את הכסף פעיל ואני תוהה ובוהה לאן הלך. אנשים המושקעים במניות - בתקופות שהיו בעיות בבורסה, עוד לפני הסמארטפונים, היית רואה אותם ממתינים ליד הקיוסק לרגע שמגיע העיתון הכלכלי, עם סרגל וזכוכית מגדלת עוברים על שורות הכתב הזעיר: המנייה עלתה, המנייה ירדה, למכור, לקנות, לחצים. מי שאין לו כל אלה - אין לו גם את הלחצים האלה.
הכרתי אדם שהיה מנהל בנק שנים רבות, קיבל סכומי פנסיה נכבדים, והיה בטוח שהוא מבין במניות ובכל העניינים האלה. הייתה לו בבית עמדת מחשב מחוברת לאתרי מסחר מקוון - והאיש איבד את המכנסיים שלו. הוא הגיע למצב שהיה שוכר דירה בדרום תל אביב, ואמר לי: "שלא תדעו מי השכנות שלי", השם ישמור. ולאחר מכן חלה ונפטר משברון לב. בזמנו, כשהיה בשיא, חי עם מישהי בווילה יוקרתית בראש העין, וכשהבינה שהכסף נעלם - מצא את עצמו לבד. גם אותה איבד: חברים על סוללה, נגמרה הסוללה נגמרה החברות, וזו אף סוללה שאינה נטענת. לענייננו: זו מציאות קשה ביותר, שאדם חושב שכספו יצבור עוד כסף, ולבסוף לא נשאר מאומה. יותר טוב שיישאר אצלך ותהיה רגוע. אמנם יספרו לך על זה שהעשיר ועל זה שהכפיל את כספו - יש הרבה סיפורים כאלה, אבל מה עם הסיפורים ההפוכים, של אלה שאיבדו את כספם ולא נשארו עם כלום? על זה נאמר "גם זה הבל ורעות רוח", שאדם רודף אחר הממון ובסופו של דבר נשאר עם שברון לב.
שני פירושי רש"י
רש"י מפרש: "טוב היה והוכשר לזה לראות עושרו למראה עיניו, ממאכל ומשתה". "נפש" כאן אינה דווקא במובן רוחני, אלא מה שהאדם נזקק לו - אכילה ושתייה, כדי קיום חיי נפש, כלשון "כי נפש הוא חובל", הפרנסה של האדם. האדם הרודף אחר הממון מעדיף לראות את הכסף זורם לנגד עיניו מאשר לאכול ולשתות. ואם אינכם מאמינים, ראו מה קורה כשבעל עסק נמצא באמצע המסחר ויש קליינטים, ומגיעה שעת הצהריים: "רבותיי, חצי שעה הפסקה" - איזו יציאה, איזו הפסקה? אותו לילה הוא אוכל ארוחת ערב שכוללת גם בוקר וצהריים, כי היה לחץ גדול בעסק. על זה אומר שלמה: הבל ושברון רוח, שהאדם כה מרותק אחרי ממונו.
פירוש נוסף ברש"י: הוכשר בעיניו של האדם ללכת אחר עיניו, לגזול ולעשוק ולהימשך אחר עניינים ארציים אף שאינו עושה ביושר - "מהלך נפש", יותר מלהבין לאן תלך נפשו בסוף ימי חייו. אינך חושב שהנפש תלך מתישהו ותצטרך לתת דין וחשבון? ועם כל זאת הוא מעדיף ללכת אחר מראה עיניו, לגזול ולעשוק. ועל כך: גם זה הבל ורעות רוח, ששברון רוח יהיה עמו בסוף.
העין משביעה
בגמרא ביומא (ע"ד) אמר אביי: לפי שהסומין אוכלין ואינן שבעין, לפיכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא. העיוור אוכל ואינו שבע, משום שהרבה מן השובע בא על ידי הראייה: אדם רואה כמות - ונפשו שבעה. אבל כשנדמה לו שחסר, לעולם אינו שבע.
סיפרתי כאן פעם שהיינו לפני כעשרים שנה בבית מלון בבאר שבע. המטבח שלהם היה במקום אחר - מטבח מהדרין שממנו הביאו את האוכל - והם לא התארגנו כראוי על הכמויות. הביאו צ'יפס, והצ'יפס לא הספיק; אמרו "תכף מגיעה עוד נגלה", והביאו עוד מן המטבח המרוחק. אני חושב שאנשים אכלו שם פי ארבעה ממה שהיו אוכלים ביום רגיל, כי הייתה תחושת חוסר: הנה הביאו, קח עכשיו, עוד מעט לא יהיה. כשאדם רואה ערימה של שמונה קילו צ'יפס, הוא לוקח מעט ואוכל - יש מספיק, ראתה עין ושבעה נפש; אבל אם תשים מעט, ייקח פי ארבעה ממה שהוא צריך. זהו שאמר: יותר טוב לאדם שיראה את מה שהוא אוכל, וזה עצמו נותן לו שובע; והסומא, שאינו רואה, אוכל פעמים רבות בלא גבול. אמר רבי זירא: מאי קרא? "טוב מראה עיניים מהלך נפש" - המראה בעיניים הוא המביא את האדם לידי שביעה.
מזומן עכשיו מול נצח
ה"אמרי שפר" מבאר שכאן שלמה מגלה עיוות נוסף: האדם מסוגל לעזוב אושר עתידי בגלל דבר קל שמפתה אותו היום. אתה מבטיח לו בעתיד המון, והוא מוכן לוותר על הכול תמורת פרוטות שקיבל עכשיו. מרגלא בפומא דאינשי: "טוב מראה עיניים" בעולם הזה, "מהלך נפש" - ממה שנפשך מהלכת וחושבת ומתכננת על חיי העולם הבא. כאן זה במזומן. היצר הרע משלם במזומן; היצר הטוב, כביכול, משלם שוטף פלוס שישים שנה. אלא שמה שמשלם היצר הטוב הוא שכר עצום, נצחי, אדיר ובלי גבול, ומה שנותן לך היצר הרע - עוד גלידה, עוד סטייק, עוד הנאה, עוד תאווה, שרגע אחר כך פרחה והייתה כלא הייתה. אדם מוכר את העולם הבא שלו, נצח נצחים, בעבור הנאה רגעית, רק משום שהיא מיידית. ועל זה נאמר "גם זה הבל ורעות רוח": אתה מוכן למסור חיי נצח בשביל הבל, ולבסוף יהיה לך שברון רוח כשתבין איך מכרת עולם קיים בנזיד עדשים.
והאמת היא, שאם יבוא מישהו ויאמר לך: קח היום אלף דולר, או שתקבל בעוד עשרים שנה מאה אלף דולר - כולנו נבחר באלף דולר היום. איפה אהיה אני ואיפה תהיה אתה בעוד עשרים שנה, וכמה יהיה שווה אז הדולר? טוב ציפור אחת ביד מעשר על העץ. לכאורה יש בזה היגיון. אבל אומר הרב: יש כאן הבדל עצום. שם אני חושש מי ייתן, אם בכלל תהיה, אם אזכה לתבוע ואם לא תאמר "איני זוכר, על מה אתה מדבר" - אבל ה' אלוקים קיים לעולם, ואין חשש שלא ייפרע לי החשבון. ועוד: מה תאמר על אדם שיש לו הון שמור באוצר בטוח, בכספת, והוא מוכן לוותר עליו תמורת לגימה קטנה והנאה רגעית? מה נאמר על אדם כזה?
משל הטבק של החפץ חיים
זהו משלו המפורסם של החפץ חיים על שוטה העיירה. יום אחד נעלם האיש, וארבעה ימים לא נראה. כולם תמהו, הילדים כבר השתעממו. לאחר ארבעה ימים הוא חוזר בתרועת ניצחון, ובידו קופסה. שואלים: מה קרה? עונה: לא שמעתם? נפתח מפעל חדש של טבק להרחה, ומי שיגיע לפתיחה מקבל קופסת טבק חינם. האיש נסע יומיים הלוך ויומיים חזור בשביל "שמעק טבק", ולא פסק הצחוק בעיירה. אמר החפץ חיים: ומה נאמר אנחנו? אחרי מאה ועשרים יאמרו לנו: היית שם שמונים שנה, בשביל מה? מה הבאת איתך - קופסת טבק? אנחנו יודעים איזה ביזיון הוא אם יתברר שלא הביא עמו מאומה. כמה צריך אדם להתאמץ שלא יהיה לצחוק בשמים, שלא יאמרו לו: זה מה שהבאת מכל חיי העולם הזה? וזהו שאומר שלמה: האם לא יבוזו לאדם שמוותר על אוצר בטוח בשביל הנאת לגימה או בשביל קמצוץ טבק?
ההסכמה על דגם בית המקדש
מספרים על אדריכל חרדי בירושלים, יעקב יהודה שמו, שעבד על תוכנית בית המקדש ועשה דגם של בית המקדש. היו אנשים רבים שעשו דגמים כאלה: מי שזוכר, במתחם הולילנד היה דגם שלם וענק של ירושלים ובית המקדש, בנוי באבן, משהו מיוחד מאוד, וכשהיינו ילדים היו לוקחים את תלמידי בתי הספר לטייל שם. גם בסמינר בית יעקב שרנסקי בתל אביב יש דגם של בית המקדש, וישנן תמונות של דגם גדול ויפה שנעשה בישיבת חכמי לובלין של המהר"ם שפירא. אפשר לראות בהם את החדרים, הלשכות, זוויות המזבח, מקום ההפשט, הכבש, המנורה וכולי - מעניין מאוד, ובפרט למי שלומד את הסוגיות הללו, שכך אפשר לראות כיצד היו הדברים בנויים.
אותו אדריכל עשה את הכול על פי מסכת מידות, ובכל דבר ודבר היה מתייעץ עם רבי איסר זלמן מלצר, שהורה לו כיצד לעשות, שהרי יש פרטים שנחלקו בהם - כפי שלמדנו בשיעורינו על המשניות. בשלב מסוים ביקשו ממנו להציג את הדגם בארצות הברית, והוא העלה אותו על אונייה. וכיוון שבעניינים כאלה מתעוררת מיד השאלה עד כמה הדבר אותנטי ומתאים לדברי חז"ל, הלך לקבל הסכמה מרבי איסר זלמן מלצר.
הדגם עצמו נעלם ואין אנו יודעים היכן הוא, אבל ההסכמה נשתמרה. ובעל "אבן האזל" פותח אותה בפסוק שלנו: "טוב מראה עיניים מהלך נפש, גם זה הבל ורעות רוח". וכותב: טבע מוטבע באדם שהוא מתפעל יותר ממראה עיניים, מדבר מוחשי, מאשר מהבנה שכלית וידיעה גרידא. אבל באמת "זה הבל ורעות רוח" - אל תחשוב שזו מעלתו של האדם, שכשהוא רואה בעיניו הוא בטוח; דע לך שזה חיסרון המוטבע בו. ולמה? כי מה שאתה רואה כאן הוא מציאות מגושמת של העולם הזה, והיא מטעה אותך לחשוב שזה באמת קיים. ולאמיתו של דבר יתברר לאדם, אחרי שבעים ושמונים ועד מאה ועשרים ואף מעבר, שכל העולם הזה כולו הבל, שהוא דמיון ואינו מציאות קיימת באמת, ושהעולם הרוחני הוא המציאות הקיימת. זה שאדם מתפעל ומתרשם ממה שראה בעיניו יותר מדבר רוחני - חיסרון הוא שמוטבע בו, ועל כך אמר שלמה: גם זה הבל ורעות רוח.
לסיכום:
בפסוקים אלו מעמיד שלמה המלך מראה מול פנינו. "מה יותר לחכם מן הכסיל" - אותם איברים ואותו שכל ניתנו לשניהם, והכסיל הוא שבחר בדרכו; ומאידך אין יתרון מובנה לאיש על רעהו, שכן החכם והכסיל, העשיר והעני, כולם מהלכים בארץ החיים וכל אחד נדרש למלא את חובתו. ו"מה לעני יודע להלוך נגד החיים" - עד כדי כך הידרדרו הדברים, שהיודע והירא מתבייש בפני מרשיעי הברית ואינו מעז למחות. ו"טוב מראה עיניים מהלך נפש" נדרש לכמה פנים: עדיף לימוד מועט בהבנה מגירסה מרובה בלא הבנה, וחומרת פגם העיניים שאין לו סוף, ועדיפות ממון שמור על רדיפה שאין בה מנוחה, והשובע שבא מן הראייה. ובעומק - זהו גם החיסרון שבאדם, שהמוחש מושך אותו יותר מן האמת הרוחנית, עד שהוא מוכן למכור חיי נצח בהנאה רגעית. "גם זה הבל ורעות רוח": מי שיזכור זאת לא יגיע למצב שיבוא לעולם האמת ויתברר שכל אשר הביא עמו הוא קמצוץ טבק.