הפרק שלפנינו ממשיך את בירורו הגדול של שלמה המלך בערכם של קנייני העולם הזה. לאחר שהראה שהעושר והנכסים אינם מביאים שובע, הוא מציב השוואה מפתיעה וקשה: העשיר שהאריך ימים ולא נהנה מטובתו - גרוע ממנו הנפל, שלא ראה את העולם כלל. בשיעור זה נלך על סדר הפסוקים ונראה את ביאורי המדרש, רש"י, האבן עזרא, האמרי שפר, הזוהר והמלבי"ם, ואת המסר המוסרי העולה מהם: אדם שמשקיע את כל כוחו בחומר, נשאר בסופו של דבר ריק גם מן החומר וגם מן הרוח.
אִם־יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי־שָׁנָיו וְנַפְשׁוֹ לֹא־תִשְׂבַּע מִן־הַטּוֹבָה וְגַם־קְבוּרָה לֹא־הָיְתָה לּוֹ אָמַרְתִּי טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל׃
המדרש דורש את הפסוק על קין: "אם יוליד איש מאה" - זה קין שהוליד מאה בנים. "ושנים רבות יחיה" - זה קין שחי שנים רבות. "ונפשו לא תשבע מן הטובה" - שלא שבעה נפשו מממונו ומטובו של עולם. "וגם קבורה לא הייתה לו" - שהיה תלוי ברפיון, כלומר חייו היו כמו על בלימה, ובא המבול ושטף אותו. ומיהו "הנפל" שטוב ממנו? זה הבל אחיו, שמת מיד לאחר שרבו על נחלת השדות או על הצאן ונהרג - הרי הוא כנפל, ובכל זאת טוב ממנו הנפל, כלומר טוב חלקו של הבל מחלקך, קין.
כבר הבאנו בעבר שיחה שלמה בשם החתם סופר ועוד, שבסופו של דבר צדיק וטוב לו ורשע ורע לו. כל מי שעוקב אחרי ההיסטוריה רואה שהקדוש ברוך הוא משלם שכר, גם אם במבט המיידי נראה כאילו הצדיק הפסיד. הרי לכאורה הבל היה צדיק והפסיד: ה' קיבל את מנחתו - והוא מת. מה יצא לו מצדקותו? ואילו קין המשיך לחיות שנים ארוכות, "שבעתיים יוקם קין", שבעה דורות, בעוד הבל שוכב בקבר.
אבל מי שמתבונן רואה אחרת. לקין אין המשכיות; כתוב שנמחה לחלוטין. יש דעה במדרש שנעמה אשת נח באה מביתו של קין, כלומר יש לו איזו המשכיות דרך נקבה - אך כזכר לא נשאר ממנו מאומה. ואילו הבל מתגלגל בשת, וממי הושתת העולם? משת. תשאל אנשים: בניו של מי אנחנו? יאמרו לך קין או הבל - אבל לא קין ולא הבל, גם זה הבל; כולנו באנו משת. נמצא שהבל הגיע לתיקונו וכל העולם כולו ממנו. יתרה מזו: "משה" הוא ראשי תיבות משה, שת, הבל - נותן התורה ורבן של כל ישראל הוא בעצם גלגולו של הבל.
וידוע מה שאומר האר"י הקדוש על ניצוצי קין, שהם בחינת "קינא דמסאבותא". קורח, למשל, הוא משורש קין, ומשה משורש הבל, ולכן היו ביניהם עימותים. הארכתי בזה במשנת הגלגולים כיצד קורח מתאים לקין ומשה להבל, ואין כאן מקומו. אבל על כל פנים ראה מה יצא מקין - שורש הטומאה, ומהבל - שורש הקדושה. מכאן למד: אדם שחושב שברווח המיידי הוא מרוויח, דע לך שזה רק דמיון.
עוד ביאור שמביא המלבי"ם: "אם יוליד איש מאה" - זה המן. נאמר בו "ורוב בניו", ו"ורוב בניו" בגימטרייה מאתיים ושמונה. "וגם קבורה לא הייתה לו" - שנתלה. ואם כן באמת טוב ממנו הנפל, שלא חווה את כל החוויות הללו.
רש"י מפרש: "ורב שיהיו ימי שניו" - לשון די, שיש לו די לכל ימי שנותיו, כלומר הוא יכול להשיג כל טובה שירצה. "ונפשו לא תשבע" - כפי שביאר רש"י לעיל, אינו שמח בחלקו ואין רוחו מתקררת במה שבידו, תמיד בבולמוס להשיג עוד ולקחת עוד. "וגם קבורה לא הייתה לו" - פעמים שנהרג וכלבים אוכלים אותו. ועל מי הדברים אמורים אחד לאחד? על אחאב. אחאב הוליד בנים הרבה, וממונו היה רב, והיה חומד של אחרים - הלך ולקח את כרם נבות היזרעאלי ואף הרגו בשביל כך. ולא מצא קורת רוח בממונו, וכתוב בו "ויהלך אט" ולבש שק, וצער גדול היה לו בכל העניין. ואם לא די בכך - גם קבורה לא הייתה לו, שהכלבים אכלו את בשרו. נמצא טוב ממנו הנפל, שהנפל לא חווה את כל זה, לא ראה טובה ולא התאווה לה, ואינו מצטער כשהיא נעזבת ממנו. מוטב שלא לחוות כלל מאשר לחוות ואחר כך לחוש בצער האובדן.
האמרי שפר מסביר שכאן בא שלמה המלך למנות את כל מה שהאדם זקוק לו בחייו - בני, חיי ומזוני - ולהראות שגם מי שיש לו הכול גורם רעה לעצמו ולא ידע שובעה. "אם יוליד איש מאה" - הרי בני. "ושנים רבות יחיה" - הרי חיי. ומהו "ורב שיהיו ימי שנָיו"? יש כאן כפילות הטעונה הבנה: אם כבר אמרת "שנים רבות יחיה", מה מוסיף "ורב שיהיו ימי שניו"?
מסביר האמרי שפר: העני כל ימיו במאמץ וברדיפה אחרי פת לחם. אם תשאל אותו כמה ימים טובים היו לו השנה, יתחיל למנות: עשרים יום, חמישים יום - היה יום טוב, הייתה שבת, הייתה חתונה של מישהו ואכלנו טוב. נמצא שמתוך שנה שלמה רק עשרות ימים בודדים הם הימים שבהם באמת חי. מה שאין כן העשיר, שכל ימיו אוכל למעדנים; הוא חי יום יום, מרוצה ושרוי בתענוגות, ואין אצלו הבדל בין שבת לחול. אצלו כל שלוש מאות שישים וחמישה הימים מלאים בהנאות - וזהו "ורב שיהיו ימי שנָיו", שימי השנים שלו רבים. הרי גם מזוני יש לו, שהיה שבע ודשן בכל יום.
ועם כל זאת - "ונפשו לא תשבע מן הטובה". נפשו רחבה, ואין מעצור לתאוותו ולתשוקתו להרבות עוד הון. משום כך הוא עובר אורחות ימים ומגיע למקומות מרוחקים, לקנות משם ולייבא לכאן ולהרוויח עוד. ואז הוא מביא על עצמו צרה: בזמנם ההפלגה בספינה הייתה סכנה גדולה, והגמרא אומרת שהספנים חסידים - הם כל הזמן בתפילה, שכן הם במצב של סכנה תמידית. וכן הסוחרים היוצאים במדברות, שהיה מצוי מאוד ששודדי מדבר פוגעים בהם, ירצחו אותו נפש ויטילו את גופתו לים או לאחד הבורות שבמדבר - "וגם קבורה לא הייתה לו". על אדם כזה אומר שלמה: "אמרתי טוב ממנו הנפל" - טוב ממנו מי שלא חווה את כל זה ולא ראה עצמו בעושרו ואחר כך בשברו; לפחות הנפל זכה לקבורה.
כִּי־בַהֶבֶל בָּא וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה׃
הפסיקתא זוטרתא אומרת: "כי בהבל בא ובחושך ילך" - כאילו לא בא לעולם. כל מציאותו היא בחינת הבל, דבר שאין בו קיום ואין בו ממש; "ובחושך ילך" - כאדם ההולך בחושך שאינך רואה אותו. אדם כזה כאילו לא הטביע שום חותם, כאילו לא בא לעולם. "ובחושך שמו יכוסה" - החושך הוא ביטוי לגיהינום, מקום ציה וצלמוות, ואף שם יסתיים שמו, לפי שדברים טובים לא עשה בימיו.
המכלול יופי מסביר שההבל שמדובר בו כאן הוא הנפל: "ובחושך ילך" - שמן ההיריון לא ראה אור יום; נפל, ומיד הולך בחושך. ואם תאמר, שמא שרד פרק זמן כלשהו ומת בתוך שלושים יום, שגם זה נקרא נפל - על כך אומר לך הכתוב שאפילו השם שקראו לו בברית אינו נשאר, שהרי שמו נשכח ואינו רגיל על שפתי הבריות. "ובחושך שמו יכוסה". ספר הישר אומר שמשום כך נקרא בנו של אדם הראשון הבל, לפי שבהבל בא ובהבל נלקח - שסיים ימיו כנפל.
העטרת שמואל מבאר: האדם בא לעולם בשביל שלושה דברים - לחיות בעולם הזה, לזכות לחיי העולם הבא, ולהשאיר אחריו שם טוב, שיבוא בשם טוב וייפטר בשם טוב מן העולם. וכאן חסרים לו כל שלושת העולמות: "בהבל בא" - ביאתו לעולם הזה בהבל; "ובחושך ילך" - אף לעולם הבא הולך בהבל; "ובחושך שמו יכוסה" - שהנפל לא עשה דבר טוב בחייו וממילא אינו זוכה לשם טוב לאחר מותו; מה יש להספיד בנפל? ובכל זאת אנו אומרים שהנפל טוב מאותו עשיר שהאריך ימים והשקיע את כל עצמותו בענייני העולם הזה. טוב הנפל שמעיקרא לא חווה את ענייני העולם הזה, שהרי לפחות עבירות לא עשה - ואילו אותו אדם, ברדיפתו אחר הממון ודאי נכשל לא פעם אף באיסורים חמורים.
גַּם־שֶׁמֶשׁ לֹא־רָאָה וְלֹא יָדָע נַחַת לָזֶה מִזֶּה׃
אמר רבי פנחס משל נפלא: שני בני אדם היו בספינה. כיוון שהגיעו לנמל, הודיעו להם שהספינה מפליגה למחרת, ומי שרוצה יכול לרדת אל העיר ולחזור בשעה פלונית - כך היה מקובל בזמנם. ירד אחד מהם למדינה, וראה כמה מאכל וכמה משתה, אנשים אוכלים ושותים, ועבר בשוק שבו כל המזון. כיוון שחזר אמר לחברו: מדוע לא עלית למדינה? אמר לו חברו: ואתה שעלית, מה הועיל לך? ומה ראית שם? אמר לו: הרבה מאכל והרבה משתה. אמר לו: ונהנית מזה כלום? אכלת? קנית? לקחת? אמר לו: לא. אמר לו: אני שלא עליתי - נוח לי הרבה יותר ממך. וזהו "נחת לזה מזה": הנחת היא לאותו אחד שלא עלה, והוא בחינת הנפל שלא בא ולא יצא.
וזה כעין בחינת השועל שראינו לעיל, שהיה צריך לצום עד שנכנס לכרם, ושם נהנה ואכל, ולבסוף נצרך לצום שוב כדי לצאת ממנו. אם הגעת לכאן ולא לקחת מכאן מאומה - טוב היה שלא היית מגיע כלל. שהכלל הוא שצער הפספוס גדול הרבה יותר מצערו של מי שמעיקרא לא הגיע לכך. דוגמה: שני עניים; לאחד מהם היה כרטיס לוטו זוכה, אלא שכשהגיע לפדות את הפרס התברר שאיחר ביום אחד והפסיד. מי מצבו טוב יותר - זה שלא היה לו כרטיס מעולם, או זה שהיה לו והפסיד? ודאי זה שלא היה לו מעולם, והוא בחינת הנפל, שלפחות לא חווה שבר וכאב וצער. מי שנכנס ואינו מביא עמו מאומה, עדיף היה שלא ייכנס כלל, ולכן "נחת לזה מזה".
האבן עזרא מסביר: "גם שמש לא ראה" - הנפל לא ראה את העולם ולא ידע מאומה, ולפחות הייתה לו נחת, שלא עמל בדברי העולם ולא התאמץ להשיג. ואילו בעל העושר עמל כל ימיו, התייגע ולא הייתה לו מנוחה, ובסופו של דבר איבד את הנצח - כבר עדיף הנפל. והאמרי שפר מבאר "נחת לזה מזה": זה גווע במנוחה וזה גווע בעוצר ויגון. אותו עשיר שטבע בים או שנהרג בידי ליסטים במדבר לא גווע במנוחה וגם קבורה לא הייתה לו, ואילו הנפל גווע במנוחה וזכה לקבורה.
וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וְטוֹבָה לֹא רָאָה הֲלֹא אֶל־מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הוֹלֵךְ׃
ואם תאמר: הרי במשך ימי חייו פעל אותו אדם פעולות רבות והשיג הישגים, כיצד אתה נותן יתרון לנפל על פני מי שחי ופעל? על כך משיב שלמה מיד. רש"י מפרש "אלף שנים פעמיים" - אלפיים שנה. ואיזה יתרון יש לו כאשר טובה לא ראה, לא ראה שום טוב בימיו, וסופו לשוב אל העפר ככל העניים? מה הרווחת בעשירותך? הותרת אותה אחריך, ולא צמחה ממנה טובה - לא טובת העולם הזה ולא טובת העולם הבא.
האמרי שפר עומד על הדיוק: למה לומר "אלף שנים פעמיים" ולא אלפיים? אלא כשאדם מזדקן, כבר לעת זקנתו הוא כעבר ובטל מן העולם, וחייו אינם נקראים ממש חיים; פעמים רבות אין לו יתרון מן המת ואף מבקש מותו. לכן אמר "אלף שנים פעמיים": שלא תאמר מה יועילו לי עוד אלף ושמונה מאות שנה אם מגיל מאה ועשרים אני כבר כעבר ובטל - אלא תחיה אלף שנים, ואחר כך יחדשו אותך ותשוב לימי עלומיך ותתחיל לחיות מחדש עוד אלף שנים. ואף על פי כן, "וטובה לא ראה" - שלא עשה בהן מאומה לטובת חיי העולם הבא, שהוא העושר האמיתי. "הלא אל מקום אחד הכל הולך" - מה הרווחת ביחס לנפל? גם אתה וגם הנפל לא עשיתם מאומה. אדרבה, לך יש עוגמת נפש גדולה יותר: הנפל לא יכול היה לעשות, ואתה יכולת; הכרטיס הזוכה היה בידך ולא הלכת לפדותו.
כׇּל־עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם־הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא׃
המדרש אומר: כל מה שאדם עמל במצוות ומעשים טובים - דיו להבל שיוצא מפיו. כלומר, אם אדם בא לקדוש ברוך הוא ואומר: ריבונו של עולם, מגיע לי, יש לי זכויות, אתה יודע כמה מצוות קיימתי? - משיבים לו: כל עמלך עוד לא הצדיק את הנשימה שנתתי לך. זהו "כל עמל האדם לפיהו", להבל היוצא מפיו.
רבי יוסי ברבי חנינא בשם רבי יוחנן אומר על "וגם הנפש לא תמלא": אפילו הוצאת הנפש אינה ממלאת את הגומה. והתחבטתי בלשון זו, וראיתי בספר יפה ענף שמסביר שכל עבירה עושה כביכול גומה בנפש האדם, פחת ונזק. ואף שיציאת הנפש יש בה כוח כפרה, אומר המדרש שאין די בצער יציאת הנפש כדי למלא את הגומה, את החיסרון שעשו העבירות בימי חייו.
עוד אומר המדרש: שלושה אינם מחזיקים טובה לבעליהן, ואלו הן: הנפש, והארץ, והאישה. הנפש - שנאמר "וגם הנפש לא תמלא"; כמה שנותנים לה אינה אומרת די, תמיד רוצה עוד. ולמה? לפי שהיא מן העליונים. מה אתה מנסה לתת לנפש? הנאות מגושמות. עם הנפש לא מדברים בסטייקים וגלידה, ולכן לא תימלא; זה כמו לשים מים במקום דלק - המכונית לא תיסע. הנפש מחפשת דברים אחרים. הארץ - "ארץ לא שבעה מים"; כמה שתשקה אותה תמיד תשתה עוד. והאישה - "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אוון", שרוצה לאכול עוד ועוד, ועניין זה ביטוי לזנות כמו שחז"ל דורשים. הרי לך שאין שובע תמידי.
הפסיקתא זוטרתא מביאה בשם רבי שמואל בר אמי: כל מה שאדם מסגל מצוות ומעשים טובים - לפיהו, ולא לפי בנו ולא לפי בתו. וצריך אדם להבין: כל מה שראינו לעיל - עושר, כבוד ונכסים - אינו לפיהו. גם אם תיהנה מזה מעט כאן, בסופו של דבר זה לפי בנך ולפי בתך, אלה שתשאיר אחריך הם שייהנו. אבל עמל האדם בתורה ובמצוות - הוא לפיהו שלו; זה הדבר היחיד שהוא באמת לפה שלך, וממנו תאכל נצח נצחים. "וגם הנפש לא תמלא" - לפי שהנפש יודעת שכל מה שהיא יגעה, לעצמה היא יגעה, ולכן לעולם אינה שבעה מן המצוות ומן המעשים הטובים.
והמשל פשוט: אומרים לאדם, יש כאן יהלומים, שב ואסוף. הוא אוסף ואוסף, ואומרים לו די, כבר אספת, שגם אחרים יאספו - והוא משיב: איפה יש עוד? חכו, אני מביא שקים, מביא שופל, טרקטור לא מספיק, אביא די-9 - העיקר לאסוף הכול. מי שיחשוב כך בענייני תורה ומצוות, יקוים בו "אוהב מצוות לא ישבע מצוות", כשם ש"אוהב כסף לא ישבע כסף". וכבר דיברנו על כך בכמה הזדמנויות בשיחות על הפרשיות: אהרן הכהן ראה את הנשיאים מקריבים וחלשה דעתו, שלא היה לו חלק עמם. ולכאורה, אהרן, וכי זה מה שחסר לך? הרי כל הקורבנות שלך, אתה מקריב הכול, וכהן גדול נכנס ומקריב מתי שירצה והוא בראש - ומה אתה אומר, למה הם קיבלו קורבן שאני לא קיבלתי? וכי צרה עין שלך בהם? ודאי שלא. אלא שאילו היינו אומרים לעשיר: כבר השגת מספיק ממון, נוח לך - איזה עשיר היה מקשיב לנו? כך אהרן: אוהב מצוות ואינו שבע מצוות, ולעולם לא מספיק לו. כשם שאתה מבין בענייני ממון, הבן גם בענייני רוחניות. הנפש לא תימלא, שהיא תמיד שואפת לעוד מצווה, לעוד מעשה טוב, לעוד זכות.
קראתי על הרב שטיינמן, שתמיד היה שואל את בני ביתו: איזה זיכוי הרבים יש היום? הוא ראה בזיכוי הרבים מעלה עצומה, ומסר שיעורים ממש עד ימיו האחרונים, וסדרות שיעורים היו לו בביתו. גם כשהיה תשוש וזקן היה נוסע למקומות מרוחקים ולטיסות בחוץ לארץ. אדם במצב כזה, היית אומר לו: שב בבית, נוח, למד לעצמך - ולא. היה הולך, כי יש בזה זיכוי הרבים. פעם סיפרו לו על אחד שנכנס לישיבה בעקבות דבריו לפני שנים רבות באחד המסעות, ואמר: אם על אחד הצלחנו להשפיע - כל המסע היה כדאי; מסע שלם של חיזוק קהילות. מי שאוהב מצוות לעולם אינו שבע מצוות, ותמיד מחפש איזו עוד זכות יש היום ומה עוד אפשר לעשות כעת.
רש"י מסביר: "כל עמל האדם לפיהו" - בשביל פיהו, שיהנה ויאכל בעולם הזה ובעולם הבא. הנפל אין לו בעולם הזה כלום, ואילו לאדם יש גם עולם הזה - ואף על פי כן "וגם הנפש לא תמלא", שאפילו את תאוותו אינו ממלא בהנאה מועטת. ועוד ביאור ברש"י: "וגם הנפש לא תמלא" - לעולם הבא; הנפל לא עשה מעשים טובים בחייו, ולכן נפשו לא תימלא לעולם הבא, שהרי כדי להגיע לעולם הבא צריך זכויות.
וכאן הדבר נוגע לנו כולנו. כתוב על רבי שבכה ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת. מתי? כשראה את רבי אלעזר בן דורדיא שיצאה נשמתו בבכייה לאחר שעשה תשובה. ולכאורה תמוה: וכי כואב לרבי שההוא קנה עולמו בשעה אחת? וכי מקנא הוא בו? אלא רבי בכה מטעם אחר: טוב, קנה עולמו, הרי הוא נכנס לגן עדן - אבל מה יש לו שם? מצוות לא עשה, כל ימיו לא עשה מצוות, ונמצא שהוא מגיע ערטילאי, בלא לבוש. על כך בכה רבי: קנית בשעה אחת, מחלו לך על העבירות, אבל באת בלי מצוות - ובלי מצוות מה תעשה שם? וזה מה שאומר לנו הכתוב: הנפש לא תימלא לעולם הבא, כיוון שלא עשה מעשים טובים בחייו; שם כבר אי אפשר למלא אותה, מאוחר מדי. רק כאן בעולם הזה יכולת למלא אותה - עוד שיעור, עוד מצווה, עוד חסד, עוד מילה טובה - וכאן בעולם הזה אתה קונה את חיי העולם הבא.
המלבי"ם מסביר שלאחר שהביא שלמה הוכחות שכל חמודות תבל הבל הם, הוא בא עתה לתאר את מציאותו של האדם קם בעולם: "כל עמל האדם לפיהו" - כל עמלו הוא מייחד רק לפה, בכל לבבו ובכל נפשו. וגם כאשר הוא גוזל רגעים בודדים מזמן המסחר והעסקים לעבודת בוראו ומקיים איזו מצווה, הוא עושה אותה מצוות אנשים מלומדה: דחוף לו, מיד אחרי התפילה יש לו פגישה, מניח תפילין במהירות, מגיע ב"קיבע סוס פרעה" ויוצא ב"ותשאני רוח"; תפילה לשליש ולרביע, ומיד נמלט. וגם כשהוא עומד בתפילה הוא נותן לקדוש ברוך הוא מילים ותיבות מתות וחרבות, כי ראשו עסוק בעסקים: צריך להתקשר לפלוני, ומה עם המשלוח שאמור להגיע מחוץ לארץ, ולא דיברתי עם הנמל. אתה עומד ומדבר עם ריבונו של עולם, וראשך אינו נמצא שם. נמצאו כל מפגשיו עם הקדוש ברוך הוא חפוזים וקצרים ולא ממצים, והוא מחפש כיצד להיפטר מהם.
ועם כל זה - "וגם הנפש לא תמלא". לא רק שנפשו ריקה ועייפה והוא אינו נותן לה את מזונה, שהוא תורה ומצוות ומעשים טובים, אלא גם תשוקתו החומרית אינה מתמלאת, שהרי כל ענייניו לשאוף לעוד ממון ועוד הישגיות, ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. נמצא שנשארו ריקות הן נפשו המגושמת - יש לו מנה ורוצה מאתיים, והן נפשו הרוחנית - שאינו מקיים מצוות ואינו מקדיש זמן לעסק התורה כראוי. יוצא שנשאר ריק מזה ומזה. ולפי האמרי שפר "כל עמל האדם לפיהו" הכוונה לדברי אכילה, לפרנסה: האדם ייגע כל זמנו בענייני פרנסה, ובסופו נפשו נשארת ריקה, ובעניינים רוחניים ודאי אינו נותן לנפשו את הראוי לה - ונמצא שלא הרוויח מאומה.
הזוהר הקדוש בפרשת שמיני אומר: "כל עמל האדם לפיהו" - כל הדין וכל מה שהוא סובל בעולם ההוא הוא משום פיו שלא שמר אותו וטימא את נפשו. נוראות! כל הדין והסבל שיש לאדם בעולם האמת - בגלל הפה, בגלל שטימאת את פיך בלשון הרע, ברכילות, בשקר ובחנופה.
סיפרנו פעם את המעשה עם רבי חיים ברלין, שרבי איצל'ה בלאזר ביקש ממנו שלא יספידוהו. לאחר פטירתו בא אליו בחלום להודות לו על שלא הספידוהו, ושאלו רבי חיים: מה נעשה בדינך בשמיים? אמר לו: דין שמיים קשה מאוד, ובעיקר יש תביעה על חטאי הלשון - לשון הרע ורכילות וכיוצא בזה. ועוד אמר לו שבשמיים מקפידים מאוד על ברכות, כיצד אדם מוציא ברכה מפיו. ודבר שלישי אמר לו: אבל דע לך שעל בני תורה, על אנשים העוסקים בתורה, יש הרבה מליצי יושר.
וזהו שאומר הזוהר על "וגם הנפש לא תמלא" - שכביכול לא יושלם דינה לעולם; הדין כה ארוך וקשה עד שאין הנפש מספיקה לשלם את החשבון על כל מה שעשתה. ובאמת מי שמתבונן בענייני שמירת הלשון רואה שהפגומים בזה הם ללא גבול, שהרי הלשון היא הדבר המתגלגל ביותר שיש לאדם: כל מצווה אחרת מצריכה מאמץ של ידיים ורגליים, וכאן די בדיבור בלבד, ויש רגילים בלשון הרע רחמנא ליצלן.
ולפי רבנו בחיי יש בביטוי "לפיהו" משמעות נוספת: שאת כל מצוותיך אתה מעביר בפיך לאדם שעליו דיברת לשון הרע. וכפי שאמר המלאך המגיד לרבי יוסף קארו בעל הבית יוסף, שהדבר אמת וכך הוא בשמיים. נמצא שכל עמל האדם, כל מה שעמל והתייגע בקיום מצוות, הכול מוציא הוא בפיו - דיברת לשון הרע על מישהו, העברת לו את מצוותיך. ולפי הזוהר "עמל" הוא לשון סבל: כל סבל האדם למעלה בגלל פיהו, בגלל הדיבורים הפגומים.
ועוד אומר הזוהר: "וגם הנפש לא תמלא" - לא תושלם ולא תעלה למקומה, משום שנטמאה ונדבקה בצד האחר, בסטרא אחרא. וזהו "כל עמל האדם לפיהו": מה שאדם סיגל מצוות ומעשים טובים אינו מספיק כנגד ההבל של לשון הרע היוצא מפיו; לשון הרע מוחקת ומבטלת את זכויות הדיבורים הטובים ואת המעשים הטובים. אלא שצריך לדעת מה שאומר רבי חיים קנייבסקי, שאין הכוונה להכול: ראשית, זה מוחק ממצוותיו ולא את כולן; ושנית, מדובר במי שרגיל בלשון הרע, ולא באדם שנכשל פעם אחת באקראי ודיבר. מי שרגיל בלשון הרע - הוא זה שמעביר מצוותיו לזולתו. הבאנו בזה כמה דיוקים, ומי שירצה ישמע בשיעורים שלנו על הלכות שמירת הלשון.
שלמה המלך מעמיד לפנינו השוואה חריפה: העשיר שהוליד מאה, האריך ימים ומילא את כל ימיו בתענוגות, ובכל זאת נפשו לא שבעה ואף קבורה לא הייתה לו - גרוע מן הנפל. קין מול הבל, המן, אחאב - כולם מלמדים שהרווח המיידי הוא דמיון, ושהסוף מוכיח מי באמת הרוויח: מהבל יצא שורש הקדושה, משת ועד משה רבנו. הנפל לפחות לא חווה את צער הפספוס, ואילו מי שהיה בידו הכרטיס הזוכה ולא פדה אותו - צערו כפול. "כל עמל האדם לפיהו": העושר והנכסים אינם לפיך אלא לפי בנך ובתך, ורק התורה והמצוות הן שיהיו לפיך לנצח. ומנגד, הפה עצמו עלול להיות סיבת כל הדין והסבל, בלשון הרע המעבירה את מצוות האדם לזולתו. לכן הנפש לעולם אינה שבעה: מי שאוהב מצוות לא ישבע מצוות, ובעולם הזה בלבד אפשר למלא אותה - עוד שיעור, עוד מצווה, עוד חסד, עוד מילה טובה.