פרק ו' בקהלת פותח בתיאור של "רעה" - לא רעה נדירה, אלא רעה מצויה ורווחת בקרב בני האדם. עיקר הפרק, ובוודאי חלקו הראשון, עוסק בענייני עשירות: באדם שהקדוש ברוך הוא זיכה אותו בממון, ובכל זאת אינו יודע להשתמש בו למטרה שלשמה ניתן לו. נלך על סדר הפסוקים ונראה את דברי המדרש, רש"י, האלשיך, האמרי שפר והתרגום יונתן.
יֵשׁ רָעָה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְרַבָּה הִיא עַל־הָאָדָם׃
המדרש דורש: "יש רעה אשר ראיתי תחת השמש" - זו מחשבתן של רמאים ברמאותן. כלומר כל מיני התחכומים והקומבינות שהרמאים ממציאים, והמדרש מונה דוגמאות: המערב מים ביין, מי בלקי בשמן, חלב חמור בקטף, כומוס במור, סיקרא בציר, כוסבר בפלפלין, עלי גפנים בפליון, וקנה מאזניים ארוך מצד זה וקצר מצד זה.
נבאר את הדוגמאות. המערב מים ביין - מוכר לך כמות גדולה יותר של "יין", אך למעשה מוכר לך מים במחיר של יין. מי בלקי בשמן - חומר שומני שהיה דומה לשמן ונקרא "מי בלקי"; מים אי אפשר לערב בשמן שהרי השמן יצוף מיד, ולכן היו מערבים חומר אחר שנבלע בו. חלב חמור בקטף וכומוס במור - מיני בשמים שעורבבו זה בזה. סיקרא בציר - סיקרא הוא צבע אדום, דומה בגוונו לציר הדגים, והיו מערבים אותו בציר. כוסבר בפלפלין - מערבים כוסבר הזול בפלפלין היבשים היקרים. עלי גפנים בפליון - היו מערבים עלי גפנים בעלים יקרים יותר, כדי להגדיל את הרווחים.
"קנה מאזניים ארוך מצד זה וקצר מצד אחר" - זו הונאה מסוג אחר. כשקנה המאזניים ארוך יותר מצד אחד וקצר מצד שני, נוצר הפרש: ככל שהצד ארוך יותר, לחיצה קטנה מספיקה כדי להורידו, וככל שהצד קצר יותר, צריך משקל גדול יותר כדי להרים את הקנה. הרמאי מניח את סחורת הלקוח בצד הקנה הארוך, וכך הלקוח מקבל פחות מן המגיע לו, בעוד הוא רואה מן הצד השני משקולת של קילו ומשוכנע שקיבל קילו - ואינו שם לב שהקנה ארוך מעט יותר מצד אחד.
הגמרא מביאה דוגמה נוספת לתחכום שהיה בזמנם: היו עושים קנה מאזניים חלול, ובתוכו הניחו ג'ולת ברזל - נניח ששוקלת מאה גרם. באמצע הקנה הייתה מגרעת קטנה, והג'ולה נחה בתוכה בלי שאיש יראה. כאשר המוכר שם את הסחורה בצד ימין, היה נותן מכה קלה על הקנה והג'ולה מתגלגלת לצד ימין ומכבידה שם; וכך המשקל נראה קילו בשעה שיש שם רק תשע מאות גרם. לאחר מכן, כשהסיר את הסחורה, היה מיישר את הקנה והג'ולה חוזרת לבסיסה שבאמצע - שאם הייתה נשארת קבוע בצד ימין היו עולים על הרמאות - וכך המאזניים נראים מאוזנים לחלוטין.
על דברים אלה אמר רבי מאיר: "אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר". אוי לי אם אומר - שמא אני נותן בכך רעיונות לרמאים, שיאמרו: על זה לא חשבנו. ואוי לי אם לא אומר - שמא יאמרו הרמאים אין תלמידי חכמים בקיאים במעשה ידינו, וימשיכו ברמאותם. יש צד יתרון לכאן וצד יתרון לכאן. על כל אלה נאמר: "יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם".
היום אולי אין תחכומים מסוג זה, אך הסגנון רק השתנה. במקום לערב חומר זר בסחורה - ולא שאין כאלה דברים, אך בדרך כלל פחות מסתכנים בזה - פשוט מקטינים את האריזה בלי לדווח. אתה קונה "קילו" של אבקת כביסה, המחיר לא השתנה, אבל במקום קילו יש כאן תשע מאות ושלושים גרם. ובדרך כלל נוקבים בכמויות שקשה להשוותן למוצרים אחרים. לכן נדרשת הממשלה לתקנות: שאם האריזה הוקטנה יש לציין לתקופה מסוימת "אריזה מוקטנת", ושיירשם המחיר לכל מאה גרם - כדי שלא תצטרך תואר במתמטיקה כדי להשוות בין מוצרים. כל זה בגלל הרמאים למיניהם - רעה אשר ראיתי תחת השמש, ורבה היא על האדם.
מהי "רבה היא על האדם"? רש"י מבאר: בהרבה בני אדם היא נוהגת. כלומר אין זו רעה נדירה אלא רעה מצויה.
האלשיך מסביר שהפרק עוסק בעשירות - עשירות של זכות, שהשם זיכה את האדם להיות עשיר. אלא שבמקום להשתמש בכסף למטרה שלשמה יועד, לפרנס עניים ולעשות צדקה, הוא עושה בו שימוש אחר. שהרי הקדוש ברוך הוא נותן לעשיר עושר גדול כדי שייתן לעני את חלקו, ובזה יזכה העשיר בחיי העולם הבא; שכן ממונו בעצם ממונו של העני הוא. "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" - אומר אור החיים הקדוש: מה ששייך לעני, "עמך" - אצלך הפקדתי אותו.
אומר האלשיך: הם אינם עושים כן, אלא כל מגמתם להעשיר את בניהם אחריהם ולהשאיר להם נכסים רבים, וצדקה אינם עושים. והדבר דומה לאדם הממית את עצמו ברעב כדי להאכיל איש זר: אילו היית נותן מן הכסף הזה לצדקה, היית מאכיל את עצמך לנצח נצחים, "והלך לפניך צדקך"; אבל אתה משאיר את הכול לבניך אחריך - נמצא שאתה מרעיב את עצמך כדי לתת לזולתך. וזהו שאמר שלמה המלך עצמו: "אל תיגע להעשיר". וזה מה שאמר מונבז: אבותיי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי - כלומר עשיתי בממון צדקה; אבותיי שמרו את הכסף עבור מישהו אחר.
וזהו דיוק הלשון: "יש רעה אשר ראיתי תחת השמש". מה שלמעלה מן השמש הוא טובה - אם נביט במה שהשם נתן לו, לא רע נתן לו אלא טוב, ממון שיעשה בו צדקה. הבעיה מתחילה "תחת השמש": מה עשית כאן למטה עם הכסף שניתן לך? שם הרעה. ועל זה: רעה שהיא רבה על האדם, שאצל רבים מבני האדם היא נוהגת.
כבר הבאנו את דברי בעל הפלא יועץ, שאדם הכותב צוואה, אם יש לו שבעה בנים - יחלק לשמונה (בהנחה שאין בכור). ומדוע לשמונה? יאמר להם: גם לי מגיע לפחות כחלק פשוט מכם. מה תעשה עם הכסף, תיקח אותו לקבר? יש ישיבות, יש כוללים, יש מדרשת בית אליהו, יש די מקומות לתת בהם, והלך לפניך צדקך. אם איני לוקח הכול לעצמי, לפחות אקח חלק שווה כבן בין הבנים - והחלק הזה הוא שיעמוד לי לזכות לחיי העולם הבא.
האמרי שפר מבאר שכאן בא שלמה להראות שעמל האדם והעושר הבל הם, ואומר: בוא וראה, שני מיני עשירים ישנם. יש עשירים שעושרם לנזק - שודדים ועריצים באים וגוזלים אותם. ויש עשירים שעושרם להפסד בגלל טעויותיהם שלהם, טעויות כלכליות, ובסופו של דבר לא יצא לו מן העושר אלא מפח נפש וכאב לב. וזהו "יש רעה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם" - ובאיזו דוגמה? בפסוק הבא.
אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן־לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּה וְלֹא־יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכְלֶנּוּ זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא׃
"ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה" - כל מה שהוא רוצה וכל מה שהוא שואף, יכול לקנות לעצמו ולקחת לעצמו. "ולא ישליטנו האלוקים לאכול ממנו" - מהי אכילה זו? הפסיקתא זוטרתא מבאר: הכוונה לעשות מזה צדקה. שאילו היה עושה מזה צדקה, היה הוא אוכל ממנו והיה נהנה מזה לנצח נצחים; אבל "לא ישליטנו" - אין הוא מסוגל לתת צדקה.
סיפרנו פעם על אותו עשיר שבא אל החפץ חיים וביקש שיברכהו בעשירות, והבטיח לתת צדקה. בירכו הרב, וכעבור שנתיים חזר ואמר: הברכה ברוך השם התקיימה, אבל איני יכול לתת. איני מסוגל לפתוח את היד, את הכיס ואת הלב. אמר לו החפץ חיים: אחי, מה חשבת? שייתנו לך כסף של עשיר וישאירו לך יצר הרע של עני? קיבלת כסף של עשיר - קיבלת גם יצר הרע של עשיר. ומהו יצר הרע של העשיר? לקפוץ את ידו, את לבו ואת כיסו ולא לתת. זה ניסיונו, שהרי הוא קיבל ממון.
וזהו שאמר: ייתן לו האלוקים עושר ונכסים וכבוד, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה - אבל לא ישליטנו האלוקים לאכול ממנו לנצח נצחים, כי אינו עושה עם ממונו מאומה ואינו מעניקו לעניים שלשמם בעצם ניתן לו. ומי יאכל אותו בסוף? "כי איש נוכרי יאכלנו" - אדם זר שהנכסים ייפלו לידיו, והאדם ההוא לא יקנה בהם חיי נצח. "זה הבל וחולי רע הוא" - אנשים אינם שמים אל לבם, אבל זו מחלה רעה שקשה לצאת ממנה.
רש"י מבאר שלפי פשוטו "עושר ונכסים" כמשמעו: הקדוש ברוך הוא נתן לאדם עושר ונכסים, "ולא ישליטנו אלוקים לאכול ממנו" - שלא נתן לו את האפשרות להיות שמח בחלקו. אין לו קורת רוח בעושרו. ממון יש לו, אך אינו נהנה ממנו. במה זה בא לידי ביטוי? שהוא שואף כל העת להגדיל את ממונו ומחפש תמיד כיצד לעשות עוד. אילו הייתה לו קורת רוח, היה אומר: הנה ברוך השם יש לי, ולמה לי להתייגע? "אל תיגע להעשיר" - כבר יש לי די לכל ימיי ולבניי אחריי. אבל הוא ממשיך ומתייגע, וכלשון חבקוק: "והוא ימות ולא ישבע" - אף כשימות וייפטר מן העולם עדיין לא יהיה שבע.
עוד מביא רש"י מן המדרש ש"לא ישליטנו" מוסב על העתיד: הואיל ולא נטל אותו ממון לצדקה, גם לעתיד לבוא לא ישליטנו לאכול ממנה - נמצא שאף נצח לא קנה בממון זה.
רש"י מביא מדרש נוסף, שהפסוק מדבר בדברי תורה: "עושר ונכסים וכבוד" - יש לו מקרא, יש לו משנה, יש לו אגדה. "ולא ישליטנו האלוקים לאכול ממנו" - שלא זכה לגמרא. שהרי מה שמבאר את התורה, את המשנה ואת האגדה - הגמרא היא. ומי שלא למד גמרא, הגיע אמנם אל המקורות אך אינו יכול להוציא מהם הלכה למעשה, ואף עלול להגיע לשיבושים גדולים מאוד.
פעם נכנס אדם למקשת אבטיחים והתחיל לאסוף אבטיחים ולמלא את מכוניתו. שאלוהו: מה אתה עושה? אמר להם: מותר, זה פסוק מפורש - "כי תבוא בכרם רעך... וקטפת מלילות בידך ואל כליך לא תיתן". אמנם הוא כבר שם בכלי, במכונית, וזה ודאי אסור - אבל וכי לאכול שם מותר? רק קראי יחשוב כדבר הזה, שהרי חז"ל אומרים בפועל הכתוב מדבר: בעל הבית אינו יכול לחסום את הפועל מלאכול, ואף זה לא תמיד, אלא תלוי באיזו מלאכה הוא עוסק. אבל ודאי אין מדובר באדם שנכנס לכרם רעהו ויושב ואוכל. כתוב, נכון - אבל צריך להבין מה כתוב.
וכן בהלכות נידה: "וטמאה שבעת ימים" - זכר שבוע, נקבה שבועיים, הרי פסוק מפורש. אבל מה ההלכה כשרואה טיפת דם? בנות ישראל החמירו על עצמן להיות יושבות שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל. יאמר האומר: בתורה כתוב שדין נידה הוא שבעה ימים וטובלת, בלי הפסק טהרה ובלי שבעה נקיים. נכון, אלא שהגמרא אומרת שהיום כולן בחשש זיבה - ומי שגמרא לא למד וקורא פסוקים בלבד, מגיע לשיבושים חמורים מאוד.
לכן "לא ישליטנו האלוקים לאכול ממנו" - אין הוא יכול להוציא ממה שלמד הלכה למעשה, ואין ממנו הנאה בשום דבר הלכה. "אלא איש נוכרי יאכלנו" - אדם אחר, שאת הגמרא למד, הוא זה שייהנה ממה שלמד. ו"נוכרי" פירושו נוכרי ביחס אליו, אדם זר וחיצוני לו.
האמרי שפר מסביר את "איש נוכרי יאכלנו": ייפלו עליו שודדים ויבוזו את כל יגיעו - האדם טורח והכול נופל ביד אחר; או שיֵרד מנכסיו וייאלץ למכור את רכושו ויישאר בעירום ובחוסר כל. נמצא שכל טרחתו ויגיעתו להעשיר - הבל וחולי רע הוא, ולא הביאה אותו אלא לצרה.
ועם כל זה יש מצב גרוע עוד יותר, שהאדם מביא את הרעה על עצמו. שכן במקרה שלנו אין להאשימו: שודדים שדדוהו, או שירד מנכסיו בעקבות עסקים שנפל בהם. "ולא יאשם החולה בגובהו על משכבו" - מה תובעים ממנו? הוא סחר כראוי, אלא שיש עולה ויש יורד, והוא נפל. המקרה החמור יותר יבוא בפסוק הבא.
לפני כן נזכיר את דברי התרגום יונתן - ורגילים להביא זאת בשם רבנו בחיי, אלא שהתרגום יונתן כבר קדמו והביא הסבר זה. מהו "איש נוכרי יאכלנו"? בעלה של אשתו. האדם ייפטר מן העולם, יבוא אדם זר ויישא את אשתו, וכל הנכסים ייפלו לידיו כפרי בשל; והוא עוד יאמר: כל הכבוד לבעלך עליו השלום, כמה עבד קשה, חזק וברוך. נמצא שאשתו תלך ותינשא לאדם זר, והוא שיאכל את ממונו.
ומהו "וחולי רע הוא"? אומר התרגום יונתן: אלו עוונותיו. הם שגרמו שאיש נוכרי יאכלנו. היה בו חולי - חולי העוונות - וזה מה שהביא לכך שאיש נוכרי יאכל את כל אשר עמל בו.