פתיחה
בחלק זה של הפרק ממשיך שלמה המלך בבירור גדול: מה באמת שווה הרדיפה אחר העושר, ומהו ה"טוב" האמיתי שהאדם צריך לבקש לעצמו בימיו הספורים. תחילה הוא מתאר את חייו של הרודף אחרי ההון - חושך, כעס, חולי וקצף; ואחר כך הוא מציג את החלופה: אכילה ושתייה בדרך ארץ, שמחה בחלק, וניצול הממון לחיי הנצח. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי המפרשים והמדרשים כפי שנלמדו בשיעור.
"גַּם כָּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל" - מחירה של הרדיפה
גַּם כָּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף׃ (טז)
"גם כל ימיו בחושך יאכל" - כאשר הוא טורח למצוא מזון לעצמו. "וכעס הרבה" - אומרת הפסיקתא: עובר עבירות ומכעיס את בוראו, ואז מחליאו ומקציפו, וזהו "וחליו וקצף". כלומר, כשאדם מקציף את בורא עולם, הדבר עצמו גורם לו לקצף בעצמו, כפי שנבאר מיד.
האמרי שפר מסביר שכאן ממשיך הכתוב בדיאלוג עם אותו אדם. אתה תאמר: הנה יש עשירים, יש אנשים מצליחים, ראה את חיי המסחר כמה מתפרנסים יפה. על כך משיב לו הכתוב: גם אם יארכו ימי המסחר ברוב עמל, המציאות היא שלעיתים העסקים קשים, והסוחר מתאונן וכואב את מצבו: כמה נדדתי, כמה טרחתי, כמה הסתובבתי והתייגעתי - ובסופו של דבר לא יצא לי מן העסקה הזאת כלום.
זהו הלקח: תמיד רואים את ההצלחות של העשיר, ואף אחד אינו רואה את האכזבות שהיו לו בדרך. לפעמים תוך כדי הדרך יש לו אכזבות ומשברים וכאב לב; לפעמים הוא בטוח שהוא הולך לעסקת חייו, ואינו יודע שדווקא ממנה הוא יצא חייב. יש אנשים שאומרים: כמה שנים עבדתי על הפרויקט הזה, את מי לא גייסתי, ואיזה הלוואות לקחתי - והכול קרס. היו מקרים כאלה. לכן אל תסתכל על העשיר במבט חד־צדדי שרואה רק את ההצלחה ואת הטוב; צריך לראות גם את "כל ימיו בחושך יאכל" - את הטרחה, היגיעה והעמל שהוא משקיע בכל אותם עסקים, ולפעמים אחרי כל הטרחה לא הרוויח מאומה. כך קורה לאנשים שעמלים בעולם הזה, ומי לא ייאנח ויתאונן בחייו?
"וכעס הרבה" - שכן בכל מקום תמצא כאלה שישימו לך רגליים, וכאלה שרוצים להרוויח כמוך ואולי יותר ממך, וכאלה שצרה עינם. כל ענייני המסחר מביאים הרבה כעס. וכמה חסרים מלשינים וכל מיני כאלה שיפנו לגורמים עוינים, למס הכנסה ולשאר מרעין בישין, ויגרמו לך נזקים וצרות.
"וְחָלְיוֹ וָקָצֶף" - החולי והקצף אחים תאומים
שימו לב למה שאומר כאן האמרי שפר: החולי והקצף הם אחים תאומים. הקצף מוליד מחלת לב. כבר הסברנו כמה וכמה פעמים שכאשר אדם כועס, הדבר יוצר לו בעיות לב. אנשים סובלים מבעיות לב, מלחץ דם, מאולקוס - כל "מחלות העולם המודרני" - וכולן באות מלחצים, מסטרס, מכעסים ומקצף.
אגב, אנשים מונגולואידים אינם סובלים מאף אחת ממחלות העולם המודרני. הם מתים בקיצור ימים מסיבות גנטיות, וזה לא קשור; אבל הלב שלהם בריא, אין להם אולקוס, אין להם לחץ דם, אין להם קריש דם במוח - כל הבעיות הנגרמות מלחץ אינן אצלם. מדוע? אין שכל, אין דאגות. כשאין דאגות, ממילא אין גם מחלות.
ולא זו בלבד: כאשר כבר יש לו מחלת לב ומתחילים החולאים - יגדל קצפו. יש כאן היזון חוזר: הקצף מוליד מחלות, המחלות מולידות רוגז וקצף, והקצף מוליד עוד מחלות - כדור שלג שרק הולך וגדל. ולכן הוא ממשיך ואומר: "הנה אשר ראיתי אני".
"טוֹב אֲשֶׁר יָפֶה לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת" - התכלית הנרצה
הִנֵּה אֲשֶׁר רָאִיתִי אָנִי טוֹב אֲשֶׁר יָפֶה לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי חַיָּו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים כִּי הוּא חֶלְקוֹ׃ (יז)
מהו טוב ויפה לאדם? "ראיתי אני" - מהו טוב לעצמו, וגם יפה. "יפה", מסביר האמרי שפר, פירושו נוסף על כך גם יפה בעיני הבריות: שאדם יאכל וישתה מעמלו. כלומר, מה שאתה עמל - יהיה לך לאכילה ולשתייה; אל תחשוב ואל תחפש כיצד לצבור הון, אלא שיראה טובה בעמלו, שיאכל טוב וישתה טוב ויישן טוב. במילים פשוטות: הקדוש ברוך הוא אינו רוצה אותך כאן מתייסר. אומנם יש דרגות של סיגופים, וזו מידת חסידות, אבל באופן הרגיל - שאדם יאכל וייהנה כאן מן העולם ויראה טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש - זו התכלית הנרצה.
תורה ומעשים טובים הם הטוב האמיתי, וכשאדם חי כך יש לו זמן לתורה ויש לו זמן למעשים טובים. וזהו "מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוקים" - ימיו של האדם ספורים, ויש תכלית שלשמה נברא, והוא צריך למלא אותה בתוך זמן קצוב. "כי הוא חלקו" - זהו החלק הטוב והאמיתי שנשאר לאדם לנצח: שימלא את מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוקים בצדקה, בחסד, בלימוד תורה ובמעשים טובים. בזה מילא את תפקידו.
אכילה "יפה" - דרך ארץ בשולחן
המכלול יופי מסביר, שבמה שכתוב "טוב אשר יפה לאכול ולשתות" יש רמז לכך שהאדם צריך לאכול ולשתות "טוב אשר יפה" - בצורה נאה ומכובדת: בבגדים נקיים, במפה נקייה, בשולחן מסודר. השולחן הרי הוא מזבח. לא כאותם אנשים שאוכלים כששולחנם מזוהם. ישבתי פעם באיזה מקום וראיתי אדם שרצה מעט חומוס ולא היה לו מקום בצלחת, אז פשוט שפך על המפה והתחיל לנגב מן המפה - וזה היה בפרהסיה, וכאילו הדבר הטבעי בעולם. יש אנשים שאוכלים עוף או כנפיים, ומכיוון שחסר להם מקום בצלחת הם מניחים על השולחן. "יהי שולחנם לפניהם לפח". אדם צריך לאכול בדרך ארץ, בצורה נכבדת וראויה.
וכאשר אדם אוכל כשולחנו מזוהם - אין רוח קדושה שורה שם, שנאמר "והיה מחניך קדוש". השולחן הוא כמזבח, והשראת השכינה על האדם היא כפי שולחנו: עד כמה אדם מתנהג בשולחנו, ועד כמה הוא זהיר במאכלו. לכן רמוז כאן שצריך לאכול ולשתות באופן יפה.
הזוהר הקדוש מביא שיש עשרה דברים שצריך לנהוג בסעודה. הראשון שבהם: לסדר את השולחן לכבוד הקדוש ברוך הוא. ועוד: צריך לאכול יפה - ביופי ולא ברעבתנות. יש אדם שכשהוא אוכל אתה חש כאילו האוכל עומד לברוח ממנו, ואינך מבין מה הבהילות והלחץ, והוא כשואב אבק, השם יצילנו. אכילה בדרך נכבדת פירושה שאין האדם להוט אחר האכילה, אלא נוהג כאילו גם אם ייקחו את האוכל לא יקפיד. כשאדם אוכל בבהילות - מושך מכאן, לוקח משם, "תעביר לי משם", "שים לי קצת מזה" - אתה רואה אדם עובד; זו אינה דרך ארץ של אכילה.
על גדולים מסופר, כמדומני על הסבא מסלבודקה, שלא היה מתכופף אל צלחת המרק כדי לאכול. הוא היה יושב זקוף, מרים את צלחת המרק עם הכף ומגיש אל פיו. וטעמו עמו: בהמה מתכופפת לאבוס. האדם הוא צלם אלוקים, וכצלם אלוקים - הגש את האוכל אליך, ואל תתכופף אל האוכל; יש בזה מן ההנהגה של התבהמות. איני מדבר על מי שהולך ברחוב עם שווארמה ונותן ביסים אימתניים, אלא אפילו על אנשים שאוכלים בביתם בצורה מסודרת - גם בהם יש גדרים כיצד יאכל האדם. לכן כתוב שלא יאכל יותר מכביצה ולא יאחז חתיכה גדולה בידו; רק בשבת הותר לבצוע חתיכה גדולה, אבל ביום יום לא. ועוד כמה פרטים והלכות נאמרו בזה.
אומנם לגבי מנת פלאפל, אף שיש שערערו ואמרו שאחיזת כמות גדולה בידו היא דרך רעבתנות, מובא בפוסקים שהיום זו נחשבת דרך אכילה. ועם כל זה, אנשים בעלי דרך ארץ לא ייקחו מנה שלמה; ייקחו חצי מנה, ולפעמים יחלקו גם אותה לחצי - כלומר לרבע - כדי לנהוג בדרך מכובדת יותר בשבתם אל השולחן.
ספר ארץ חמדה מביא שמה שכתוב כאן "טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה" הכוונה להביא תלמיד חכם על שולחנו שיאמר דברי תורה, ועל ידי זה יש לו "טוב" על השולחן - אין טוב אלא תורה, שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם".
"זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא" - העושר שנעשה כלי לחיי נצח
גַּם כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת חֶלְקוֹ וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא׃ (יח)
מהו "ולשאת את חלקו"? אומרת הפסיקתא זוטרתא: שיהיה לו לעולם הבא ארוחה מן הממון שיש לו בעולם הזה. נמצא שיש לו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא - הממון של העולם הזה משמש אותו לקניית חיי הנצח. נתן לו האלוקים את הממון הזה כדי "לשאת את חלקו ולשמוח בעמלו": בעולם הזה תשמח בעמלך, ובזה עצמו תישא את חלקך לעולם הבא, שיהיה לך מהממון קיום מצוות ומעשים טובים.
"זו מתת אלוקים היא" - אומר המדרש: המידה הזאת אינה נוהגת בכל בני האדם, אלא במי שירצה בו הקדוש ברוך הוא. מי שהשם רוצה בו - יש לו עושר ונכסים, והשם השליטו לאכול ממנו, ולא כמו שראינו שאחרים אוכלים את יגיעו וזרים נוטלים את עמלו; והוא נושא את חלקו ושמח בעמלו, שמח בעושרו, אינו מדוכא ממנו ואינו נתון תמיד בלחצים כפי שראינו. מי שזוכה לזה - זה רק מי שהשם רוצה בו, וזו מתנה מאת השם. אך בתנאי שהוא "נושא את חלקו" - שעדיין נושא עמו חלק לחיי העולם הבא.
אבל אם תאמר: הנה פלוני מרוצה, יש לו כאן כל טוב - מה בעצם קיבל? אדרבה, קיבלת עולמך בחייך. מסופר על מישהו שפגש רב והתחילו להתווכח בענייני עולם הזה ועולם הבא. אמר לו הלה: מה אתה מדבר? שאל אותו הרב: איפה העולם הזה שלך? אמר לו: מה, אין לי עולם הזה? והתחיל למנות: וילה כזאת, וולוו כזאת, בריכה כזאת. אמר לו הרב: עד עכשיו הראית לי את העולם הבא שלך - תגיד לי, מה יש לך כאן בעולם הזה? כל מה שהראית לי זה העולם הבא; נתנו לך אותו כאן בגרושים, הביאו לך אותו בפרוטות. הראית לי את העולם הבא - אבל איפה העולם הזה שלך?
ובאמת, איפה שלוות הנפש? איפה השמחה האמיתית ממה שאדם עושה? אדם שיושב ולומד תורה ושמח בתורה - יש לו עולם הזה, הוא נהנה כאן בעולם, יש לו שמחה שלמה. אבל מי שטרוד בפרנסתו וצריך לרוץ מהכא להתם, וכל הזמן בדאגות ובטרדות - האם יש לו עולם הזה? רק מי שהוגה בתורה יש לו את זה בשלמות, ואלה האנשים המאושרים בעולם. זהו העולם הזה האמיתי.
"נָתַן" מול "יִתֶּן" - דיוקו של החוות יאיר
ספר ארץ חמדה מביא בשם החוות יאיר על פרשת מטות: בפרק הבא אומר שלמה את האנטי־תזה לדברינו כאן. אצלנו: "גם כל האדם אשר נתן לו האלוקים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו, זו מתת אלוקים היא". ואילו שם (פרק ו פסוק ב): "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד, וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה, וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכְלֶנּוּ, זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא". והשאלה: מדוע אצלנו נאמר "נתן", בלשון עבר, ושם "יתן", בלשון עתיד?
והוא מסביר בצורה נפלאה: עשיר כזה שם את רוב ממונו בבית גנזיו, ולא הוא ולא אחרים נהנים ממנו, כפי שראינו לעיל, וכשהוא נפטר מוריש אותו לאחר. והסיבה שהוא ממשיך לצבור ממון היא שכל מה שיש לו עדיין מעט בעיניו; הוא תמיד נושא עיניו הלאה, אל ממון גדול יותר ואל רווחים עצומים יותר, ומתרעם תמיד על מידותיו של השם: הנה הייתה כאן עסקה שיכולתי להרוויח בה הרבה, למה חסמו אותי, למה לא נתנו לי.
מה שאין כן העשיר השמח בחלקו: כל מה שהשם נותן לו הוא חסד חינם בעיניו, ואדרבה הוא אומר - איני ראוי לזה, לפי מעשיי היה ראוי שייטלו ממני הכול, אלא שהשם ברוב רחמיו ריחם עליי ונתן לי; והרי יש אנשים טובים ממני שלא קיבלו, ודווקא לי נתן - סימן שהכול רחמים ממנו יתברך. לכן הוא מודה על כל מה שהשם נותן לו.
זהו שדייק שלמה בחכמתו: אצלנו, האדם שהשם השליטו לאכול ממנו - "אשר נתן לו האלוקים", בלשון עבר, שנראה לו שיש לו די והותר, והוא שמח בחלקו, ומה שהשם נתן לו - "זו מתת אלוקים", נפלא מאוד. אבל העשיר צר העין, שכל הזמן רוצה לאסוף עוד, ושלא השליטו האלוקים ליהנות ממנו - הוא אץ להעשיר תמיד, ולכן נאמר בו "אשר יתן לו האלוקים": כל דעתו נתונה לשאלה מה עוד ייתן לו, כמה עוד יוסיף לו; כל הזמן הוא בדרישות ובבקשות ומעוניין בעוד ועוד. יש לו, והוא תמיד מבקש עוד - ובסופו של דבר לא הוא ולא אחרים נהנים מזה, וזה חולי רע הוא.
אז האם העושר רע? תשובת האמרי שפר
האמרי שפר ממשיך בדיאלוג עם אותו אדם ששלמה מנסה לשכנעו שיפסיק לרדוף אחר העושר. יאמר האדם: הרי אתה מנסה לשכנע אותי בדבר ההפוך מכל התפיסה האנושית. עשיר זה לא טוב ועני זה כן טוב? התפיסה האנושית הפוכה: עשיר זה טוב, עני זה לא טוב. ומי שמע תהפוכות כאלה? הרי כולם שואפים אל העושר, וגם העשיר רוצה להישאר עשיר ואינו רוצה לרדת לעניות. כיצד אתה בא לשכנעני שהעניות היא הטובה והעשירות היא השלילית?
משיב לו: דע לך, אני יודע את דבריך ואת תפיסתך. ובוודאי שאדם שהשם נתן לו עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו בעולם הזה, וגם לשאת את חלקו לעולם הבא ולשמוח בעמלו - ודאי שזו מתת אלוקים, וודאי שעושר כזה טוב יותר מעוני, ואם ניתנה לו מתנה כזאת ודאי שלא יזניח אותה ולא יעזוב אותה. על זה לא דיברתי. דיברתי על כך שלא ישים האדם את מגמת חייו ואת מטרת שאיפת נפשו אל העושר, מפני שאנשים כאלה מועטים הם: כאלה שיש להם עושר ונכסים והשם השליטם לאכול מהם, ויש להם מזה גם חיי נצח, ואינם מאבדים את עולמם בגלל העושר - שבעקבותיו נמשך אדם אחר התאוות וההנאות, ואין לו שום מגבלות לעשות כל רשע וכל פשע, שהרי יש לו די כסף לכל חטא ועוון. אצל אלה המועטים העושר לא קלקל אלא אדרבה שיבח אותם והביא אותם לעבודת השם. אל תקשה לי אפוא "הנה יש גם כאלה" - נכון, יש; אבל מה הם הרוב? הרוב אינם בקטגוריה הזאת. לכן אני ממליץ לך לא לחפש את העושר, וטוב לך יותר לבחור, כפי שראינו לעיל, במלאכה שאף שהיא מפרכת וקשה - כעבודת השדה - היא נותנת לאדם רגיעה, מלבחור להעשיר על כל המינוסים שמנינו.
"כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו"
כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ׃ (יט)
אומר רש"י: אין אורך ימים כאן בעולם הזה - ימי חייו של האדם מעטים. ואם כן, למה יתאמץ כל כך ויטרח בענייני העולם הזה בדבר שאינו עומד לו לחיי העולם הבא? ואם יאסוף הון - שיהיה זה רק בשביל חיי הנצח.
"כי האלוקים מענה בשמחת ליבו" - הקדוש ברוך הוא הוא עדות קבועה לשמחת ליבו, והכוונה עד כמה אדם שמח לעשות טוב בחייו. "מענה" מלשון "לא תענה ברעך עד שקר", מלשון עדות: הקדוש ברוך הוא מעיד לאדם על שמחת ליבו, ועל פי מה? על פי עבודת האדם את השם. וכן המציאות: ככל שהאדם רחוק יותר מעבודת השם, כך אין לו שמחה. הסתכלו במציאות הנוראה של ימינו, שאנשים מפרנסים פסיכולוגים על ימין ועל שמאל. ואל תחשבו שהפסיכולוגים עצמם פטורים - הם עצמם בדקו ומצאו במחקרים שהם האנשים הכי נזקקים לפסיכולוגים; אנשים ששומעים כל הזמן על צרות של אחרים, בסופו של דבר גם הם עצמם נפגעים.
מתי יש לאדם שמחת לב? כשהוא עובד את השם: "ועבדת את השם אלוקיך מתוך שמחה", והקדוש ברוך הוא רוצה שאדם ישמח בעבודתו - "ושמחת שם לפני השם אלוקיך". כל שמחה אחרת היא הוללות, שמחה זמנית. אדם שמח ברכב החדש שלו - כמה זמן זה נמשך? כמה זמן יישבו הניילונים על הכיסאות? תמיד מה שקורה הוא שהוא מאבד טעם ומחפש את הדבר הבא: את המודל הבא, את הפירמה הבאה; הוא חייב להחליף אוטו, להחליף פלאפון, להחליף דירה, להחליף נכסים - תחלופה שאינה מסתיימת, ושמחה באמת אין לו. העניינים הגשמיים אינם נותנים שמחה אלא אושר רגעי. האושר האמיתי, והשם מעיד על כך, הוא רק כשאדם עובד את הקדוש ברוך הוא ועושה את מה שעליו לעשות בקרבת אלוקים. שהרי "באור פניך נתת לנו תורת חיים, אהבה וחסד, צדקה, רחמים, ברכה ושלום" - הכול רק באור פני השם. ואיך ייתכן שיהיה לאדם משהו מזה אם יתרחק מאור פני השם? אדרבה, הוא נמצא בעצבות, בחושך ובריחוק - והמציאות של הרחוב מוכיחה זאת.
אלקנה - "כי האלוקים מענה בשמחת ליבו"
אומר המדרש, ורש"י מביאו: על מי מדבר הפסוק? על אלקנה, שהיה מדריך את ישראל לעלות לשילה ברגלים, ובדרך שהיה מעלה אותם בשנה זו לא היה מעלה אותם בשנה אחרת. בזמנו לא הייתה התעוררות גדולה לעלות לרגל, ומי שעורר את העלייה לרגל היה אלקנה. כיצד? בכל רגל היה עולה בדרך אחרת, ובדרך היה פוגש אנשים ואומר להם: לאן? נלכה לבית השם, עולים לרגל להשתחוות לפני השם ולשמוח לפניו. וכל פעם אסף אנשים ממקום אחר, עד שיצר תהודה והעם התחיל לעלות לרגל.
לכן ייחס לו הכתוב "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ" - "האיש ההוא" לשון שבח. ורש"י מביא שהמדרש הזה מבוסס על סוף המקרא שלנו: "כי האלוקים מענה בשמחת ליבו" - זה אלקנה, שהשם העיד עליו והשיבו כנגד שמחת ליבו. ומהי שמחת ליבו? השמחה שהיה שמח ברגל. ובזכותה זכה לשמחה הגדולה: שנולד לו בן כשמואל הרמתי. אתה עוררת את העלייה לרגל ואת קרבת האלוקים - אתה תזכה לבן שיהיה הקרוב ביותר לאלוקים אחרי משה ואהרן, "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו". וקבע לו הקדוש ברוך הוא בכתובים והעיד עליו: "ועלה האיש ההוא מעירו".
שני פירושים ב"יזכור" - האמרי שפר
האמרי שפר מסביר שהמילה "יזכור" מוסבת על שני חלקי המאמר. ראשית: "כי לא הרבה יזכור את ימי חייו" - יזכור שימי חייו אינם רבים. ואם אדם חושב שהם רבים, זה רק מפני שהוא צעיר; כשאדם מתבגר מעט הוא רואה פתאום שהימים חולפים מהר והשנים רצות. ראיתי פעם מחקר בעניין זה: אצל צעירים, נאמר מגיל עשר עד עשרים, השנים חולפות לאט מאוד; ואילו אצל המבוגרים, בן ארבעים, חמישים, שישים - פתאום שוב ראש השנה, שוב אלול, הזמן טס. הצעירים חושבים שהכול עוד לפניהם, וכשמתבגרים מבינים שהזמן דוהר.
ועוד: גם אם ישיג האדם את מטרת חפצו שאליה הוא שואף - מי יודע כמה זמן יהיה לו ליהנות ממנה? ייתכן שתשיג את מטרת חפצך, וזה יהיה היום האחרון של חייך. הכרתי אדם שהשקיע מאוד בבניית וילה בראש העין, והייתי אצלו בבית, הוא הביא אותי לראות. הוא היה בא לשיעור שלנו באופן קבוע בפסגות, וילה יפה וגדולה, חדרים כאן ושם - והוא, מסכן, גם לא התחתן. כשהגעתי אליו הביתה הגעתי לבקרו, כי היה חולה במחלה, והוא תיאר לי בהתלהבות: עכשיו סיימתי, עכשיו באו והרכיבו את הארון הזה, כאן שמנו את זה. אחרי כחודש וחצי, השם ישמור, היינו בלווייתו, רחמנא ליצלן. הוא השקיע שם הון - זה היה בית ההורים, עם תוכניות ומריבות והסתכסכויות עם אחים ומה לא - ובסופו של דבר, מיד כשנכנס לבית, כבר הביאו אותו לבית אחר, לבית עולמים.
מי פתי יעמול שנה תמימה כדי להשתכר אגורת כסף אחת, פרנסת יום אחד? גם אם השגת - כמה נשאר לאדם לחיות ממה שהשיג? ומי שיתבונן יראה שזו המציאות של רוב בני האדם: רוב בני האדם מגיעים אל הפסגה בשנותיהם המאוחרות, בגיל חמישים, שישים, וכבר אין הרבה הנאה מכל מה שיש להם, וכבר החיים מתחילים להריח את הקצה. כמה אדם מוכן לטרוח - ובשביל מה? בשביל דבר שלא תהיה לו ממנו הנאה לשנים רבות.
והדבר השני: "יזכור" חוזר גם על "כי האלוקים מענה בשמחת ליבו" - שיזכור האדם שרק השם הוא המענה על שמחת ליבו; אם יש שמחה בלב האדם, היא רק ממנו יתברך. ואם כן ייתכן מאוד שתתייגע ותתאמץ ותרצה להגיע - ובסוף לא תגיע למאומה. ולמה יעמול אדם לרוח? כשיבין זאת, יבין שאין טעם להתאמץ כל ימיו, שהרי מעטים הזוכים שישליטם השם לאכול מעושרם ומכבודם; וגם אם יזכה - אולי רק בסוף ימיו יגיע לזה, ולא הייתה כדאית הטרחה של כל ימיו. לכן אומר לנו קהלת: אל תרדוף ואל תיגע להעשיר, הסתפק במועט.
שמחה רוחנית - הבעל שם טוב
הבעל שם טוב מביא בשם דברי קהלת, שמה שכתוב "כי האלוקים מענה בשמחת ליבו" פירושו: אם אדם רוצה לשמוח שמחה אמיתית, ישיג זאת רק אם יסתכל בגדולת האלוקים. שכן שמחה אמיתית היא רק שמחה רוחנית. כל שמחה גשמית מחסרת את האדם ומביאה אותו לצורך נוסף, כמי מלח שמצריכים את האדם לשתות עוד ועוד: אדם רוכש משהו, ומיד לאחר מכן - מה הדבר הבא? ואילו שמחה רוחנית ממלאת אותו.
ראיה לדבר: אדם עשה מצווה - הדבר ממלא אותו, הוא מרגיש אושר ושמחה; עזר למישהו - הלב שלו מתרונן. ואילו אדם שאכל משהו טעים, מה נשאר לו מזה אחרי שבוע? אולי כאב בטן; לא נשאר לו כלום, רק זיכרון היסטורי. לעומת זאת, כשאדם עשה מעשה טוב, הוא ייזכר בו גם אחרי שנה וגם אחרי עשור, ולבו יתרונן וירגיש שמחה. מדוע? כי רוחניות ממלאת וגשמיות מרוקנת.
ואגב, מהי ההנאה הקרובה ביותר להנאה רוחנית כאן בעולם הזה? כבוד. לכן אוכלים את שכר העולם הבא בכבוד בעולם הזה. ושימו לב שגם לכבוד יש אותם מדדים: אדם שכיבדו אותו לפני עשרים שנה, העלו אותו על הפודיום, תלו לו משהו על צווארו ואמרו לו דברי שבח - בכל פעם שייזכר בכך, לבו יתמלא מחדש. זה אינו כהנאה גשמית, שאינה נותנת דבר כשנזכרים בה; כבוד הוא הנאה רוחנית, שכשאני נזכר בכבוד שעשו לי אני נזכר באילו מילים טובות אמרו לי ובאילו דברי שבח. ייתכן שמכרו לי שטויות, ולרוב כך הוא - לרוב אומרים לאדם דיבורים בלי כיסוי - אבל זה לא באמת משנה: אמרו לי, ואני דן לכף זכות, מן הסתם האיש הגון וישר, וכנראה ראה בי דברים שאיני רואה בעצמי, ומחמת ענוותנותי איני רואה את הדברים המיוחדים שאמר. בקיצור, גם אם מכרו לו שטויות - אדם מרגיש טוב עם עצמו, אמרו לו דברים טובים והוא זוכר אותם שנים. מכאן שעניין הכבוד הוא סוג של הנאה רוחנית, שבה אדם יכול לאכול גם מחיי העולם הבא. אך שמחה אמיתית תהיה לו רק אם יתבונן בגדולת אלוקינו, שכן רק שמחה רוחנית נקראת שמחה.
לסיכום:
קהלת מתאר את חיי רודף העושר: "כל ימיו בחושך יאכל" - עמל, אכזבות, כעס וקצף, שמולידים חולי, והחולי מוליד קצף נוסף במעגל שאינו נגמר. מולו הוא מציג את הטוב האמיתי: לאכול ולשתות ולראות טובה בעמלו, בדרך ארץ ובצורה נאה ומכובדת, כשעל השולחן דברי תורה, ולזכור שימיו ספורים ושתכליתם תורה, צדקה, חסד ומעשים טובים. מי שזכה לעושר והשם השליטו לאכול ממנו, לשאת את חלקו לעולם הבא ולשמוח בעמלו - זו מתת אלוקים, ואלה מעטים; לכן אל ישים אדם את מגמת חייו ברדיפת ההון. "נתן" נאמר בשמח בחלקו, ו"יתן" ברודף עוד ועוד שאינו נהנה מממונו. ולבסוף: השמחה האמיתית באה רק מן השם - כאלקנה ששמח ברגל וזכה לשמואל - שכן גשמיות מרוקנת ורוחניות ממלאת, ורק המתבונן בגדולת בוראו זוכה לשמחה שנשארת.