לפנינו המשך עיונו של שלמה המלך בעמל האדם ובעושר. אחרי שהעמיד לנו את מעלת העבודה הפשוטה, הוא בא לבחון את השאלה: האם העושר הוא באמת הברכה שהאדם מדמה לעצמו? נעבור על הפסוקים כסדרם, ונראה את דברי רש"י, המדרש, הפסיקתא זוטרתא, הרס"ג, הספורנו ובעל "אמרי שפר".
מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן׃ (יא)
"מרבה נכסים - מרבה דאגה", אומר המדרש, וזהו "והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון". והמדרש דורש את הפסוק גם בתורה: מי הוא ה"עובד"? זה הלומד בעיון, שטורח ויגע, ולפיכך שנתו מתוקה עליו. ולעומתו אומרת הפסיקתא זוטרתא: "והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון" - זה מי שיש לו גירסה הרבה, שלומד בבקיאות, והוא דואג כל הזמן שלא לשכוח. הוא מתעורר בלילה: רגע, נראה לי ששכחתי דבר אחד, ועוד דבר. אבל מי שאינו משקיע עצמו בבקיאות אלא בעיון, יגע בתורה הרבה, וכשהוא מגיע למיטה הוא קורס - וממילא מתוקה שנתו של העובד והמשקיע כוחו בעיון התורה.
רש"י מסביר את הפסוק בפשוטו: "מתוקה שנת העובד" - עובד האדמה. הוא ישן וערבה שנתו עליו, "אם מעט ואם הרבה יאכל" - בין אכל קצת בין אכל הרבה, כי כבר הורגל בכך. גם אם תביא לו מעט, לא תקרקר בטנו, שהוא רגיל שלפעמים אינו אוכל הרבה. אבל דבר אחד יש לו: הוא עבד קשה, וזו המציאות - כשאדם עובד קשה הוא ישן בלי חשבון.
"והשובע לעשיר" - מהו השובע? שובע הנכסים, אומר רש"י, בעל פרקמטיא הרבה, אינו מניח לו לישון, וכל הלילה הוא מהרהר בהם. מה קורה עם הבורסה בטוקיו, מה קורה עם הבורסות בניו יורק, מה עם המכרות באפריקה. כל הזמן בלחץ, אין סוף הודעות: למכור? לא למכור? להמתין שהשוק יעלה? עכשיו הזדמנות פז לקנות. יש לו שלב שהוא רגוע? יש לו שלב של שקט? השובע הזה אינו מניח לו לישון, וכל הלילה הוא מהרהר באותם נכסים, ושלווה ומנוחה אין לו.
דבר אחר, אומר רש"י: "מתוקה שנת העובד" - עובד האלוקים. "שנת" מלשון שנותיו: בין אם מעט שנותיו ובין אם הרבה שנותיו, יאכל את שכרו - הממעיט כמרבה. האר"י הקדוש חי שלושים ושמונה שנים, ויש אנשים שחיו מאה ועשר - ומה עשו עמן? והאר"י הקדוש בשלושים ושמונה שנותיו כמה השלים והספיק, שדורות נהנים מתורתו. עובד ה', אם מעט ואם הרבה יהיו שנותיו - שכרו יקבל מושלם.
ומביא המדרש: משה פרנס את ישראל ארבעים שנה, ושמואל הנביא פרנסם עשר שנים, והכתוב שקלן זה כזה. שמואל פרנס רבע ממה שפרנס משה, ואף על פי כן הכתוב השווה אותם: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו".
"והשובע לעשיר" - לפי דרך זו, מי שהוא בעל שמועות, עשיר בתורה, "איננו מניח לו לישון". ושימו לב כיצד רש"י מסביר: אינו מניח לו לישון בקבר, שנאמר "דובב שפתי ישנים" - כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו, שפתותיו דובבות בקבר. מי ששבע בדברי תורה, כל ימי חיי העולם הבא אין מניחים לו לישון: זה אמר שמועה בשמו, זה אמר חידוש שלו, זה דן בדבריו. כמה נפלא שכל הזמן שפתותיו דובבות, והוא בבחינת חי, ויש לו בזה נחת רוח גדולה.
המדרש מספר: מעשה ברבי שבא מן המרחץ והתחיל לעסוק בצורכי ציבור. חזר מן המרחץ, והאנשים מגיעים, קבלת קהל. מזג לו עבדו את הכוס, ולא היה לו פנאי לקבל אותה - אפילו להסתכל על הכוס לא היה לו פנאי, מרוב הנכנסים והיוצאים. העבד עמד וחיכה, אחר כך ישב וחיכה, ובשלב מסוים התחיל לנמנם וישן לו. כשהייתה לרבי הפוגה קצרה, נתן מבט אל עבר העבד כדי לומר לו שעכשיו אפשר להגיש את הכוס - וראה אותו ישן. אמר רבי: יפה אמר שלמה, "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל" - הנה העבד, מתוקה שנתו, יאכל מעט או הרבה והוא ישן מצוין. "והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון" - אנו העוסקים בצורכי ציבור, אף לישון אין מניחים לנו. כאן "עשיר" אינו דווקא עשיר בממון, אלא אדם גדול שרבים פונים אליו ורבים נזקקים לו, ואינם מניחים לו לישון.
המדרש דורש כאן גם את מה שראינו לעיל: בעולת בהמה, בעולת העוף ובמנחה - על כולם כתוב "אשה ריח ניחוח". וזהו "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל": אם מעט ואם הרבה אוכל, בין שתביא מעט - סולת או בן יונה, ובין שתביא שור שיש בו אכילה מרובה - מתוקה. כלפי שמיא, אם הכוונה הייתה ראויה, הדבר מתוק וחביב לפניו יתברך.
בעל "אמרי שפר" שואל: הרי קודם המליץ שלמה שהאדם יעסוק בעבודת השדה, וזו הדרך הנכונה. יאמר האדם: למה בחרת לי עסק כזה? עבודת השדה מפרכת וקשה, והשכר אינו בשמיים. יותר טוב שיעסוק במסחר, שהמסחר מעשיר את בעליו, ואדם יושב בביתו ונכסיו עובדים בשבילו. על זה הוא משיב: העצה שנתתי לך מוצלחת משני היבטים. האחד - "מתוקה שנת העובד": העובד אינו עמל אלא ביום, ובלילה אחרי כלות העבודה שנתו ערבה לו. ואילו העשיר אינו מניח לו השובע לישון, שהוא כל הזמן בפחדים וחששות, שמא ייפול מנכסיו, שמא יגנבו אותו, שמא יזיקו לו, כל מיני קומבינות ותכמונים שיעשו לו, ואינו שקט לילה ויום. וההיבט השני יבוא בהמשך הפרק.
ובדרך צחות מסבירים: "מתוקה שנת העובד", בין יאכל מעט בין יאכל הרבה - מתוקה שנתו. איפה מתחילה הבעיה? "והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון" - למי? לעובד, לעני! כשהוא רואה את השכן העשיר בשובעו, מתחילה הקנאה, וזה מה שמונע ממנו את השינה.
יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ׃ (יב)
שואל המדרש: וכי יש רעה חולה ויש רעה בריאה? אלא איזו היא רעה חולה? כגון עני, חלוש, ערום ורעב. יש רעה, ויש רעה "פרימיום" - שכוללת בתוכה עוד מחלות.
הרס"ג מסביר: רעה חולה זה עשיר שאיבד את עושרו, שמצבו גרוע בהרבה מאדם שהיה עני מעיקרו. העני מעיקרו כבר הסכין והורגל, זו ברירת המחדל שלו. אבל העשיר שנפל מנכסיו - כמו אותו מעשה אצל רבי יהודה: אמר לו "רצונך שתגלגל עמי בעדשים?", שאלו מה לתת לך, והוא ביקש אווזים מפוטמים וברבורים אבוסים, על סטייל, שכן היה עשיר ונפל מנכסיו. גילגל עמו בעדשים ומת. רואים שקשה להיות עשיר ולירד מנכסיו יותר מאדם שהיה עני מתחילה, שיש לו גם צער על אובדן הנכסים וגם אין לו הרגל לחיי עניות.
פעם קראתי כתבה על אנשים שזכו בפיס, ואצל כל אחד הזכייה הביאה נזק: אצל אחד הרס את הבית והמשפחה, אצל אחד הפיל את שאר עסקיו, אחד התגרש והילדים אינם מדברים אתו - כל אחד סיפר איזה צרות הביא לו ה"אושר". וכותרת הכתבה, שאני זוכר עד היום: "מה שנשאר לי מהזכייה בפיס זה ההרגל לעשן מלבורו". האדם היה רגיל לעשן סיגריות זולות, זכה בפיס והתחיל לקנות מלבורו, ואיבד את כל כספו - וההרגל למלבורו נשאר לו. תאמר לו עכשיו לעשן משהו פחות מזה - זה לא מדבר אליו. לפעמים העשירות הגדולה שהייתה קודם היא עצמה הנזק של היום.
הספורנו מחדש ש"חולה" כאן אינו מלשון חולי, אלא מלשון "שחלה עליו" - רעה שנפלה על האדם ברגע אחד, רעה שתכפה עליו בפתאומיות.
והפסיקתא זוטרתא מפרשת "רעה חולה" - רעה משונה: יש אדם בעל ממון רב, ולפעמים הרגו אותו בגלל עשירותו. וזה לא חסר; כשמדברים על דרום אפריקה למשל, שם אנשים חיים בסיכון ובשמירה מתמדת. אינו שולח את הילד לגן בלי שמירה, שמא יחטפו אותו וידרשו כופר של חמישים מיליון - ומי לא ייתן בשביל ילדו? ויש כאלה שאינם נותנים, ה' ישמור, ועוד מנסים להתחכם, ואתה שומע מדי פעם שרצחו ילד, אנשים בלי דין ובלי דיין. במציאות כזו יוצא שהעושר שמור לו לרעתו. בזמנו היה קבלן גדול, אברהם גינדי, שבנה בכל הארץ ועד היום רואים את שמו על בניינים. פתחו נגדו בחקירת מס הכנסה, והמסכן שלח יד בנפשו; וגם בנו התאבד בעקבות חקירת משטרה, ה' יצילנו. אל תצפה שאצל העשירים הכול ורוד ונעים; לפעמים כל הנזק נגרם לו רק מצד עושרו.
חז"ל מביאים: "כעושרו של קורח, שעל ידו נתגאה וירד לשאול". מי הביא את קורח לביטחון שהוא הראוי להיות המנהיג? העושר. הוא זכה באחד משלושת האוצרות שטמן יוסף, והעשירות הגדולה הביאה אותו להיות בטוח שהוא אדון העולם, ולתמוה איך דילגו עליו בסבב המינויים. קם וחלק על משה ועל אהרן - והנה עד היום הוא צועק מתוך האדמה: משה אמת ותורתו אמת.
ומביא רש"י: שאל רבן גמליאל ברבי חנינא את רבי מונא: מהו שכתוב "יש עושר שמור לבעליו לרעתו"? אמר לו: כל עיקרה של עושר הוא עונשים; כשבא עליו עונש המלכות, נותן כל מה שיש לו כדי להציל את חייו.
רבי יהושע אומר: זה קורח. רבי שמואל אומר: זה נבות היזרעאלי - היה לך עושר נפלא, כרם שהרבה חשקו בו, ומה היה בסופו? מסרת נפשך עליו; נטלו את נפשו כדי לקחת את הכרם ולתתו לאחאב. רבי יהודה אומר: זה המן - שאחרי שנתלה ניתן ביתו למרדכי. רבי יצחק אומר: אלו בני גד ובני ראובן, שהיה להם מקנה רב, יותר מכל השבטים, ובחרו את עבר הירדן המזרחי - והם היו הראשונים לגלות, ואין לנו אותם עד היום. ורבנן אמרי: זה איוב, שהיה עשיר והעני והעשיר; מפני עושרו נתגרה בו השטן, ובעקבות זה נעשה עני ואחר כך שוב העשיר - כמה ניסיונות קשים וייסורים מרים עבר בגלל עושרו.
וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה׃ (יג)
וזה ההיבט השני של "אמרי שפר": אם תשאל למה אמלא את ימיי בעבודת השדה ולא אהיה גביר - התשובה האחת היא שהשובע אינו מניח לעשיר לישון, והשנייה היא "עושר שמור לבעליו לרעתו". העשיר נמצא תמיד בפחדים, שמא יבואו שודדים, שמא ייכשל בעסקה שתפיל את כל עושרו לטמיון, ומנוחה ושלווה אין לו. לא טוב יותר להיות עובד שדה בשלווה ובמנוחה, ואם מעט ואם הרבה יאכל, ועל כל פנים מתוקה שנתו - מכל הלחצים שהעשיר שרוי בהם?
הפסיקתא זוטרתא: "ואבד העושר ההוא בעניין רע" - כגון ממונו של קורח וממונו של המן, וכן בהרבה רשעים. "והוליד בן ואין בידו מאומה" - בניו של המן מסובבים בפתחים ושואלים לחם; בניו של קורח אף ששבו בתשובה, נכסים כבר לא היו להם, שהכול בלעה האדמה. גם אם הוליד בן, לא יישאר לבן מאומה מעושרו של אביו.
המדרש דורש דבר פלא: רבי יצחק אומר, אל תקרא "בעניין רע" אלא "בעונה רע" - במה שענה תשובה רעה. מגיע העני אל הגביר לבקש צדקה, והגביר עושה לו סקירת מערכות מלמעלה למטה, אולטרסאונד, ואומר לו: ראה שוקיך, ראה כרעיך, היאך שמנים! בלי עין הרע לא חסר לך כלום. וכי לא טוב ליגע ולאכול? לך תתאמץ בעבודה ותאכל, במקום לדפוק לי על הדלת. אמר הקדוש ברוך הוא: לא די שלא נתת לו משלך כלום, אלא במה שנתתי לו אני אתה מכניס בו עין רעה? את השוקיים אני נתתי לו, ואתה גם לא נתת לו משלך וגם אומר לו דברים המצערים את הלב. לפיכך - "והוליד בן ואין בידו מאומה", שלא יניח לבנו מאומה. זהו "ואבד העושר ההוא" - בעניין רע, על ידי הענייה הרעה יאבד עושרו. לכן צריך אדם להיזהר מאוד שלא יאמר לעני ולדל ביטוי קשה. אתה רוצה - תן; אינך רוצה, או שאתה חושד בו - אל תיתן; אבל אל תאמר לו דברים המכאיבים את הלב.
מסופר על עני שהיה במצב כלכלי דחוק ביותר, ובערב יום הכיפורים לא היה לו אפילו מה לאכול. הגיע לבית הכנסת וראה את הגביר מדושן ושבע, לאחר סעודה הראויה לארבעה אנשים. ניגש אליו וביקש: אפשר קמצוץ טבק? ענה לו הגביר: תגיד, זה מה שמטריד אותך בערב יום הכיפורים? בערב היום הקדוש, קמצוץ טבק? אותו מסכן, שלא היה לו מה לאכול ועוד מריבה בבית, קיבל שטיפה כזו מהעשיר ושקע בדיכאונו. בשמיים עשה הדבר רעש גדול, ונגזר באותה שנה שממונו של העשיר יעבור לעני ויתהפך עליו הגלגל. ובאמת במשך השנה העני עלה מעלה מעלה והעשיר ירד מטה מטה. פנה אותו עשיר שהעני לאחד מגדולי ישראל וסיפר לו את המעשה. אמר לו: כך וכך נגזר בשמיים. שאל: מה עושים? אמר לו: צריך ליצור מצב שהוא יעשה לך את מה שאתה עשית לו, ואז הממון יחזור. המתין לשעת כושר. הגיעה חתונת בתו של העני שנעשה גביר, וברגע נתינת הטבעת ניגש אליו ושאל: אפשר קמצוץ טבק? אמר לו: כן, בבקשה! הכניס יד לכיסו והוציא ואמר: קח, ואף שמור לך את הקופסה. אותו עשיר שהעני נפל והתעלף באמצע החופה. לא הבינו מה קרה, עד שנתברר כל הסיפור. הגיעו אל הרב, ובסופו של דבר סיכם הרב ביניהם שהגביר ייתן חצי מרכושו לאותו עני, שהרי בזכותו העשיר, ועל ידי כן יהיה שלום ביניהם - וכך היה. והפלא הגדול שהגביר הסכים; צריך הרבה אמונת חכמים בשביל זה. ומה למדנו? "ואבד העושר ההוא בעניין רע" - ענית רע, אמרת ביטוי קשה לעני, זה נורא ואיום. לא נתת, לא נתת - אבל למה לבייש אותו?
ומעשה באחד שנכנס אל גביר לבקש צדקה, והגביר התחיל לצעוק עליו: מה אתה נכנס ברגליים עם בוץ, תראה איך לכלכת את הסלון! לאחר שסיים את המקלחת אמר לו העני: קיימת את תחילת הפסוק, קיים את סופו. שאל: מה החידות האלה? אמר לו: קיימת "ברוך מרחם על הארץ", קיים גם "ברוך מרחם על הבריות" - עכשיו תן צדקה. כך מספר הבן איש חי.
כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ׃ (יד)
המדרש מביא כאן את המשל המפורסם: שועל מצא כרם מגודר מכל פינותיו ולא היה יכול להיכנס. לסוף מצא נקב אחד, ביקש להיכנס בו ולא יכול. צם שלושה ימים עד שכחש, ונכנס באותו נקב. אכל ושבע ודשן ושמן, ורצה לצאת דרך אותו פתח - ובממדים החדשים הדבר בלתי אפשרי. חזר וצם שלושה ימים עד שכחש, וכשיצא מן הכרם אמר: כרמא, כרמא, כמה יפים פירותיך! אלא מה הנאה יש בך? כמו שאדם נכנס לתוכך כך הוא יוצא ממך. אמר גניבא: כך הוא דין העולם הזה. אדם נכנס לכאן מבטן אמו ערום, וערום ישוב ללכת כשבא - ולא לקח מכאן מאומה. לכן כשאדם נפטר ידיו פתוחות, ואילו כשהוא נולד ידיו קפוצות: התינוק קופץ ידיו כאומר "אבליע את כל העולם", והנפטר ידיו פתוחות כאומר: ראו, לא לקחתי מאומה.
היו גדולים בודדים שאמרו עליהם שנפטרו בידיים קפוצות. משמעות הדבר, שאדם זה באמת לקח את כל חמודות תבל והלך עמן - כלומר, מי שראה את ביתו ואת סגפנות חייו, אינו צריך לאמר "לא לקחתי מאומה", שהרי בחייו רואים שמן העולם הזה לא היה לו מאומה אלא רק רוחניות. אחד כזה יכול לקפוץ ידיו ולומר: לקחתי הכול - את כל מה שאפשר לקחת מכאן לחיי העולם הבא, הכול נטלתי בידי.
אומר המדרש: כמו שבא אדם לעולם כך ילך ממנו. בא בקול ונפטר בקול - כשהוא בא, "מזל טוב, מזל טוב", צעקות, וגם הוא עצמו צועק ושומעים את בכיותיו למרחוק; וכשהוא נפטר, פעמים מתוך כאב וזעקה, ופעמים קול זעקת הציבור, ובימינו ממש ברמקול המסתובב ומודיע על ההלוויה. בא בבכייה ונפטר בבכייה - התינוק מגיע בבכי, והאדם בוכה לעזוב את העולם הזה. בא בחיבה ונפטר בחיבה - כשהוא מגיע לעולם כולם מקבלים אותו בחיבה, וכשהוא נפטר מספידים אותו ומלווים אותו ואומרים עליו דברי שבח. בא באנחה ונפטר באנחה - היולדת נאנחת, והקרובים נאנחים.
בא בבלי דעת ונפטר בבלי דעת. האדם הוא היצור היחיד שנולד בלא דעת, בעוד שכל שאר בעלי החיים נולדים באותה דעה שתהיה להם בבגרותם: גם חתול בן יומו יודע להיזהר שלא ליפול מן הגג, ותינוק בן שלוש ובן ארבע אינו יודע, ורק לאט לאט מקבל דעת. וגם בסוף: פעמים רבות כשאדם מגיע למצב של פטירה, כבר אינו בדעתו; ויש שזה קורה שנים קודם, אלצהיימר ומחלות דומות, ה' יצילנו. ואף אם לא, ברגעיו האחרונים הוא בבלי דעת. לכן יש תפילה מיוחדת ומסירת מודעה לרגעים האחרונים, שכן מובא בספרים שהשטן בא לאדם ברגעיו האחרונים, כשהוא כבר עומד עם הסכין, ואומר לו: כפור בה' ואאריך את ימיך, ולפעמים האדם בלא דעת מתפתה. לכן מוסר אדם מודעה שגם אם יאמר בסוף דבר שמשתמע ממנו כפירה, הרי הוא מגלה דעתו שנאמר בלא דעת, ועכשיו בצלילות דעתו זו דעתו האמיתית - שאין כוונתו לכפור.
ובעל "אמרי שפר" מדייק: "כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא" - דווקא מבטן אמו, ולא מן העולם העליון. שכן לגבי העולם העליון אי אפשר לאמר שהוא חוזר כמו שבא, אלא הוא חוזר עם מינוס גדול: כשבא הייתה בו שלמות, נשמתו מתחת כיסא הכבוד ולא מלוכלכת בשום חטא, וכשיוצא - פגום ומלוכלך. ו"מאומה לא ישא בעמלו" - הקדוש ברוך הוא כביכול בא ושואל: מה הבאת מן העולם הזה? איזו תשורה יש לך למלך הכבוד כשיקום למשפט? מאומה. לא הביא עמו לא תורה ולא מעשים טובים.
וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כׇּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ׃ (טו)
אומרת הפסיקתא זוטרתא: אדם בא וידיו סגורות, כאומר "אקבץ כל העולם בידי", וכך הוא הולך - פושט ידיו והולך לו, ואין לו מכאן מאומה. אם כן, מה תהיה מטרת עמלו? שלא יעמול לרוח: שיעמול בתורה, שיעמול במצוות, שיעמול בדברים קיימים. אבל כל שאר ענייני עמל העולם - אומר לנו שלמה - עמל לרוח הם.
והמדרש דורש "רוח" כפשוטו: אמר הקדוש ברוך הוא לאדם, חרשת וזרעת וקצרת ועימרת ודשת ועשית אותה תבואה וערימה - אם אין אני מוציא לך רוח שתזרה לך, מהיכן אתה חי? כל המלאכות אדם יכול לעשות בכוחות עצמו, ומלאכה אחת יש שבה הוא נזקק לכוח עליון - הזרייה. כיצד היו מפיקים קמח מן החיטים? בשלב הראשון היו דשים: מורג חרוץ חדש בעל פיפיות, ששור או בהמה אחרת מושכים אותו, והחיטים על הקרקע. בליטות המורג הכבד שפשפו את החיטה על הקרקע והפרידו את הקליפה הגסה מן החיטה, כמו שאנו משפשפים בוטן ומסירים את הקליפה האדומה. לאחר מכן הקליפות והחיטים מעורבות יחד, וצריך להפרידן: לוקח רחת, מעין את רחבה וקלה יותר, ומרים את החיטים וזורק לאוויר; הרוח מושכת את המוץ הקל, והחיטים הכבדות יורדות למטה. וחוזר על כך פעמים רבות עד שאינו רואה שום דבר עף - סימן שכל המוץ נתנקה ונשארה החיטה. אומר הקדוש ברוך הוא: את הכול אתה יכול לעשות, אבל אם אין רוח, מנסה לזרות ואין רוח, הכול נופל כמו שבא, וכל החיטה שלו מלוכלכת. מה יעשה, יברור אחת אחת כמו שבוררים אורז? וזהו "מה יתרון לו שיעמול לרוח" - מה יתרון לכל עמלו אם לא תהיה לו בסוף הרוח המסייעת בידו. ועל כן כשמביאים את העומר, "אין נותנים עומר אלא שכר אותו הרוח": אדם מביא מן התבואה החדשה ומודה - על הרוח שנתן לנו הקדוש ברוך הוא. ועל כל השאר, על הארץ ועל החיטים ועל האפשרות לזרוע ועל החיים והבריאות - עוד לא התחלנו כלל.
וממשיך "אמרי שפר" במהלכו: מה לך להתעסק בענייני הגשמיות ולהתייגע כדי להעשיר? עדיף שתבחר את עבודת השדה, שאף שהיא מפרכת, סיימת את עבודתך ואתה יכול ללכת להגות בתורה. והנה תראה מה יצא לעשיר מעושרו: "ואבד העושר ההוא בעניין רע והוליד בן ואין בידו מאומה" - לפעמים אין לו אפילו את הנחמה שיהיה מי שיירש אותו.
יבוא האדם ויטען: איך אתה למד ממקרה נקודתי על כלל העשירים? וכי בכלל העשירים לא יימצאו אנשים ששמחים בעושרם? אלה שמנית בטלים ברוב העשירים; גם אם תביא דוגמאות של כשלונות, שעושרם הביא להם נזק וסבל, אפשר להעמיד כנגדם אנשים רבים שהעושר הביא להם ברכה וחיים טובים. אם כן, למה אתה שולל ממני את השאיפה לעושר? בא שלמה ואומר: על זה אשיב לך, "וגם זו רעה חולה". אפילו אם אינו מאבד את עושרו בעניין רע, עצם הדבר רעה חולה: "כל עומת שבא כן ילך". גם אם עשה הון רב, מה יצא לו מזה לתכלית האמיתית, לחיי נצח ולחיי העולם הבא? "מה יתרון לו שיעמול לרוח". הוא נהנה כאן, עשה הון, אבל זה נקרא לעמול לרוח.
ומביא "אמרי שפר" משל שהסוחרים אומרים: העמל במסחר ואין רווח - הפסד ייחשב. מי שעמל במסחר ולא הרוויח, אל תחשוב שרק לא הרוויח; זה נחשב הפסד ממש, שהרי בזמן הזה יכול היה להרוויח, וגילגל את כספו בחינם, בעוד שיכול היה לשים אותו במקום אחר והיה מוליד כסף נוסף. גם כאן, כספו התגלגל שנה ולא עשה דבר - זה עצמו ההפסד.
היה פעם בעל מאפייה שאהב להתלונן: תאמינו לי, אני רק מפסיד פה כסף, רק הוצאות יש לי. שאלו אותו: אם כן, מה משתלם לך להחזיק את המאפייה, וממה אתה מתקיים? אמר: תאמין לי, אני מתקיים רק מהשבוע ימים של פסח שהמאפייה סגורה. אילו הייתה פתוחה גם אז - פשיטת רגל. וזהו מה שאומר שלמה: ומה זה "מצליח"? מה יישאר לו מזה? מה יתרון לו שיעמול לרוח - הכול לרוח, ואדם ילך לבית עולמו ויראה שמכל הונו שעשה כאן לא נותר לו מאומה.
שלמה המלך מעמיד כאן שתי תמונות: שנתו המתוקה של העובד, שעמל ביומו וישן בלילה, ושנתו הטרופה של העשיר, שהשובע אינו מניח לו לישון. ובדרך הדרש - שנתו המתוקה של העמל בעיון התורה, ודאגתו של המרבה גירסה שמא ישכח, ושפתיו של תלמיד חכם הדובבות בקבר. משם הוא עובר להראות שהעושר עצמו עלול להיות "רעה חולה": קורח, נבות, המן, בני גד ובני ראובן ואיוב - כולם עדים שעושר שמור לבעליו לרעתו; ומי שעונה ענייה רעה לעני, בעניין רע יאבד עושרו. ולבסוף המבט האמיתי: כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת - כמשל השועל בכרם, שכשם שנכנס כך יצא. ואם כן, לא יעמול אדם לרוח, אלא בתורה ובמצוות ובדברים הקיימים לעד, שהם לבדם הולכים עמו.