פרק ה' פסוק י': "בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ"
פסוק אחד בקהלת, ומתוכו נפתחים עשרה שערים של הבנה. שלמה המלך מעמיד כאן משוואה: כשהטובה מתרבה - מתרבים האוכלים ממנה. ומיד הוא שואל: ומה נשאר לבעל הטובה עצמו? התשובה - "כי אם ראות עיניו". נעבור על הפירושים השונים, ונראה כיצד כל אחד מהם פותח זווית אחרת בעבודת ה' ובהשקפת החיים.
בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו׃
רש"י: מה יוצא לקדוש ברוך הוא ממעשינו?
רש"י מסביר: כאשר ישראל מטיבים את מעשיהם - "ברבות הטובה" - הם עושים מעשים טובים רבים, ואז "רבו אוכליה", שהם אוכלים את מתן שכרן של מצוות. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" - "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ", "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר". תעשו טוב - תאכלו טוב. ואז נשאלת השאלה: "ומה כשרון לבעליה" - זה שציווה אותנו, הבעלים שאמר לנו לעשות טוב, מה הוא הרוויח מכל הטבת מעשיהם? על כך עונה שלמה: "כי אם ראות עיניו" - הנחת רוח שיש לפניו, שאמרתי ונעשה רצוני.
זהו יסוד גדול: אל תחשוב שאם פעלת נתת לו משהו. "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ, וּמַה מִיָּדְךָ יִקָּח". אין לקדוש ברוך הוא שום הנאה אישית ממה שעשית. אז מה כן? לעשות נחת רוח לפניו - שאמרתי ונעשה רצוני.
הוא הדין בקורבנות: "ברבות הטובה רבו אוכליה" - כשמביאים הרבה נדבות, מתרבים הכהנים האוכלים מבשר הקורבנות, שהרי נדבות הן שלמים ודומיהם שיש לכהנים חלק בהם. "ומה כשרון לבעליה" - מה יוצא לקדוש ברוך הוא מזה? הרי ה' לא אכל את הקורבן, הכהנים אכלו אותו. והתשובה אותה תשובה: "כי אם ראות עיניו" - נחת רוח לפניי, אמרתי ונעשה רצוני.
פסיקתא זוטרתא: הנאת הראייה של בעל הבית
הפסיקתא זוטרתא מסביר אחרת: אדם שיש לו אוכל רב - "רבו אוכליה", הוא מזמן אנשים לבוא ולאכול עמו. זהו בדיוק העניין של קורבן תודה, שהיו מביאים בו ארבעים לחמים וצריך היה לגמור את כולם ביום אחד. המטרה ברורה: יש לך כל כך הרבה לחמים וזמן כל כך קצר - תביא הרבה אנשים לסעוד על שולחנך. אינך יכול לומר "אוכל את זה בשבועיים הקרובים" - חייבים לסיים היום. וכשכולם באים, שואלים: על מה הסעודה? ואז הוא מספר איזה נס עשה לו ה' ולכן הביא קורבן תודה - ובכך מפרסם את מעשה ה'.
ואם תשאל: "ומה כשרון לבעליה" - מה הוא מרוויח יותר מן השאר, הרי כולם אוכלים? התשובה: "כי אם ראות עיניו". כשם שהם נהנים מן הטעם, הוא נהנה גם מן הראייה, כי הכול שלו. האורחים נהנים מהטעם בלבד, וזה אינו שלהם; אבל בעל הבית, שהוא הנותן, נהנה גם מהראייה - שהכול שלו והוא רואה אותם אוכלים משלו. וזו הרגשה טובה. וכך מצאנו גם בלשון הכתוב: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" - יש בחינה של אכילה, ויש בחינה של "תאווה הוא לעיניים".
אחד המרבה ואחד הממעיט
המדרש מביא את אותו רעיון בנוגע לקורבנות. נאמר בעולת בהמה "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ", ובעולת העוף "אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח". עולת בהמה היא קורבן גדול; מנחה היא קומץ סולת. ובכולם נאמר אותו לשון - לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. תביא הרבה, תביא מעט - העיקר כמה כיוונת לכבוד הבורא יתברך.
הגמרא במנחות (דף ק"י) שואלת: מאי קראה - מהיכן לומדים? אמר רב אדא בר אהבה: "ברבות הטובה רבו אוכליה, ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו". העשיר, שרבתה אצלו הטובה, יכול להביא קורבן גדול; העני מביא קורבן קטן. "ומה כשרון לבעליה" - במה יתרונו של זה שהביא קורבן גדול, הרי על כולם נאמר "ריח ניחוח"?
רש"י מפרש ש"בעליה" הוא הקדוש ברוך הוא: "כי אם ראות עיניו" - מה שה' רואה שהוא התכוון לטובה. זהו "הכשרון": היתרון נמדד במידת הכוונה לשם שמיים, בעשיית נחת רוח לה' יתברך. המהרש"א לעומת זאת מפרש ש"בעליה" הוא המקריב עצמו: מה יתרונו של מביא הקורבן הגדול? "כי אם ראות עיניו" - שלמראה עיניים נראה שהבאת יותר. אבל למעשה, בין מה שהבאת אתה, ובין היונה או התור של העני, ובין הסולת של הדל שבדלי דלות - כלפי קודשא בריך הוא הכול בחינה אחת של ריח ניחוח. כל ה"כשרון" הוא רק במראה העיניים.
"ראתה עין שבעה נפש" - מכאן לסומין שאוכלים ואינם שבעים
חז"ל דורשים מן הכתוב "ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו" - מכאן לסומין שאוכלים ואינם שבעים. לפי שאינו דומה מי שרואה סלו ריק ונעשה רעב, למי שרואה סלו מלא ונעשה שבע. "ראתה עין - שבעה נפש": כאשר אדם רואה שיש הרבה, זה כבר משביע אותו, והוא יכול לאכול אפילו מעט. אבל אם מביאים לו כל פעם מעט, ואומרים לו שאין מספיק - הוא נשאר רעב, אוכל ואוכל עוד.
אני זוכר שלפני שנים הייתי בבית מלון, שמישהו שכר אותו והוא עצמו הביא את כל הצרכים. הכול היה לוקה בחסר מבחינת התכנון, והאוכל הובא מקייטרינג, עם איחורים וחוסרים. מה שנחקק בזיכרוני הוא הצ'יפס: הביאו מעט, וכל פעם אמרו שיביאו עוד, וכל פעם הביאו עוד. ואני חושב שבסופו של דבר נאכל שם פי ארבעה ממה שנאכל בארוחה רגילה. מדוע? מפני שכל פעם היה מעט, וכל מי שראה - מיד לקח, מתוך תחושה ש"אין מספיק, קח מהר לפני שייגמר". מי אוכל כמויות כאלה? אלא שנתת תחושה של חוסר, לא ראתה העין - לא שבעה הנפש, וכל אחד רוצה עוד ועוד. אבל אילו היית שם ערימה גדולה כהר, ייתכן שזה היה רבע ממה שהוצאת בסוף: האדם רואה שיש מספיק, אומר לעצמו שאם יחסר יבוא לקחת עוד, לוקח מעט - ודי לו.
יש בזה פסיכולוגיה רבה, וגם כיום יודעים זאת היטב בשיווק: יודעים כיצד להציג את הסחורה כך שתשבע עינו של הקונה מן הכמות הגדולה. וכן, כשרוצים להראות שהמוצר "נחטף", עורמים ערימות גדולות בחוץ, וזה משדר לאנשים שהמוצר הולך בכמויות.
העיוור אינו מסוגל לראות, ולכן הוא תמיד חש רעב - כל הזמן הוא מרגיש צורך לאכול עוד. "ראתה עין שבעה נפש", ואצלו העין אינה רואה, ולכן אין הנפש שבעה. וזהו שנאמר "ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו": ברבות הטובה, הטובה משפיעה עליך לטוב דווקא כשאתה רואה אותה. הראייה היא זו שמשביעה; ובלעדיה תמיד תחוש רעב.
"אל תתאווה לשולחנם" - שולחנו של רבי חנינא בן דוסא
ספר ארץ חמדה מביא מספר חוות יאיר ביאור על פי דברי התנא באבות: "אל תתאווה לשולחנם, ששולחנך גדול משולחנם". על מי נאמר הדבר? המדרש שמואל שם מסביר על דרך מה שאמרו חז"ל, שיצאה בת קול ואמרה: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.
נמצא, שאם נפרוט זאת לפרוטות, רבי חנינא זכה למה שגדולי העשירים לא זכו. שהרי אפילו עשיר אדיר שהקים בתי תמחוי בכל הארץ - כמה אתה מאכיל? אלפים? עשרות אלפים? לא הגעת לאפס קצהו של רבי חנינא בן דוסא, שכל העולם כולו ניזון בשבילו. לכן "אל תתאווה לשולחנם": אל תאמר "אילו היה לי כמוהו הייתי מאכיל" - אתה כבר היום נותן הרבה יותר ממה שהוא נותן, ומשפיע על הכלל הרבה יותר ממנו.
וזהו שאומר קהלת: "ברבות הטובה" - אם אתה אדם צדיק ומרבה במעשים טובים, "רבו אוכליה" - רבים האוכלים בזכות הטובה שעשית, בזכות המעשים הטובים ובזכות לימוד התורה שלך. "ומה כשרון לבעליה" - מה כוחם של בעלי הממון, העשירים, גם אם הם בעלי חסד? "כי אם ראות עיניהם" - הם יכולים לתת רק למי שהם רואים מול עיניהם. רבי חנינא בן דוסא יושב ולומד - וזן בכך את האדם שבאוסטרליה; ואילו העשיר, כדי לתת - צריך לראות למי הוא נותן. הצדיק זן גם את אלה שאינו רואה כלל.
לפי זה נבין את מה שגדולי ישראל מורים תמיד: אדם שיכול לעסוק בתורה - יעסוק בתורה. ולכן מחנכים את ילדינו ואת הצעירים שיעסקו בתורה. ואם תאמר: הרי יש גם גמילות חסדים וצריך להרבות בה - ודאי שמתוך התורה תבוא גם גמילות חסדים, והמציאות היא שגדולי ישראל היו גומלי החסדים הגדולים ביותר. אבל גם אם לא, אין לך חסד גדול יותר עם העולם כולו מזה שאתה לומד תורה. אדם ספון בביתו ויושב ולומד - עשה חסד עם כל העולם, שהרי הוא מקיים את העולם. "אל תתאווה לשולחנם, ששולחנך גדול משולחנם" - ייתכן שכל העולם ניזון בזכות אותו אדם היושב לו בפינה ועוסק בתורה. תורתו היא תורת חסד, ולימודו משפיע חסד לכלל.
אמרי שפר: רבו התלויים בך - ומה נשאר לנצח?
האמרי שפר מבאר: ככל שממונו של אדם מתרבה, כך רבים אוכלי שולחנו ואוכלי לחמו. לא רק משום שנוספים לו קרובים - אף שגם זה נכון, שכשיש לאדם ממון הוא נעשה פתאום "המדור לחיפוש קרובים", וכל אחד מגלה שהוא בן דוד רביעי שלו. כשהיה עני לא הכרת אותו, וכשנעשה עשיר התחלת להיזכר בו.
אמרנו פעם על הכתוב ביובל: "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". שואלים: בשלמא אל אחוזתו, אבל מה עניין "אל משפחתו תשובו"? אלא שכשהיית עני, אף אחד אינו מכיר אותך ואינו מזהה אותך; אתה עובר בצד זה של הרחוב - והוא עובר לצד השני, שלא תאמר שאתה קרוב שלו, שמא יזיק לו בשידוכים. וכשנעשית עשיר - פתאום כולם מחפשים את קרבתך, שואלים לשלומך ומספרים לך כמה הם קרובים אליך. נמצא שכאשר תשוב איש אל אחוזתו, ממילא גם "איש אל משפחתו תשובו" - תראה פתאום איזו משפחה גדולה יש לך.
אלא שכוונת האמרי שפר היא אחרת: מעצם העניין ששולחנו גדל והוא נעשה בעל נכסים, הרבה אנשים תלויים בו - עובדים, משרתים, פועלים, אנשים ששומרים על הונו ומפתחים אותו. "רבו אוכליה". ומה יצא לאדם הזה מכל זה? "ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו" - כל יתרונו הוא מה שהוא רואה כאן בעולם הזה: שנעשה גביר ויש לו משרתים רבים. שהרי אילו היה נוהג אחרת, ומשביע בלחמו ובשפע שנתן לו ה' רעבים ודלים - הם היו מודים לו על החסד, והייתה לו בזה צדקה לפני ה', והיה זוכה בזה לנצח. ואילו עכשיו מה יש לו? העובד אומר לו "בוקר טוב, תודה שאתה מפרנס אותי" - זהו "ראות עיניו" בלבד.
ואפשר לומר שאין הכוונה דווקא שיכניס עניים לאכול אצלו, אלא כדברי הרמב"ם: "יהיו עניים בני ביתך". אם אתה זקוק להחזיק בני בית, משרתים ועוזרים - קח עניים, ואל תיקח אנשים שמצבם הכלכלי שפיר, שאז יחשיב לך ה' לצדקה שתמכת באדם נזקק. גם כאן, אילו היית מקפיד שהעובדים שלך יהיו דווקא הנזקקים באמת - לא היה זה רק "ראות עיניו" וקבלת תודה, אלא היית זוכה גם לנצח בזכות החסד שעשית.
מעם לועז בשם עטרת שמואל: מי יכול להביט בפני מי
המעם לועז מביא בשם העטרת שמואל ביאור בדרך צחות. אמרו חז"ל בירושלמי במסכת כלאיים: האוכל מדבר שאינו שלו - "בהית לאסתכולי באפיה", מתבייש להסתכל בפני המאכיל אותו. זהו "נהמא דכיסופא". ואילו האוכל משלו - אין לו חיסרון זה.
וזהו שנאמר: "ברבות הטובה רבו אוכליה" - כשיש טובה רבה, באים רבים לאכול על שולחנך. ואם תשאל מה יתרון לבעל הבית על שאר אוכלי שולחנו, הרי שניהם אוכלים מאותו שולחן ובאותה כמות? התשובה: "כי אם ראות עיניו" - הוא יכול להסתכל בהם, והם אינם יכולים להסתכל בו. יתרונו הוא שאינו מתבייש להביט בפניהם, כי האוכל משלו; ואילו הם מתביישים להביט בפניו, כי אין זה משלהם.
משל ומליצה: בעל המפעל שרק מגלגל כספים
יש מסבירים, וכך מביא בספר משל ומליצה, שמדובר באדם שיש לו מלאכה והוא מתפרנס ממנה יפה, אלא שהחליט שבמקום להיות שכיר יהיה עצמאי: לפתוח עסק גדול ולהעסיק פועלים. ולעיתים יוצא שכרו בהפסדו - כשהוא בודק את התוצאות הוא רואה שכל הרווחים מתחלקים לפועלים; שכירות המקום עולה כסף, המכונות עולות כסף, ומס הכנסה משאיר לו רק מעט. בסופו של דבר מתברר שכל מה שחשב שמרוויח - אינו אלא גלגול כספים בלבד.
על זה נאמר: "ברבות הטובה רבו אוכליה" - כשיש לך מפעל גדול, רבו האוכלים ממנו. "ומה כשרון לבעליה" - מה מרוויח הבעלים מכל זה? "כי אם ראות עיניו": הוא מסתובב כטווס, הוא בעל הבית, בעל המפעל, המנהל, יש לו נייר מכתבים שכתוב עליו "מנכ"ל", וכל מי שרואה אותו בטוח שהוא "יושב טוב" - בזמן שלמעשה הוא רק מגלגל כספים. מה כן יש כאן? "רבו אוכליה" - הרבה פועלים מתפרנסים ברוך ה' מן העסק הגדול שהקמת; אבל אתה לעצמך - ממחזר כסף.
ככל שרבו האוכלים - כך רבתה הטובה
עוד מבארים ב"ברבות הטובה רבו אוכליה" יסוד עצום שצריך לדעתו: כאשר רבים האוכלים - רבה הטובה. וכך אמרו חז"ל: כל בן בא ופיתו בידו. כשנולד ילד - נולד ופיתו בידו. מי שחושב שאם יהיו ילדים רבים לא נצליח לפרנס אותם - טעות יסודה בידו, שהרי המציאות היא שככל שהקדוש ברוך הוא נותן יותר ילדים, כך הוא נותן פרנסה בהתאם. השם זן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ונותן לחם לכל בשר.
"ברבות הטובה רבו אוכליה" - רצונך לדעת כמה רבתה הטובה? כמידה שרבו אוכליה. אל תחשוש: ואם יהיה "פיצוץ אוכלוסין" בעולם, מה יאכלו? מדוע אתה מוטרד? הרי העולם הולך ומתפתח, ואיננו רואים שהרעב גדל לעומת המצב לפני מאתיים שנה - אלא בדיוק להפך: אנחנו רואים מדינות המשחיתות מזון מפני שיש עודפים אדירים. אכן רבו אוכליה, אבל הקדוש ברוך הוא נותן את הטובה בהתאם. זו ההבנה: ברבות האוכלים - רבה הטובה כנגדם, ופעמים רבות למעלה מדרך הטבע.
הקמצן - כל הנאתו בראייה
עוד אומרים על "ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו": זהו הקמצן. מה יש לו מן האוצר שלו? רק ראות עיניו. זהו "חברא דשכיב אדינרי" - הקמצן השוכב על הדינרים שלו ואינו נהנה מהם, אלא אוסף ואוסף. פותח את הכספת, מסתכל, שמח, וסוגר. יש אנשים שאוהבים לספור את כספם שוב ושוב, וזה עושה להם טוב. ומה נשאר לאדם כזה? רק ראות עיניו - זו כל ההנאה שתהיה לו מכספו.
משל למה הדבר דומה? מספרים על קמצן אחד שקנה יהלום גדול ושם בו את כל רכושו, ומפחד גנבים טמן אותו באדמה - כדרך שהיו פעם מחביאים נכסים בקרקע, שהרי אמרו חז"ל שמעות יש להן שמירה בקרקע. וכל פעם היה הולך, מסתכל בו, שזפתו עינו, ושמח, וחוזר ומכסה. יום אחד בא וחפר, והתברר שמישהו חפר לפניו ונטל את היהלום. התחיל לבכות ולצעוק ולתלוש בשערו, ואין לו מנחם. עד שבא אדם ואמר לו: מה אתה מצטער בחינם? קח לך איזו אבן, חלוק נחל, תקע אותה בבור וכסה אותה - ודי בכך. שהרי ליהנות מן היהלום לא נהנית מעולם, וכל הנאתך הייתה בהסתכלות; אם כן דמיין שזו היהלום, וזה מספיק. ממילא לא הרווחת מאומה כשהיה קבור שם למטה.
העני והעשיר - מי נהנה יותר?
ולסיום, משל נפלא. מספרים על עני שהתאכסן בביתו של עשיר ואכל אצלו סעודת ליל שבת. השולחן היה ערוך בכל טוב, כלים מכלים שונים ויין רב כיד המלך. ראה בעל הבית את העני מביט בהתפעלות בכלים היוקרתיים ובכלי הכסף שבוויטרינה, ושאל אותו: נו, אתה נהנה לראות את כל זה? השיב לו העני: בוודאי שאני נהנה, לא פחות מבעל הבית.
נפגע העשיר: מה פירוש לא פחות מבעל הבית? הכלים שלי הם, ולא שלך; ודאי שלמי שהוא הבעלים יש הנאה גדולה יותר מזה שרק מסתכל, כמו אחד המביט ברכב היוקרתי של שכנו. אמר לו העני: במה ניכר שהכלים שלך ולא שלי? אתה נהנה בראייתם, וגם אני נהנה בראייתם. אמר לו: הרי אם ארצה, אוכל להכניסם לארגז ולסגור. השיב לו: בנקודה הזו כבר שנינו שווים - כרגע שנינו רואים אותם, ואם תסגור אותם בארגז, שנינו כבר לא ניהנה, בשווה. אמר לו: כן, אבל אני יכול גם למוכרם אם אזדקק לכסף. השיב לו: אם תמכור אותם, אין כבר על מה לדבר - לא לי ולא לך יהיו הכלים. אם כן, במה יתרונך עליי? קודם לפחות היו לך כלים, אלא שלא יכולת לראותם; ועכשיו לא לי ולא לך יש כלים, וגם לראות אין מה. במילים פשוטות - שנינו שווים.
וזהו "ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו": כל ה"כשרון" של הבעלים הוא שהוא יכול לראות את הכלים - ובעניין זה גם לעני המסתכל בהם יש את אותו "כשרון", והוא שווה בזה לבעלים.
לסיכום: פסוק אחד - "ברבות הטובה רבו אוכליה, ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו" - ובו מהלך שלם בהשקפה. כלפי מעלה: הקדוש ברוך הוא אינו נהנה ממעשינו, וכל "רווחו" כביכול הוא נחת הרוח שאמר ונעשה רצונו, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. וכלפי מטה: הראייה היא זו שמשביעה את הנפש, ולכן "ראתה עין שבעה נפש"; העושר לעצמו אינו מוסיף אלא ראות עיניים - בין לקמצן השוכב על דינריו, בין לבעל המפעל המגלגל כספים, ובין לגביר שרק עובדיו מודים לו. היתרון האמיתי הוא במה שאדם משאיר לנצח: בחסד עם הנזקקים ממש, ובעיקר בתורה - שאין לך שולחן גדול משולחנו של העוסק בה, שכל העולם כולו ניזון בזכותו.