בחלקו הראשון של פרק ה' מזהיר שלמה המלך על כוחו של הדיבור. אחרי שדיבר על הדיבורים שבין אדם למקום - נדרים שאדם נודר ואינו משלם - הוא ממשיך אל הדיבורים האסורים שבין אדם לחברו. שני הפסוקים שלפנינו הם בית מדרש שלם בענייני שמירת הלשון, אחריות על מוצא פינו, והיחס הנכון אל חלומות, אל הבלים ואל דיבורי שווא.
אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרֶךָ, וְאַל־תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא, לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל־קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ׃ (ה, ה)
המדרש בפסיקתא זוטרתא דורש: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" - זה הנודר ברבים ואינו משלם. "לחטיא את בשרך" פירושו לחסר את בשרך, כמו שהסברנו. "ואל תאמר לפני המלאך" - זה שליח הציבור, הגבאי שבא לגבות את החוב. אדם נדר על פתיחת ההיכל עשרת אלפים דולר, ועכשיו כשבאים אליו הוא טוען "שגגה היא". לפעמים, בעיקר בסכומים קטנים, הטענה היא: איני זוכר אם נדרתי כלל; ואם נדרתי - זה היה מזמן, ונדמה לי שכבר שילמתי. על זה אומר הכתוב: אל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, איני בטוח, איני זוכר.
רש"י מסביר את השגגה באופן אחר: מלכתחילה, כשנדרתי, חשבתי שיש בידי אפשרות לשלם - וזו השגגה. הנה התברר שהמצב הכלכלי קשה, ואני מצטער. והספורנו מפרש שה"מלאך" כאן אינו גבאי הצדקה אלא הרב, כמו שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", ואמרו: אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - תורה יבקשו מפיהו. לפי זה הכוונה: אתה הולך אל החכם לבקש שיתיר לך את הנדר, וטוען שמראש לא היה פיך וליבך שווים, ושגגה היא.
על כל זה אומר הכתוב: "למה יקצוף האלוהים על קולך" - על הדברים שאמרת בתחילה ואינך עומד בהם. ומהו "וחיבל את מעשה ידיך"? ביאור אחד: יתמעטו הנכסים שבידך, תיפגע מבחינה כלכלית. ביאור אחר: אלו בניו ובנותיו, שחז"ל אמרו שעל עסקי נדרים של שווא בניו של אדם מתים. ונמצא שיש כאן רמז לשניהם: "בשרך" זו אשתו, שנאמר "והיו לבשר אחד", ו"מעשה ידיך" אלו בניו ובנותיו. אם כן, ייזהר אדם מאוד בנדרים, שלא יבוא חלילה לידי חבלה ולידי קצף ה' על קולו.
המדרש מביא עוד דרשות בפסוק. רבי בנימין פתר קרא בחנפי תורה: "אל תתן את פיך" - אל תיתן רשות לפיך לחטיא את בשרך, להחטיא את גופך בלימודך. "ואל תאמר לפני המלאך" - זה הרב - "כי שגגה היא", שעביד גרמיה קרי ולא קרי, תני ולא תני. "למה יקצוף האלוהים על קולך" - על הקול שאמרת. "וחיבל את מעשה ידיך" - אפילו מעט ההלכות שביד אותו האיש, הקדוש ברוך הוא מכניס בהם שכחה ומאבדן ממנו.
כלומר, מדובר באדם המחניף ועושה עצמו כלומד תורה: מספר שהוא לומד, מציג את עצמו כחפץ בתורה, ובסופו של דבר מבטל את זמנו. עושה עצמו כקורא ואינו קורא, כשונה ואינו שונה. ועל ידי זה מביא על עצמו חרון אף, וגם המעט שלמד יישכח ממנו. אם אתה לומד - תלמד כמו שצריך, ואל תעשה עצמך כלומד ואינך לומד באמת.
רב הונא פותר את הפסוק כולו בלשון הרע. "אל תתן את פיך" - אל תיתן את פיך לדבר דיבורים שאינם הגונים, לדבר לשון הרע. "לחטיא את בשרך" - שאתה פוגם בזה את גופך ממש. "ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא" - "אנא לא אמרית לשון הרע", לא התכוונתי, אדרבה רציתי לשבח אותו, וכל מיני תירוצים שאדם מתרץ לעצמו למה זה אינו לשון הרע. "וחיבל את מעשה ידיך" - אלו גידים ועצמות שבגוף, שהקדוש ברוך הוא מכניס בהם שחפת ומאבדן ממנו, רחמנא ליצלן. הרי שהמדרש מלמד שכביכול פוגעת באדם קללה בגופו ממש כשהוא מדבר לשון הרע.
רבי מנא פתר את הפסוק במרים. "אל תתן את פיך" - אל תיתן רשות לאחד מאיבריך לחטיא את כל איבריך, לגרום חיסרון לכל האיברים. שכן המדבר לשון הרע לוקה בצרעת, והמחלה פוגעת בכל איבריו. הרי בשביל פה קטן אחד אתה מאבד את כל בשרך. וכך היה אצל מרים - נעשתה מצורעת, וכל בשרה נחסר בגלל אותו דיבור. "ואל תאמר לפני המלאך" - זה משה, כמו שנאמר "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים". ומה נאמר לפניו? "כי שגגה היא", כמו שכתוב "אשר נואלנו ואשר חטאנו" - "נואלנו" זו אווילות, "חטאנו" זה חטא בשגגה. "למה יקצוף האלוהים על קולך" - כמו שנאמר שם "ותדבר מרים", ובעקבות זאת "ויחר אף ה' בם וילך". "וחיבל את מעשה ידיך" - שהרי לקו כל איבריה.
המדרש לומד את הפסוק גם באלישע אחר. אלישע נכנס לפרדס וקיצץ בנטיעות, והיה הורג "רבי תורה". יש מפרשים גדולי תורה, אבל היותר נכון הוא מלשון "רביא", כלשון הירושלמי - צעירי תורה. והיה בא לבתי מדרשות, ורואה תינוקות יושבים לפני רבם, והיה אומר: מה הם עושים כאן? אומנותו של זה בנאי, זה נגר, זה צייד, זה חייט. בלשון ימינו: חבל שהם מתבזבזים בישיבה, היה יכול ללכת להייטק, היה יכול לצאת מהנדס-על.
אבל באמת - מה היה יוצא ממנו? מה יישאר לו מזה אחרי מאה ועשרים? לאן ייקח את זה? מה יספר למעלה, "הייתי טייס"? מספרים שאחד נכנס אל הרב שטיינמן, והמלווה מציג לפניו בהתפעלות: הרב, זה טייס. אמר לו הרב שטיינמן: טייס? בעל עגלה בשמיים. יש עגלון עם סוס וחמור, יש עגלון עם מרצדס, ויש עגלון על בואינג - מה זה משנה? עגלון הוא מי שמסיע נוסעים. אחד בעל עגלה כאן ואחד בעל עגלה שם. ממה בדיוק יש להתפעל?
והחפץ חיים שאל פעם בחור מה הוא עושה. אמר לו: לומד רפואה. שאל: כמה שנים? אמר: שבע שנים, ואחר כך סטאז'. שאל: ומתי באמת תתחיל להרוויח מזה? אמר: אחרי כחמש עשרה שנה, כשכבר קניתי לי שם ונחשב מומחה, ולא סתם רופא קופת חולים במשכורת נמוכה. אמר לו החפץ חיים: אם כן, השקעת חמש עשרה שנה מחייך. ומתי תסיים? אתה בן עשרים וחמש - תסיים בסביבות ארבעים. וכמה נשאר לך ליהנות? עשרים, שלושים שנה. בשביל שלושים שנה למדת חמש עשרה שנה. אם כן, אמר לו החפץ חיים, בשביל נצח - כמה צריך להשקיע? חיי עולם הבא אינם נקנים בגרושים; בשביל נצח נצחים צריך להשקיע מן החיים.
זה בדיוק מה שאלישע אמר: "זה היה יכול לצאת נגר". תודה רבה לך, הצלחה גדולה בחיים! והרי אותו ילד יצא גדול בתורה, זכה לנצח לו ולדורו, מחיה את כל דורו - ואתה אומר לו שיבנה ארונות? בלי לזלזל כלל בנגר או באדם העובד למלאכתו, אבל את זה אתה משווה? אלא שזה היה אלישע לאחר שיצא לתרבות רעה והתעקם. והיו תלמידים שכן הושפעו מדבריו, שכן אלישע נחשב ונתפס כאדם גדול באותו הזמן, ובוודאי ידע תורה - עד שרבי מאיר המשיך ללכת וללמוד ממנו אף לאחר שיצא לתרבות רעה. ויש שהניחו את רבם והלכו להם. עליו הכתוב אומר: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך... למה יקצוף האלוהים על קולך וחיבל את מעשה ידיך" - שחיבל את מעשה ידיו של אותו האיש. וכמו שמביאה הגמרא, שלאחר מותו לא הכניסוהו לגן עדן ולא לגיהינום והיה משוטט, עד שנצרך תלמידו לפעול פעולות ולהשפיע השפעות שיכניסוהו לגיהינום, ואש יוצאת מקברו. הנה נתת את פיך לחטיא את בשרך - כדאי היה לך? ראה מה אכלת מאותו נזיד שבישלת.
ה'אמרי שפר' מבאר ששלמה המלך מונה כאן את סוגי הדיבורים. קודם דיבר בדיבורים אסורים שבין אדם למקום - נודר נדרים ואינו מקיים; וכאן הוא עובר לדיבורים אסורים שבין אדם לחברו. דיבורים אלה רעים גם כלפי שמיא וגם כלפי הבריות: רעים לה' - שהרי הוא אסרם, "לא תלך רכיל בעמיך"; ורעים לאדם - שהרי אתה מזיק לאנשים בלשון הרע, בשקרים, בדברי חנופה ובשבועת שווא. ועל עוון לשון הרע באים נגעים, וזהו "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך".
ומיהו המלאך? מי שלומדים ממנו תורה, כמו שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". ולמה הוא נקרא מלאך? כי מלאך הוא שליח, והוא עושה את מלאכת השם - ללמד תורה לעמו. הקדוש ברוך הוא מלמד את תורתו על ידי חכמי הדור, והם שליחיו. וכך גם אדם הבא להוכיח, בין יחיד ובין רבים, על שעוברים על מצוות ה' - נקרא מלאך, שהרי הוא עושה מלאכת השם: בין נביא ובין מוכיח בדורו המעורר את דורו.
בעניין המוכיח ראיתי מעשה. הרב ניסים קרליץ, כפי שאמרנו, לא נהג להעיר הערות. פעם אחת נערך כינוס תפילה על ירידת גשמים בבתי כנסיות, וביקשו ממנו לדבר דברי התעוררות. כידוע דיבוריו היו קצרים מאוד, סיים את דבריו וירד מן הבימה. לפתע, כשהציבור כבר עמד לקום, חזר ואמר: רגע, אני רוצה להוסיף עוד משהו. כולם נדרכו - אם הרב חזר במיוחד, ודאי יש לו דבר מיוחד לומר. הוציא הרב מכתב מכיסו והניחו על הסטנדר, ואמר: יש כאן יהודי הכותב ומעורר על עניין חשוב. וכתב אותו יהודי שיש אנשים העושים שמחות - שבע ברכות לילדם, מסיימים באחת בלילה, שירים וריקודים ולפעמים כלי נגינה ובחורים שרים במלוא גרון; ויש ילדים ויש מבוגרים שצריכים לישון מוקדם, והדבר מפריע, מזיק ומצער את הסביבה. כיצד אפשר לעשות שמחה ולצער אחרים?
אמר הרב ניסים קרליץ: ועל זה רציתי לדבר. יש כאן באמת קושי גדול - כיצד אדם רואה ששכנו זכה לארס את בנו, ולו זה מפריע? וכי כל יום הוא מארס ילד? וכי כל יום הוא מחתן מישהו? אחת לכמה זמן יש שמחה בבניין - וזה מפריע לך כל כך? אם כן, לילה אחד ישנת שעתיים פחות. אדם טוב לב חושב: אני מוכן לא לישון כל הלילה, ובלבד שהשכן שלי יארס את כל ילדיו. וכי פתח אצלך אולם חתונות בבית? אם כן זכה פעם אחת לעשות שמחה בביתו - תשמח עמו. וזה איני מבין. סיים וירד. בתחילה נראה היה שבא לתת מוסר לעושי השמחות, ובסוף התברר שהמוסר היה הפוך: למה אינך שמח עם חברך בשמחתו. אם פתחו לך אולם ליד הבית - ניחא; אבל אם שכן עשה פעם אחת שמחה, תשמח עמו.
על זה אומר הכתוב: "ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא". כשיבוא החכם להוכיח אותך על דבריך, אל תפטור אותו בתירוץ "שגגה היא" ובכך נפטרת ממנו. שהרי סיפורים אפשר לספר למוכיח - הוא אינו יודע מה באמת הייתה כוונתך, אם שגגה ואם לאו. אבל הקדוש ברוך הוא יודע מה היה בליבך, וה' יראה ללבב. ולכן "למה יקצוף האלוהים על קולך", וחלילה "וחיבל את מעשה ידיך". והגמרא אומרת: דברים שאין אש ומים מכלין אותם - שבועת שקר מכלה אותם. דיבורים אסורים, לשון הרע, רכילות, שקרים ושבועת שווא, יכולים לגרום לאדם חבלה גדולה. אל תתרץ תירוצים, אלא דע שיש מי שיודע באמת מה הן כוונותיך, ועל זה משלמים אחר כך מחיר יקר.
השל"ה הקדוש עומד על הלשון "לחטיא את בשרך". צריך לדעת שבכל מקום שכתוב בתורה "בשר", דורשים אותו על עניין ברית המאור וקדושת הברית. "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" - דרשו חז"ל על פגם הברית. וכן "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" - בענייני עריות. שים לב שכאן הזכיר פה והזכיר בשר יחד. וחז"ל דרשו "ולא יראה בך ערוות דבר" - ערוות דיבור: דיבור לבטלה וזרע לבטלה.
והדברים כבר מופיעים במקובלים, ומזכירם גם המגן אברהם: פגם הברית ופגם הלשון קשורים זה בזה. אם ראית אדם פרוץ בדיבורים אסורים, דע שאותו אדם פרוץ, רחמנא ליצלן, גם בפגם הברית - שני הדברים הולכים יחד. ואומרים המקובלים: אם ניקח את האדם ונקפל אותו, יד ימין מול רגל ימין ויד שמאל מול רגל שמאל, יימצא הפה מכוון כנגד ברית המאור - זה לעומת זה. והשומר בקדושה את לשונו, שומר בקדושה גם את בריתו; ואם לאו, חלילה, הפגום בזה פגום גם בזה. לכן הדרך לאדם לשמור על קדושתו היא להיזהר מאוד בקדושת הלשון, ועל ידי זה לא יבוא לידי פגם הברית. וזהו "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך": על ידי שאתה מדבר דיבורים שאינם הגונים ופוגם בפיך, אתה פוגם גם בבשרך.
ולפי זה עולה בדעתי שזהו גם לימוד הזכות על יוסף. האחים חשדו בו שהוא מביא את דיבתם רעה אל אביהם - כלומר חשדוהו שהוא בעל לשון הרע, ובעל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, ולכן אמרו "לכו ונהרגהו". אבל התורה מלמדת אותנו שיוסף היה זך ונקי וטהור, וכל כוונתו הייתה לתקנם ולהעלותם על הדרך הישרה. והראיה: יוסף היה קדוש ביותר בקדושת הברית, עמד בניסיון עצום וקשה בעניין היסוד ועמד בו - ומכאן ראיה שגם בעניין הפה והלשון לא היה פגום כלל.
כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה, כִּי אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא׃ (ה, ו)
תרגום יונתן מבאר: "כי ברוב חלומות" - חלומותיהם של נביאי השקר; "והבלים" - של הקוסמים, שהיו עושים כל מיני קסמים כדי למשוך אחריהם אנשים לעבודה זרה; "ודברים הרבה" - דיבוריהם הרבים של הרשעים. ואומר התרגום: אל תאמין להם ואל תתרשם מהם, הנה חלם חלום והנה התקיים, הנה עשה קסם ופירוטכניקה - אל תתרשם. אלא "כי את האלוהים ירא" - שמש תלמידי חכמים וצדיקים, ומהם בקש לימוד, ומלפני ה' תירא.
ויש כאן מסר עצום לדורנו. מי הם אותם "חלומות והבלים ודברים הרבה"? אלה ה"באבות". פעם היו קוסמים, והיום יש את הבאבות העושים הון קל, לצערנו, על הפתאים וחסרי הדעת והתמימים. ודווקא מן המסכנים שאין להם, מוציאים סכומי עתק: אם תיתן כך וכך, הבאבא ירפא את אביך החולה, יעשה לו צ'יק צ'ק - אבל אתה צריך לשלם. קח הלוואות, תשלומים, מזה עשרה ומזה חמישה עשר. והלה, המסכן, אינו יודע, אבל הבאבא אמר, והוא בשיא התמימות הולך ונותן. והבאבא חלם, והבאבא עשה לי כזה מופת, וכל מיני דברים מסוג זה.
ומה ממליץ התרגום? "תשמש לחכמים צדיקים, ומהם תבקש לימוד, ומלפני ה' תירא" - קודם כל חכמים, ואחר כך צדיקים. הגמרא אומרת שמי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם. לא כתוב באבא - כתוב חכם. אצל באבא אפשר לספר סיפורים, לעשות רושם, למצוא גלימה באיזה בוידעם ולספר על סבא צדיק שהיה לך; שם אפשר לעשות הרבה משחקים. אבל אצל חכם אין משחקים: אפשר לשאול אותו שאלה, יש לי גמרא ביבמות, תסביר לי את הקטע, קח שוטנשטיין ותסביר. חכם בתורה - או שהוא יודע או שאינו יודע. אמרו לך ילך אצל חכם: רוצה ברכה, לך לרב חיים קנייבסקי, לך לרב עובדיה, לך אצל חכם. מה אתה הולך אצל באבא, מי הוא ומה הוא? אל תתרשם לא מחלומות, לא מקוסמים ולא מדברים הרבה, אלא שמש חכמים צדיקים. זו דרך הנצרכת מאוד לדורנו, שבו - כלשון הפתגם העממי - הפראיירים אינם מתים, הם רק מתחלפים, וכל פעם באים חדשים הזנים ומפרנסים את הבאבות למיניהם. ה' יצילנו.
חכם בן ציון אבא שאול אמר פעם על אותם אנשים: יכול אני למצוא בהם עוונות רבים, אבל כתוב שגזל מקטרג בראש. העוון שבראשם, המהדהד מכולם, הוא הגזל. שהרי אדם בא אליך, הוצאת ממנו ממון, והוא בטוח שממך תצמח ישועתו - ומכרת לו אשליה. כולך פיקציה, מכרת לו אשליה, גזלת אותו. וכיצד תוכל אי פעם להשיב לו את הכסף? זהו גזל שאין לו השבה. איך תחזיר לכל אותם אנשים שהאמינו בך והיו בטוחים שאתה עומד להושיעם, ואתה כולך שקר?
והוא עצמו אין לו קושיה כזו, כי הוא מאמין בעצמו, בטוח שהוא איש אלוקים קדוש. אדם צועק בכלא עשרים שנה שהוא חף מפשע, תבדוק אותו במכונת אמת - ייצא חף מפשע, כי הצליח לשכנע את עצמו, אף שיש צילומים שראו אותו גונב. זו אוטוסוגסטיה, שכנוע עצמי. הבאבא הזה שכנע את עצמו שהוא צדיק, התחיל להאמין בזה, והתחיל למכור זאת לאחרים - מוכר מים קדושים, מוכר הכל. וכבר אמר מי שאמר: הבאבא סאלי היה ה"באבא בתרא", הבאבא האחרון. אל תחפש באבות אחריו, אלא לך לחכמים. חכם בתורה - גש אליו; אינו חכם בתורה - התרחק ממנו.
מדרש זוטא אומר: "כי ברוב חלומות" - אם ראית חלומות רעים וגזרות קשות, קפוץ לשלושה דברים ואתה ניצל. הרביתי לצטט מן המדרשים הללו ב'משנת החלומות', בעניין דרכי ההתמודדות עם חלום. דאמר רבי יהודה בשם רבי אלעזר: שלושה דברים מבטלין גזרות רעות וקשות - ולאו דווקא חלום, אלא כל הגזרות - ואלו הן: תפילה, תשובה וצדקה. ושלושתן כתובין בפסוק אחד: "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים". "ויתפללו" - זו תפילה; "ויבקשו" - זו צדקה, שהיו מבקשים מאנשים לתרום; "וישובו מדרכיהם הרעים" - זו תשובה. ואם עשו כן, מה כתיב תמן? "ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם". רבי אמי אומר: אף התענית, שנאמר "יענך ה' ביום צרה". רב אחא אמר: אף שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום. כל אלו מצילים את האדם מחלומות רעים.
אך בראש כל ההצלה מן החלומות הרעים עומדת הצדקה, ועל כך יש לנו פסוקים מפורשים. אמר דניאל לנבוכדנצר: "וחטאך בצדקה פרוק" - וכל זמן שנתן צדקה וחנן את העניים, לא התגשם החלום. ברגע שהפסיק, "בה בשעתא" - מיד באותו רגע התגשם בו החלום והושלך כחיית השדה. הרי לנו כוחה של צדקה, שהיא הכוח העיקרי להציל מחלום רע. אדם שחלם חלום לא טוב - ישים כסף בצדקה. והמרוקאים אומרים "חלום טוב, חלום שלום", ויש בזה עניין, שיפתור את החלום לטובה ולא לרעה, ובזה יבטח בה' ותסור ממנו כל צרה.
רש"י מפרש: "כי ברוב חלומות" - אשר כל מה שיאמרו לך חלומות ונביאי הבל ודברים הרבה, לפרוש מאת המקום - "כי את האלוהים ירא", ו"כי" משמש בלשון "אלא". כלומר: על אף כל החלומות וההבלים והדיבורים הרבים המושכים לפרוש מה', לא תשמע להם, אלא את האלוהים ירא.
והמדרש אומר: בשעה שחלה חזקיהו מלך יהודה ואמר לו ישעיהו "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה", אמר לו חזקיהו: לא לדבריך אני שומע, ואיני תופס אלא במה שאמר זקני - הוא שלמה - "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלוהים ירא". כלומר: אתה שמעת נבואות, ואני בכל אופן את האלוקים ירא, ומתפלל אל ה'. "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל", והוסיף לו ה' חמש עשרה שנה. וכן אומרת הגמרא בברכות דף י': "את האלוהים ירא" - אמר רב חנן: אפילו בעל החלומות אומר לו שלמחר הוא מת, ואתה חושב שאין כבר מה לעשות, אל ימנע עצמו מן הרחמים. תירא מה' - וה' בכוחו להפוך את הגזרה.
ה'אמרי שפר' מבאר פסוק זה כהמשך לקודם. לאחר האזהרה שלא יפתח אדם את פיו בדיבורים אסורים, שואל הרב: שמא יאמר האדם, אם אבלום את פי מלדבר כל עוד אנשי דורי פוערים פיהם לבלי חוק ומדברים בלי חשבון, אתפס בעיניהם כאדם משונה - איזה פרוש, איזה צדיק שאין דעתו מעורבת עם הבריות; כולם מדברים ורק אני שותק, כמי שאינו מחובר ואינו שייך. על זה אומר הכתוב: "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלוהים ירא". והדיבורים מתחלקים לשלושה חלקים, וכבר הקדמונים עסקו בחלקי הדיבור.
החלק הראשון - ענייני המשא ומתן, והוא מכנה אותם "חלומות". שהרי בענייני משא ומתן אדם בעיקר חולם: אעשה כך, ואמכור כאן, ואעשה את הקופה, וזה סטארט-אפ שהולך לכבוש את השוק. הרבה פעמים המשא ומתן אצל האדם הוא חלומות, דברים שאין בהם ממש. וכמו שמביא ה'בן איש חי' על "ועשית מעקה לגגך": הגג הוא ראשו של אדם, מקום השכל והדעת, וצריך לשים מעקה - שהחלומות לא יפרצו גדרות ולא יצאו מחוץ לגבולות, אלא יישארו בגדר הסבירות וההיגיון.
והוא מביא את המשל המפורסם על אותו אדם שהיה לו סל ביצים ונשאו למכרו בשוק. התחיל לחשוב: למה לי למכור? אשים עליהן תרנגולות שידגרו, ומחמישים ביצים יהיו לי חמישים אפרוחים; יגדלו ויטילו ביצים, ושוב ידגרו - והגיע בדמיונו לעשרות אלפי אפרוחים ותרנגולים וביצים. ואז חשב: אהיה עשיר גדול, ויהיו לי קשרים עם השלטון, ואגיע אל המלך, ואכרע לפניו - וכשהסל על ראשו נתן קידה, ובבום אחד נפל הסל וכל הביצים התרסקו, חביתה שלמה, וכל החלומות נגוזו בריק. "והקיצו וריקה נפשם", כלשונו של ה'אמרי שפר'. אל תהיה עם הרבה חלומות והבלים - עשה מעקה לגגך, הגבל ושים גדר, ואל תפליג בחלומותיך.
הדיבור השני הוא סיפורי הבל. בדורנו אין צורך להסביר זאת: הכל דיבורים. זה אמר כך, וזה עשה כך, ותהיה ממשלה ולא תהיה ממשלה, וההוא אמר שבשום אופן, והשלישי אמר שלא יעלה על הדעת, והרביעי אמר שאין אפילו לחשוב. את מי זה מעניין ולמי אכפת? האם נשאר לך משהו מהפטפוטים של אתמול ומההבלים של שלשום? הכל הבל וריק. אילו היה באדם דעת, היה מנתק את הרדיו לחלוטין ושם רק שיעורי תורה, והיה מנצל את חייו באמת. היית רואה כמה שעות תורה יש לך ביום - בנסיעה מפה לשם, בהליכה מכאן לכאן, עם נגן שאתה שומע בו דברי תורה. אלה סיפורי הבל שמבלים בהם רוב אנשים שעות אחדות, ומבזבז אדם שעות מיומו בלי תועלת.
אגב, פעם היה זה "סיפורי הבל", והיום האדם קורא הבל. סיפר לי יהודי שהחליט להתנתק מן הסמארטפון. שאלתי: בעקבות מה? אמר לי: באפליקציית הוואטסאפ יש אפשרות לראות כמה זמן שהית בה. בדקתי וראיתי שבממוצע אני מבלה שעתיים ביום בוואטסאפ, ופשוט לא האמנתי. וזה אינו שיושב שעתיים ברצף: כאן שלוש דקות, כאן שתי דקות, כאן מישהו אמר משהו, כאן שלחו הודעה. אמר: אני שורף כל יום שעתיים מחיי? ואילו היו עשרים דקות, וכי היה טוב יותר? הרי כל הדברים שם הבלים. מה שולחים לך? שטויות. מסיח את דעתך באמצע השיעור, באמצע התפילה, לפני ואחרי. ולפעמים יש בזה גם דברי איסור ממש - לשון הרע, רכילות, מראות אסורות, ומה לא. כל אלה הבלים הרבה, שאדם מבלה בהם שעות ללא כל תועלת. וזה עוד בלי לדבר על טלוויזיה ואינטרנט, אלא רק על אדם המתעסק בהבלים או קורא עיתון ומבזבז את זמנו לריק.
החלק השלישי הוא הדיבורים האסורים, וכאן כבר מדובר בבעיה חמורה, לא רק ביטול תורה או הבל אלא איסור ממש: לשון הרע, רכילות, שקרים, ליצנות, שבועת שקר וכדומה. ואומר הרב: האדם הצדיק מתעב חברתם של פועלי אוון ואינו סובל לשבת עמם. הגמרא אומרת שחכמי ישראל אינם יושבים בחברתם של עמי הארץ - ולמה? כי מיד מתחיל השיח: מה היה בפוליטיקה, ובכדורגל כמה-כמה, וכל מיני שטויות והבלים. והוא יושב שם ותוהה: מה אני עושה כאן? אין זה מקומי. "כשקץ נתעב המה בעיניו".
וזהו שאומר הכתוב: "כי ברוב חלומות" - זה החלק הראשון, ענייני העסקים והחלומות כמה כסף יעשה; "והבלים" - זה החלק השני, שטויות, פוליטיקה, הבל; "ודברים הרבה" - זה החלק השלישי, דברים גדולים וחמורים, הדיבורים האסורים. וכל זה - האדם השלם אינו מתאווה לו כלל, "אלא את האלוהים ירא". אדרבה, כשאתה רואה באיזה הבלים ובאיזה בוץ הם שקועים, הדבר ממאיס אותם בעיניך. ואם תאמר שאהיה מרוחק מן הבריות - אדרבה: את האלוהים ירא, התרחק מהם, ומאס בקרבתם של אנשים שכל עסקם וכל ענייניהם בדברי הבל.
שני הפסוקים הללו מלמדים אותנו עד כמה כבד משקלו של הפה. "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" - בין בנדר שאינו משולם, בין בחנופה של העושה עצמו כלומד, ובין בלשון הרע שהחטיא את מרים בכל גופה ואת אלישע אחר בכל עולמו. ואל תפטור את עצמך בתירוץ "שגגה היא" לפני המוכיח, שכן הקב"ה יודע את הלב. ו"כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה" - אל תתרשם מחלומות, מקסמים ומדיבורי שווא, ואל תבזבז את חייך על דמיונות של עסקים, על פטפוטים ריקים ועל דיבורים אסורים. אלא שמש חכמים צדיקים, בקש מהם לימוד, החזק בתפילה בתשובה ובצדקה המבטלות גזרות - "כי את האלוהים ירא".