פרקנו פותח באזהרה הגדולה על הדיבור לפני הקדוש ברוך הוא: "על כן יהיו דבריך מעטים". מכאן ממשיך שלמה המלך אל ההבחנה בין דברי החכם לדברי הכסיל, ומשם אל דיני הנדרים ואל החובה לשלם מה שנדרת. בחלק זה נשלים תחילה את דברי האבן עזרא בביקורתו על הפייטנים - ביקורת שכולה נובעת מאותו יסוד של "יהיו דבריך מעטים" - ונמשיך לפסוקים הבאים.
טענו כלפי האבן עזרא: מי אתה שתשיג על הפייטנים הקדמונים, והרי "אין משיבים את הארי המת". משיב האבן עזרא: החשבון הוא דבר קל ופשוט, וחז"ל לא חששו לומר שדניאל טעה בחשבונו. והרי לפי אותה טענה עצמה היה אפשר לומר גם שם: אילו היה דניאל חי, היה מוכיח שהחשבון שאתם עושים מוטעה, ומה שהוא אמר הוא הנכון. אלא ודאי שחז"ל אמרו - חשבון אנחנו יודעים לעשות, ולפי חשבוננו יוצא שטעה. כך גם כאן: את לשון הקודש אנחנו מכירים ויודעים, ולכן אנו יכולים לומר שהקליר נקט בחיבורו לשונות שאינם מתאימים. ואל תשיב לי "אין משיבים את הארי המת", שהרי אם כן תאמר זאת גם לחז"ל ביחס לדניאל.
תירוץ נוסף שהשיבו לו: מה זה משנה אם אמרת כך או כך, הרי "רחמנא ליבא בעי" - הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב, ואין הדקדוק בלשון מעכב. משיב להם האבן עזרא: אם כן, למה נצטרך לדבר ולהתפלל כלל? הרי הוא יודע תעלומות לב, ונוותר על התפילה לגמרי! אלא ראה שתיקנו הקדמונים לומר בצום יום הכיפורים "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל... ואל ייכשלו בלשונם". אין אנו מסתפקים בכך שהשם יודע מה שבלב, אלא מבקשים שיהיה עם פיפיותינו שנדבר נכון. משמע ששייך להיכשל בלשון וזה דבר גרוע, ואין די בלב בלבד.
הדבר הרביעי והאחרון שמעיר האבן עזרא הוא שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות, וחכמינו אמרו "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והוא מכניס לתוך הפיוט מדרש שאינו פשוטו של מקרא. על כן אין ראוי להתפלל אלא על דרך הפשט: לא על דרך סוד, ולא על דרך משל, ולא בעניין שאין הלכה כמותו, ולא בדבר שניתן לפרשו לעניינים רבים. הרי ידענו ממדרש שיר השירים שכל "שלמה" האמור שם הוא שם קודש, ועניינו המלך שהשלום שלו. וכי יעלה על הדעת שאדם יתפלל "הושיעני המלך שלמה" - ויכוון כמדרשו, שהמלך שלמה הוא הקדוש ברוך הוא? וכי מצאנו להתפלל כמדרשו? אתה צריך להתפלל כפשוטו, לא כמדרשו.
כנגד זה אומר האבן עזרא: הגאון רב סעדיה נשמר מכל ארבעת הדברים הללו בשתי בקשותיו, שלא חיבר מחבר כמותן - והן על לשון המקרא ועל דקדוק הלשון, באין חידות ומשלים ולא דרש. ראה כמה נפלאים חיבוריו, וזו בדרך כלל דעת הספרדים. ישנן, למשל, האזהרות לחג השבועות, של אבן גבירול ושל רב סעדיה גאון. הנה דוגמה מפיוטו לעשרת הדיברות: "את השם אלוהיך תירא ואותו תעבוד בתפילה, ערב ובוקר יחדהו באות וטוטפות לתהילה" - "אות וטוטפות" היינו תפילין; "בכנפיך ציצית נצח ובפתחיך מזוזה סלה" - "נצח" ו"סלה" שניהם לשון לעד, והחריזה נמשכת: תפילה, תהילה, סלה; "כבד הוריך ירא מהם כי אל נתן למו גדולה". לשון בהירה, בלי הטיות ובלי שינויי לשון ובלי מדרשים.
ויש לו גם פיוט לתרי"ג מצוות: "בחירי, הנה אלה מצוותיי, שש מאות ושלוש עשרה מספרם, חזק ואמץ ועשה כי בעזרך אל רם. אנא השם זכור למקבלים, ואם דל ממעש דורם - כאשר זיכיתנו להזכירם, זכנו לעשותם ולשומרם". לשון צחה וברורה, שאינה מצריכה תרגומים ולא הסברים. וזו, אומר האבן עזרא, הלשון הראויה ביותר בפיוטים.
עוד מביא האבן עזרא חכם אחד שהיה בצרפת - ושמו אינו ידוע, אף שפיוטו מוכר עד היום - שחיבר בקשה שתחילתה "אמריי האזינה השם", ויש בדבריו דברים שאינם נכונים. לדוגמה, הוא אומר "הרחבת עולמות אין להם גבול", ואי אפשר לומר כן, שכן כל דבר שאין לו גבול אינו נברא; כל נברא יש לו גבול, ואין לומר שהשם ברא עולמות שאין להם גבול. ועוד אמר "כי שמך בך ובך שמך". אומר האבן עזרא: אילו היה יודע מה פירוש המילה "שם", לא היה דבר זה עולה על לבו. ומלבד זאת, "שמך בך" ו"בך שמך" היינו הך. וכי יש הבדל בין "שלום עליך" ל"עליך שלום"? בין "אתה ראובן" ל"ראובן אתה"? בין "תפסום חיים" ל"חיים תפסום"? "יברכך השם וישמרך", "השם ישמרך מכל רע" - אין שום הבדל, וחזרת על אותו דבר עצמו. ואין זו דרך תפילה אלא דרך שחוק.
וחכם אחד חיבר שתי מילים והיו לאחדים בפיו, כמו "אברמל" - היינו "אבאר מילה" או "אברר מילה". מילה מחודשת בשפה העברית, וכבר אז היה הדבר. אומר האבן עזרא: והנה עשה היפך ממה שאמר, כי לא ביאר את המילה ולא דיבר ברור, אלא בלל בשפתו את שפת הקודש. אמרת "אבאר מילה" - ועשית בדיוק להפך, סיבכת את המילה; מי מבין מה אמרת?
ומסיים האבן עזרא: "ולא אוכל לבאר אחד מני אלף מטעות הפייטנים, והטוב בעיניי שלא יתפלל אדם בהם, כי אם התפילה הקבועה, ויהיו דברינו מעטים ולא נענש בדין". וזה מה שאומר לנו כאן שלמה המלך: יהיו דבריך מעטים. אל תרבה בדברים, כי ריבוי דברים שאין לו הבנה או משמעות עוד לחטא ייחשב; אלא צמצם בדברים, ועל ידי כן דבריך המועטים יתקבלו ברצון.
כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים.
"בא החלום ברוב עניין" - מרוב העניינים שהאדם מתעניין בהם במשך היום, מהם בא החלום, כמו שאמר דניאל: "הרהורי לבך על משכבך סליקו". וכן אמרו חז"ל: מה שאדם מהרהר ביום, זה מה שהוא חולם בלילה. וכשם שהחלום בא מרוב עניין שבמחשבה, כך הכסיל ניכר ברוב דבריו. כמו שכתוב "גם אויל מחריש חכם ייחשב" - ומתוך רוב דבריו נודע שהוא כסיל.
וזו מציאות מוכרת: אדם נכנס למקום ומיד מתחיל לדבר - אתה יודע מיד שהאדם הזה ריק. "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" - מטבע בתוך כד עושה הרבה רעש. איך שהוא מגיע מתחיל לדבר, זורק הערה לזה ואומר משהו לזה, מרים את הקול לכאן ולכאן - הרבה רעש. ולעומתו שימו לב שהאדם הנכבד, בר הדעת, הוא אדם שקט. ולרוב מי ששומר על שקט, זה מוכיח על חוכמתו ועל כך שיש לו עולם פנימי משלו: אינו צריך לפטפט כל הזמן, אינו צריך לדברר את עצמו, אינו רואה צורך להעיר הערה ולהתבטא על כל דבר, והוא יודע גם לשתוק.
ואדרבה, כשאדם שותק הוא זוכה לקבל. כתוב אצל משה רבנו, שכאשר תיקן אותו אהרן ואמר לו "הן היום הקריבו את חטאתם... ותקראנה אותי כאלה, הייטב בעיני השם" - "וישמע משה וייטב בעיניו". אומרים בעלי החסידות: עד אותה שעה משה דיבר - "וידבר השם אל משה לאמור", ומשה בא ומדבר אל העם; זו פעם ראשונה שיצא לו למשה להקשיב, "וישמע משה" - ומה כתוב? "וייטב בעיניו". מצא חן בעיניו להקשיב. כמה נחמד לשמוע ולקבל ממישהו משהו. במקום לדבר כל הזמן - פעם תקשיב, פעם תשמע גם מאחרים. "ברוב דברים לא יחדל פשע", ולכן כשעובר לפניך הכסיל שיש אצלו רוב דברים, מיד אתה יודע מה טיבו.
וכמו שהחלום מעורב בעניינים רבים, אומר האבן עזרא שכאשר חלום מעורב בעניינים רבים אות הוא שבא מתערובת המאכלים. הארכתי בזה ב"משנת החלומות" לבאר כיצד להבחין בין חלומות אמת לחלומות שווא. אחד הסימנים הוא: אם אדם חלם בתחילת הלילה והחלום מעורבב מעניינים רבים. בתחילת הלילה החלומות הם "מהאצטומכא", מן הכרס - האדים העשנים העולים ממה שאכל מבלבלים את מוחו, ומחמת תערובת המאכלים החלום כולל עניינים רבים. חלום כזה, אומר האבן עזרא, אין לו פתרון ואינו מורה לא על טוב ולא על רע, כי הבל הוא. לעומת זאת בחלום של לפנות בוקר, שכבר נתעכלו המאכלים, יש יותר סיכוי שיהיה בו מן האמת - וגם אז, בתנאי שאינו מעורבב מעניינים רבים.
והאבן עזרא מחבר זאת גם לפסוק הקודם: שם ראינו אזהרה "אל תבהל על פיך" - כשאתה בא להתפלל לפני השם, צמצם בדברים. ועל אחת כמה וכמה במקום המוכן להזכיר בו תמיד שם הגבוה, בבית הכנסת, שיצמצם אדם בדבריו וימעט בדיבור, שלא יבוא לידי חטא.
בספר אמרי שפר מסביר: הנביא זכריה אומר "והחלומות השווא ידברו", ועם כל זה אנו רואים שיש חלומות שיש בהם ממש - חלום פרעה ושריו, חלומות יוסף, חלום יעקב עם הסולם שהיה מראה נבואי, וחלום נבוכדנצר שהתגשם. אם כן, מה היחס שיש לתת לחלומות? בא שלמה המלך ונותן לך סימן: "כי בא החלום ברוב עניין וקול כסיל ברוב דברים". אם תראה שהחלום מסוכסכים בו עניינים רבים - ניכר שרק חלום הוא ואין רוח בקרבו. כשהחלום עובר מעניין לעניין, פתאום אתה שם ופתאום אתה פה, דע לך שאין בזה חזון אמת. ועל דרך זה כל החלומות המהבילים את האדם בכל לילה, כל דבריהם הבל. ובאותה מידה אתה מכיר את הכסיל: החכם מילותיו ספורות, והכסיל פוסק את שפתיו ומדבר ככל העולה על רוחו, וברוב דברים לא יחדל פשע. וכשאתה רואה אדם שמדבר בלי גבול, אתה יודע מיד שכסיל הוא.
מעשה ברב ניסים קרליץ זכר צדיק לברכה, שבא לפניו אדם שהיה רב של בית כנסת, ושאל אותו כמה להעיר וכמה להוכיח. אמר לו: כשמינו אותי להיות רב בית הכנסת סירבתי בתחילה, ואחר כך הלכתי לשאול את הסטייפלר. אמרתי לו שאני חושש מאוד, שהרי בתור רב בית כנסת יש עליי אחריות - עליי לראות מה קורה, ואם מישהו עשה משהו שלא כהוגן עליי להעיר לו. אמר לי: לא, אינך צריך להעיר. פירוש הדבר, שהרבה פעמים ההערות רק מרחיקות. אלא מה? צריך לתת דוגמה אישית ולדבר באופן כללי על איך הדברים צריכים להיות, אבל לא להעיר לאנשים הערות אישיות, שזה רק מרחיק וגורם שבסופו של דבר לא ייצא מזה תיקון.
והוסיף וסיפר לו: בשבת הראשונה שהגעתי לבית הכנסת שמעתי את החזן אומר "יעמוד מורנו הרב רבי ניסים". באותו רגע רציתי להתקומם - הרי אין קוראים לי ניסים, שמי שמריהו יוסף. (השם ניסים נוסף לו משום שבילדותו, עוד לפני ברית המילה, הגיע לסכנת נפשות גדולה, ולכן הוסיפו לו שם זה; ואגב, לא תמצאו אשכנזים בשם ניסים.) רציתי מיד לתקן אותו, אך נזכרתי במה שאמר הסטייפלר - לא להעיר הערות - ושתקתי. ומאז כולם מכירים אותי בשם רב ניסים; עד אז הייתי ידוע כרב שמריהו יוסף, ומשם קנה שמו. וסיים: תראה, מזה תלמד מוסר - לא צריך להעיר הערות.
על כל פנים, הכסיל מפטפט בלי גבול, כל הזמן מדבר, כל הזמן מעיר, על כל דבר מחווה דעתו - וזה מראה על כסילותו. וכך גם החלום: כשיש בו עניינים רבים, זה מראה שאין בו ממש.
כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים, אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם.
כאשר תדור נדר לאלוקים, אל תאחר לשלמו אלא שלם את הנדר בהקדם, כי השם אינו חפץ בכסילים הנודרים ואינם משלמים - את אשר תדור שלם. והמדרש מקשר זאת למעלה: "וקול כסיל ברוב דברים" - אלו המרבים לנדור ואינם משלמים; נודר כאן ומתנדב שם ברוב דברים. לכן אומר לך הכתוב: היזהר, הכסיל מרבה דברים, ואתה אל תהיה כמותו.
האלשיך הקדוש תמה מאוד: וכי זו חוכמתו של שלמה? והרי בתורה כבר נאמר "כי תדור נדר להשם אלוקיך לא תאחר לשלמו", ואיני צריך ששלמה יכתיב לי פסוקים מן התורה. ועוד, למה הוסיף "את אשר תדור שלם" - והלא כבר נאמר ברישא "אל תאחר לשלמו"? ועוד, הפסוק הבא "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" - הרי זה מובן מאליו, וגם ילד מבין שעדיף לא לנדור מאשר לנדור ולא לשלם; מי ביקש ממך לנדור? אם נדרת ולא שילמת עברת, ואף אחד אינו מחייב אותך לנדור. עד כדי כך שרבי מאיר הוצרך להסבר מיוחד, שהפסוק מחובר לסוף הפסוק הקודם: אף על פי ש"את אשר תדור שלם", ואפילו שאתה משלם בסוף - עדיף שלא תידור כלל; אלא תביא את הבהמה ותקריב אותה מיד, בלי הבטחות מוקדמות. ועוד, "אין חפץ בכסילים" נראה לכאורה מיותר, שהרי פשוט שאין השם חפץ בכסילים.
אלא אם תדקדק בלשון תראה: לא נאמר "תדור נדר להשם" כלשון התורה "איש כי ידור נדר להשם", אלא "תדור נדר לאלוהים". ולמה הדגיש את שם אלוקים? משום שכאן מדובר באדם שבא לידי צרה - שם אלוקים הוא מידת הדין, והוא הגיע למצב שפגעה בו מידת הדין. על כן אומר לו הכתוב: אל תאמר אני נודר נדר, ואשלם אותו כאשר אינצל מאותה צרה ואגיע לחיים טובים ולשלום - אלא שלם מיד, עוד לפני שאתה רואה את ההצלה.
ואל תאמר: הרי ודאי שאני רוצה לקיים את נדרי, שהרי אני מעוניין בהצלה, ואומדן הדעת מוכיח שנדרתי כדי לצאת מן הצרה, ואין חשש שאדור ולא אשלם. על כך אומר "כי אין חפץ בכסילים". ביאור הדברים: אילו לא היה הנדר בא בעקבות צרה ובעקבות חטא, אמנם אפשר לאחרו עד שלושה רגלים, שאין מאחרים את הנדר יותר משלושה רגלים. אבל כאן - כיצד הגעת לצרה? בעקבות חטא, וזה הנקרא כסיל, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. ומכיוון שבאה עליך מידת הדין בעקבות חטאך, אין כאן מקום לדחות את תשלום הנדר עד לאחר ההצלה, ואין די ברצון הטוב ובחפץ לשלם. זהו "אין חפץ בכסילים" - אין די בחפץ וברצון הטוב כשמדובר באדם שחטא ועומד בצרה; אלא שלם מיד, "את אשר תדור שלם". נמצא לפי האלשיך חידוש גדול: אפילו נדרת על מנת לשלם, כשאתה בצרה הקדם את התשלום ואל תמתין עד שתצא מן הצרה - ובזה מובטחת לך ההצלה.
האמרי שפר מסביר: למעלה דיבר הכתוב בענייני הדיבור, וכאן הוא עובר לדבר בדיבורים אסורים שבין אדם למקום. יש דיבורים אסורים בין אדם לחברו, כגון לשון הרע, ויש דיבורים אסורים בין אדם למקום. ומהם? "כאשר תדור נדר לאלוקים אל תאחר לשלמו" - ושמא תאמר: אדור ולא אשלם. וכי מי יעלה כן על דעתו? אלא מדובר באדם מתוחכם, שאומר: אדור כדי שתהיה לדבר תהודה, שישמעו אנשים רבים ויתעוררו. בא ראש ישיבה לדבר ולעשות מגבית, מלהיב את הקהל, ושואלים מי הראשון שנותן - וההוא מרים יד: שלושת אלפים דולר. מכוח אותה דחיפה מתעוררים כולם, זה מאתיים דולר וזה כך; ואילו בעל השלושת אלפים אומר: זה היה רק "סטרטר", נדר כדי לעורר את האחרים, לא כדי לשלם. שמא תאמר, אדור ולא אשלם למען יקנאו בי רבים וידרו נדר להשם וישלמו ויהי טרף בבית השם. על כך בא הכתוב ואומר: אין להשם חפץ בכסילים. אין השם חפץ אלא באדם אשר ידבנו לבו לנדור נדר על מנת לתת, ולא באלה שמבטיחים הבטחות ובסופו של דבר אינם נותנים. וכמו שמביאה הגמרא על שמעון הצדיק, שמעולם לא אכל קורבן נזיר טמא, לפי שאדם נודר נזירות ואחר כך מתחרט - אין השם חפץ בנודרי נדרים שמתחרטים ואין לבם שלם. ולכן "את אשר תדור שלם", ואל תעשה התחכמות כזו כדי לעורר את הציבור.
העטרת שמואל, שמביאו המעם לועז, מסביר את "אין חפץ בכסילים" באופן אחר: לא שהשם אינו חפץ בכסילים, אלא לכסילים עצמם אין חפץ - אין להם רצון חזק לקיים את נדרם. שאילו היה לך רצון חזק לקיים את נדרך, היית מצליח לקיימו ויהי מה, אף שמצבך קשה ואף שאתה שואל את עצמך מהיכן. כשיש חפץ - יש הצלחה. ולמה הכסיל אינו משלם בסופו של דבר? כי אין לו חפץ ורצון לשלם, וזה עצמו הגורם לו שלא ישלם; ואילו היה לו חפץ אמיתי, היה מוצא מהיכן ואיך לפרוע את חובו.
טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם.
הפסיקתא זוטרתא מביאה: רבי יהודה אומר, טוב מזה ומזה - נודר ומשלם. כלומר, טוב יותר שלא תידור מאשר שתידור ולא תשלם, אך הטוב באמת הוא שתידור ותשלם, שנאמר "נדרו ושלמו להשם אלוקיכם" - נדרו ושלמו. וחולק בזה על שיטת רבי מאיר, שאמר: טוב משניהם שאינו נודר כל עיקר. וכיצד יעשה? מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה. אומר רבי מאיר: אל תתעסק עם נדרים כלל. רוצה אתה להביא קורבן? בלי התחייבויות - קח אותו, הבא לעזרה ואמור שיהא קורבן להשם. שהרי נדרים מוקדמים עלולים ליצור בעיות: אדם נדר ופתאום נפטר, אדם נדר ופתאום אין לו אפשרות ודוחה זאת לאחר זמן. ובקיצור, שאלו את גבאי בית הכנסת כמה מן הנדרים הם נדרים אבודים. לכן טוב יותר, אומר רבי מאיר, שלא תידור, מאשר שתגיע בסופו של דבר למצב שאינך מתמודד עם הנדר שנדרת.
האמרי שפר מסביר את הפסוק בהמשך לדבריו: "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" - היינו אם אין בדעתך לשלם. שהרי דיברנו במי שרוצה לעורר את הציבור כדי שיידרו; אומר לו הכתוב: אם אין בדעתך לשלם, טוב שלא תידור משתידור ולא תשלם כדי להעשיר את קונך בנדרי הכסילים - אין השם חפץ בנדרים כאלה.
הכלי יקר מעיר כאן הערה מעניינת: מכאן ראיה שקהלת דיבר במקהלות בחג הסוכות. וכפי שראינו, קהלת נקרא כן משום שהיה המלך מקהיל את העם ומדבר לפניהם דברי תורה ברגלים, ובעיקר בחג הסוכות, שאז היה מקובל יותר, כמו מצוות הקהל שלאחר השמיטה. והרי מצוות בל תאחר כתובה מפורש בתורה, ולמה הכניסה קהלת כאן? אלא שקהלת הכניס כאן את הדרשה שדרש בבית המקדש לפני העם שעלו לרגל. הוא היה רואה שאנשים מגיעים לידי בל תאחר ונכשלים, נודרים נדרים ואינם מביאים בסופו של דבר את קורבנותיהם; לכן בעת נעילת שער, לפני שכל אחד הולך לביתו, היה מזהיר אותם: טוב יותר שלא תידור משתידור ולא תשלם, ואם כבר נדרת - שלם עתה את נדרך ואל תדחה.
המעם לועז מביא: אמר רבי שמואל, כל הנודר ואינו משלם גורם רעה לעצמו שתמות אשתו, כמו שאמר יעקב "ואני בבואי מפדן ארם מתה עליי רחל בדרך". ודבר זה נרמז בראשי התיבות: "מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" - ראשי תיבות מוו"ת. ללמדך, וכפי שנראה בהמשך ב"למה ייקח משכבך מתחתיך", שחס ושלום הדבר פוגע באשתו ובילדיו. ולכן טוב יותר שלא יידור אדם כלל.
מכאן לשאלה מעניינת: אדם שחייב חובות לאנשים, האם ייתן מעשר כספים? הדבר נידון בהלכה. יש אומרים שירשום לעצמו, ולכשירווח לו ייתן; יש אומרים שייתן חלקית; ויש אומרים שמעשר כספים אתה מחויב בו. ויש מקום לדון, שהרי במעשר כספים עצמו יש דיון אם אנו מחויבים בו או לא. ויש אומרים שלא ייתן מעשר כספים כלל, מפני שבפריעת חוב אתה מחויב. ויש לדון אם מעשר כספים הוא מדין נדר או מדין צדקה - וזה דיון גדול בפוסקים תחת איזו קטגוריה הוא נכלל. אבל ודאי שחיוב השבת החוב גדול, ולכן כשאתה חייב לאנשים כסף, תחילה פרע את חובותיך ורק אחר כך תיתן מעשר כספים.
ואין זה אומר שאדם יפטור את עצמו לעולם ממעשר כספים בטענה שיש לו משכנתא לעשרים וחמש שנה והוא בעל חוב לבנק - וכי עשרים וחמש שנה יהיה פטור? ודאי שאין זו הכוונה. אלא מדובר במי שיש לו נושים הדוחקים בו עכשיו, וצריך לשלם להם, ואם ישלם להם לא יוכל לתת מעשר כספים. אבל אדם שברוך השם מצבו הכלכלי סביר, ויכול גם לפרוע לאט לאט את חובותיו וגם לתת מעשר כספים, ואין דוחקים בו על פירעון חובותיו - מזה ומזה אל תנח ידך.
הרב החיד"א בספר דבש לפי מפרש כך את הפסוק: "טוב אשר לא תדור" - לצדקה, "משתדור ולא תשלם" - את החובות שאתה חייב. כלומר, טוב יותר שלא תידור לצדקה ולא תכניס עצמך לחיובים חדשים שאינך חייב בהם, מאשר שתידור לצדקה ולא תשלם את חובותיך שהם חובה גמורה עליך. שהרי יש מצוות פריעת בעל חוב - לקחת הלוואה, פרע אותה. לכן טוב יותר שלא תידור לתת כספים שאינך חייב, מאשר שתידור נדרים ואת מה שאתה מחויב לבעלי החובות לא תשלם. ודאי שעדיף לשלם תחילה ולפרוע חובותיו.
למדנו בחלק זה יסוד אחד החורז את הכול: ערכו של הדיבור המצומצם והמדויק. האבן עזרא מסיים את ביקורתו על הפייטנים בקריאה להתפלל בתפילה הקבועה בלשון ברורה ופשוטה, "ויהיו דברינו מעטים ולא נענש בדין". ומכאן לפסוק "כי בא החלום ברוב עניין וקול כסיל ברוב דברים" - שריבוי העניינים מגלה שהחלום הבל, וריבוי הדברים מגלה שהמדבר כסיל; והחכם דווקא יודע לשתוק, להקשיב ולקבל. ומכאן לנדרים: "כאשר תדור נדר לאלוהים אל תאחר לשלמו" - ובפרט מי שבא לידי צרה מחמת חטאו, שיקדים את התשלום ולא ימתין להצלה, שכן אין די ברצון הטוב. "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" - אל תיכנס להתחייבויות מיותרות, אל תנדור כדי לעורר אחרים בלי כוונה לשלם, והקדם את פירעון חובותיך לבשר ודם. קיצור הדיבור ושלמות הקיום - זה דרכו של החכם.