פתיחה: פרק ה' ופסוקו הראשון
פרק ה' בקהלת נפתח באזהרה על כוחו של הדיבור: כיצד אדם מדבר לפני בורא עולם, וכיצד עליו לשמור על פיו ועל לבו. הפסוק הראשון הוא כולו לימוד שלם בענייני יראת שמים, קבלת דין, ותפילה, ומתוכו נצא גם לדיון יסודי של האבן עזרא בנוגע לנוסח התפילה ולפיוטים. נתחיל מן הפסוק עצמו.
אַל־תְּבַהֵל עַל־פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל־יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל־הָאָרֶץ עַל־כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים׃
אל תבהל על פיך: כשבאות צרות
הפסיקתא זוטרתא מבארת: אם באות על האדם צרות, לא ידבר שלא כהוגן על בוראו. זה פירוש "אל תבהל על פיך" - כשיש לאדם צרה הוא מדבר מתוך בהלה, ועל כן מזהיר קהלת שלא ימהר לומר דברים שיש בהם טרוניה כלפי מידותיו של הקדוש ברוך הוא. הדוגמה היא איוב, שנאמר בו "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו". היו לו כל הסיבות שבעולם להלין, ואף על פי כן לא חטא בשפתיו. וכשאמרה לו אשתו "ברך אלוקים ומות", ענה לה: "כדבר אחת הנבלות תדברי, הגם את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל". כלומר, גם כשיש לאדם צרות - אל תבהל על פיך.
כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ
ממשיכה הפסיקתא זוטרתא: "כי האלוקים בשמים" - כלומר הוא שליט בך, הוא עושך ויכוננך, הוא מרים ומשפיל, הוא מוריש ומעשיר, ואין לך להרהר אחר מידותיו, ועל כן יהיו דבריך מועטים.
רש"י מוסיף שאין כאן רק שבחו של מקום, אלא גם אזהרה. "כי הוא בשמים ואתה על הארץ" - ואפילו חלש מלמעלה וגיבור מלמטה, אימת החלש על הגיבור. הכלל הוא שמי שנמצא במקום גבוה יש לו יתרון אסטרטגי; מכיוון שהוא למעלה, יש לו יותר אפשרויות לנצח את האויב הבא מלמטה. לכן כיבוש רמת הגולן היה כל כך סבוך וקשה וגבה כל כך הרבה חללים. ואם זה כשהחלש למעלה, כל שכן כשהחזק למעלה - שיש לו שני יתרונות, גם כוח וגם יתרון הגובה. אתה חלש, והקדוש ברוך הוא גיבור; הוא למעלה בשמים ואתה כאן למטה בארץ. במילים פשוטות: יש לך כל הסיבות לשתוק, להבין שמה שהשם עשה דינו צדק, ואם תרצה חלילה להרהר אחר מידותיו - לא תביא על עצמך אלא נזק. על כן יהיו דבריך מעטים.
"מעולם לא שאלתי שאלות"
את רבי רפאל מברשיד שאלו פעם במה זכה להאריך ימים. אמר להם: כל אשר בא עלי - מעולם לא שאלתי שאלות על ריבונו של עולם. ומדוע? כי אדם ששואל שאלות, קוראים לו למעלה לענות לו תשובות. אני לא שאלתי אף פעם שאלות; מה שהשם עושה הכל טוב - ולכן גם לא קראו לי כדי לתת לי תשובות. אדם צריך לדעת שדינו של השם צדק, וגם אם אינו מבין אותו, כבר אמר רב סעדיה גאון: "לו ידעתיו הייתיו" - אם הייתי יודע ומבין את בורא עולם, הייתי כבר אני בורא עולמות. אלא שהשם יודע דברים שאנו איננו יודעים, ומשום כך צריך לקבל דינו בצדק.
"ולבך אל ימהר" - גם בלב
אפשר להוסיף ולחבר גם את המשך הפסוק לאותו עניין. הפסיקתא נתנה דוגמה מאיוב - "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו", וחז"ל אומרים: בשפתיו לא חטא, בלבו חטא. ועל כך מוסיף קהלת מיד: "ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים". תחילה דיבר על הפה - מה שאדם מוציא בשפתיו, שבזה איוב לא נכשל; ועכשיו מוסיף שגם בלבך תיזהר שלא להרהר הרהורים על המקום, אלא תקבל על עצמך דין שמים באהבה ותצדיק את דינו. "כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים".
מדרגות בדיבור: דברים בטלים
יש מפרשים שפה נאמר עיקר נוסף בעניין דיבורו של האדם, וכאן נכללות שלוש מדרגות הנוגעות לדיבור. המדרגה הראשונה עוסקת בדברים בטלים, ועל זה נאמר "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים". הרי גם כשאדם עומד לפני מלך בשר ודם הוא סופר את מילותיו, זהיר בתנועותיו, ושוקל כל הגה בפלס. כל שכן שאדם צריך להיזהר כשהוא נמצא לפני המקום - וזה מה שנאמר "לפני האלוקים": בכל מצב אתה לפני האלוקים, אתה תמיד עומד לפני מלך.
ואם תאמר: את המלך אני רואה, ואת האלוקים איני רואה - זו באמת אחת הבעיות הקשות שלנו, שבגללה אנו מאבדים את המורא, מפני שאין אנו רואים את האלוקים ואילו את המלך רואים. זו גם הבעיה שלנו עם יום הדין: בכל דין פשוט, אפילו משפט תעבורה, אתה רואה את השופט; אבל כאשר מלך רם ונישא יושב על כיסא דין וספרי חיים ומתים לפניו נפתחים - את זה איננו רואים.
אלא שאם תתבונן תראה שדווקא זו הסיבה העיקרית שבגללה עליך להיזהר יותר. שהרי אם אתה ירא מפני מלך בשר ודם, הרי המלך כמוך: גם הוא עשוי בשר ודם, אינו קרוץ מחומר אחר, אינו יכול להגיע למעלה גדולה ממך ואינו יכול לוותר על הפטירה בסוף ימיו ולחיות חיי נצח. במילים פשוטות הוא קרוץ חומר כמוני, אלא שיש לו כרגע משרה שבגללה אני ירא ממנו - ואף על פי כן אתה עומד לפניו באימה וביראה. אז כיצד תעמוד לפני השם השוכן בגבהי מרומים? זו התשובה שבפסוק: "כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ" - עצם הדבר שאינך רואה אותו מוכיח שהקדוש ברוך הוא רואה אותך ואתה אינך רואה אותו, ושהעליונות שלו עליך היא עליונות מוחלטת. אין זו עליונות נקודתית כשל מלך, שלו יש משרה ולי אין; הקדוש ברוך הוא הוא מציאות אחרת לגמרי. על אחת כמה וכמה שתהיה חרד וירא מלפניו, שלא לומר דברים שאינם הגונים ולא לדבר דיבורים שאין בהם ממש, ולהיזהר מדברים בטלים - "על כן יהיו דבריך מעטים".
אל תאמר: "האלוקים בשמים" - קריאת הפסוק כטענה
הפורת יוסף, שמביאו גם ה"מעם לועז", מסביר שהכל נגרס כאן בהמשך אחד: "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים" - לומר "כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ". כלומר, אל תאמר שמכיוון שהאלוקים בשמים ואתה על הארץ, הרי הוא רחוק וממילא אפשר לדבר חופשי. אל תראה בכך טיעון וסיבה, אלא תיזהר במה שאתה מוציא מפיך, כי מלוא כל הארץ כבודו, ולכן יהיו דבריך מעטים.
והוא מסביר זאת על פי מה שמבואר בגמרא: מעשה בלוי, אחד מחכמי התלמוד, שגזר תענית ולא ירד גשם. אמר לפניו: ריבונו של עולם, עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך - כביכול בא בטרוניה כלפי קודשא בריך הוא, ישבת לך למעלה ושכחת מאיתנו. וירד מטר. הצליח להוריד גשם, אבל שילם מחיר יקר: נענש ונעשה חיגר, צולע. ואמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול - ותראו שהצליח להוריד גשם, סימן שהיה אדם גדול - הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע. וזה מה שאומר כאן שלמה: לעולם יהיו דבריך מעטים לפני השם. אל תאמר "האלוקים בשמים ואתה על הארץ", כדרך שאמר לוי - עזבת את הארץ, אינך משגיח עלינו, אינך מוריד לנו גשם. אל תאמר דברים כאלה, כי אתה יכול להינזק בזה; ראה מה קרה ללוי כשאמר כדבר הזה.
האבן עזרא: תפילה בנחת ובלשון ברורה
האבן עזרא מפרש: "אל תבהל על פיך" - אל יוציא פיך מילים לפניו בביתו בבהלה. כלומר, כשאתה בא להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, התפלל בנחת ולא בבהלה. "ולבך אל ימהר" - לפי שהאדם צריך להתפלל בשפה ברורה, כי האלוקים ניצב עליך, רואה אותך ושומע את דבריך; הוא בשמים בגבהי מרומים ואתה על הארץ, הוא במקום הגבוה ביותר ואתה בנמוך ביותר - לכן יהיו דבריך מועטים, שלא תסתכן.
כך ראינו אצל הכהן הגדול, שהיה נושא תפילה קצרה. כי כשאדם מאריך, עלול הוא לדבר דברים שלא כהוגן; אבל כשאתה אומר תפילה קצרה, אתה בורר את מילותיך. כמו אדם שכותב מברק: היום כבר אין מכירים זאת, אבל פעם כשכתבו מברק היו סופרים את המילים ואת האותיות, ועל כל אות משלמים בנפרד, ולכן היו כותבים בקיצור ובתכלית הצמצום. כך גם בתפילה - אל תמהר להרבות בדיבורים לפני השם. וחז"ל אומרים על חנה, שמפני שהרבתה דברים לפני המקום, בסופו של דבר מת שמואל בקיצור ימים וחי חמישים ושתיים שנה. שכן ברוב דברים לא יחדל פשע: אדם ייכשל בדבריו ויאמר דברים שאינם הגונים. לכן יהיו דבריך מעטים - כשהדברים מעטים הם תכליתיים יותר, ולא ייכשל בהם באמירה לא טובה או בניסוח שאינו נכון.
מכאן לדברי האבן עזרא על פיוטי הקליר
בנקודה הזו נעבור לעניין נוסף שהוא חלק מפירושו של האבן עזרא כאן. הגם שהוא נראה כחריגה מנושא הספר, דבריו של האבן עזרא בעניין זה יסודיים מאוד ומרבים לצטט אותם, וכאן הגענו אליהם בסדר הלימוד שלנו. קודם שנראה את ביקורתו על פיוטי הקליר ואיך הדבר קשור לפסוק שלנו, ננסה להכיר מי היה הקליר.
רבים מן הפיוטים בסידורים ובמחזורים של בני אשכנז הם פיוטי הקליר: רבי אלעזר הקלירי, או בן הקליר - יש כמה שיטות איך להגדירו בדיוק, שכן לא נודע לנו באמת מי הוא. יש אומרים שחי בימי הביניים, ויש אומרים שחי בזמן התנאים; יש אומרים שהוא רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי - וכך נקט האר"י הקדוש; ויש אומרים שהוא רבי אלעזר בן ערך. הדעה המקובלת יותר על החוקרים היא שחי במאה השביעית לספירת הנוצרים, כלומר לפני כאלף ושלוש מאות שנה.
האר"י הקדוש העריך מאוד את כתיבת הקליר. מהרח"ו, רבנו חיים ויטאל, כותב בשער הכוונות בדרושי "עלינו לשבח": דע כי מורי ז"ל - האר"י הקדוש - לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשה מאלה שסידרו האחרונים, כגון רבי שלמה אבן גבירול וכיוצא, לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה ואינם יודעים מה שהם אומרים, ומחברים פזמונים על פי צחות הלשון והמליצה. אבל היה אומר התפילות והבקשות והפזמונים שתיקנו הראשונים, כמו תפילת רבי עקיבא עליו השלום, ותפילת רבי אלעזר בן ערך, ותפילת רבי נחוניה בן הקנה, שכל אלה ידעו בסוד השם; וכן היה אומר כל הפיוטים והפזמונים שתיקן רבי אלעזר הקליר - לפי שאחז שהוא מן הקדמונים, רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי. ידוע שהאר"י הקדוש היה מתפלל כל השנה בנוסח ספרדי ובימים נוראים בנוסח אשכנז.
לשון הקליר - לשון קשה
לשונו של הקליר קשה ביותר. כמעט לא תמצאו סליחות של בני אשכנז שאינן מבוארות, מפני שהלשונות שם קשים מאוד. אצל הספרדים הסליחות מבוארות מאוד, וכל מי שיודע מעט לשון הקודש מבין מה שהוא אומר: "אתאנו לחלות פניך, כי חסד ואמת יקדמו פניך, נא אל תבישנו, נא אל תשיבנו ריקם מלפניך" - אין צורך באנציקלופדיה כדי להבין מה אמרנו. אבל מי שקורא בלשונו של הקליר לא ידע בין ימינו לשמאלו:
אבן חוג מצוק נשיה, תהום רבה צול שאיה, בפינת ראש סוד שלישיה, שוטטו שאון בה לשעיה. גבעת שורש מאוסת בונים, רובעה היום מארבעה אבנים, דמעות מבכה על בנים, קשבה מנהי אם הבנים.
יש הרבה ביאורים שנתחברו על פיוטי הקליר, ובהזדמנות אחרת נעסוק בפירוש הדברים. כאן רק נעמוד על כך שהאבן עזרא מתקומם כנגד שיטת הכתיבה הזאת. לא רק כנגד הקליר, אלא שהוא נוקט אותו כדוגמה עיקרית מפני שרבים מפיוטיו התפרסמו, ואחר כך מזכיר עוד מיני פיוטים כדי להראות עד כמה לשונותיהם חסרים ושיטת כתיבתם אינה נכונה.
הקדמת האבן עזרא: מקום קבוע וזמנים קבועים
כך הוא כותב: אמר אברהם המחבר, הנה הואלתי לדבר, כי בעבור היות כבוד המקום מלא כל מקום ולא יוכל האדם להישמר בכל מקום - הוכן לו מקום שיהיה קבוע לתפילתו, והוא חייב לכבדו. כלומר, מכיוון שמלוא כל הארץ כבודו ואיני יכול לכבד את השם כראוי בכל מקום, דאגו לנו למקום מיוחד שבו נכבד אותו, מקום קבוע לתפילה, שבו יתייחד אדם עם קונו.
וממשיך: גם חייב האדם להודות ולשבח לאלוקיו בכל רגע, כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע, שיחיינו ויתענג בהרגשות; רק בעבור היות האדם מתעסק בעסקי העולם אינו יכול בכל רגע להודות להשם, ולכן קבעו לו זמנים מיוחדים - והם עיתים ידועים, ערב ובוקר וצהריים. וזה מעניין: קבעו את הזמנים לפי מהלך השמש, כי כל מי שיש לו עיניים ידע עת צאת השמש ועת נטותו ועת בואו. בזמנם לא לכל אחד היה שעון; אז אומרים לך - הסתכל וראה מתי יוצאת השמש, זו שחרית; ראה מתי היא שוקעת, זו ערבית; ובמשך היום, כשעברה חצי שעה מחצות היום, גם זה אתה רואה - מתי השמש במרכז - ומאותה שעה אתה כבר יכול להתפלל מנחה עד הערב. זה כל אחד יכול לראות בכל מקום שבו הוא נמצא.
ומכאן דבריו הנוגעים לפסוקנו: על כן חייב אדם שיתפלל שישמור פתחי פיו, ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך שבידו להחיות ולהמית. ולכן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפילתו פיוטין שלא ידע עיקר פירושם. זה בדיוק עניינו של הפסוק: "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים" - אל תוציא מפיך דברים שאינך מבין מה אתה אומר. ואל יסמוך על המחבר וכוונתו הראשונה, כי אין אדם אשר לא יחטא - יכול להיות שהמחבר עצמו טעה במה שכתב, או שהמעתיקים חטאו והשתבשו הדברים, ומשום כך אינך מבין.
ארבעה דברים קשים - הראשון: חידות ומשלים
וכלל אומר: יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר מנוחתו כבוד ארבעה דברים קשים. הדבר האחד - כי רובי פיוטיו חידות ומשלים. גם אם הצלחת לפענח את הלשון, עדיין עליך להבין על מי הוא מדבר, שכן דיבר בלשון נעלמה. הנה דוגמה, שהמשכילים הרבו לעשות בה שימוש כדי להלעיג על פיוטי הקליר - ולמעשה ודאי שיש בדברים סודות, כמו שכתב האר"י הקדוש, ודווקא אותם היה אומר; אותם אנשים שטחיים לא הבינו את הסודות ואת הפנימיות, ואין אנו באים חלילה לתת במה לאותם מרשיעי ברית, אלא רק להבין עד כמה הלשון חידתית:
אץ קוצץ בן קוצץ, קצוצי לקצץ. בדיבור מפוצץ, רצוצי לרצץ. לץ בבוא לוצץ ללוצץ, פולץ ונתלוצץ. כעץ מחצצים לחצץ, כנץ על ציפור לנצץ.
זה קרובץ שאומרים בני אשכנז בשבת זכור, והוא מדבר על עמלק. "אץ" - רץ. ומי הוא "קוצץ בן קוצץ"? יש אומרים מלשון קוץ, שהמדרש ממשיל את עמלק לקוץ; יש אומרים שהוא קוצץ מפני שבא לקצוץ את גפן ישראל, שהרי בא להשמיד את עם ישראל, והוא "בן קוצץ" מפני שגם אביו רצה להשמידנו; ויש אומרים קוצץ - שהיה מקצץ מילותיהן של ישראל. "קצוצי לקצץ" - כנגד מי הוא רץ? כנגד ישראל, ולמה נקראים "קצוצי"? יש מסבירים מפני שהם נימולים, מלשון "וקצותה את כפה" שהוא לשון חיתוך; יש אומרים "קצוצי" - אלה שהוקצו ונפלטו מן הענן, שכנגדם יצא עמלק בצאתם ממצרים; ויש אומרים שישראל הם בעלי ברית קצוצה וכרותה עם המקום - אותם יצא לקצץ. וכן "בדיבור מפוצץ רצוצי לרצץ": יש אומרים שבדיבור היה מפיץ אותם, לפוצץ כמו להפיץ; ויש אומרים שרפו ידיהם מן התורה שהיא "כפטיש יפוצץ סלע", ומפרשים שחסר כאן - נחלשו בעסק התורה שהוא הדיבור המפוצץ, ולכן בא עמלק. ו"רצוצי לרצץ" - אלה שיצאו ממצרים והם רצוצים, ובא לרצץ אותם ולרדוף אחריהם להכות בהם. הנה שדבריו חידות, שצריך נגר ובר נגר כדי לפרקן ולפענחן, וזה קושי גדול.
"ליראי יקפיל" - האם מותר לדבר בלשון מליצה נעלמה
האבן עזרא מביא פיוט אחר: "ליראי יקפיל, וחודשים יכפיל, ליום זה פור הפיל, ומציון ימלוך". מה זה "ליראי" ומה זה "יקפיל"? יש אומרים "ליראי" הוא המשיח, ו"יקפיל" - שהשם יקפל את הארץ לפניו, יפרוס אותה שיוכל ברגע אחד לכבוש את כולה, כדרך שקיפל הארץ לפני יעקב אבינו. "וחודשים יכפיל" - שאנו מצפים שיבוא מהר, שכביכול יקפל השם את חודשי השנים ויכפילם ונעבור אותם בחצי מן הזמן. ויש אומרים בלי יו"ד - "לרעי", כמו "רעי דרכך בגוי", ו"חודשים יכפיל" מלשון הסתרה, והכוונה לעבודה זרה שהיא "חדשים מקרוב באו". ויש אומרים שהכוונה לשמים הנמשלים ל"ראי מוצק", ו"חדשים יכפיל" - שיעשה שמים חדשים וארץ חדשה.
והאבן עזרא דוחה את הכל ושואל: היתכן שאדם ידבר בלשון מליצה כזו? האם יעלה על הדעת שיאמר אדם "אין בעולם חכם כעיר", ותסביר שעיר הוא אדם, כמו "עיר פרא אדם ייוולד", ולכן "אין חכם כעיר" פירושו אין חכם כאדם? אי אפשר לדבר בשפה כזאת. או שיאמר אדם "אשרי העם עובדי האש ומשתחווים לשמש", ותסביר שהאש היא השם יתברך שנאמר "כי השם אלוקיך אש אוכלה הוא", והשמש כמו שנאמר "כי שמש ומגן השם אלוקים"? כלום שייך לומר דבר כזה? או "ברוך אתה אריה" במקום "ברוך אתה השם", מפני שנאמר שהשם כאריה ישאג? אי אפשר לדבר בדימויים כאלה שאין מבינים על מה אתה מדבר. כמו ש"אין חכם כעיר" ו"ברוך אתה אריה" הם שיבוש גמור, כך אי אפשר לדבר בלשון מליצית שאין לה משמעות למי שקורא אותה.
ואם תרצה להתחכם - למה לא נלמד משלמה, שלא היה חכם אחריו כמותו? הרי תפילתו שהתפלל מודעת, כוונתה ברורה, וכל יודע לשון הקודש יבין אותה, ואינה חידות ומשלים. וכן דניאל, שהיה "משרא קטרין", מתיר קשרים, ובקיא מאוד בשפה ובהבנת דברים נסתרים - ואף על פי כן לא התפללו כי אם בדברים מבוארים, על אף שהיו חכמים גדולים ויכלו להתנסח בשפה גבוהה ומורכבת. וכל שכן המתפלל בעד אנשים רבים שאינם חכמים, שהציבור צריך להבין מה שאומרים. וכן כל תפילה לחול ולקודש שתיקנו הראשונים - התבונן ותראה שאין בהן חידות ומשלים כלל, כולן תפילות ברורות.
"ליום זה פור הפיל" - שלוש קושיות
ועוד הוא תוקף את התוכן: מה עניין להכפיל את השמים החדשים, או אם שניים הם - שיכפילם? ומה שייך לומר על הקדוש ברוך הוא "ליום זה פור הפיל"? להפיל פור פירושו שאיני יודע איזה יום יהיה ולכן אני מפיל פור - וכי השם אינו יודע איזה יום יהיה? זו קושיה אחת. ועוד, לא מצאנו "הפיל פור" אלא אצל הצורר; והיאך תיקח ביטוי שנאמר על אדם שלילי כל כך ותדביקו להשם? אין ראוי לומר על הקדוש ברוך הוא ביטוי שנאמר רק לגבי המן. ועוד, אם אמרת שיעביר השמים והארץ, כיצד אתה אומר אחר כך "ומציון ימלוך"? והרי ציון חלק מן הארץ, ואם יעבירנה - היכן ימלוך?
תשובת חכמי הדור: החרוז הכריחו
מן ההמשך רואים שהאבן עזרא דיבר בעניין זה עם חכמים אחרים, והוא מביא מדי פעם את תשובותיהם. ענה אחד מחכמי הדור ואמר: חרוז "יקפיל" הכריחו לומר "פור הפיל". השיב לו האבן עזרא: לא מצאנו את הנביאים בכל תפילתם שיעסקו בחרוז.
וזה עניין שהרחבנו בו בספר הכוזרי. שם שואל מלך כוזר את החבר: השירים בעלי המשקל והחרוזים - שירה כזאת, כמו השירה הערבית בעלת המשקלים, יתד ותנועה, והחרוזים, הייתה מבוקשת מאוד בזמנם - ואילו שירי עם ישראל מחוסרים מזה. בכל שיר השירים לא תמצא חרוז; תהילים הוא שיר ושבח להשם ואינו מחורז; שירת הים אינה מחורזת; לא התעסקו בחרוזים בכלל בתנ"ך. ומן השירה הערבית הושפעו אבן גבירול, האבן עזרא ועוד גדולי אותם דורות לכתוב שירה מחורזת, אבל לפני כן לא מצאנו כן.
והתשובה שם נפלאה, ומעין זה אומר כאן האבן עזרא: תמיד כאשר אתה זקוק לחרוז, אתה מוותר על דקדוק לשון הקודש. אסביר: נניח שהייתה כאן שמחה, ואני כותב "קראו המגילה ברוב גילה" - חרוז יפה מאוד, אבל באמת לא היה גילה אלא שמחה, ויש הבדל בין גילה לשמחה, כמו שהסברנו כמה פעמים כשלמדנו את המלבי"ם. מה קרה כאן? נאלצתי להשתמש במילה שאינה מבטאת במדויק את העניין ולהחליף את המילה המדויקת - כדי לשמור על החרוז. נמצא שהתפארת הנעימה של שמיעת החרוז גברה אצלך על התוכן. והנביא לעולם מעדיף את התוכן על נעימות החרוז; החרוז נחמד ונעים, אבל יש בו ויתור על התוכן, שהרי אתה צריך להתגמש בתוכן כדי להתאים את המילים.
ועוד הוסיף לו האבן עזרא: היה לו לעשות חרוז אחר. ולמה "רכב על פיל ואותו לארץ יפיל" - כתב לו בחרוז; ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל והוצרך בהקיץ לפתור חלומו, היה יכול לומר: "לוחץ יעפיל, להתנשא יפיל, ורמי לב ישפיל, ומציון ימלוך". ראה, ברגע אחד נתתי לך חרוז מוצלח בהרבה: "לוחץ יעפיל" - האויב הלוחץ את ישראל התרומם והעפיל; "להתנשא יפיל" - רצה להתנשא ובסופו של דבר השם יפילנו; "ורמי לב ישפיל" - שהשם השפיל את רמי הלב, אותו המן שנתגאה; "ומציון ימלוך". אם כן, למה להכניס לתוך החרוז ביטויים בעייתיים, בשעה שאפשר להשתמש בחרוזים שאין בהם בעיה?
הדבר השני: לשון תלמוד ולשונות נוכריות
הדבר השני שהוא מקשה: פיוטיו מעורבים בלשון תלמוד. וידוע שיש כמה לשונות בתלמוד ואינן לשון הקודש, וחז"ל אמרו לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד. ומי הביאנו בצרה הזאת להתפלל בלשונות נוכריות? למה אנו צריכים לשון נוכרים, ומה רע בלשון הקודש? הרי תראה שנחמיה הוכיח את המדברים לשון אשדודית - חצי העם מדבר אשדודית וחצי עמונית, והוכיח אותם. יש לך לשון הקודש, ואפילו בעת התפילה. ולמה לא נלמד מן התפילה הקבועה שכולה דברי צחות בלשון הקודש - "השם שפתי תפתח", "ברוך אתה השם אלוקינו ואלוקי אבותינו" - כולה לשון הקודש; ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל?
הדבר השלישי: טעויות בדקדוק
והדבר השלישי: אפילו המילות שהן בלשון הקודש יש בהן טעויות גדולות. הפייטנים הללו נהגו בגמישות גדולה מאוד בלשון העברית, והיו מטים מילים כרצונם אף שאין מילים כאלה בלשון הקודש. דוגמה: "אנסיכה מלכי לפניו" - היכן מצאת ביטוי כזה? הכתוב אומר "ואני נסכתי מלכי", ו"נסכתי" הוא מן הבניין הקל. הבניין הקל קל על מוצאי הלשון, ולעומתו הבניין הכבד כבד על מוצאי הלשון: "רוצח" בקל, "מרצח" בכבד. ותמיד כשהבניין כבד, משמע שהפעולה נעשתה ביתר תוקף וביתר עוצמה, כמו שהמלבי"ם אומר ונתנו לכך כמה דוגמאות בעבר. ואם כן, כאן היה צריך לומר "נסכתי מלכי" מן הבניין הקל, על משקל נפלתי, נדרתי; ובעתיד - אסוך, אנסוך, כמו אפול, אדור, אנדור. ומן הבניין הכבד יאמר הפיל-אפיל, הסיך-אסיך, או "אנסיך" בנו"ן. אבל "אנסיכה" - לא מצאנו מילה כזאת. ואם תבקש להבין מה אמרת, הרי "אנסיכה מלכי" פירושו שאעשה מן המלך ניסוך - אקחנו ואנסכנו על גבי המזבח, כמו "בל אסיך נסכיהם מדם". וכי זו כוונתך? ויש מפרשים "נסכתי מלכי" כמו "משחתי", ואם הפירוש אמיתי - נמצא שטעה כשאמר "אנסיכה" במקום "נסכתי". ולמה להסתבך במילים כאלה? אמור "ארומם מלכי", "אשבח מלכי", "אודה", "אקדש" - למה לחפש מילה להראות חוכמה לשומעים?
ואנחנו חייבים לדעת דקדוק לשון הקודש היטב שלא נטעה, כמו המברכים ברכת המזון ואומרים "אבינו רוענו זננו" - ולא ידעו כי "זננו" הוא מלשון זנות, כמו "עננו" מלשון מענה; וצריך לומר "זוננו". הרי שאתה חייב לנקוד את הלשון במדויק, ואם לא - שיבשת את הברכה. דוגמה מקובלת מאוד: בסליחות אנשים אומרים "עננו" - והרי זה היפך הבקשה, שכן "ענֵנו" הוא ענה לנו, ואילו "עננו" פירושו תענה אותנו. ויש שעוד הגדילו ואומרים "ענה מעננו" - ומה הם אומרים בעצם? שאותם המענים אותנו - להם תענה ותקבל את תפילתם. וצריך לומר "ענה מענינו", והנו"ן דגושה, ואז הכוונה שתענה אותם. הרי שבשינוי קל שיבשת לחלוטין.
זכר ונקבה: "שושן עמק איומה"
ועוד אומר האבן עזרא, כי לשון הקודש ביד רבי אליעזר נוחו עדן היא כעיר פרוצה אין חומה - השימוש בה אצלו אלסטי וגמיש מאוד, עד שעושה מן הזכרים נקבות ולהפך. אחד הדברים החוזרים שם הוא שימוש בלשון זכר על נקבה או להפך. לדוגמה, הבית:
שושן עמק איומה, שבת שבתון לקיימה, שורש וענף סיימה, שבים יחד לציימה.
"לציימה" פירושו לצום, וזו עוד דוגמה למילים מחודשות: אין בלשון העברית ביטוי "לציימה"; יש "לצום", יש "אצומה", אבל "לציימה" הוא הטיה מחודשת שאינה מקובלת בלשון העברית. ועל הזכר והנקבה הוא שואל: שושנה היא נקבה, וכן בסמיכות "שושנת העמקים" - נקבה; אבל כשאתה אומר "שושן", בלי ה"א או תי"ו, זה זכר ומשתמשים בו בלשון זכר, כמו שצדקה נקבה וצדק זכר. ואם כן, איך שייך לומר "שושן עמק איומה"? היה צריך לומר "שושן עמק איום", וזה ביטוי מתאים הרבה יותר. ולמה ברח מן הפסוק ולא אמר "שושנת עמק איומה", שזה כבר הגיוני, שהשושנה נקבה? ועוד: מה שייך לתאר שושנה באימה? התארים הראויים לשושנה הם קטופה, רעננה, יבשה - אבל לא שושנה מאוימת ואיומה; איזה מין ביטוי הוא זה?
"חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים"
אמר אחד מחכמי הדור - שהיה לו עמם דין ודברים - כי היה חייב לומר "איומה" כדי שיהיה החרוז עשיר, שהרי הוא אומר "שושן עמק איומה, שבת שבתון לקיימה, שורש וענף סיימה"; ומה תציע לו, "איום"? "שושן עמק איום" אינו מתחבר ל"לקיימה", ולכן כתב "איומה".
השיב לו האבן עזרא: אם זו חרוזה עשירה - הנה יש בפיוטם חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים. ביטוי חריף. שהרי חיבר "הר" עם "נבחר" - וכי זה חרוז? זה בה"א וזה בחי"ת.
ואגב, לאבן עזרא עצמו יש כלל מליצי מפורסם: לא תחרוז בשור ובחמור יחדיו; שלח תשלח את השור למישור, ואת החמור להר המור. משפט מחוכם מאוד. כלומר, כשאתה עושה חרוז, השתדל שהתיבות האחרונות תהיינה זהות. "שור" ו"מור" אינם אותן תיבות - זה בשי"ן וזה במ"ם; אבל "שור" ו"מישור" מסתיימים שניהם ב"שור", וזה חרוז יפה; וכן "חמור" עם "הר המור", ששניהם מסתיימים ב"מור".
וכאן הדבר גרוע יותר, שהחריז "הר" עם "נבחר". ואם תאמר, שניהם מאותיות הגרון - אם כן חבר גם אל"ף ועי"ן שהן מאותיות הגרון, ותחבר גם בי"ת עם וי"ו שהן מאותיות השפתיים בומ"ף; והוא באמת עושה כן, שמחרז "לוי" עם "נביא" - וזה אינו חרוז, ולפי דקדוק לשון הקודש אינן אפילו אותן אותיות, שזה בבי"ת וזה בוי"ו. ואם תחרוז לפי מוצאי הלשון, חבר גם מ"ם עם פ"א, ואז יעלה בידך שיש רק חמישה מיני חרוזים בעולם. ואם תאמר שחיבר אותם מפני שדומים בכתיבה, ה"א וחי"ת - אם כן חבר גם רי"ש עם דל"ת שדומים בכתיבה, ובי"ת עם כ"ף שדומים בכתיבה; היתכן לומר כדבר הזה?
ועוד הוא מחבר "משפטים" עם "פיתים", מפני שטי"ת ותי"ו ממוצא אחד. אמנם ראינו "נצטדק", "הצטיירנו", "הצטיירו" - אבל על כל פנים זה בטי"ת וזה בתי"ו. וכן חיבר "יום" עם "פדיון" ו"עליון", ומ"ם ונו"ן אינן חרוז: "יום" מסתיים במ"ם ו"פדיון" בנו"ן. ועוד, שהמ"ם של "יום" היא מן השורש, והנו"ן של "עליון" ו"פדיון" אינה מן השורש - וזו ירידה נוספת בדקדוק. ומה עניין החרוז - רק שיהיה ערב לאוזן ותרגיש שסוף זה כסוף זה?
ועוד חיבר "עושר" עם "עשר תעשר", וגם זה אינו נכון - אלא אם היה המתפלל אפרתי. וזו לשון מליצית, על פי מה שכתוב בבני אפרים שאמרו לו "אמור שיבולת" והיה אומר "סיבולת" - רואים שכבר פעם היו כאלה שהחליפו אותיות. זה בשי"ן וזה בשׂי"ן-סמ"ך; איך עשית מהם חרוז? רק אפרתי יכול לעשות כן.
"אין משיבין את הארי לאחר מותו"
יש שענו לאבן עזרא: אין משיבין את הארי לאחר מותו. אל תקשה קושיות - מדובר באדם גדול ללא כל ספק, והוא אינו נמצא כאן, ואין זו חוכמה להקשות עליו כשאינו יכול להשיב; אם היה כאן בוודאי היה נותן לך תשובות.
ועל זה הוא משיב: רוח אל עשתנו כולנו - רוחו יתברך היא שעשתה את כולנו, וכל בני האדם מרוחו; ומחומר קורצו הקדמונים כמונו - גם הקדמונים קורצו מחומר, לא היו מלאכים אלא בני אדם; ואוזן מילים תבחן - כשאתה רוצה לבדוק אם מישהו כתב נכון, האוזן היא המבחן לדעת אם המילים כתובות כראוי.
ודוגמה נפלאה לזה: כולנו יודעים שדניאל היה נביא ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה, לא היה חכם כדניאל - ואף על פי כן לא נמנעו חכמים מלומר שדניאל טעה בחשבון, בחשבון השנים שעשה שם. ואומר האבן עזרא: והחשבון הוא דבר קל. והאבן עזרא עצמו חיבר ספר בחשבון, ולכן הוא אומר לך שחשבון דבר קל הוא.
ואגב, מספרים על האבן עזרא שהיה הפלא ופלא בחשבון, ויש עליו הרבה סיפורים. אספר סיפור קצר: היו בספינה כמה אנשים שהיה צריך להשליכם לים, והיה עליהם להחליט את מי לזרוק. אמר להם האבן עזרא שהוא יסדר אותם. העמידם במעגל, ואמר שיספרו מאחד עד תשע, וכל פעם את התשיעי זורקים. והוא סידר את היהודים בצורה כזאת - בשניות, זה יעמוד כאן וזה יעמוד כאן - שבסופו של דבר כל תשיעי שנפל היה גוי, ונשארו רק היהודים. גאון היה בחשבון, ולא רק בחשבון אלא בכל החוכמות שהיו בזמנו, ומבריק בחשיבתו.
לסיכום:
הפסוק "אל תבהל על פיך" מלמד שלושה דברים כאחד: שלא ידבר אדם שלא כהוגן על בוראו בעת צרה, כאיוב שלא חטא בשפתיו - ולא בלבו; שיזכור תמיד שהוא עומד לפני מלך, ודווקא מפני שאיננו רואה אותו יש להיזהר יותר, שכן "האלוקים בשמים ואתה על הארץ" - עליונות מוחלטת; ושאין להטיח דברים כלפי מעלה, כמעשה לוי שהוריד גשם ונעשה חיגר. ומכאן יצאנו לדברי האבן עזרא, שהתפילה צריכה להיות בנחת, בלשון ברורה ומבוארת, מעטה ומדויקת, ושאין להוציא מן הפה דברים שאין המתפלל יודע את פירושם - ועל כן יצא בביקורת על פיוטים שהם חידות ומשלים, מעורבים בלשונות נוכריות, משובשים בדקדוק ומחורזים חרוזים דלים. "על כן יהיו דבריך מעטים" - דיבור מעט, תכליתי ומדויק, הוא הדיבור הראוי לעמידה לפני המקום.