פתיחה: סיומו של פרק ד'
בחלק זה אנו מגיעים לשלושת הפסוקים האחרונים של פרק ד': "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש", "אין קץ לכל העם", ו"שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים". שלושת הפסוקים הללו סתומים, ולכן רבו בהם הפירושים - בין הקריאה ההיסטורית על מרד ירבעם ברחבעם, דרך דור המבול ודור הפלגה, ועד לקריאה המוסרית על היצר הטוב, על כוחה של החברה, ועל כוונת הלב בעבודת השם.
רָאִיתִי אֶת־כׇּל־הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיו׃
הילד השני - לפי התרגום: רחבעם
הפסוק תמוה: מה הם "כל החיים המהלכים תחת השמש", ומיהו "הילד השני"? הרי לא הוזכר עד כה ילד ראשון. התרגום מבאר: אמר שלמה המלך ברוח נבואה מלפני השם - ראיתי את כל החיים ההולכים בסכלות למרוד ברחבעם בני. לפי זה הכתוב חוזר על מרד ירבעם בן נבט, שבעקבותיו נתפלגה הממלכה וחלקה נמסר לירבעם, ואילו שבטי יהודה ובנימין נשאר ליבם שלם עם "הילד" - הוא רחבעם בנו של שלמה, שהוא "השני" למלכותו. כלומר: "הילד" - בני, ו"השני" - שני לי במלכות, ולא ילד שני לעומת ילד ראשון. ואף שהיה אפשר לקרוא לרחבעם "הילד השני" משום ששלמה עצמו התחיל למלוך בגיל שתים־עשרה, כשהוא עדיין ילד - אין זו כוונת התרגום. "אשר יעמוד תחתיו" - שימלוך במקומו בירושלים.
ובאמת היה במרד הזה סכלות גדולה. אמנם הנביא מעיד שהדבר היה מאת השם, אבל מצידם של המורדים זו הייתה עסקה כושלת ביותר, שתוצאותיה מהדהדות עד היום: עשרת השבטים אינם איתנו. הם אותם שבטים שירבעם הונה אותם בעגלי הזהב, ובעקבות זאת גלו ועדיין לא שבו, עד שנחלקו חז"ל אם עתידים הם לשוב או לא. ללכת ולהמליך על עצמם מי שאינו מבית דוד - זו הייתה טיפשות, וסופם הוכיח שלא נשאר מהם מאומה.
רש"י: דור המבול ודור הפלגה
רש"י, על פי המדרש, מסביר ששלמה עובר כאן לדבר על דור המבול. "כל החיים" - אלו שנאמר בהם "מכל החי מכל בשר תביא", אנשי דור המבול. "עם הילד השני" - אותו ילד שיתקיים במקום אותו הדור, והוא נח ובניו; הוא כביכול הראשון, והוא זה שימשיך.
אֵין־קֵץ לְכׇל־הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר־הָיָה לִפְנֵיהֶם גַּם הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִשְׂמְחוּ־בוֹ כִּי־גַם־זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ׃
לפי המשך הביאור של רש"י: "אין קץ לכל העם" - לדור המבול לא היה קץ, שהיו פרים ורבים יותר מדי, כמו שנאמר "זרעם נכון לפניהם" - אישה מתעברת ויולדת לשלושה ימים. אפילו תרנגולת לוקח לה יותר זמן. זהו פיצוץ אוכלוסין. "לכל אשר היה לפניהם" - אין קץ לכל הטוב שהיה לפניהם. חז"ל מתארים שהימים שבין פסח לעצרת כך היו בכל השנה כולה; היו זורעים וקוצרים אחת לארבעים שנה ולא היו צריכים לטרוח יותר מזה, והיו מהלכים ובן רגע קופצת להם הדרך. מציאות טובה ביותר - וכל זה אבד ברגע, "ורגע שאול יחתו". "גם האחרונים לא ישמחו בו" - אלו דור הפלגה, שגם הם לא שמחו בטוב שהשם נתן בידם. "כי גם זה הבל ורעיון רוח" - כשאדם הולך אחרי תאוות ליבו ואחרי יצריו, אלו התוצאות: גם אלו אבדו וגם אלו אבדו.
המדרש: הילד השני הוא היצר הטוב
המדרש שואל: "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש" - מי הם החיים? אלו מעשיהם של הצדיקים. ומה גרם להם להיות חיים תחת השמש? שהם מהלכים עם הילד השני. "הילד" הוא החכם, והוא היצר הטוב. ולמה נקרא "השני"? כיוון שהוא נולד שני, אחרי היצר הרע: היצר הרע מגיע כבר מעת הלידה, והיצר הטוב רק בבר מצווה. אלו הם החיים המהלכים תחת השמש - אותם שהולכים עם הילד, עם היצר הטוב, ואינם מקשיבים ליצר הרע.
האמרי שפר: העולם זורם - והצדיק עומד
האמרי שפר מסביר שכאן בא שלמה לומר: ראיתי עוד עיוות בעולם. כל החיים מהלכים "תחת השמש" - כלומר על פי הדרך הטבעית, על פי הגלגל המניע את הטבע; כולם אחוזים באופני הטבע וכפופים להם. מה שהשמש עושה - זה מה שהם עושים. במילים פשוטות: הם זורמים. מה שכולם עושים, כך הם עושים.
והוא נותן דוגמה: אם תראה דור שפרוץ בלשון הרע, ברכילות ובדיבורים שאינם הגונים - תראה שרוב בני האדם נכשלים בזה, וגם הבינוניים שבהם, כי לא נעים להם להיות חריגים מן הכלל. ומי שכן נזהר, מיד מתנצלים עליו: "אי אפשר לדבר איתו, מאז שחזר בתשובה כל דבר אצלו לשון הרע". ואדם שנמצא בחברה כזאת נסחף. גם אם הוא מרגיש שהוא עדיין חזק, במשך הזמן אתה רואה איך הדברים משתנים: איך הארוך מתקצר והקצר מתארך, איך פתאום הוא מחזיק מכשירים שלא שערום אבותיו - ומה קרה? הוא נמצא בחברה אחרת, ולאט לאט אמרו לו שהוא "חייב". וזה תמיד היצר הרע: תמיד "אתה חייב".
המציאות היא שהאדם הוא יצור קונפורמיסט, נמשך אחרי החברה. והרמב"ם כותב שאין כוח חזק מזה, ושאי אפשר להתמודד עימו. מה אפשר לעשות? לעזוב את החברה. "אני אהיה חזק" - אין כזו אפשרות. במשך הזמן אתה תושפע; ייתכן שאתה לא תרגיש שאתה מושפע, אבל אנשים מבחוץ ירגישו, ומשמיים ירגישו. היה פעם אדם שעסק כל היום בהתקנת ממטרות, ושאלו אותו: אינך מרגיש שזה משפיע עליך באיזושהי צורה? ענה להם בגמגום: ט־ט־ט־ממש לא. אין מציאות שאדם לא יושפע ממשהו שהוא רואה באופן תמידי.
כך גם בענייני רוחניות. אדם הולך בעיר חילונית ורואה חילולי שבת, ואומר: אני שומר שבת. החפץ חיים הרגיש שהוא מתקרר כשראה רכב נוסע בשבת - ואילו אנחנו כבר מראש במקפיא, ולכן איננו מרגישים כלום. וזה עצמו מעיד כמה כבר הושפענו. המציאות תמיד משפיעה על האדם, בכל מקום שיהיה - וגם לטובה: אם יימצא בחברה טובה, במקום של צדיקים ועובדי השם, תראה אותו נמשך ומתקדם בעבודת השם; אפילו אם יאמר "אני לא בקטע", פתאום תשמע אותו מדבר דיבורי אמונה וכל צורת ההתנהלות שלו משתנה.
אומר האמרי שפר: בזה מעידים בני האדם שאינם טובים יותר מן הדומם. תראה את אופני העגלה, את גלגלי המכונית - אם שלושה גלגלים מתגלגלים קדימה, האם ייתכן שאחד ייסע אחורה? אין חכמות; גם אם ייתקע לרגע, בסוף הוא ייסע קדימה. כך גם האדם מתנהג כמו מכונה: ברגע שכל המכונה נעה בכיוון מסוים, הוא כמו כולם. על זה נאמר "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש".
חוץ ממי? חוץ מ"הילד השני" - הוא הצדיק, זה שמהביל את כל ענייני החומר. ומדוע קוראים לו "ילד" אפילו כשהגיע לזקנה ולגבורות? כי נשמתו נולדת בכל פעם מחדש לחיים רוחניים; הוא יוצר אותה מחדש בכל פעם ומוסיף שפע חדש ברוחניות. ולכן הוא "הילד השני" - שאינו נוהג כהנהגת כולם, אלא נולד בכל פעם בשנית, מתחדש ומוסיף. כמו שהסברנו ש"נולד" עניינו התחדשות, כאיסור נולד במוקצה - דבר שנתחדש. והוא כל הזמן לוקח עולם נפסד ומחדש אותו, הופך אותו לנצחי, לוקח גשמיות והופך אותה לרוחניות.
"אשר יעמוד תחתיו" - היציבות
מסביר האמרי שפר: הביטוי "תחת", כשהוא צמוד לעמידה, לישיבה או לשכינה - משמעו נשאר במקומו. "עמד תחתיו", "ישב תחתיו", "וישבו תחתם" - כלומר לא זז ממקומו. כך הצדיק: גם אם יש ציבור גדול, וגם אם כולם עושים את ההיפך, הוא על משמרתו יעמוד. הוא יציב במקומו, אינו מושפע מהתנהגות האחרים ואינו קולט מסרים מן הסובבים אותו. גם אם כל סביבתו מדברת לשון הרע, הוא כמו החפץ חיים - קופץ ויורד באמצע הנסיעה, כי אינו נמצא בחברת אנשים דוברי לשון הרע. "אבל כולם כאן כך" - הוא אינו מתייחס לכולם. וכמה שיאמרו לו: אתה מיושן, אתה מהדור ההוא, אתה קצת יותר מדי "פרומער" - אינו מתרגש. יש לי את דרכי, ואתה עשה מה שאתה רוצה; בסוף ניפגש, ואף שספק אם תראה אותו ממרחק של מאה אלף קילומטר, בסוף נבין מי הלך נכון ומי עשה שטויות. זהו הילד השני, שנולד מחדש בכל פעם, וראיתי שהוא מסוגל באמת להתמודד כנגד הנהגת הטבע.
אין קץ לכל העם - תרגום יונתן: עצת הזקנים ועצת הילדים
תרגום יונתן מבאר: "אין קץ לכל העם" - אין קץ לכל הצדיקים שיעצו לרחבעם להקל את העול. הם אמרו לו: אמור להם "אני אהיה עבד לכם", ולאחר שתתפוס את המלוכה כבר תנהיג כראוי. במילים פשוטות: תהיה פוליטיקאי. הרי כך דרכם של פוליטיקאים - לפני הבחירות הקירות צועקים אליך "תצביע פלוני, תצביע אלמוני", ואחרי הבחירות אתה צועק לקירות. ואף שרבים כל כך יעצו לו כך, בסופו של דבר לא קיבל את דבריהם. "גם האחרונים לא ישמחו בו" - אלו הילדים שיעצו לו שלא יקל בעול: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים", תראה שאתה חזק ועוצמתי. הם גרמו לקלקול ולפילוג הממלכה. ואותם אחרונים שחשבו "ניצחנו, עצתנו התקבלה" - מה יצא בסוף? נשארת מתי מעט, עם שני שבטים בלבד, וכל השאר נטשו. "גם זה הבל ורעיון רוח" - היה בזה שיברון רוח לרחבעם, שראה שקיבל מאביו ממלכה שלמה ונשאר עם שני שבטים.
הספורנו: כך היה גם לפניהם
הספורנו מסביר: ראיתי שבימיי כל העם משתדלים בחיי שעה, עוסקים בגשמיות, וכל עניינם השגיות וחומריות. הם מניחים את הילד הראשון ואת חוכמתו, ואינם מחפשים כיצד להשיג רוחניות וחיי עולם, אלא רק כיצד להשיג גשמיות בעולם הזה. ואל תתפלא - "לכל אשר היה לפניהם" - גם בדורות הראשונים כך היה: דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום. עשרה דורות מאדם הראשון עד נח, וכולם היו משחיתים והולכים; עשרה דורות מנח ועד אברהם, וכולם היו משחיתים והולכים, עד שבא אברהם. זו הייתה "דרכם כסל למו", ולא רק בימיי. והנה תראה - כולם אבד זכרם. "גם האחרונים לא ישמחו בו": וכי אתה חכם מהם? אם כן, למה אתה ממשיך בדרכם? כשם שהם לא שמחו בעולמם ורק נזק יצא להם, שהתקלקלו וקלקלו את העולם עמהם, כך גם לך זה לא יועיל. "גם זה הבל ורעיון רוח" - מי שחושב שתהיה לו מנוחת הנפש בקניינים הגשמיים, זהו שיברון רוח. המציאות היא שהקניינים הגשמיים רק מביאים את האדם לדיכאון, לחוסר שלווה ולחוסר שקט; כל קניין גשמי נוסף מרחיק את האדם מן המנוחה, כפי שראינו באריכות בדברי שלמה המלך עד כאן.
המדרש: הדורות שהאביד היצר הרע
המדרש אומר: "אין קץ לכל העם לכל אשר היה לפניהם" - אין קץ לכל הדורות שהאביד היצר הרע. וכאן הוא חוזר לדבר על המלך הזקן והכסיל: בסופו של דבר הוא המולך, והילד נשאר ילד, כי אף אחד אינו ממליך אותו עליו ואינו לוקח אותו כמנהיג. המלך הוא הזקן והכסיל, הוא מנהיג את כולם, ואין קץ לדורות שהאביד - והוא ממשיך להאביד. "גם האחרונים לא ישמחו בו" - גם הם ממשיכים להישמע לו, וגם הם עושים כראשונים.
האמרי שפר: מדוע אין שמחים בצדיק
האמרי שפר מסביר: לא רק בדור הזה. "אין קץ לכל העם לכל אשר היה לפניהם" - אלפי רבבות האנשים שחיו בדורות הקודמים, "וגם האחרונים" - החיים בדור הזה, כולם אינם שמחים בילד הנחמד הזה, הוא הצדיק, אותו "ילד שני" שכל הזמן מוליד מחדש זכויות, תורה ומצוות. הרי יש לפניכם דוגמה חיה - למה אינכם לומדים ממנו מוסר? למה אינכם שמחים בו, ברואים אותו הולך בדרך הישרה?
התשובה שהם אומרים: אם האדם הזה באמת שונה מכל העולם, ראוי היה שגם דינו יהיה שונה מכל העולם. כל העולם סובל - והוא יהיה באושר תמידי; כל העולם בעניות - והוא יהיה בעשירות. היינו מצפים לראות את ההצלחה של זה שאתם אומרים עליו שהוא הולך נכון, שהוא הילד החכם, שחי את חייו כראוי. אבל אנחנו רואים ש"פקודת כל האדם ייפקד עליו": אם יש עוני - גם אצלו יש עוני; אם יש קשיים והתמודדות וסבל - יש את זה גם אצלו, וייסורים יש גם אצלו. אם כן, למה שנלך אחריו?
ולמה באמת זה כך? למה יש עוני וייסורים וסבל? כי אילולא כן לא הייתה בחירה חופשית. אם לצדיקים תמיד היה טוב ולרשעים תמיד רע, העולם לא היה נחלק לצדיקים ורשעים אלא לחכמים וטיפשים: רק שוטה היה עושה מעשה רשע כשהוא יודע שהדבר מביא עליו רע מיידי, ופיקח ודאי היה עושה טוב כשהוא יודע שהדבר מביא עליו טוב מיידי. הקדוש ברוך הוא רצה שתהיה בחירה, ולכן יש צדיק ורע לו ויש צדיק וטוב לו, יש רשע ורע לו ויש רשע וטוב לו - ואז הבחירה החופשית מושלמת.
שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח כִּי־אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע׃
רש"י: אל תבוא עם חטאות ואשמות
גם זה פסוק סתום, ולכן רבו בו הפירושים. רש"י מסביר: כאשר אתה הולך לבית האלוקים - אם אתה מביא תודה, נדבה ושלמים, מה טוב. אבל "שמור רגלך" שלא תביא חטאות ואשמות, שהרי חטאות ואשמות פירושם שקלקלת ולכן אתה בא. כשאתה מגיע עם נדרים ונדבות, סימן שאתה מחפש קרבת אלוקים ורוצה להוסיף חיבור בינך לבין השם; אבל חטאת ואשם פירושם שאתה זקוק עכשיו לתיקון. "וקרוב לשמוע" - היה קרוב לשמוע את דברי הקדוש ברוך הוא, וזה טוב "מתת הכסילים זבח" - שהכסיל חוטא ומביא קורבן. "כי אינם יודעים לעשות רע" - אינם יודעים שמה שהם עושים הוא רע; אינו מבין שהוא עושה רע לעצמו.
ויש מסבירים שהכסיל אף מתגאה בכך: איזה יופי, בוודאי השם שמח בי, הבאתי חטאת; גם היום הבאתי חטאת; עכשיו אשם גזילות, עכשיו אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע - כל יום הוא פוקד את בית המקדש עם קורבן חדש. על זה נאמר "הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך", וחז"ל אומרים זאת על מי שמביא קורבנות בכל יום. אומר השם: איני רוצה לא את העבירות שלך ולא את הקורבנות שלך, "מי ביקש זאת מידכם". אבל הכסיל בטוח שעשה נחת רוח - כאילו השם זקוק לזבחים שלו. "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה"? "בשר זבחיך אוכל"? "הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים" - טוב יותר שתשמע בקולי מאשר שתמרה ואחר כך תביא לי חלב אילים.
האלשיך: מושכהו לבית המדרש
האלשיך הקדוש מסביר ש"בית האלוקים" כאן אפשר להסבירו על בית המדרש, וגם על בית הכנסת שאף הוא נקרא בית האלוקים. לפי בית המדרש: הנה כמה דרכים כיצד להילחם ביצר הרע. אם פגע בך מנוול זה - אל תעשה סיבובים ברחובות, שהרי העיניים הן סרסורי העבירה ואתה תיכשל עוד יותר. "שמור רגלך" - שב בביתך, כמו שמצינו בראובן בן יעקב ובאמנון שהיו עצורים בביתם בשקם ובתעניתם. ואם כבר אתה יוצא מן הבית, שוב אינך "שומר רגלך" - אז לפחות "כאשר תלך", שתהיה ההליכה אל בית האלוקים, כדברי חז"ל: פגע בך מנוול זה, מושכהו לבית המדרש.
ושם - "וקרוב לשמוע", שם אתה קרוב לשמוע דברי תורה, וזה טוב מתת הכסילים זבח. מובא על רבי עקיבא שמצא מת מצווה והוליכו ארבע פרסאות על כתפו לבית הקברות, ואמרו לו: בכל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דמים. ומאותה שעה קיבל על עצמו שלא יזוז מבין רגלי תלמידי חכמים, כדי לקבל מהם תורה והוראה ומוסר. זו דוגמה למה שקורה למי שאינו עמל בתורה: רבי עקיבא היה אז בתחילת לימודו ועדיין לא הספיק ללמוד, ואדם כזה עובר עבירות רבות ואפילו אינו מודע להן.
"אני לומד ושוכח" - היתרון שבלימוד
אנשים רבים אומרים: כבוד הרב, אני לומד ושוכח, אז מה זה מועיל? למדתי הלכות בורר, אבל מאיפה אזכור את כל הפרטים? אמרתי לאחד מהם: יש לך יתרון גדול על מי שלא למד כלל. אתה, כשאתה ניגש לאכול, אתה נעצר ואומר - רגע, אני זוכר שיש כאן בעיה; אינני זוכר בדיוק מהי, אבל אני זוכר שיש. ואילו מי שלא למד - עולם דומה עליו כמישור, אין אצלו שום בעיות, הכול עובר, אוכל ועובר על לאווים דאורייתא, על דברים שהם בסקילה, שאילו הייתה התראה ובית דין היו סוקלים אותו - והוא מרגיש שהכול בסדר: מה קרה, בסך הכול הוצאתי כמה ענבים שאינם טובים, וכי אגיש להם ענבים רקובים? אדם שאינו לומד אינו יודע במה הוא נכשל, אינו יודע כמה מצוות אינו מכיר כלל, ואינו יודע כמה עבירות הוא רומס ברגליו.
והכסיל חושב: בסדר, הבאתי זבח, עשיתי עוד מצווה. ומה התיקון? שאדם יתמיד בתורה, שיהגה וילמד את ההלכה ואת הדין, ועל ידי זה לא יבוא לידי כישלון. לכן "קרוב לשמוע" - היה קרוב לשמוע דברי תורה, ואל תהיה כמנהג הכסילים שאחרי כל כישלון הולך ומביא זבח. "מתת הכסילים זבח" - אלו הסכלים בתורה, שמביאים זבח על חטאתם, על מה שהם שוגגים מחמת שלא למדו תורה. ואם תאמר: הרי הזבח עצמו הוא עבודה, ויש בו תשובה ווידוי - על זה נאמר "שגגת תלמוד עולה זדון", ואדם זה אפילו זבח לא יביא, שכן מה שלא למד נחשב שגגת תלמוד ודנים אותו כמזיד. "אשר לא ידעו" - זו ההכנה "לעשות רע"; אילו ידעת, לא היית עושה רע, אבל לא הלכת לשיעור, לא ישבת ללמוד, והיית בטוח שאתה חכם ומבין מכולם משום שאתה זוכר כמה שברי הלכות מן התלמוד תורה - וחשבת שכבר אתה יודע. אשר לא ידעו את ההלכה ואת הדין, עליהם נאמר שמתוך כך הם באים לעשות רע.
המדרש: מהירות התשובה
אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "שמור רגלך" - שמור עצמך שלא תחטא, ואם תחטא, תביא קורבן לפניי. "וקרוב לשמוע" - היה קרוב לשמוע דברי חכמים, שהחכמים אם חטאו, מיד מביאים קורבן ועושים תשובה ואינם מתבוססים בחטאם. וכמו שכותב רבנו יונה: הכסיל והרשע כשחטא אינו ממהר לשוב בתשובה, ומתוך כך הוא בא לכישלונות נוספים. אבל החכמים, כשחטאו - החטא נוכח בפניהם תמיד, למול עיניהם, וייסרו אותם כליותיהם, והדבר הזה מבטיח שלא ייכשלו שוב. ואילו מי שאומר "נכון, אני צריך לעשות על זה תשובה" ודוחה - יצבור עוד ועוד דברים שיצטרך לעשות עליהם תשובה. אל תיתן לעצמך להתבוסס בחטא.
ואגב, הסברנו בעבר את דברי האר"י הקדוש, שאם אדם חטא - יראה לעשות תשובה עוד באותו היום, וכן אם חלילה ראה קרי, יראה לטבול ולעשות תשובה עוד באותו היום. ומדוע? מכיוון שבכל יום יש ממונים אחרים בעולם, וברגע שמתחלף הממונה קשה הרבה יותר לעשות תשובה; כל עוד אתה עם הממונה של אותו יום, התשובה קלה והתיקון קל. לכן צריך לעשות תשובה מיד.
"מתת הכסילים זבח" - אל תהיה כמו הכסיל שחוטא ומביא קורבן, ואינו יודע איזה קורבן הוא מביא, על הטובה או על הרעה. כמו שאומר הקדוש ברוך הוא: בין טוב לרע אינם מבחינים, והם מביאים קורבן לפניי - כך אומרת הגמרא בברכות כ"ג. כלומר: צריך שאדם ידע מהו האסור ומהו המותר, ממה להימנע, ואם נכשל - שיעשה על כך תשובה וידע מהי התשובה. לא כדרך הכסילים, שמביא קורבן ואינו יודע על מה הוא מביאו, מה היה חטאו ובמה נכשל. כל זה מראה על חוסר תשומת לב בעבודת האלוקים ועל חוסר אכפתיות בעבודת השם.
שמור נקביך - כבוד בית האלוקים
עוד אומר המדרש: אמר רב אשי, ואיתימא רב חנינא בר פפא, "שמור רגלך" - שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפניי. חז"ל דורשים "רגליך" מלשון "להסך את רגליו" - נקבים גדולים, ו"מי רגליו" - נקבים קטנים. כלומר: כאשר אתה הולך לבית האלוקים, אל תלך כשאתה זקוק להתפנות; האדם צריך להתפנות לנקביו קודם שהוא בא לבית השם, שיהיה גופו נקי.
עוד דרשו חז"ל: לא ייכנס אדם להר הבית במקלו, במנעלו, באפונדתו ובאבק שעל רגליו, ואף לא כשהם צרורים בסדינו ותרמילו עליו מבחוץ. ומה הטעם? "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים" - כך בירושלמי ברכות פרק ד' הלכה ד'. אדם המגיע לשם צריך להגיע בדרך מכובדת; כשם שאינך נכנס לטרקלין המלך בלבוש שק, כך כשאתה בא לבית השם.
האבן עזרא: עבודת הלב וכוונת העבודה
האבן עזרא מבאר: לאחר ששלמה המלך הבל את כל ענייני העולם הזה, ולימד אותנו שרוב בני האדם אינם משיגים כלל את מה שציפו להשיג בעמלם - עכשיו הוא בא ללמד מהי הדרך הטובה והישרה שיבור לו האדם בעבודת השם. והוא מונה כאן דברים העומדים ברומו של עולם ואנשים מזלזלים בהם.
הדבר הראשון: עבודת הלב, היא התפילה. "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים" - לך שם באימה, ביראה, ברתת ובזיע. סיפר הרב מוצפי שפעם הלך עם הבבא מאיר, והיו מדברים בדברי תורה, ונכנסו לבית הכנסת. הבבא מאיר השתחווה השתחוויה שכמעט הגיעה עד הרצפה, עד שנבהלתי, אמר; וכשבאתי להמשיך לדבר איתו בדברי תורה, סימן לי בידו - אפילו דברי תורה לא היה מדבר בבית הכנסת. ראיתי אותו כאילו עבר למצב רטט, ממש רעד בגופו מרוב מורא בכניסתו לבית הכנסת; שיעורים ודברי תורה היה מוסר בחדר צדדי, לא בבית הכנסת עצמו. לא בכל מקום הדבר אפשרי, אבל נבין שיש מושג של אדם המהלך בבית אלוקים ברגש, יש מושג של אימה ויראה. שיציג כף רגלו באימה על מפתן הבית, וידמה בעיניו שמלוא כל הארץ כבודו והשם שוכן בבית הזה.
ואחר כך הוא מזהיר גם בכוונת העבודה: "וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח". עיקר עניינו של הקורבן הוא המחשבה: כאשר נשרף גוף הקורבן והחלקים הרוחניים עולים למעלה על ידי האש, האדם חושב בדעתו "כך היה ראוי להיעשות לי", ומתעורר במחשבתו לעשות תשובה. עיקר הקורבן הוא המחשבה הטובה - ואם הייתה מחשבה שאינה הגונה, אפילו של הכהן המקריב, הרי זה פיגול ופסול. לכן נתן השם לאדם את הקורבן, כדי שירכז בו את מחשבתו לעבודתו יתברך.
והיום אין לנו קורבן, יש לנו תפילה. על ידי התפילה האדם מרכז את מחשבתו להשם יתברך, "ונשלמה פרים שפתינו" - שיח שפתינו הוא ממש כפרי הקורבן. וכשם שאין השם חפץ בגוף הקורבן אלא במחשבה, בתשובת האדם ובתיקון הלב, כך אין השם מחפש מלמול. שלא יבוא אדם לבית הכנסת וימלמל; השם אינו זקוק לממלמלים, השם רוצה את הלב. הגמרא קוראת לתפילה עבודה שבלב, כי רחמנא ליבא בעי, וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה. העיקר הוא הלב, והדיבור אינו אלא לבוש למחשבה - ואם הבאת את הלבוש בלי הפנימיות, מה עשית?
וכך המלך מתעב את זבח הכסיל: הכסיל מביא את הקורבן וחושב שהביא מתנה למלך - הנה, קח בבקשה, עכשיו יש להשם מה לאכול. וכי השם זקוק לזבח? "הנה שמוע מזבח טוב". וזהו "קרוב לשמוע" בלשון מקור: קרב והתקרב לשמוע, ואז תשמע איך הקדוש ברוך הוא כביכול אומר - אני מעדיף את כוונתו ומחשבתו של האדם המתפלל כראוי, מאשר הכסיל שבא להקריב לי זבח, זרק את קורבנו והלך, וחשב שאני זקוק לחלב ולדם של קורבנו. "כי אינם יודעים לעשות רע" - הכסיל אינו יודע שבמה שהוא עושה הוא רק עושה רע, ואינו מיטיב כלל בכך שהוא מביא קורבן וליבו בל עמו.
לסיכום:
סיום פרק ד' מעמיד לפנינו את הניגוד שבין ההמון ובין הצדיק: "כל החיים המהלכים תחת השמש" זורמים עם הטבע ועם החברה, בין שמדובר במורדים ברחבעם, בין בדור המבול ודור הפלגה, ובין בכל דור העסוק בחיי שעה - ואילו "הילד השני" הוא הצדיק שנולד מחדש בכל פעם ברוחניות, ו"עומד תחתיו", יציב במקומו ואינו נסחף. "אין קץ לכל העם" מלמד שאין קץ לדורות שהאביד היצר הרע, ושהקניינים הגשמיים אינם מביאים מנוחה אלא שיברון רוח, ושהעולם מתנהל בהסתר כדי שתישמר הבחירה החופשית. ולבסוף "שמור רגלך" - השמירה מן החטא, הקרבה לשמוע דברי תורה ודברי חכמים, התשובה המיידית, וכניסה לבית האלוקים בטהרה, בכבוד, באימה ובכוונת הלב. שהרי אין הקדוש ברוך הוא חפץ בזבח הכסילים, אלא בלב - "רחמנא ליבא בעי".