הפרק הרביעי בקהלת ממשיך את מהלכו של שלמה המלך בשבחה של השותפות: "טובים השניים מן האחד". בקטע שלפנינו אנחנו עומדים על המשך הדברים - מדוע "וחם להם" דווקא לשניים, מה כוחו של "החוט המשולש", ומיהו אותו "ילד מסכן וחכם" שטוב הוא מ"מלך זקן וכסיל". נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי התרגום, רש"י, האבן עזרא, המדרשים ובעל אמרי שפר.
גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם׃ (יא)
הפסוק הזה הוא המשך ישיר למה שראינו: "טובים השניים מן האחד". בדרך ארץ הכוונה לענייני עזרה וסיוע, לתורה, ולריבוי העולם - על ידי השניים באים ולדות, וכמו שנאמר "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". "אשר יש להם שכר טוב בעמלם" - אומר המדרש: הרי אדם מביא חיטים, ואשתו לשה ומתקנת לחם; מביא פשתן, והיא עושה לו חלוק.
מי שמתבונן יראה שהקדוש ברוך הוא הטביע באיש כוחות נפש מסוימים ובאישה כוחות נפש אחרים, כדי שכל אחד ייתן את חלקו כראוי לו בבניין הבית. וכאשר אחד מתערב בחלקו של השני, נוצרות מזה פעמים רבות מריבות וויכוחים ומחלוקות. כל אחד צריך לדעת מה הכוח שניתן לו, ובו להשקיע את עצמו. האישה לא תדאג לבעלה מה הוא לומד, והבעל לא ידאג לאשתו מה היא מבשלת ואילו רהיטים קנתה. ענייני הבית יישארו לאישה, והעניינים הרוחניים צריכה האישה להשאיר לבעל. האיש והאישה נבראו כך שישלימו זה את זה: הבעל הולך למלאכתו ומביא חיטים, והאישה היא זו שמכינה מהם לחם. כל אחד נותן את חלקו בשותפות, וההרמוניה שלמה. ואילו מי שחי לבדו, צריך לעשות את הכול בעצמו: להביא, לטחון, ללוש ולאפות.
היום כביכול נוצר גן עדן לבודדים. כביסה - מכבסה עולה פחות; אוכל - מביאים ממסעדה ומסודר. נוצרה מציאות שבה אדם כלל אינו מרגיש צורך ודחף, וגם בענייני צניעות פרץ העולם רחמנא ליצלן עד שנדמה לו שאינו זקוק כלל לבית. אבל התיאור המדויק יותר הוא: גיהינום לבודדים. נותנים לו תחושה שהוא מסתדר לבד, והוא איבד את העיקר: אין לו דור המשך, הוא מזדקן לבדו, ומשלב מסוים מתחילה הבדידות - כולם מגיעים עם הילדים ועם הנכדים, והוא בא לבדו. עד שלב מסוים זה עוד נחמד; משלב מסוים הוא מבין את גודל הטעות.
וזה מה שמוסיף שלמה: "אם ישכבו שניים וחם להם". מה פירוש "וחם להם"? המדרש מסביר שזה ביטוי לפריה ורביה, מלשון "ויחמו הצאן", לשון התייחמות. "ולאחד איך ייחם" - כמו שכתוב "ומה האחד מבקש זרע אלוהים"; האם אדם בודד יכול לבקש מהשם זרע? צריך אישה, וכך יזכו לבנים. וגם כאן יש היום מציאות של גן עדן - או גיהינום - לבודדים ולבודדות: היא יכולה להוליד גם מבלי איש, יש בנק לכך. "לא צריכה בעל שאני אאפה ואבשל ואנקה אחריו", ובבנק היא מקבלת ילד בלי להזדקק לאיש. והאיש אמנם אינו מחפש ילד, אך גם אם ירצה - יש פונדקאיות למיניהן, רחמנא ליצלן. כך שגם את זה כבר אין רואים כהכרחי.
וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק׃ (יב)
התרגום ממשיך בקו שלו ומסביר שמדובר בשני הצדיקים שבדור, שעליהם נאמר "טובים השניים". "אם יתקפו האחד" - אם יעמוד בדור איש רשע וחזק, שמעשיו מקולקלים והוא מגלגל להביא פורענות לעולם, עומדים שני צדיקים מולו ומבטלים את הפורענות בזכותם. אחד לבדו הרבה פעמים ירא וחושש, ולפעמים אין לו זכות מספקת; אבל כששני צדיקים בדור, יש כאן כוח מלחמה גדול הרבה יותר. ואם יש שלושה צדיקים בדור ושלום ביניהם - הרי זה כחבל המפותל משלושה גידים, שאינו נפסק במהרה, שהוא חזק ועוצמתי הרבה יותר.
האמרי שפר ממשיך את העניין באותם אנשים שבחרו בחיי בדידות. "אם יתקפו האחד" - אם יבואו להכותו או לעשות לו רעה, "השניים יעמדו נגדו": האישה נאמנת לו לשומרו כנפשה, היא נלחמת את מלחמתו והוא נלחם את מלחמתה. לא כן יתר הקרובים - גם אם יעזרו, לא ישליכו נפשם מנגד; עזרתם מסויגת. מי שעוזר באמת זה הבעל לאישה והאישה לבעל. "והחוט המשולש" - ואם זוכים גם לבנים, הרי אב ואם ובן הם בחינת אגודה אחת שלא ייפרדו בעת צרה, כחוט משולש שכל אחד עוזר ומסייע לחברו, ולא יעזוב איש את אחיו; אהבת השלושה עזה כמוות.
עוד מבאר האמרי שפר בלשון "לא במהרה יינתק": גם אם החוט יימתח - לא יינתק. הרבה פעמים נוצר מצב של מתיחות, ויכוח בין הורים לילדים או בין ההורים לבין עצמם, אבל "לא במהרה יינתק", משום שהחיבור ביניהם עוצמתי וחזק יותר. וכך גם מי שזוכה לבנים - נמשך זכרו לדור ודור, יש לו המשכיות; ואילו מי שלא, היה בדור אחד ונכרת, ערירי, ויינתק זכרו במותו.
מדרש זוטא מביא שהחוט המשולש הוא הרב המלמד את תלמידיו, שגם אם שכחו דבר - הוא חוזר ומלמדם. ומסביר זאת גם ביוצאים לדרך: אם כל אחד יוצא לעצמו, הוא בבעיה - אם נפל או נזקק לעזרה, מי יעזור לו? אבל שלושה - "לא במהרה יינתק". וכך מובא: רבי מאיר כד חזא חד נפיק לאורחא, כשראה אחד יוצא לדרך לבדו, צווח ליה "מארה מותא" - אדוני המוות, כביכול אתה הולך להתאבד, מה אתה יוצא לדרך לבדך. ראה שניים הולכים בדרך, צווח להו "מארה קטטה" - אתם הולכים לריב; כששניים יחד, יש סיכויים רבים שיריבו. ראה שלושה, אמר להם "מארה שלמא" - אדוני השלום, לכם יהיה שלום. זהו "והחוט המשולש לא במהרה יינתק".
רש"י מפרש את החוט המשולש על תלמיד חכם, ובנו, ובן בנו - שוב אין תורה פוסקת מזרעו, וכן הוא אומר "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך", ומשם ואילך הרי זה עד עולם. אך המדרש מלמדנו שאין כאן הבטחה מוחלטת.
במנחות מ"ג אמרו: רבי אליעזר בן יעקב אומר, כל שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו - הוא בחזקת שלא יחטא, שנאמר "והחוט המשולש לא במהרה יינתק". ועוד במדרש: אמר רב שמואל בר רב יצחק, שמר אדם עצמו מן העבירה פעם ראשונה ושנייה ושלישית - מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא משמרו, שנאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר". לאחר "פעמיים שלוש עם גבר" - "יפעל אל", הקדוש ברוך הוא שומר עליו.
וכאן באה ההסתייגות: אמר רבי זירא, ובלבד שלא ישוב הצדיק מצדקו. מה הטעם? דכתיב "והחוט המשולש לא במהרה יינתק" - "לא לעולם יינתק" אין כתוב כאן, אלא "לא במהרה יינתק". אין הבטחות; יש רק "לא במהרה". ואומר הירושלמי: אבל אם מטרחת עליו - מיפסק הוא. אם תתאמץ מאוד ותטריח לנתקו, הוא ייפסק. במילים פשוטות: יש כאן סייעתא דשמיא, אבל אין מצב שבו נשללת הבחירה.
פעם שאלו את אחד מגדולי הדור: הרי יש משפחות של שלושה וארבעה דורות תלמידי חכמים גדולים, ואחר כך יצאו הילדים עמי הארץ - איך ייתכן, והרי "תורה מחזרת על אכסניה שלה"? ובנוסח אחר שאלו: הרי אברהם, יצחק ויעקב הם שלושה דורות של צדיקים, ואם כן היה כל עם ישראל צריך להיות תלמידי חכמים לעולם. השיב להם במשל: אדם היה רגיל להתארח אצל פלוני; כל פעם שעבר בעיירה היה דופק בדלתו וההוא היה מכניסו, וכך פעם ופעמיים ושלוש. יום אחד הגיע ודפק ודפק ואיש לא פתח - מה יעשה, יעמוד שם לחכות? הלך לו. זהו "תורה מחזרת על אכסניה שלה": היא באה לדפוק בדלתך, ולא כל אחד זוכה לכך - אתה, שאתה שלושה דורות לתלמידי חכמים, אצלך היא תדפוק. אבל אם תחליט שאינך פותח, וכי בכוח היא תיכנס? אין כאן הבטחה שבהכרח יצאו תלמידי חכמים, שהרי יש לו בחירה חופשית לסרב ולא לפתוח לתורה.
וכך גם אומר הירושלמי: כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ - לא במהרה הוא חוטא, שנאמר "והחוט המשולש לא במהרה יינתק". וגם שם אומר רבי זירא: ובלבד שלא ישוב מצדקתו, שהרי לא נאמר "לא לעולם" אלא "לא במהרה". גם מי שיש בו מקרא ומשנה ודרך ארץ אינו מובטח שלא יעשה עבירות לעולם; הרי יוחנן כהן גדול שימש שמונים שנה בכהונה גדולה, ולא הובטח לו שלא יחטא לעולם. ללמדך שיש לך סייעתא דשמיא, אבל אם מטרחת עליו - מיפסק הוא.
טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד׃ כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ׃ (יג-יד)
גם את הפסוק הזה לוקחים המפרשים לכיוונים רבים, משום שהוא סתום: מיהו הילד המסכן? מיהו המלך? למה "לא ידע להיזהר עוד"? מאיזה בית הסורים יצא למלוך? ולמה "במלכותו נולד רש", והרי במלכותו לכאורה כבר הוא עשיר ורם?
נתחיל בתרגום, שלוקח את הדברים לאברהם אבינו. "טוב ילד מסכן" - זה אברהם, שהייתה בו רוח נבואה מלפני השם, ונודע לאדונו - הוא נמרוד - בהיותו בן שלוש שנים, ולא רצה לעבוד עבודה זרה. וטוב הוא מנמרוד הרשע, שהוא "המלך זקן וכסיל". ומשלא רצה אברהם לעבוד עבודה זרה, השליכו נמרוד לכבשן האש היוקדת, ונעשה לו נס מאדון העולם והצילו משם. "אשר לא ידע להיזהר עוד" - שאפילו לאחר מכן לא הייתה בנמרוד דעת להיזהר ולחדול מעבודה זרה; ראה איזה כוח יש למאמינים בהשם, ולא נזהר. "כי מבית הסורים יצא למלוך" - ממשפחה של עובדי עבודה זרה יצא אברהם למלוך על ארץ כנען. "וגם במלכותו נולד רש" - שממלכותו של אברהם נולדה רשותו ועניותו של נמרוד; משם התחיל נמרוד לרדת וכוכבו של אברהם דרך ועלה, וכידוע נהרג נמרוד בסופו של דבר על ידי עשיו, באותו יום שיצא לתרבות רעה.
ומהו "אשר לא ידע להיזהר עוד"? לפי רש"י, מדובר במלך זקן וכסיל שכבר הזקין, והיות שהזקין אינו מקבל עוד תוכחה. האבן עזרא מסביר שהזקן הזה זקן בכסילותו: אדם שהתרגל כל ימיו לנהוג בכסילות, סיכוי מועט ביותר שבזקנותו תוכל לשנותו. וזהו שרש"י אומר: הזקין ואינו מקבל תוכחה - בתור זקן הוא בטוח שהוא זה שמלמד את האחרים, "אתה תבוא ללמד אותי? אתה תאמר לי שמשהו אצלי לא בסדר?". זקנותו הביאה אותו לכך שאינו מקבל תוכחה ואינו יכול להיזהר עוד.
המדרש לוקח את הפסוק לעניין היצר הטוב והיצר הרע. למה נקרא היצר הטוב "ילד"? לפי שאין מזדווג לאדם אלא מבן שלוש עשרה שנה ומעלה - הוא מגיע אל האדם כשהוא כבר ילד, ולא מיד בלידתו. למה "מסכן"? כי באמת מסכן הוא, לא רבים מקשיבים לו; היצר הרע יש לו סניפים בכל מקום וסחורתו נחטפת, והיצר הטוב - כמה מסכן הוא. ולמה "חכם"? כי הוא מלמד את הבריות את הדרך הישרה. היצר הרע מוכר בקומבינות וברמאויות: "בוא קח, תיהנה" - הנאה רגעית שאתה מאבד עמה נצח, אלא שהוא עוטף את זה בצלופן ומצליח לשכנע. אנשי העולם מקשיבים לו, אבל מי שנותן את העצות הנכונות והכדאיות הוא היצר הטוב, ולכן טוב הוא, אותו ילד מסכן וחכם.
ולמה נקרא היצר הרע "מלך"? כי הוא המולך והמושל וכולם מקשיבים לו. למה "זקן"? שהוא מזדווג לאדם מעת לידתו - "לפתח חטאת רובץ" - ועד עת זקנותו. ולמה "כסיל"? שהוא מלמד את האדם דרך מקולקלת ורעה. "אשר לא ידע להיזהר עוד" - האדם אינו יודע להיזהר כראוי מן המלך הזקן והכסיל, ואינו יודע כמה ייסורים וכמה קלקול וכמה סבל באים לו ממנו.
"כי מבית הסורים יצא למלוך" - יש מבארים במדרש שהוא מקשקש לבריות "כמבין הסירים", מבין הקוצים, משמיע להם קולות, מושך אותם ומפתה אותם. "גם במלכותו נולד רש" - במלכות היצר הטוב נולדה רשותו של היצר הרע. אתה רוצה שהיצר הרע יהיה רש? תן מלכות לילד הטוב, החכם והצעיר, ואז תיוולד עניותו של היצר הרע.
עוד מסביר המדרש: "טוב ילד מסכן וחכם" - זה יוסף, שהחיה את כל העולם ברעב, ובזה ראינו את חוכמתו. "ממלך זקן וכסיל" - זה פוטיפר, שכמה ניסים ראה על ידו. הרי היה יוסף משרתו, ופוטיפר ראה שהוא משרת אותו ברגע: אומר לו לחמם מים, ומיד הם חמים. "מה יש לך, תמי 4? איך עשית את זה?" - היה רואה אותו ממלמל, ואמר שכשפים הוא עושה לו. אדם חכם ראה לפניו, וכל אשר לו עזב בידו וסמך עליו במאה אחוז - ואיך לא השתנתה דעתו של פוטיפר? עד שהצטרכו מן השמיים לסרסו, מפני שמחשבותיו המקולקלות עדיין נותרו בו. כמה ניסים ראה על ידו ולא נזהר, ולבסוף אף הכניסו לכלא. "כי מבית האסורים יצא למלוך" - מה חשבת, שתקבור אותו שם? הילד החכם מבית האסורים יצא להיות המלך. "וגם במלכותו נולד רש" - במלכותו של יוסף נולדה רשותו ונפילתו ועניותו של פוטיפר.
ויש אומרים: במלכותו נולדה רשותו של פרעה, שעל ידי שקם יוסף למלוך נעשה פרעה קטן. בן שלושים שנה היה יוסף במלכותו, ופרעה אמר לעמו: עשו כל מה שיוסף אומר, שהרי גזר על התבואה שלכם שתרקב, ואם יגזור עליכם שתמותו - גם תמותו, אל תתחכמו עמו. באו לבכות לפניו על הקרקעות, אמר להם: כדאי לכם להקשיב לו. פתאום נעשה פרעה רש, ויוסף הוא שעלה לגדולה ולממלכה.
רש"י מסביר את "כי מבית האסורים יצא למלוך" על המלך הזקן והכסיל, הוא היצר הרע: כבר ממקום הטינופת והסירחון יצא למלוך. "הסורים" מלשון "סריא" בארמית - מסריח; כלומר מעת שיצא הוולד מבית הסירחון, ממקום הרחם, כבר משם יצא היצר הרע למלוך, וכבר משם הוא המושל. לפי זה, "מבית האסורים יצא למלוך" אינו חוזר על הילד החכם - על היצר הטוב, על אברהם, על יוסף, על הטוב שבתמונה - אלא ממשיך ברע שבתמונה: מרגע שיצא הוולד מרחם אמו יצא היצר הרע ונדבק בו, "לפתח חטאת רובץ", ומשם נעשה לו מלך.
ורש"י מביא עוד דבר אחר: "ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להיזהר עוד" - שכבר הזקין ברשעו ואינו נזהר כראוי, וממשיך ומפטיר כאשתקד. "כי מבית האסורים יצא למלוך" - הילד המסכן, סופו שיאמרו עליו שיצא למלוך מתוך העוני ומתוך השפלות. כמו יוסף, שמתוך השפלות יצא למלוך, וכמו דוד, שהיה רועה צאן ומנודה ויצא למלוך - "אני לקחתיך מן הנווה מאחר הצאן". אף שבא ממקום נמוך ושפל, ראינו כיצד נעשה מלך. "וגם במלכותו נולד רש" - וגם כשהגיע למלוך, התנהג ההפך ממנהג השררה, אלא כמנהג הרשים. אל תחשוב שבמלכותו נהג פתאום בגאווה; בוא וראה שעלה למלכות והתנהג כאדם רש ועני, שתמיד הייתה שפלותו נגד עיניו. וכלשון "נולד" שבכתוב "ועיר פרא אדם ייוולד" - נעשה ונהיה והתנהג ברשות, כרש, ולא נעשה בעל גאווה בעקבות מלכותו.
האמרי שפר מסביר שלאחר ששלמה סיים להתווכח עם התועים - אותם שטענו שאין צריך להתחתן ולהוליד ילדים ושאדם צריך לדאוג רק לעצמו - חוזר הוא אל העניין הראשון שבו עסק: נוכחתי לראות שרוב בני האדם עמלים לרוח, הכול הבל, ורובם מחטיאים את המטרה שלשמה ירדו לעולם. ומתוך זה הגעתי למסקנה שטוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל.
שאם נתבונן בתהלוכותיו של האדם בעולם, נראה שכל אחד הוא בבחינת מלך על חלק קטן מן העולם: יש לך בית, יש לך רכב, יש לך משרה - בכל המקומות האלה אתה מושל, ואתה מלך שם. ולעת זקנותו נוכל לקרוא לו "מלך זקן", וכשנולד הוא בגדר "מסכן", שהרי אין לו עדיין כלום. ואם כל ימיו לא ראה כיצד לצבור הון - ואין הכוונה להון כלכלי, אלא להון שיישאר לו לנצח: תורה, מצוות, עבודת השם - אם לא שם עיניו על הימים הבאים אלא חי רק את הרגע, הרי כאשר יסירו אותו ממלכותו ישוב לביתו ריקם. "ביתו" הוא כלשון הגמרא "יחריב ביתו" - בית קברו, המקום הקבוע שאליו הוא הולך; שהרי כאן בעולם הזה הוא רק שבעים ושמונים שנה, כקופץ לביקור, מה הוא זה לעומת הנצח? וכאשר יסירו אותו ממלכותו כבר לא יוכל לגעת באוצרות המדינה שבה מלך, ולא ייקח מכאן מאומה.
ולכן טוב הילד המסכן והחכם, שעדיין לא נהג בסכלות ולא הזקין בסכלותו, ועדיין פתוחים לפניו שערי המדינה - הוא עוד יכול להצליח, לאגור הון, לקיים תורה ולעשות מצוות ולקחת עמו למעלה - מן המלך הזקן והכסיל "אשר לא ידע להיזהר עוד", שכבר אין לו במה להיזהר, שהרי הסירוהו ממלכותו ונפטר מן העולם, וכל ענייניו עזבוהו ואינו יכול לעשות בהם עוד מאומה.
וממשיך קהלת: אותו אחד "מבית האסורים יצא למלוך" - דומה הוא לאדם שהוציאוהו מבית הסוהר ואמרו לו: כאן תהיה המלך, ושים לב, כל מה שתיקח מכאן הכול שלך. והוא לא זו בלבד שלא אגר דבר ממקום מלכותו, אלא אף את המעט שהיה לו קודם והביא עמו מבית הסוהר - גם אותו איבד. היש סכל כזה? כך, אומר הרב, כל יילוד אישה, וזה כל האדם.
"כי מבית האסורים יצא למלוך" - רש"י הסביר מלשון "סריא", מקום מסריח, רחם אמו; והאמרי שפר מסביר בפשטות: בית האסורים ממש. התינוק שברחם אמו, כמו שהגמרא מתארת, מקופל ומונח כפנקס, שתי ידיו על שתי צדעיו, שתי אצילותיו על שתי ארכובותיו, ראשו בין ברכיו, ופיו סתום. מי מכיר צינוק כזה? מבית האסורים ממש יצא למלוך - אולי מכאן שמו "תינוק", על שם הצינוק. הביאוהו למלוך על חלק מן העולם, עם מעט או עם הרבה, כל אחד לפי מה שנתנו בידו לנהל, והוא אינו מבין שימי מלכותו לא יימשכו לנצח ושעתידים להסירו ממלכותו.
ולא זו בלבד שאינו משלים את נפשו ואינו מקדם את עצמו מבחינה רוחנית, אלא "גם במלכותו נולד רש" - בעצם מלכותו נולדה בו רשות. שאם נבחן מה טוב לאדם, לפני שבא לעולם או אחריו, הרי ראינו בבירור שאלה שעדיין לא באו משובחים מכולם, גם יותר מאותם ש"שיבח אני את המתים"; שהרי מי שלא בא עדיין לא עשה שום עבירה ולא קנה לעצמו שום רשות ועניות. ואילו זה שירד מבית האסורים, מרחם אמו, וקם למלוך - נולדה בו רשות, נולדה בו עניות, שהרי עתה הוא טובע ביוון התאוות הנמשכות אחר העולם הזה והגשמיות. נמצא שאף השלמות שהייתה לו קודם, מצד היות נשמתו תחת כיסא הכבוד, גם אותה איבד והפסיד בחייו. מלאה הלכה - מתחת כיסא הכבוד יצאה נשמתו - וריקם שבה, "נולד רש". ולשון "נולד" היא כמו "נולד" שבהלכות מוקצה: דבר שמתחדש - מתחדשת בו המסכנות והרשות.
הזכרנו "כסיל", ומספרים שברופשיץ היה אחד שעשה עצמו כחסיד, והיה לובש שק על בשרו. פעם היו לובשים שק על הגוף תחת הבגדים ומסתירים זאת; אבל הוא היה משתדל שכולם יראו - שיבצבץ מכאן ומכאן, שישימו לב שאינו סתם אדם אלא סגפן גדול. והציבור הכיר אותו, ואתם יודעים שהציבור עולה מהר על אנשים שמחפשים רושם; קראו לו "לייבלה כסיל", וזה היה שמו.
יום אחד הגיע אל רבי נפתלי מרופשיץ, שהיה חריף גדול. בכניסתו שלף מעט את השק שיבלוט, ונכנס והתחיל לדבר עם הרב. ואז שמע את רבי נפתלי אומר: "הוא לא כסיל, הוא לא כסיל". אורו עיניו: הנה הרבי מעיד עליי שאיני כסיל, וכולם מבזים אותי בשם הזה. אמר לו הרב: לא עליך דיברתי, על "המלך זקן וכסיל" דיברתי. אמרתי, למה קורא לו שלמה המלך "כסיל"? הרי אם הצליח להכניס אותך לתוך שק - תראה איזה פיקח וחכם הוא! הוא אינו כסיל כלל, אלא חכם גדול.
שלמה המלך מלמד אותנו את ערכה של השותפות: "וחם להם" - שהאיש והאישה משלימים זה את זה ומביאים דורות לעולם, וכל אחד נותן את חלקו בלי להתערב בחלקו של השני; "והחוט המשולש" - שכוחם של שניים ושלושה, בין בצדיקי הדור, בין בבית שיש בו אב אם ובן, ובין בתלמיד חכם ובנו ובן בנו, גדול לאין ערוך. אך גם כאן למדנו: "לא במהרה יינתק" ולא "לעולם" - יש סייעתא דשמיא, אין ביטול בחירה, ואם מטרחת עליו מיפסק הוא. ולבסוף "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל": בין אם נפרש ביצר הטוב מול היצר הרע, באברהם מול נמרוד, ביוסף מול פוטיפר, ובין אם באדם עצמו שהוא מלך קטן בממלכתו לשעה - המסר אחד. אל תזקין בכסילותך עד שלא תדע להיזהר עוד; נצל את ימי מלכותך הקצרים כאן לאגור הון של תורה ומצוות, כדי שלא תלך מלאה ותשוב ריקם.