פרק זה בקהלת עוסק בין השאר בערכה של השותפות. אחרי שתיאר שלמה המלך את האדם הבודד - "יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ" - הוא בא לשבח את מעלת השניים. הפסוק "טובים השניים מן האחד" הוא מן הפסוקים שהמדרשים לוקחים אותם למקומות רבים, וכדרכנו נפתח בתרגום ונלך משם הלאה.
טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם׃ (ט)
אומר התרגום: טובים שני צדיקים בדור יותר מן האחד, והם שמונהגים במזל ונשמעים דבריהם, שיש להם שכר טוב לעולם הבא בעמלם אשר עמלו לשאת את דורם. שני צדיקים שמנהיגים את הדור, יש להם כוח רב יותר מאשר אחד.
במדרש נוסף הדברים מוסבים על משה ואהרן: "טובים השניים" - זה משה ואהרן, "מן האחד" - זה לעצמו וזה לעצמו. שהרי כשבא משה לברך את ישראל לא שרתה שכינה על ידו, דהיינו משה מצד עצמו כביכול אין בו די כוח. וכשבאו שניהם ובירכו את ישראל, מיד שרתה שכינה על ידיהם, שנאמר "ויבוא משה ואהרן אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם", ואחר כך "וירא כבוד ה'". רואים אפוא שכוחם של שני צדיקים גדול ורב יותר להנהיג את דורם מכוחו של צדיק אחד.
הפסיקתא זוטרתא מסביר על פי פשוטו: "טובים השניים" - שניים שעסוקים בפרקמטיא, במסחר, ודאי שתהיה להם הצלחה יותר מכל אחד בפני עצמו. "יש להם שכר טוב בעמלם" - כפשוטו, את הרווחים הם יכולים למקסם כאשר הם שניים העובדים יחד.
רש"י מסביר שהדבר חוזר על הכל: טובים השניים לכל דבר מן האחד. יוצא מן הכלל אחד יש כאן - ההנהגה. התקופות הגרועות ביותר מבחינת הנהגת הממשלה היו כאשר היו ממשלות אחדות, ואז הייתה רוטציה או שניים שמכהנים יחד, שהרי אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, וזה מתכון ברור למחלוקות ולמריבות. אבל חוץ מן ההנהגה, שבה צריכה ההנהגה להיות על ידי אחד בלבד, בכל דבר אחר טובים השניים מן האחד. ולכן אומר רש"י: לפיכך יקנה לו אדם חבר וישא אישה, ויש להם יותר רווח בעמלם, שהרבה מלאכה נעשית בשניים שאין היחיד מתחיל בה לבדו.
ודבר מעניין מאוד יש כאן: כוחם של השניים רב יותר משל אחד ועוד אחד. אם אחד יכול להרים מאה קילו, והשני מאה קילו, שניהם יחד יכולים להרים מאתיים ועשרים. יש כוח מבוזבז אצל כל אחד שאינו בא לידי מיצוי אלא כאשר שניים עושים יחד את אותו דבר. "טובים השניים מן האחד" - גם כשמדובר באחד ועוד אחד, עדיין אין הוא מגיע לכוחם של שניים.
המדרש מביא: טובים השניים שעוסקים בתורה מן האחד שעוסק לעצמו. ולמה? ההמשך מבאר - "כי אם ייפולו האחד יקים את חברו": אם אחד שכח הלכה, חברו מזכיר לו. ובדרך כלל אין שניים טועים באותו דבר. אם שנינו לומדים יחד ואני לא הבנתי משהו, רוב הסיכויים שאתה תבין נכון; ואם אתה לא הבנת, רוב הסיכויים שאני אבין נכון. נדיר ששנינו נטעה. לכן תמיד טובים השניים הלומדים יחד, וכשאחד שוכח הלכה או אינו מבין דבר, חברו מחזירו. זו הסיבה שבישיבות לומדים בחברותות.
פעם ערכו ניסוי: לקחו קבוצת בחורים שלמדו בישיבה - ולא העילויים והמצוינים, אלא דווקא כאלה שנפלטו - וקבוצת תיכוניסטים, ועשו להם מבחן. ומצאו שבחורי הישיבות ידעו טוב יותר גם בחומרים שכלל לא למדו: שאלות של היגיון, של טריוויה. וכשניסו לנתח זאת, אמרו: בישיבות מלמדים את החניך להתמודד עם חומר, לקחת סוגיה ולפרק אותה, לנסות להבין מה כתוב. בתיכון לעומת זאת התלמיד פסיבי; הוא מקשיב, אולי, ומנסה לקלוט את הנאמר, אך אינו מפעיל את המוח ואת החשיבה ואינו מפרק בעצמו את העניין. בישיבה, אדרבה, מלמדים אותו להעמיק ולהבין לבד, לפרק את הסוגיה בכוח עצמו. וכששניים מחדדים זה את זה, הלימוד בחברותא מוכיח את עצמו כמועיל הרבה יותר להביא את האדם להבנה נכונה וטובה.
וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק׃ (יב)
"והחוט המשולש לא במהרה יינתק", אומר המדרש - כאשר יש עמהם את רבם. אם היה איזה דבר שלא הבינו, רבם מעמידם על טעותם. כשהם שלושה, חברותא וגם רב, החוט המשולש לא במהרה יינתק.
"טובים השניים מן האחד" חוזר גם על הפרקמטיא. כשאדם לבדו והוא נופל, הוא בבעיה. אבל כששניים הם, כל אחד עוזר לשני: זה מביא קצת כסף מכאן, והשני מגייס השקעה משם. כשיש כמה, הרבה יותר קל לעמוד על הרגליים. אבל היחיד - נפל, קרס, ואין מי שיעזור לו, אין עוד כוח שיביא תזרים מזומנים. כשאדם לבדו זה הרבה יותר קשה מאשר כשיש לו חברה או שותפים במניות. מה הן מניות? כוח הרבים שמקים מפעל, כוח הרבים שמפתח המצאות. כשיש רבים אפשר לגייס, וכשאחד נופל יש מקורות מימון נוספים.
רבי יוחנן אמר: "טובים השניים" - זה איש ואשתו; "מן האחד" - זה לעצמו וזו לעצמה. ומי הוא השלישי שבחוט המשולש? הקדוש ברוך הוא, שהוא פוקדן בבנים. כאשר החוט המשולש נמצא שם, יש כאן י-ה: לא אש ואש, אלא י' של האיש וה' של האישה, והקדוש ברוך הוא הוא האוגד את הכל - ואז לא במהרה יינתק. הנישואין ימשיכו לאורך זמן, והקדוש ברוך הוא יפקוד אותם בבנים.
ואפשר לומר גם בדרך רמז: מתי בדרך כלל אין נפקדים בבנים? כאשר עדיין אין ביטחון בקשר. אצל הרחוקים אין ממהרים להביא ילדים - "בוא נראה קודם איך זה מחזיק", ורק אחרי תקופה, כשרואים שזה מחזיק איכשהו, מתכננים משפחה. אבל כאשר באים מראש בלי שום "נראה איך יחזיק", אלא בכוונה שלמה ומלאה לבנות בית, כבר אחרי שנה ברוך ה' יש ילד. כך גם כאן: כאשר החוט משולש, דהיינו הקדוש ברוך הוא נמצא שם, וזהו זיווג לשם שמיים לבנות בית נאמן לה' - מיד פוקדן בבנים.
עוד אמר רבי יוחנן: "טובים השניים" - זה עמרם ויוכבד; "אשר יש להם שכר טוב בעמלם" - זה משה, שנקרא טוב, שנאמר "ותרא אותו כי טוב הוא". זכו לוולד שהאיר את כל העולם. ורבי יהודה אומר: "טובים השניים" - זה דוד ובת שבע, "והחוט המשולש" - זה נתן הנביא. שנתן הנביא אמר לבת שבע: את תלכי ותדברי עם דוד ואני אמלא אחרייך, לומר לדוד שיש מי שמנסה ליטול את המלוכה שלא על פי דין. וכשבאו אל דוד הסכים עמהם, ואמר להם: קחו את שלמה בני, הרכיבו אותו על הפרדה והמליכו את שלמה.
יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ גַּם עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה גַּם זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא׃ (ח)
האמרי שפר מסביר על פי הכלל שביאר קודם, בפסוק "יש אחד ואין שני": מדובר באדם האגואיסט, שאינו מעוניין להקים בית, אינו מעוניין להתחתן, אינו מעוניין להתחלק במה שיש לו עם אדם נוסף - "למה אני צריך את זה, ומה זה ייתן לי?". אנשים שהחליטו מראש לחיות לבדם. ובא הכתוב ואומר: דע לך, הדעה הנפסדת הזאת - רבים יתפתו לטעות אחריה, ולכן צריך שלמה המלך לשכנע ולהסביר עד כמה דעה זו מבוטלת, דעה של חסרי דעת.
הוא אומר: הנה תראה עד כמה טובים השניים מן האחד בכמה וכמה עניינים. אתה החלטת לחיות חיי בדידות, ואינך מבין את היתרון שבחיי שניים. ראשית - שכר טוב להם בעמלם, שכר פרי הבטן, שעליהם יתענג איש מכל תענוגות העולם. ומה השכר לערירי בערבה?
אפשר לומר שזה היה נכון אולי לפני מאה שנה, אבל צרת הדור החדש היא שאלה שהחליטו מראש לא לבנות בית, חלק מן הסיבות שלהם הוא שאינם רוצים ילדים כלל. מבחינתם ילדים הם רק טורח, רק משא, רק הוצאות ודרישות, ואינם מתייחסים לזה כאל שכר טוב בעמלם. אבל מתי הוא מבין את טעותו? כשהוא מגיע לגיל שבעים. כשהוא מתחיל להזקין ופתאום מוצא את עצמו לבד: אף אחד לא לידו, אין משפחה, בחגים הוא בודד, אין איש סביבו. אישה לא רצית, ילדים לא רצית - נו, עכשיו כערירי בערבה. כשהיה צעיר רצה לחגוג, והילדים מפריעים לחגיגות, אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אבל כשהוא מתבגר הוא מתחיל להבין שזה חסר. תראה את השכן: לפני שבוע חתונת הבן, לפני חודש ברית הנכד מן הבת, כל הזמן משמחה לשמחה, בית מלא צהלה ושמחה, ובחגים ובשבתות שוקק חיים. והוא רצה נוחות, רצה חיים טובים - הנה יאכל את מה שבישל. לכן צריך שלמה לבוא ולשכנע את האדם הזה עד כמה הוא טועה בחשיבתו שמוטב לו להיות לבדו בלי לצרף עוד אנשים לחייו.
ביאור נפלא מאוד יש בספר ארץ חמדה. הארץ חמדה הוא ביאורים מן המלבי"ם, אלא שהמדפיסים ליקטו והביאו גם ביאורים נוספים מספרים שנקטו בסגנונו של המלבי"ם, ואחד מהם הוא החוות יאיר. החוות יאיר מבאר את פסוקנו על פי מה שאמרו חז"ל על "אעשה לו עזר כנגדו": שואלים חז"ל, עזר או כנגדו? ומשיבים - זכה, נעשית לו עזר; לא זכה, נעשית כנגדו.
ההבנה הפשוטה היא שאם אדם זכה אשתו עזר, ואם לאו - כנגדו. אבל לכאורה הרי כתוב "עזר כנגדו", כלומר שהעזר עצמו מתהפך לכנגדו. אילו היו אלו שתי אפשרויות נפרדות היה מתאים לומר "עזר או כנגדו", אך כאן נאמר שאותו דבר עצמו הוא עזר והוא כנגדו. ואכן יש מסבירים, כשמדברים באישה, שה"כנגדו" הוא עצמו העזר: הרבה פעמים כשהאישה כנגדו היא מאירה לו ומוכיחה אותו. "למה אתה מתבטל? יש עכשיו שיעור, לך ללמוד" - זה כנגדו, אבל זה עזר. וכן כשהיא מוכיחה אותו בעניינים שבהם הוא נוהג שלא כהוגן. אבל בואו ונשמע איך מבאר החוות יאיר.
האדם נברא מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר - ארמ"ע. ויש ביניהם יסודות מנוגדים: האש מנוגדת ליסוד המים. וכשנבוא לראות את מאפייניהם בהתנהגות האדם - טבע האש הוא זריזות, כאש הבוערת שכל הזמן היא בתנועה ובפעולה ועולה למעלה; וטבע המים הוא עצלות, יורדים למקום נמוך ואוהבים את המנוחה, מחפשים תמיד היכן להיות בלי תנועה, עד שיגיעו למקום הנמוך ביותר שאין הם צריכים לזוז ממנו.
האדם המשכיל משתמש בשני הטבעים לטובה. טבע האש - הוא קם בזריזות בבוקר לתפילה, רץ לכולל, רץ לשיעור תורה, רץ לקיום מצווה. מספרים שפעם הגיע יהודי לבקר אדם מן המניין ששכב בבית החולים, וראה שם את רבי שלמה זלמן אויערבך יוצא מן המעלית. כשנכנס אל החולה אמר לו: אני רואה שרבי שלמה זלמן ביקר אצלך. אמר לו: כן, זו כבר הפעם השלישית שהוא כאן. אמר לו: תראה, אני עדיין שוקלתי מתי בדיוק יש לי זמן ומתי אגיע - והוא כבר הספיק להיות כאן שלוש פעמים. זו מידת הזריזות: אינו ממתין לרגע, האדם זריז לעבודת ה'. זו האש, וזה נפלא מאוד.
והמים - עצלות. ויש מקומות שבהם צריך עצלות: מן העבירות צריך להיות עצל. כשהחברה באים לקרוא לו ללכת לשם - "אין לי כוח עכשיו, לא עכשיו, אולי מאוחר יותר". כשמדובר בענייני הבל, אדרבה, כאן תהיה עצל.
אלא ששימו לב: גם הרשע מנצל את שני הכוחות, אבל להפך. את האש הוא מנצל להלהיב את עצמו לעבירה, שהעבירה היא אש. וזו הסיבה שאדם המתעסק באפיית מצות יש בזה תיקון, תיקון לפגם היסוד ובאופן כללי תיקון לעוונות. אומר האר"י ז"ל: מה שאדם מזיע בדבר מצווה מוציא את החום שהתחמם בו לדבר עבירה. לדבר עבירה האדם מתחמם, וכשהוא מזיע עתה בתיקון - זהו עצמו תיקונו. והרשע - יסוד האש שבו לדבר עבירה, ויסוד המים שבו לדבר מצווה: אומרים לו יש עכשיו מצווה, יש עכשיו חסד - "אין לי כוח"; צריך לתרום - "כבר תרמתי". כל הזמן הוא מחפש את המנוחה בענייני מצוות.
ומעתה תבינו: כאשר יש לאדם שני היסודות, שני ההפכים - אם הוא באמת אדם טוב וצדיק, מצוין שיש לו את שניהם, שכן את שניהם הוא מנצל לדבר מצווה. אבל אצל הרשע, מוטב היה שיהיה לו יסוד אחד בלבד, שכן את שניהם הוא מנצל לדבר עבירה: אילו הייתה בו רק אש - ניחא; אילו רק מים - ניחא; עכשיו שיש בו גם אש וגם מים, האש לדבר עבירה והמים לדבר מצווה, נמצא ששני היסודות מזיקים לו יותר. וזהו "אעשה לו עזר כנגדו": זכה - שני ההפכים, האש והמים, שניהם עזר לו; לא זכה - שניהם כנגדו, שניהם מרחיקים אותו משמירת התורה והמצוות.
לפי זה נסביר את הכתוב אצלנו: "טובים השניים מן האחד" - טוב מה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא שניים, שני יסודות, שכן את שניהם אנו מנצלים לטוב. ומיד מסייג שלמה ואומר: "אשר יש להם שכר טוב בעמלם" - אני מדבר על אלה שמנצלים את היסודות הללו לטוב בעמלם. אז באמת טוב שיש לך שני יסודות. אבל אם היית מנצלם לרע, מוטב היה שיהיה לך יסוד אחד, שהיינו ממזערים נזקים. ברגע שיש לך את הדחף והרצון לנצל הכל לטוב - טובים השניים מן האחד, וטוב ששני יסודות בידך, שבשניהם אתה עושה את רצון ה'. בזה "יש להם שכר טוב בעמלם", כשמשתמש בהם לרצונו של הבורא יתברך.
עוד הסבר מביא החוות יאיר, מפרשת יתרו. חז"ל אומרים ש"אנוכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום, וכך אומר הזוהר הקדוש: לא רק "שמור" ו"זכור" בדיבור אחד נאמרו, אלא גם "אנוכי" ו"לא יהיה לך" בדיבור אחד נאמרו. ולמה נאמרו בדיבור אחד? כדי לומר לך שכשם שמקבלים שכר על הדרישה כך מקבלים שכר על הפרישה. כשם שאתה מקבל שכר על מצוות עשה, "אנוכי ה' אלוקיך", כך אתה מקבל שכר על "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", על הלא תעשה שאתה פורש ממנו. ואף שתאמר: מה בסך הכל עשיתי, הרי הייתי פסיבי ולא עשיתי כלום - אומרים לך: על ה"לא עשיתי כלום" תקבל שכר כאילו עשית, וכדברי הגמרא שבא דבר עבירה לידו ונמנע.
וכך אומר דוד המלך בתהילים קי"ט: "אף לא פעלו עוולה בדרכיו הלכו" - אפילו שרק לא פעלו עוולה, רק לא עשו רע, כבר נחשב הדבר שבדרכיו הלכו. אף שלא עשה טוב, עצם זה שלא פעל עוולה כבר נקרא שהלך בדרך ה'. ולכן אמר זאת הקדוש ברוך הוא בעצמו, ללמדנו שהם זהים ושווים: מי שנזהר ואינו עושה רע ומי שעושה טוב - אותו דבר. ומשה לא היה יכול לומר זאת, שאין הפה יכול לומר ואין האוזן יכולה לשמוע שתי דיברות בדיבור אחד; רק הקדוש ברוך הוא יכול. לפיכך הוא בעצמו אמר את "אנוכי" ו"לא יהיה לך", ללמד עיקרון זה שהן מעשה הטוב והן המניעה מן הרע נחשבים מעשה מצווה, ועל שניהם יש שכר.
וזה מה שאומר לנו כאן קהלת: "טובים השניים" - שתי הדיברות הראשונות, אנוכי ולא יהיה לך; "מן האחד" - שיצאו מפיו של האחד, של הקדוש ברוך הוא; "אשר יש להם שכר טוב בעמלם" - ללמדך שיש לך שכר טוב בעמל, הן כשאתה עושה מצווה והן כשאתה נמנע מעבירה, ועל שניהם שכר, לפי שיצאו מן האחד. וזהו שאומר דוד המלך בתהילים ס"ב: "אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי" - בדיבור אחד נאמרו, ואני שמעתי שתי דיברות, אנוכי ולא יהיה לך. ומה שאין כוח אלא לה' - "תנו עוז לאלוקים". ולמה עשה ה' כן? "לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - שאתה משלם לאיש הפורש מן העבירה כמעשהו של עושה המצווה. הוא רק נמנע, ומחשיב לו הקדוש ברוך הוא כאילו פעל פעולה לכבוד הבורא יתברך.
עוד הסבר: המדרש מביא שכל מה שישראל אוכלים בעולם הזה אינו אלא בשכר אמונה. כלומר, כל מה שיש לאדם כאן - בריאות, חיים, פרנסה, שפע, אישה, ילדים, בית - דע לך שהוא בשכר האמונה, בשכר שאנו מאמינים בה'.
אומר הרבי ר' העשיל, בעל חנוכת התורה - ובעל רעיונות קצרים אך חדים וחריפים, שתמיד כשרואים רעיון מחנוכת התורה כדאי לעשות אוזניכם כאפרכסת: לכאורה צריך להבין למה אין הקדוש ברוך הוא משלם שכר לאדם כאן בעולם הזה. הרי לכאורה הדבר מנוגד למה שכתב בתורתו: "לא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר". למה מלין הקדוש ברוך הוא את שכרנו לעולם הבא?
התשובה: יש לנו הלכה שאדם השוכר פועל על ידי שליח אינו עובר בבל תלין. אם אמרתי לראובן לך ושכור לי פועל, והלך ראובן ושכר, איני עובר בבל תלין גם אם לא אשלם לו שבוע, כיוון ששכרו על ידי שליח. והקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה על ידי משה, ונמצא ששכר אותנו על ידי שליח, ולכן אינו עובר בבל תלין גם כשמשאיר את השכר לעולם הבא. אבל כל זה נכון לגבי שמונה הדיברות; ואילו שתי הדיברות הראשונות, אנוכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענו, והקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול שכר אותנו בהן, ואז הוא כמו חייב לתת לנו את השכר כאן בעולם הזה. וזהו שאומרים חז"ל: כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה אינו אלא שכר האמונה - אנוכי ולא יהיה לך.
ולפי זה, זהו שכתוב כאן: "טובים השניים" - שתי הדיברות הראשונות, ששמענו "מן האחד", מפי הקדוש ברוך הוא; "אשר יש להם שכר טוב בעמלם" - שעל ידן יש לנו שכר טוב כאן בעולם הזה, לפי ששתי הדיברות הללו נאמרו מפי הגבורה, והן דיברות האמונה, ובשכר האמונה האדם חי כאן בעולם הזה. דברי פי חכם חן.
כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ׃ (י)
אומר התרגום: אם ייפול האחד מהם על מיטתו ויהיה באיזה חולי רע, האחד יעמיד את חברו בתפילתו. התרגום מדבר, כפי שראינו, בשני צדיקים שבדור, שמעלתם שהם מסייעים זה לזה. אם האחד נפל למשכב, השני מתפלל עליו. אבל אם הוא צדיק יחיד בדורו, כשייפול על מיטתו ויחלה - אין שני להקימו, אין לו חבר שיתפלל עליו ושבזכותו יקום מחוליו.
הפסיקתא זוטרתא מביא: "כי אם ייפול" - אם האחד מהם ייפול בסחורה, כפי שראינו לעיל, או ייפול בחולי, כשיש שניים האחד מקים את חברו. ושימו לב: "ואילו האחד שייפול" - אצל הקדמונים לא היה כתוב "ואילו" כמילה אחת, אלא "ואי לו" בשתי מילים נפרדות, כמו "אי לך ארץ", בלשון אוי לו. וכאילו נאמר: אוי לו לאחד שייפול ואין שני להקימו - אוי לו לנופל כשאין לו מי שיעזור לו. וכן הוא בהולכי דרכים: טובים השניים מן האחד.
רש"י מביא ראשית את הדברים כמשמעם, ומוסיף ביאור לעניין המשנה: שניים הלומדים יחד בחברותא, אם תקפה עליו משנתו - כלומר שכח את מה שלמד - חברו מחזירה לו. "אתה לא זוכר, דיברנו כך וכך" - "נכון, טוב שהזכרת לי". או אם ייכשל ולא דקדק במה ששמע מפי רבו, בא חברו ומעמידו על האמת. היום יש לנו ספרים ואיננו מרגישים בקושי הזה כל כך, אבל בזמנם הכל נלמד מפי השמועה, וכשאחד לא זכר בדיוק מה אמר חכם זה או אחר, חברו הזכיר לו; וכשאמר את הדברים בלי דיוק ועלול היה לבוא לידי טעות, חברו העמידו על דקדוק הדברים והרחיקו מן הטעות. וזהו "אי לו" - אוי לו למי שאין לו מי שיעזור לו וצריך את הכל בעצמו.
האמרי שפר ממשיך ומסביר שגם פסוק זה מכוון כנגד אותם הבוחרים בחיי בדידות. "אם ייפולו האחד יקים את חברו" - בנפול האיש למשכב, תשליך אשתו נפשה מנגד להקימו. כמה אנו רואים זאת במציאות: מי שבאמת עוזר לאדם כשהוא חולה וכשהוא מזדקן - זו אשתו; ומי שעוזר לאישה - זה בעלה. הילדים, האחים, ההורים, גם אם הם חיים, שותפותם מינורית מאוד. מי שבאמת אכפת לו ורץ מבית חולים לבית חולים וסועד אותו בחוליו ואינו זז ממיטתו - זה בן הזוג, זו בת הזוג, שימסרו נפשם מנגד להקים זה את זה מחוליים. "כי אוהביו ורעיו מנגד נגעו יעמודו" - אמנם הם יבואו לביקור, אך יעמדו מנגד; מי שנמצא באמת עמו זו אשתו, זה בעלה.
שואל המגיד מדובנא: למה נאמר "אם ייפולו" בלשון רבים? הרי אנו מדברים ב"טובים השניים", והיה צריך לומר "אם ייפול האחד, יקים את חברו". למה כביכול שניהם נופלים?
הוא מסביר על פי הכתוב במשלי: "נפש רשע איוותה רע, לא יוחן בעיניו רעהו". אף שהרשע עושה רע, כשהוא רואה את חברו עושה אותה רעה עצמה הוא מתעב אותו עליה. וזה דבר פלא: אתה רואה אדם העושה בעצמו דברים לא הגונים, גוזל, וכשהוא רואה אחר אומר "תראה איזה גנב האדם הזה" - ואתה, מה עשית אתמול, או אפילו הבוקר? האדם, אף שמצד עצמו רשע, ביקורתי מאוד כלפי רשעותו של אחר.
והיתרון בזה, שלפעמים דווקא מתוך כך יבוא לתקן את עצמו. שהרי את מומו שלו אינו רואה: "מה, הוא עשה לי כך, ולא הייתי צריך לקחת ממנו? הוא ממילא לא צריך, גם הוא זרק אתמול אחד כזה" - לרשעים תמיד יש תירוצים. אבל כשהוא רואה אחר עושה כן, הוא מסתכל על העניין מבחוץ, מנתק את עצמו ממנו, ואז הוא מביט גם במעשיו שלו: ראית עד כמה זה נראה גרוע? ועל ידי כך הוא מתקן את עצמו.
וזהו שאומר כאן שלמה: "אם ייפולו" - כל אחד משניהם נופל במידה רעה אחת. זה בעל לשון הרע, וזה שולח ידו בממון חברו. שני אנשים שלכל אחד פחיתות אחת וגריעות אחת. זה רואה את גריעות חברו ופורש ונזהר שלא לעשות כן, וזה רואה את גריעות חברו ופורש ונזהר שלא לעשות כן, ונמצאו שניהם מיתקנים. אבל "ואי לו האחד שייפול" - אם יחיד נפל ברשת המידות הרעות, מי יתקנו? את מי הוא רואה שילמד ממנו שלא לעשות כן? כשהם שניים, אני רואה את מעשיך הרעים ומבין כמה הם גרועים ומתרחק, ואתה רואה את מעשיי ומתרחק, ושנינו מיתקנים. אבל כשאני לבד עם מעשיי הרעים - את מי ראיתי כדי לתקן את מעשיי? לא ראיתי איש שאקח ממנו מוסר לעצמי.
"טובים השניים מן האחד" נדרש בכל מישורי החיים: שני צדיקים המנהיגים דור, שני שותפים בפרקמטיא, שני לומדים בחברותא, איש ואשתו - ובכולם החוט המשולש, בין שהוא הרב ובין שהוא הקדוש ברוך הוא, הוא שאינו נותן לקשר להינתק. כוחם של שניים גדול מאחד ועוד אחד, ולכן טועים הבוחרים בחיי בדידות, שיגלו את אובדנם רק לעת זקנה. ובפנימיות הדברים: שני היסודות שבאדם, האש והמים, טובים הם כשהוא מנצל את שניהם לעבודת ה' - "אשר יש להם שכר טוב בעמלם"; ושתי הדיברות שיצאו "מן האחד", אנוכי ולא יהיה לך, מלמדות ששכר יש גם על העשייה וגם על הפרישה, ובשכר אמונה זו אנו אוכלים בעולם הזה. ולבסוף, גם בנפילה יש תיקון: "אם ייפולו, האחד יקים את חברו" - זה מקים את זה בגופו, בממונו, בתפילתו, ואף בלמידת המוסר מנפילת חברו.