פתיחה: שני קצוות של הבל
בפרק ד' של קהלת מעמיד שלמה המלך שני קצוות קיצוניים זה מול זה. בקצה האחד ניצב הכסיל החובק את ידיו ואינו עושה מאומה, ובקצה השני - האדם העמל בלי קץ, אוסף וצובר, אך אין לו למען מי. בפסוק ח' אנו מגיעים אל הקצה השני הזה, והפסוק הזה נדרש בראשונים ובמדרשים בדרכים רבות ומופלאות. נעבור עליהן אחת לאחת.
יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ וְאֵין קֵץ לְכׇל עֲמָלוֹ גַּם עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה גַּם זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא׃
המלבי"ם: השכל היחידי שאין לו רֵעַ
המלבי"ם ב'ארץ חמדה' מבאר שהפסוק נאמר במשל, והנושא שלו הוא השכל. "יש אחד ואין שני" - השכל הוא אחד ואין לו רֵעַ. התאווה והדמיון יש להם עוזרים רבים: הגוף וכוחותיו מסייעים להוציא אל הפועל את ענייני התאווה ואת ענייני הדמיון. אבל לשכל אין שום מסייע, הוא יחידי ואין לו רע. "גם בן ואח אין לו" - כל קורבה של בן ואח היא קורבה ביולוגית, ואילו השכל רוחני, ולכן לא שייכת בו קורבה כלל; אין דבר שהוא קרוב אליו, ומצד הנפש אין שום קורבה.
ומכאן שואל השכל: "ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה?" בשביל מי אני מתאמץ ומחסר את נפשי מן הרוחניות ומן הטובה המיוחדת לה? בשביל הנאות גשמיות? בשביל רכישת קניינים? הרי כל אלה אינם מתחברים לשכל, אינם אח לשכל ואינם קרוב לשכל. אם כן, מה שווה לו להתעסק בכל זה? מה כן שווה לשכל? לדאוג לעצמו: להחכים בתורה ולהחכים במושכלות - זו מעלתו. אבל אם יחפש לו רעים בענייני תאווה וענייני העולם הזה, יראה שאף אחד מהם אינו נותן לשכל ולנפש מאומה.
פסיקתא זוטרתא: העשיר שאין לו יורש
הפסיקתא זוטרתא מבארת את פשוטו של פסוק: "יש עניין רע אחד ואין שני כמוהו" - יש דבר גרוע שאין גרוע ממנו. במה מדובר? באדם עשיר שיש לו הכול ולא חסר לו כלום, אבל אין לו מי שיירש אותו: לא בן ולא אח. "ואין קץ לכל עמלו" - הוא עמל עד בלי קץ, ואתה שואל את עצמך: בשביל מי? הרי אח או בן אין לך. ואולי תאמר שלפחות הוא עמל בגבול? על כך בא הכתוב "גם עינו לא תשבע עושר" - הוא עמל בלי גבול וקץ, ואינו עושה צדקה בממונו. הוא אינו מרפד לעצמו את הדרך לחיי העולם הבא בבחינת "והלך לפניך צדקך", אלא רוצה עוד ועוד עושר לעצמו.
והוא אינו עוצר לרגע לחשוב: "ולמי אני עמל?" בסופו של דבר אעזוב הכול כאן, אז בשביל מי כל המאמץ? ועל ידי כן הוא "מחסר את נפשי מטובה" - כל העמל הזה רק גרוע בשבילו: הוא מחסר את נפשו מטובת גן עדן, ומחסר את נפשו היום מקיום מצוות. הרי בכסף הזה יכול היה לזכות את הרבים ולהרבות תורה, ובוודאי היה מגיע אל הייעוד שלשמו נברא. אך כך עוזב האדם כאן את הכול, ואין לו בן ואין לו אח. בשביל מי טרחת? למי עמלת כל כך?
אבן עזרא: דרך האמצע
האבן עזרא מציע כמה אפשרויות במילים "ואין שני": אין לו חבר, אין לו משרת, או אין לו אישה שהיא בגדר עזר כנגדו - וזה הפירוש הנראה יותר. "ואין קץ לכל עמלו" - עושה עושר ונפשו אינה שבעה ואינה שוקטת מכל העמל, אלא ממשיך ואוסף בתמידות, ואינו חושב לעצמו למי ישאיר את כל ההון הזה. ומהו "גם זה הבל", מה מוסיפה המילה "גם"? שהכסיל הראשון הבל כמו הכסיל האחרון: האדם החובק ידיו ואינו עושה מאומה - הבל; והאדם המשקיע את כל עצמותו באיסוף ואין לו מי שיירש אותו - גם זה הבל.
אם כן, מהי הדרך הנכונה? וכי הכול הבל? אומר האבן עזרא: החכם הוא ההולך בדרך האמצע, כבקשת דוד המלך "ריש ועושר אל תיתן לי". ריבונו של עולם, שלא אהיה בקצוות, לא כעני ולא כעשיר, אלא ממוצע.
ברכת מספר שתיים
מספרים על בעל 'ספר התודעה', רבי אליהו כי טוב, שהיה מברך את ילדיו שיזכו להיות מספר שתיים בכיתה. לא מספר אחד - מספר שתיים. מדוע? כי אם אתה מספר אחד, מה יש לך להתאמץ? אתה ממילא מעל כולם ואין מי שמאתגר אותך. אבל כשאתה מספר שתיים, מצד אחד אתה במצב טוב ומעל כולם, וזה נותן לך דחף כי אתה מרגיש שאתה מצליח; ומצד שני אתה מרגיש שעדיין לא הגעת לשלמות, יש עוד מישהו שצריך להשיג, והוא מאתגר אותך ואתה מתאמץ יותר. להיות נמוך מאוד אינה הדרך, וגם להיות הכי גבוה אינה הדרך. "ריש ועושר אל תיתן לי" - לא עניות ולא עשירות, אלא המצב הממוצע, שהוא הדרך הנכונה יותר.
המדרש: גביני בן חרסון
המדרש מביא דוגמה מאדם ששמו גביני בן חרסון. "ואין שני לו" - שלא היה לו בן זוג. "גם בן ואח אין לו" - שהיה יחיד לאמו. "ואין קץ לכל עמלו" - על מה שהניח לו אביו, שהיה עשיר גדול והוריש לו את הכול. "וגם עינו לא תשבע עושר" - ולמה לא נכתב "עיניו"? אומר המדרש: לפי שגביני היה עיוור בעין אחת, ואפילו העין האחת שנשארה לו לא שבעה עושר. והוא לא חשב לעצמו "ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה". אומר המדרש: בשעה שמת גביני נולד בלשצר וירש את כל ממונו. בא בלשצר ורוקן אותו מכל ממונו. אם כן מה הועיל לך כל העושר הזה? זה מה שאומר לנו כאן שלמה, שאדם טורח ויגע להבל וריק.
המדרש: הפסוק ביצר הרע
עוד דורש המדרש את כל העניין על היצר הרע. "יש אחד" - זה המטעה את הבריות, כמו שנאמר "ואחת יבערו ויכסלו", שהיצר הרע מביא את האדם להיות בער וכסיל. "ואין שני לו" - אין לו שותף בעבירה. "וגם בן ואח אין לו" - לא למטה ממנו ולא בדומה לו. ולא עוד, אלא שהיצר הרע גורם לאדם עצמו שלא יהיה לו בן ולא אח ורֵעַ: הוא מחטיא אותו, ומחמת כן אינו נושא אישה ואינו מוליד ילדים, וכל רעיו בורחים ממנו - אנשים אינם רוצים להיות בקרבתו.
"ואין קץ לכל עמלו" - לעבירות שמעביר היצר הרע אין קץ. "וגם עינו לא תשבע עושר" - כמה שיעשו עבירות, עדיין אינו נח. וכמו שאומרת הגמרא: עולה ומסטין, יורד ומקטרג, ולבסוף הוא זה שמעיד עליו בשמיים, והוא זה שנוטל את נשמתו ומביאו לגיהינום. היצר הרע עושה עבודה שלמה, ואינו נח עד שמסיים את הכול. לעולם אינו מרגיש שיש קץ לעמלו, כל הזמן הוא עובד בלי גבול. "ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה" - אם אין צדיקים הכובשים את יצר הרע מפני יצר הטוב, למי הוא עמל? ואם כן, למה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו - הרי גם זה הבל ורעות רוח אם כולם ילכו אחר יצרם.
רש"י: האדם שעושה הכול ביחידות
רש"י מפרש: "יש אחד ואין שני לו" - יש אדם שעושה את כל דבריו ביחידי. "גם בן ואח אין לו" - אם תלמיד חכם הוא, אינו קונה לו תלמיד שהוא כבן, והרי נאמר "מתלמידיי למדתי יותר מכולם". ואינו קונה לו חבר, כמאמר התנא באבות "עשה לך רב וקנה לך חבר" - שלפחות תהיה לך חברותא ללמוד עמה, שזה כסכין המחדדת את חברתה. ואם רווק הוא, אינו נושא אישה שתהיה לו כאח ולעזר להוליד בן. ואם סוחר הוא, אינו קונה לו שותפים אלא יוצא לדרך יחידי, במקום לראות כיצד לפעול יחד עם סוחרים נוספים.
ואגב, יש ששואלים: מדוע נאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר" ולא נאמר "עשה לך תלמיד"? יש אומרים שהתלמיד לומד אצל מי שליבו חפץ, ואין אתה עושה זאת בעצמך - כך מסביר המהר"ל, שאין מן הראוי שירדוף אדם לומר לאנשים בואו ולמדו אצלי. אך התוספות יום טוב מבאר בפשטות: כבר נאמר כמה משניות קודם "והעמידו תלמידים הרבה", וזהו "עשה לך תלמיד". ויש אומרים ש"עשה לך רב" עצמו משמעו עשה לך, לעצמך, רב - שתלמד אחרים, ואז יהיו לך תלמידים ועל ידיהם תוכל להגות בתורה ביתר עומק.
"ואין קץ לכל עמלו" - כל הדרכים הללו של יחידות אינן דרך נכונה. אם תלמיד חכם הוא - ייגע בגרסה; אילו היה עמו עוד אדם, היה עוזר לו להבין נכון יותר והיו מלבנים את הדברים יחד. ואם סוחר הוא - עמל בפרקמטיא, ואילו היה לו שותף היה קל לו הרבה יותר. "גם עינו לא תשבע עושר" - הלומד תורה לבדו לא יהיה שבע בטעמי תורה.
ומדוע? מפני שהרבה מטעמי התורה אדם מקבל מאחרים, והרבה למד מתלמידיו. מן השאלות של התלמידים מתלבן השיעור: המגיד שיעור בא עם מהלך מסוים בסוגיה, ופתאום תלמיד שואל - רגע, איך ייתכן, זה אינו מתאים למקום אחר. ואז צריך החכם לחלק ולומר: במצב כזה הדין כך, ובמצב כמו שם הדין אחר. ומניין הגיע לחילוק? רק מתוך קושיית התלמיד. על ידי כך הדברים מתלבנים והאדם שבע בטעמי תורה ושבע בעושר - עושר רוחני. אבל הלומד לבדו, עינו לא תשבע עושר.
ואם נדבר בממון: הוא רודף תמיד אחר הממון, ולכן אינו רוצה אחרים עמו. והרי כשאדם עושה מסחר עם אחרים הוא מצליח, וכשהוא רוצה רק לבדו - זה נובע מתאוות ממון, ובסופו של דבר הוא גם מפסיד, שכן כשיש עוד שותפים הממון מתרבה, יש עוד סוחרים ושוק גדול. "ולמי אני עמל" - הואיל ואינו מעמיד תלמידים ואינו נושא אישה להוליד ילדים, נמצא שכל עמלו ללא תועלת.
מדרש תמוה: "יש אחד" - זה הקדוש ברוך הוא
יש מדרש שנראה תמוה מאוד. אומר המדרש: "יש אחד" - זה הקדוש ברוך הוא, כמו "שמע ישראל ה' אחד". "ואין שני לו" - אין לו שותף בעולמו. "גם בן ואח אין לו" - אלו ישראל שנקראו בנים, שנאמר "בנים אתם לה' אלוהיכם", ונקראו אחים, שנאמר "למען אחי ורעי". והמדרש כביכול סותר את עצמו מיניה וביה: הרגע אמרת שאין לו בן ואח, ומיד אתה אומר שאלו ישראל שהם הבנים - הרי שכן יש לו!
יש שמסבירים בדרך פשטנית, ש"אין לו" נדרש כמו "עיין עליו" - וכפי שמצינו שהגמרא דורשת "אין" במובן של "עיין", כלומר אם תעיין תמצא שכן יש לו.
אבל ראיתי בספר 'שמע שלמה' לרבי שלמה אלגאזי ביאור נפלא מאוד. משמעות הפסוק לדבריו: "יש אחד ואין שני לו" - זה הקדוש ברוך הוא שאין שני לו; "גם בן ואח" - גם לבן ולאח שלו, שהם ישראל, "אין לו" - אין להם שני. כלומר: הקדוש ברוך הוא אחד ואין שני לו, וגם בניו ואחיו - "בנים אתם לה' אלוהיכם", "למען אחי ורעי" - גם להם אין שני. וזו בחינת מה שאומרת הגמרא: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם - שהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו - אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת, שאין לי אומה אחרת בדומה לכם; כשם שאין שני לי, כך אין שני לכם. ולפי זה מתפרש המדרש להפליא: "אלו ישראל שנקראו בנים" - בנים לה', שגם להם אין שני.
"ואין קץ לכל עמלו" - לכל מה שעשה הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית. "ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה" - אומר כביכול הקדוש ברוך הוא: אם אין הצדיקים עושים לפניי מצוות ומעשים טובים, למה כדאי היה לברוא את כל העולם הזה? אם האדם אינו מכיר בטובה שעשה עמו הבורא ואינו עובד אותו, וכי אין זה הבל - שהשם עמל וטרח ויגע כל כך, ובני אדם משתמשים בכל זה להבל ורעות רוח במקום לעבודת השם?
המדרש: "אחד היה אברהם"
המדרש לוקח את הפסוק עוד לכמה מקומות. דרך אחת - על אברהם אבינו: "אחד" - זה אברהם, "אחד היה אברהם", "ואין שני לו" - שלא היה לו בן זוג. "וגם בן ואח אין לו" - בשעה שירד לכבשן האש היה לבדו. "ואין קץ לכל עמלו" - במצוות ומעשים טובים. "ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה" - אם לא כדי להידבק בדרכיו. וכל מי שאינו עושה כדרכיו של אברהם אבינו - הכתוב אומר לו "גם זה הבל". מטרת בריאת העולם היא שהאדם יידבק בדרכי האבות, ומטרת בריאת האדם להידבק בהשם, והאבות הם הסמל והדוגמה.
המדרש: שבט לוי
עוד לוקח המדרש את הפסוק לשבט לוי. "גם בן ואח אין לו" - כשאמר להם משה "עברו ושובו משער לשער... והרגו איש את אחיו", ונאמר "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר": בן אין לו ואח אין לו, אינו מכיר איש, שכל מה שחשוב לו באותה שעה הוא כבוד שמיים. "ואין קץ לכל עמלו" - במלאכת המשכן. "גם עינו לא תשבע עושר" - אלו הקורבנות. "ולמי אני עמל" - אם לא להידבק בדרכיו; וכל מי שאינו עושה כמותו, הכתוב אומר לו "גם זה הבל ועניין רע הוא". אלא צריך אדם להשקיע את עצמו כשבט לוי בעבודת הבורא.
המדרש: מה מאבד ההולך לעבור עבירה
עוד אומר המדרש: "יש אחד ואין שני לו" - זה יצר הרע, שאין לו בן זוג בעבירה. "וגם בן ואח אין לו" - בשעה שהולך אדם לעבור עבירה, רחמנא ליצלן, אינו רואה שיש לו בן שימות בעוונותיו. כאילו "בן ואח אין לו" - שלא יהיה לו בן בעקבות אותה עבירה. וכמו שאומר המדרש שביקש הקדוש ברוך הוא: הביאו לי ערבים; אמרו לו: את מי נביא, אין לנו ערבים; אמר להם: בניכם יהיו ערבים - ויש גורסים שישראל עצמם אמרו "בנינו יהיו ערבים בעדנו". וגם בן זוג אין לו, כמו שנאמר "למה ייקח משכבך מתחתיך". ועל "אח" מבאר המדרש: אינו רואה שיש לו אח שיתבייש ויתגנה ממנו. כשאדם עושה קלקול, פעמים רבות זה ביזיון לכל המשפחה; ילד אחד שיצא לתרבות רעה יוצר שם רע לכל המשפחה - בקבלה למוסדות חינוך, בשידוכים, ובכל מקום שהאב נמצא. תחושה קשה מאוד. "ואין קץ לכל עמלו" - במעשיו הרעים, "וגם עינו לא תשבע עושר" - שרק הולך ומוסיף מעשים רעים כל ימיו.
האמרי שפר: "נזירי הבל" שבדורנו
האמרי שפר לוקח את הפסוק למקום מעניין מאוד, הקשור מאוד למציאות שלנו. לכאורה תמוה לומר שבימי שלמה הייתה מציאות כזו, אבל ידוע שדברי שלמה נאמרים לכל דור ולכל תקופה לפי עניינם. "ושבתי אני" - אומר שלמה: אני מתבונן בקצה השני. הקצה האחד הוא הכסיל החובק את ידיו, ועתה אני מסתכל בקצה השני, ורואה הבל תחת השמש גרוע יותר מן הראשון.
ואלה דבריו: נמצאת בדורנו כת של "נזירי הבל". להבדיל מנזיר שנוזר בקדושה כדי להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, אלה נזירים מטעמי הבל, האומרים: למה לנו ליטול על צווארנו עול אישה ובנים, ובכל מעשינו תעמוד האישה לשטן? הלוא טוב לנו לשבת בגפו, וכל אשר יחפוץ יעשה באין שטן ופגע רע. ובכך יושבים גלמודים ימים רבים ועושים כל תועבות רעות, רחמנא ליצלן.
זו בדיוק הטענה שנשמעת היום: למה להתחתן? הרבה יותר טוב להישאר רווק, אתה חופשי, יכול לעשות מה שתרצה וליהנות מן החיים. ומה עם ילדים? מי צריך ילדים? "ילדים זו שמחה" - כן, אחרי אחת עשרה בלילה, כשהם כבר ישנים; כשהם בין הרגליים כבר לא. לא רוצה ילדים - בשביל מה? שישתמשו בי ככספומט ויאכלו את כספי? שידרשו ממני כל הזמן? אחר כך צריך גם לדאוג לבייביסיטר, להסיע לחוגים, לקבל פתק מבית הספר ולרוץ לקופת חולים. תעזוב אותי מכל כאב הראש הזה. וכיוון שאין לו אישה בבית, אין לו מעצור, והוא עלול לעבור על כל תועבה.
ובכל זאת, אומר האמרי שפר, אין מעצור לתשוקתם לבצע, ואין עול העמל לרוח מוקל מעליהם. האנשים הללו כל ימיהם בעמל - ובשביל מה? יש אנשים שהם "וורקוהוליסטים", מכורי עבודה. אין להם זמן לאישה, אין זמן לילדים, אין זמן לכלום, כי עכשיו עובדים על פרויקט. ומתי הפרויקט הזה יסתיים - כשתהיה בן שמונים? ומה יהיה איתך, תקים בית, אישה, ילדים? לא, הוא אינו צריך את זה.
כלפיהם אומר שלמה המלך: "יש אחד ואין שני לו" - אדם היושב בדד ואינו נושא אישה. לכל החיים יש שני, כולם נבראו זכר ונקבה, בעלי החיים ובני האדם, והוא בחר להיות יחידי. וממילא "גם בן ואח אין לו" - אח היינו קרובים, וגם בנים נקראים אחים, כמו שיעקב אומר לאחיו "לקטו אבנים", ואחיו אלו בניו. ועוד, "אח" נקרא כל מי שהוא בגדר "אח לצרה", מי שיעמוד לו בעת צרתו. אבל אדם היושב גלמוד - אם תבוא עליו צרה, מי יהיה בעזרו?
והרבה פעמים רואים מצבים כאלה. אתה שומע על אדם ערירי - מה קרה? אומרים לך: נפל בביתו ולא היה שם איש, שכב שם, ורק כשהשכנים מריחים משהו לא טוב הם מבינים שאירע דבר רע. כמה סיפורים כאלה יש! מדוע אין מי שיעזור? כי גם בן וגם אח אין לו; אדם שלא התחתן ולא הקים בית.
ואני מדגיש: יש שאדם נשאר לבדו מתוך אילוצים ולא מתוך בחירה - רצה, ניסה והשתדל, ולא עליהם מדבר שלמה. שלמה מדבר על אנשים שמתוך בחירה ואגואיזם צרוף החליטו: איני רוצה אישה, ואיני רוצה לתת לאף אחד משלי כלום. אם תהיה אישה - אצטרך לתת לה; אם יהיה ילד - אצטרך לתת לו; והוא אינו רוצה להעניק משלו מאומה. זו פסגת האגואיזם. ואם תבוא עליו צרה - אין אתו אנשים, אין אח ורע ובן שיעזור ויתמוך בו, אין מי שיסעד אותו בזקנתו.
"ואין קץ לכל עמלו וגם עינו לא תשבע עושר" - יש לו, אומר האמרי שפר, מידותיו של בלעם הרשע: עין רעה ונפש רחבה, וככל שמרבה הונו הוא חומד יותר את ממונם של אחרים. והוא אינו חושב לעצמו "ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה". שאל כל אדם למה הוא מתאמץ, ויאמר לך: צריך לפרנס את האישה ואת הילדים. אבל אתה - למה אתה מתאמץ, הרי כבר יש לך די? נמצא שהוא מחסר את נפשו מטובה, ולכן "גם זה הבל ועניין רע הוא". זהו הקצה השני, ההפך מן הכסיל החובק את ידיו: גרוע ממנו הוא האדם שכל ימיו טורח ועמל להשיג רק לעצמו, מבלי שירצה שאיש ייהנה ממה שיש לו.
לסיכום:
פסוק אחד - "יש אחד ואין שני" - נדרש בפנים רבות: המלבי"ם רואה בו את השכל היחידי שאין לו רֵעַ ואין לו תועלת בענייני הגוף, אלא בהחכמה בתורה ובמושכלות. הפסיקתא והמדרש מציירים את העשיר הצובר בלי קץ ואין לו יורש, כגביני בן חרסון שכל ממונו עבר לבלשצר. האבן עזרא מלמד שדרך החכם היא דרך האמצע, "ריש ועושר אל תיתן לי". רש"י מראה את נזקו של מי שעושה הכול ביחידות - בתורה, בבית ובמסחר - שהרי מן התלמידים ומן החברותא מתלבנים הדברים ואדם שבע בטעמי תורה. המדרש דורש את הפסוק ביצר הרע שאינו נח עד שמכלה את האדם, בקדוש ברוך הוא שאין שני לו ואף לבניו ישראל אין שני, באברהם שעמד יחידי בכבשן האש, ובשבט לוי שמסר עצמו לכבוד שמיים. והאמרי שפר מכוון את הדברים אל "נזירי ההבל" שבוחרים בגלמודיות מתוך אגואיזם. המסקנה אחת: אדם שאינו נותן משלו, אינו מעמיד דורות ואינו עמל למען תכלית רוחנית - כל עמלו הבל ועניין רע, ואילו העמל למען התורה, המצוות והדבקות בדרכי האבות הוא לבדו נותן טעם לכל היגיעה.