פתיחה: בין הקנאה לעצלות
בפסוקים שלפנינו ממשיך שלמה המלך לבחון את מרוצתו של האדם בעולמו. בפסוק הקודם ראינו כי כל העמל וכל כישרון המעשה אינם אלא "קנאת איש מרעהו" - ההוא קנה, גם אני אקנה; ההוא עשה, גם אני אעשה; לא אישאר מפגר מאחור. כעת מציב שלמה את הקצה השני של אותה סקאלה: האדם שאינו עושה מאומה, חובק ידיים ואוכל את בשרו. ומתוך שני הקצוות הללו מתבררת הדרך האמצעית, ומתברר גם מהו באמת "טוב" בחשבון האמיתי של החיים.
"הכסיל חובק את ידיו" - מהו אכילת הבשר?
הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ׃
"חובק את ידיו" הוא מה שאנו קוראים היום משלב ידיים. ומהו "אוכל את בשרו"? המדרש מביא על כך כמה וכמה משלים. משל לשני בני אדם שיגעו בתורה: אחד יגע בתורה והשביח, ואחד יגע בתורה ופירש - בסופו של דבר נטש. לעתיד לבוא אחד עומד בחבורה של צדיקים, ואחד עומד בחבורה של רשעים. וכשהוא רואה זאת, הוא חובק את ידיו ואוכל את בשרו: גם אני יכולתי להיות כמוהו, גם אני יכולתי לעסוק בתורה, ואיזה טיפש אני שעזבתי את כל זה. "אוכל את בשרו" הוא ביטוי לאדם שאוכל את עצמו.
הפסיקתא זוטרתא מבארת: הכסיל חובק את ידיו מפני שהוא עצל ואינו עמל בעולם, ומתוך עצלותו הוא רואה את מה שיש לזולתו ומקנא. וזה הקשר לפסוק הקודם - "כי היא קנאת איש מרעהו": כיוון שהכסיל חובק ידיו ואינו עושה מאומה כדי להתקדם ולעשות משהו עם עצמו, לא נותר לו אלא לראות מה רעהו עושה ולקנא בו.
עוד ממשילה הפסיקתא זוטרתא: שני אחים שגנבו כאחד וחמסו וגזלו כאחד. אחד מהם עשה תשובה לפני מיתתו, תיקן והחזיר את הגזל, והכסיל לא עשה תשובה. ליום הדין רואה זה את אחיו בגן עדן והוא בגיהינום, וסבור שמשוא פנים יש בדבר - הרי שנינו גנבים היינו, מדוע הוא בגן עדן ואני בגיהינום? אומרים לו: אין כאן משוא פנים, אלא זה עשה תשובה מחיים וזה לא עשה. מיד חובק ואוכל את בשרו ומפיל את עצמו. שלמה בא לבטא בפנינו כמה עוגמת נפש תהיה לאדם ברגע שיבין שכבר אי אפשר לתקן.
משל המגיד מדובנא: מבשרו הוא אוכל
המגיד מדובנא אומר דבר דומה על השאלה איך ייתכן שרשע מצליח כל כך בעולם הזה. משל לאדם שהרשיע מאוד כנגד המלך. וכיוון שהיה בעבר אוהבו של המלך וניצל את האהבה הזו כדי לרגל ולפעול נגדו, אמר המלך: עונש רגיל לא יספיק, צריך עונש מיוחד. הכניסו אותו לתא זכוכית בכיכר העיר, שיגווע שם ברעב לאיטו לעיני כל, כדי שיראו הכול מה קורה למי שממרה את פי המלך. הגיע אורח לעיר, שמע על האיש ובא לכיכר לראותו. הוא מביט בתא הזכוכית ורואה את האיש אוכל בשר. אמר: הרי אמרו שהוא גווע ברעב, ואני רואה אותו אוכל בשר! אמרו לו: טיפש, האיש הגיע לרעב כה נורא עד שחתך חתיכות בשר מירכו והחל לאכול; זו הדרך היחידה שנותרה לו להחיות את נפשו. כך, אומר המגיד מדובנא, אדם שרואה כאן רשע שטוב לו בעולם הזה - את בשרו הוא אוכל, משלו הוא אוכל. הוא אוכל את שכר העולם הבא שלו.
פעם אחת התווכח אדם עם תלמיד חכם על ענייני עולם הזה ועולם הבא, ואמר לו: הנה, תראה, יש לי עולם הזה - והראה לו את כל אשר לו. השיב לו: כל מה שהראית לי עד עכשיו זה העולם הבא שלך. איפה העולם הזה שלך? את כל העולם הבא שלך דחפו לך כאן - נתנו לך וילה והנאות; ומה עם העולם הזה? היכן אתה נהנה עכשיו? זהו שאומר הכתוב: הכסיל, כשיתברר לו כמה איבד את חייו, אוכל את בשרו - יאכל את עצמו, ויתברר לו שכל ימיו כאן את בשרו אכל.
רש"י: אין לו אלא מן הגזל
רש"י מפרש: הכסיל הוא הרשע, חובק את ידיו ואינו אוכל אלא מן הגזל. "חובק את ידיו" - אינו פועל שום פעולה לפרנס את עצמו, ואם כן ממה הוא מתקיים? מן הגזל. "ואוכל את בשרו" - ליום הדין, שרואה צדיקים בכבודם והוא נידון, וכך נדרש בספרי. הוא רואה את כל מה שנעשה שם עם האנשים, ולו עצמו לא נשאר מאומה, והוא נידון.
אבן עזרא: הקצה השני של הסקאלה
האבן עזרא רואה בפסוק המשך למה שקדם. למדנו על הקנאי הרודף בפעלתנות יתר להשיג, לקנות ולקחת - וזו מידה רעה. אך דע לך שיש מידה רעה גם בקצה השני: אדם שאין לו קנאה ואינו מתעסק במלאכה שיחיה ממנה, אלא חובק ידיו ואוכל ממה שיש לו, ובסוף יישאר בלא מחיה. וכיוון שאינו עמל להוסיף אלא רק מכלה את הקיים, הרי הוא כאוכל את בשרו. מה קורה לאדם ברעב או בדיאטה? הוא אוכל את בשרו; הגוף מכלה את מאגרי השומן שלו, והוא הולך ומרזה, מצטמק ורע לו. נמצא שמצד אחד הקנאה והרדיפה אחר הממון גרועות מאוד, אך מי שיאמר "אם כן אפרוש מכל זה ולא אעשה כלום" - גם זה גרוע. ודאי שהדרך הנכונה היא הדרך האמצעית.
ערב שבת ושבת
המדרש אומר: העולם הזה דומה לערב שבת, והעולם הבא דומה לשבת. מי שמכין בערב שבת - אוכל בשבת; ומי שלא הכין בערב שבת - חורק את שיניו ואוכל את בשרו. זהו הפסוק שלנו, ואותו עיקרון עצמו: כשיגיע האדם לזמן קבלת השכר ויראה מה הפסיד, לא יישאר לו אלא לחרוק שיניים ולאכול את בשרו.
"טוב מלא כף נחת" - מעט משלך
טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חׇפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ׃
המדרש מביא לפסוק זה כמה וכמה הסברים, וכולם באותו עיקרון, אלא שהוא מציג אותו בכמה פנים. ראשית: טוב מי ששונה הלכות ורגיל בהן, ממי ששונה הלכות ומידות ואינו רגיל בהן אלא לרעות רוח - רצונו שיקראו לו "בר מכילתא". כלומר, טוב מי ששונה הלכות ומשנן אותן ומקיימן, מאדם השונה הלכות ואינו רגיל בהן. ולשם מה הוא שונה? "ורעות רוח" - רצונו; ומהו רצונו? שיקראו לו בר מכילתא, שיאמרו עליו שהוא גדוש בתורה. לקיים אינו מקיים, ועושה רבע ממה שהוא מדבר, אבל הוא רוצה שיחשיבוהו לחכם ולגדול.
והמשל שהמדרש מביא: טוב ציפור אחד כפות ממאה פורחות - זה מה שאנו אומרים "טוב ציפור אחד ביד ממאה על העץ". כך גם כאן: אדם שישנה מעט אבל יקיים את מה ששנה, עדיף ממי ששונה הרבה ואינו מקיים.
צדקה מועטת משלך
עוד אומר המדרש: טוב מי שעושה צדקה מועטה משלו, ממי שגוזל וחומס ועושק ועושה צדקות גדולות. נתת שקל - אבל שקל שלך; ועדיף מאדם הנותן הון שבא מגזל ומעושק. יש מי שמגיע פעם בשנה לבית הכנסת וקונה פתיחת ההיכל בחמישים אלף דולר, ורחמנא ליצלן מהיכן כל זה - מכל מיני עסקים מפוקפקים של כל השנה. הוא סבור שהוא זורק לריבונו של עולם משהו, ומעתה תהיה לו רק הצלחה וברכה ופרנסה - במה? בעסקים המפוקפקים ובענייני הפשע? וכל זה למה? "לרעות רוח", רצונו שיקראו לו בעל מצוות, שיכבדוהו ויאמרו: איזה נדיב, אתה יודע כמה הוא תורם. והמשל שחז"ל מביאים: מנאפת בשכר תפוחים ומחלקתן לעניים - אישה העושה מעשים מגונים ומקבלת בשכרה תפוחים, ואותם היא מחלקת לעניים, בעלת חסד. כמו אותו "בעל חסד" המלווה בריבית ועושק ועוסק בפרוטקשן, ואחר כך מגיע לתרום לבית הכנסת. יותר טוב שלא תעשה את כל זה: תן מעט, אבל מעט שיהיה משלך.
מדוע גזל מקטרג בראש?
כתוב שגזל מקטרג בראש, ויש בכך שני הסברים. הראשון, כמדומני מהחפץ חיים: האדם יוצר מלאך משחית מסוג העבירה שעבר. עבירת הגזל היא עבירה של חוצפה גדולה - להיכנס ולקחת דבר ששייך לזולת ולחטוף אותו ממנו. ולכן כשבאים משחיתים רבים לקטרג על האדם, דווקא הגזל קופץ בראש, מפני שהוא החצוף שצועק בשעה שכולם עדיין שותקים. כידוע, כשאדם מתחיל ליפול כלכלית, כל הנושים ממתינים - עד שיבוא החצוף הראשון וייכנס לעסק ויתחיל להוציא דברים; רגע לאחר מכן תראה את החנות ריקה. צריך את החצוף הראשון. כך גם הגזל: הוא נוצר מחוצפה, ולכן הוא המלאך החצוף שקופץ ראשון לקטרג.
אך יש הסבר נוסף, המתאים מאוד לעניינו. אנו יודעים שכאשר אדם חוטא, אין הקדוש ברוך הוא נוטל את נפשו תחילה, אלא נוטל ממונו - "אם בעל הנפשות פוגע, בנפשות תחילה", ו"דמים בדמים נגעו": הדמים נחשבים כדמי האדם, תמורת נפשו. וכל זה בתנאי שהדמים באמת שלך. אבל אם הדמים גזולים בידך, כיצד יכפר עליך כסף שחברך טרח ועמל בעבורו? לכן גזל מקטרג בראש: מרגע שגזלת, אי אפשר עוד לכפר עליך בנטילת ממון, שהרי הממון אינו שלך. ולכן נאמר "עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ" - כל אדם אחר אפשר ליטול את ממונו ולהניח לו את חייו, שהממון תמורת החיים; אבל מי שעשה את ממונו שלא במשפט, אי אפשר ליטול את הממון תמורת חייו, ולכן נוטלים את חייו והוא מת בקיצור ימים. וזה שאומר לנו הכתוב: עדיף שתיתן מעט משלך, מלתת הרבה שאינו שייך לך.
עשרה זהובים ופרקמטיא
דוגמה נוספת במדרש: טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בהם, ממי שנוטל ממון של אחרים ומפסידם, אלא לרעות רוח - רוצה שיקראו לו "גברא פרקמטיא". זו מציאות מצויה מאוד, ורבים נופלים בה. לאדם יש סכום כסף לא גדול והוא סוחר בו; אלא שאומרים לו: בסכום קטן אתה סוחר קטן, ואילו בסכום גדול כבר אפשר לדבר על נדל"ן ועל רווחים גדולים בהרבה. אין לו כסף גדול, אז הוא לוקח הלוואות - מזה ומזה, וכבר קנה מגרש ונכנס לפרויקט. אלא שאין הוא בר הכי, והכול תלוי גם במזל, ואין זה מזלו, והוא נופל וכושל. וכל זה לרעות רוח - שיקראו לו איש פרקמטיא, איש נדל"ן, סוחר, אדם שהממון מצוי בידו, איש עסקים. אומר לו המדרש: יותר טוב היה שתיקח את הכסף הקטן; אין לך מיליון דולר, יש לך מאה אלף או חמישים אלף - סחר בקטן, ולאט לאט תתפתח. הלא זה טוב מלקחת ולחשוב שאתה ממלא חופניים, ואותו מלוא חופניים אינו אלא עמל ורעות רוח.
השוכר גינה והשוכר גינות
עוד אומר המדרש: טוב מי ששוכר גינה אחת ועובדה, ממי ששוכר גינות הרבה ומאבדן, אלא לרעות רוח - רצונו שיקראו לו בעל קרקעות. השוכר גינה אחת יש לו הזמן והיכולת לעבדה, אבל השוכר גינות הרבה אין לו ראש פנוי לטפל בכולן. והמשל: השוכר גינה - אוכל ציפורים; השוכר גינות - ציפורים אוכלין אותו. ראו כמה נפלא המשל: ציפורים נחשבות מעדן שאוכלים בקינוח סעודה, ומי ששוכר גינה אחת ומעבדה - אוכל ציפורים. אבל מי ששוכר גינות, וכי יש לו זמן לשמור עליהן? באות הציפורים ואוכלות מן הגינה, ונמצא שהציפורים אוכלות אותו. הלא טוב יותר שתשכור גינה אחת לפי יכולותיך, מלחפש מלוא חופניים עמל ורעות רוח.
כף נחת של עולם הבא
עוד אומר המדרש: טוב מלוא כף נחת בעולם הבא, ממלוא חופניים עמל ורעות רוח בעולם הזה. מלוא כף נחת בעולם הבא טוב מכל ההנאות שיש לאדם בעולם הזה, ועל אחת כמה וכמה ממלוא חופניים של עמל ורעות רוח. שכן כל מה שתיקח כאן מהנאות עולם הזה אינו אלא עמל ורעות רוח לעומת רגע אחד בחיי העולם הבא.
כבר הסברנו את דברי התנא ש"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". מהי קורת רוח, ומהי אותה "כף נחת"? אמר אחד מן הגדולים: קורת רוח היא כמו אדם העובר ביום קיץ חם ליד חנות פתוחה, ונושבת עליו לשתי שניות מעט רוח מן המזגן; או אדם שהגיע ביום חם למקום שאין בו כלום חוץ ממאוורר מקרטע, והוא כל הזמן ממצב את עצמו מולו כדי לקבל עוד טיפת רוח. זו קורת רוח. אין מדברים איתך על הנאות, אלא רק על מעט רוח בעולם הבא - וזה עדיף מכל הנאות העולם הזה של כל בני העולם מתחילתו ועד סופו. ללמדנו שאין שום השוואה ואין ערך ודמיון בין הנאות עולם הזה להנאות עולם הבא.
ועל מה נותנים קורת רוח בעולם הבא? על מצוות נותנים שכר ממש, ולא קורת רוח. אלא הדוגמה היא כך: אדם יושב בבית הכנסת רגל על רגל, ופתאום אומר לעצמו - אוי, זה בית ה', זה לא מתאים, זה ביתו של הקדוש ברוך הוא, ומתיישב כרגיל. מה עשה? לא קיים מצוות עשה מן התורה, אין זו הלכה כתובה, אלא עניין של הרגש: "בבית אלוקים נהלך ברגש", ואין יושבים כך. על זה מגיע לו קורת רוח בעולם הבא - וזה עדיין טוב מכל חיי העולם הזה.
שעה אחת של תשובה
וממשיך המדרש: ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. בשעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה אפשר לקנות את כל חיי העולם הבא. וכפי שאמר רבי: יש קונה עולמו בשעה אחת. אמרתי לכם פעם מהו "יש קונה עולמו בשעה אחת" - בשעה אחת כל האברכים רצים להוציא את הילדים מהגן, והוא נשאר ועומד עד שעה אחת וחצי, לומד עוד קצת. הרי קנה את עולמו: הכולל כבר אינו משלם, וזהו לימוד נטו לשם שמיים. ולעומת זאת אמר פעם הרב עובדיה יוסף על מלמדים המחפשים איך לסיים את השעה ולברוח: הוא מסתכל כל הזמן בשעון, ובשתיים יעופף - מחכה לשעה שתיים כדי לפרוש כנפיים ולעוף.
עוד אומר המדרש: טוב מלוא כף נחת - זה יום השבת; ממלוא חופניים עמל ורעות רוח - אלו ששת ימי המעשה, שהרי יום השבת נמשל לחיי העולם הבא.
שבט גד וראובן: כף נחת בארץ ישראל
רבי יצחק פתר את המקרא בשבט גד ושבט ראובן: כשבאו לארץ ישראל אמרו - טוב מלוא כף נחת בארץ ישראל, ממלוא חופניים בעבר הירדן. וראינו שמשום כך קדמה גלותם לגלותם של עשרת השבטים, שהרי עבר הירדן אינו ארץ ישראל ממש. מלוא כף נחת בארץ ישראל, "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה", עדיף ממלוא חופניים של שטחים נפלאים שקיבלו שם.
וראיה לדבר: בריחוקם מארץ ישראל רבו שם הרצחנים. הגמרא מספרת על חכם שסיפר על אחד שכעס על חברו וקם ורצח אותו. שאלו אותו: וכי בארץ ישראל היה הדבר? אמר לו: לא, זה היה לפני הכניסה לארץ, עוד מחוץ לגבולות ארץ ישראל. אמר: ואיך ייתכן אחרת, הרי כתוב "ונתן ה' לך שם לב רגז" - שם, ולא כאן. דבר כזה יכול לקרות בחוץ לארץ, כיצד יקרה בארץ? ומכאן תראה כמה קלקלנו את עצמנו שהגענו למציאות כזו גם בארץ. אבל נבין שבזמנם היה ברור שארץ ישראל היא מעלה אחרת לגמרי, ולא ייתכן בה לב רגז. את זה הרגישו שבט גד וראובן וחצי שבט המנשה: טוב מעט כף נחת בארץ ישראל ממלוא חופניים עמל ורעות רוח בעבר הירדן המזרחי.
קומצו של עני וחופניו של כהן גדול
עוד אומר המדרש: אף הקדוש ברוך הוא אומר כן - חביב עליי מלוא קומצו של עני מנחת נדבה, ממלוא חופניים קטורת הסמים של כהן גדול. אילו שאלו אותנו מה עדיף - מנחת נדבה של עני, שאינה אלא סולת, או קטורת שמקטיר הכהן הגדול לפני ה'? הרי הקטורת מעלה גדולה ועצומה היא, קטורת מעשרת, ופעם אחת בחיים היה כהן זוכה להקטיר, והכהן הגדול ממלא חופניו קטורת הסמים ביום הכיפורים - מה גדול מזה? ואומר הקדוש ברוך הוא: מלוא קומצו של עני במנחת נדבה חביב בעיניי יותר. ולמה? לפי שזו באה לכפרה וזו אינה באה לכפרה. הקטורת אינה באה ככפרה, ואילו מנחת העני באה לכפר עליו - הוא עשה תשובה והוא רוצה להזדכך. והכהן מביא את מה שנצטווה להביא, להקטיר לה', ולא כדי לתקן את עצמו. וכתוב "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב מִנְחָה" - העני שהביא רק כף סולת, את נפשו הקריב, ולכן חביב הדבר לפני הקדוש ברוך הוא. ומעבר לכך, העני מביא משלו, ואילו הקטורת שהכהן מקטיר באה משל בית המקדש, ולא כמנחת החביתין שאותה הוא מביא משלו.
רש"י: נחת רוח ליוצרו
רש"י מפרש: "טוב מלא כף נחת" - להיות קונה נכסים מעט ומיגיעו, שיהא בהן נחת רוח ליוצרו. כשאדם קונה נכסים רבים הוא שקוע בהם - כמה זמן נותר לו לתפילה, ללימוד תורה, ללימוד מוסר, לעבודת ה'? אבל הקונה נכסים מעט, יש לו זמן לעשות נחת רוח ליוצרו. "ממלא חפנים" - מנכסים רבים בעבירה, שהם עמל ועצבות רוח לפני המקום. ולפי רש"י "רעות רוח" פירושו שאתה גורם בכך כביכול רע ברוחו וצער ברוחו של הקדוש ברוך הוא.
אבן עזרא: כשהעצלן מצטט את הפסוק
האבן עזרא מבהיר שיש כאן שני קצוות רעים מן הדרך האמצעית. הקצה האחד הוא הפסוק הקודם - הכסיל חובק את ידיו ואינו מזיז עצמו במאומה. וכשתשאל אותו, כפי שאפשר לשאול כל בטלן שאינו עושה עם עצמו כלום: למה אתה יושב בחיבוק ידיים? יענה לך הכסיל בציטוט הפסוק שלנו - "טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח"! שמעו איזה צדיק. למה לך למלא חופניים עמל ורעות רוח, שאנשים עמלים בגופם ושוברים את רוחם כיצד להרוויח מכאן ומכאן? עדיף מעט, אינני מחפש גדולות ונפלאות ממני, ואני מעדיף מעט בביטחון בה'.
וכבר אמר הרב דסלר שהרבה פעמים ה"בוטח בה'" הוא בוטח במרכאות: אין הוא בוטח בה' אלא אוהב את העצלות. וכל ה"לא צריך" שלו - לא צריך לרדוף אחר הממון ולא צריך כך וכך - נועד רק כדי שיניחו לו לנוח ולשבת בשקט. שהרי אם תאמר לו: שמע, יש עכשיו אפשרות, עובד יום אחד ומרוויח ארבעת אלפים שקל - מיד ישאל איפה, איפה, איפה. רגע, הרי לפני רגע אמרת שצריך לבטוח בה' ושהקדוש ברוך הוא מזמן פרנסה; מה קרה שבארבעת אלפים שקל כבר אינך בוטח? נמצא שאתה בוטח בה' רק בסכומים קטנים, ובסכומים גדולים כבר אינך בוטח עליו. באמת, אם יתבונן אדם יראה שפעמים רבות כל דקלומי הביטחון אינם אלא תירוצים לעצלות.
וכיוון שכך, אומר האבן עזרא, בסופו של דבר אפילו חצי כף נחת אין לו. וכאשר ירעב, יחטוף ויגנוב ממה שימצא; וכשיתפסוהו שגנב, יכוהו הכה ופצוע - ונמצא שאוכל את בשרו. כך הוא מבאר את "אוכל את בשרו": את האוכל שהשגת, בפצעים שבבשרך שילמת תמורתו. הלכת לגנוב מפני שאין לך, שהרי חובק אתה את ידיך וצריך אתה לאכול, והכו אותך וחבטו בך - ובמחיר בשרך אכלת. וזהו לשון האבן עזרא: הכסיל אומר די לי מלוא כפי לחם בנחת, ממלוא חופניים בעמל ורעות רוח, ולמה יחשוב אדם על העתיד מה יאכל מחר והוא אינו יודע מה ילד יום. דהיינו, הכסיל מדקלם ביטחון: אני מעדיף מעט; למה אתה טורח ומתאמץ? מי יודע מה יהיה מחר ומה יישאר מכספך? כביכול במידת הביטחון הוא מדבר.
"ושבתי אני ואראה הבל" - אדרתו של מלאך המוות
וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה הֶבֶל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
האבן עזרא מפרש: שבתי להסתכל בדבריו של הכסיל הזה, וראיתי כסיל אחר שהוא הפוך מן הכסיל הראשון - ואותו נראה בפסוק הבא.
אך לפני כן נזכיר מדרש מופלא. המדרש אומר על "ואראה הבל תחת השמש" - זו אדרתו של מלאך המוות. מאוד התפלאתי מה כוונת המדרש, וחיפשתי במפרשים, וראיתי בספר אור שרגא על פרשת תולדות שמבאר כך: אני רואה אנשים שקועים בהבל. מה פירוש שקועים בהבל? הוא שכח לגמרי שיש יום שבו צריך להיפגש עם מלאך המוות. הוא שכח לגמרי שבסוף הסופרמרקט יש קופה, ולכן הוא חי בלי חשבון. ומה כל ההבל שאתה עוסק בו יועיל לך? הבל הוא.
ומה גרם לו לשכוח? על זה אומר המדרש: זו אדרתו של מלאך המוות. יום המיתה כמו מכוסה באדרת, מלאך המוות מכוסה באדרת - לעולם אינך רואה אותו מתקרב, לעולם אינך רואה שהוא אוטוטו מגיע, ופתאום ברגע אחד הוא חוטף. אילו היית רואה אותו מרחוק היית מזהה אותו שנים קודם הולך ומתקרב, אבל בגלל האדרת אינך מזהה. הקדוש ברוך הוא כביכול הסתיר את מלאך המוות באדרת - ויש לכך כמה טעמים שדיברנו עליהם בעבר - אך זה גם מה שמביא את האדם שלא לחוש ש"שוב יום אחד לפני מיתתך". אין אדם יודע מתי יהיה הדבר, ולכן צריך שכל יום יהיה בתשובה; אבל הוא בטוח בעצמו, וכלשון הזוהר: אזיל בר נש בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגווה לדרי דרין - אדם הולך לו בעולם, בטוח שהעולם שלו ושיישאר בו לדורי דורות. זה מה שגורם לאנשים להיות שקועים בהבל תחת השמש, שהרי יש את אדרתו של מלאך המוות שבה הוא מתחבא, ומחמת כן אין אנשים שבים בתשובה.
לסיכום:
שני קצוות מציב לפנינו שלמה המלך, ושניהם רעים: הקנאי הרודף ללא הרף אחר "מלוא חופניים", והכסיל החובק את ידיו ואינו עושה מאומה - שגם הוא בסוף "אוכל את בשרו", בין בעולם הזה ובין ליום הדין, כשיראה את חברו בחבורת הצדיקים והוא עומד מנגד. הדרך היא הדרך האמצעית: מעט משלך, ביושר וביגיעה, עם זמן ומקום לעשות נחת רוח ליוצרך. "טוב מלא כף נחת" - מעט הלכות שאתה מקיים, צדקה מועטה משלך, גינה אחת שאתה מעבד, סחורה קטנה שאתה נושא ונותן בה, כף נחת בארץ ישראל, קומצו של עני. וכל ההנאות של העולם הזה אינן שוות לקורת רוח אחת של העולם הבא. אלא שאדרתו של מלאך המוות מכסה עלינו ומשכיחה מאיתנו את החשבון, ולכן אנו שקועים בהבל; ועבודתנו לזכור שיש קופה בסוף, ולשוב בתשובה כל יום.