פתיחה: פסוק אחד - עולם שלם של ביאורים
כפי שכבר הזכרתי, המלבי"ם לא חיבר פירוש שלם על ספר קהלת, אך בספרו "ארץ חמדה" הוא מבאר כמה וכמה פסוקים מתוך הספר. את הפסוק שלפנינו הוא מבאר באריכות רבה, ומתוכו נפתח שער שלם להבנת תכלית האדם בעולמו. נלך אחריו, ונוסיף עליו את דברי הזוהר, המדרשים והמפרשים שנאמרו על אותו פסוק עצמו.
וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת־הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן־הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה׃
תכלית הנשמה - המיתה
אומר המלבי"ם: הנשמה באה לעולם כדי לעבוד את השם. ומה תכליתה של הנשמה בעולם? עד כמה שזה יישמע מוזר - תכליתה היא למות. החיים אינם התכלית; התכלית היא המוות. עיקר תכלית הנשמה הוא לשוב אל בית אביה כנעוריה.
וכיצד מוכיח זאת המלבי"ם? כל דבר בעולם הולך אל תכליתו ופועל בכיוון תכליתו. אדם היוצא מביתו הולך אל התכלית שלשמה יצא - בית המדרש או מקום העבודה; אדם העולה על רכבו נוסע אל תכליתו. וכל מה שמתקדם בעולם - מתקדם לכיוון התכלית. ומה קורה מרגע שהאדם נולד? מאותה שנייה מתחילה ספירה לאחור, והוא מתקדם אל המוות. מוכרח, אם כן, שזו התכלית.
ובזה מתבארת הגמרא בברכות (י"ז) שרבי מאיר היה מסיים ספרא דאיוב ואומר: "סוף אדם למות". מהו "סוף"? סוף הוא תכלית - תכלית הדבר היא סופו. אם כן, התכלית היא המיתה, וזה מה שאמרו "כי הכל למיתה הן עומדים": האדם מיועד להיפטר מן העולם. אלא שאין המיתה תכלית בפני עצמה, אלא פירושה יציאת הנשמה מזה העולם והתחברותה אל האין סוף - זו תכליתו של האדם.
ועוד ראיה: אילו החיים היו התכלית האחרונה, מדוע אין מי שהגיע אליה ואין מי שהשיג אותה? גם אם תאמר חנוך או אליהו - איפה הם? איזו תכלית היא זו שאיש אינו משיג אותה? בעל כורחך שהתכלית היא המיתה, ואליה כולם מגיעים בסופם.
טוב שם משמן טוב
לפי זה, אומר המלבי"ם, תבין את מאמרם: אשרי מי שגדל בתורה ונפטר בשם טוב. ועליו אמר שלמה "טוב שם משמן טוב". אילו העיקר היה קיום הגוף, לא היה האדם מתקדם בכל רגע אל עבר המוות; בעל כורחך שהעיקר הוא קיום הנפש. "טוב שם" - זה קיום הנפש הנצחית, השם הנצחי שנשאר ממנו בעולם הבא. ו"שמן טוב" - זה שמן האפרסמון שבו היו חונטים את המתים כדי לשמר את הגוף. טוב לו לאדם שייפטר מן העולם ויישאר לו שם טוב לנצח, מאשר שיישמר כאן גופו בשמן טוב.
והראיה לכך שהתכלית היא הפטירה: "ויום המוות מיום היוולדו". ממתי מתחיל יום המוות? כבר מיום היוולדו. מרגע שנולד מתחילה הספירה לאחור - עוד יום, עוד שנה, ובכל יום ויום הוא מתקרב אל המיתה.
הולך אדם אל בית עולמו - ולמה הסופדים?
לפי זה, אומר המלבי"ם, אין לאדם להתעצב כאשר נפטר אדם, ובוודאי כאשר תלמיד חכם נפטר בשם טוב מן העולם - אדרבה, הוא שב אל מקום מנוחתו ומתאחד עם הבורא יתברך. אלא שכתוב "כי הולך אדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים", ולכאורה זו סתירה: אם הולך אדם אל בית עולמו, אל מקומו הטבעי, למה "וסבבו בשוק הסופדים"? למה הבכי והצער? ועל זה אמרו חז"ל "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה". וכדי לבאר זאת מקדים המלבי"ם משל.
משל הסוחר שנשא אישה לחודש
איש אחד בא לאיי הים רחוקים לסחור שם חודש ימים ולשוב לביתו. ובבואו אירס שם אישה ולקחה לזמן שהותו, ועשה סעודת אירוסין בשמחה רבה. עבר שם פיקח אחד וראה את גודל השמחה והמחולות שעשו בעת המשתה. לקח את בני המשתה והוליכם אל חוף הים, והראה להם כיצד שאר הסוחרים שבאו חודש ימים קודם לכן שבים אל מחוז חפצם - וראו שגם איש זה, אחרי עבור ירח ימים, ישוב לביתו. כל הרישיון שלו הוא לחודש אחד, ואחר כך הוא חוזר הביתה. "ולשמחה מה זו עושה?" - ונהפכה שמחתם לאבל.
כך, אומר המלבי"ם, האדם הבא אל מלון האורחים שהוא העולם הזה. אינו בא לזמן רב, והוא נושא כאן אישה ושמח - ואם ישים ליבו שכל זה עומד להיגמר ולהסתיים, ואחרית שמחה תוגה, וסופו לשוב לביתו - לא ירבה בשמחה, כי הוא יודע שהדבר עומד להסתיים.
ווי לן דמיתנן
וזה היה מבטם האמיתי של חכמי ישראל. הגמרא בברכות (ל"א) מספרת שאמרו רבנן לרב המנונא זוטא בהילולא דמר בריה דרבינא: "לישרי לן מר" - ישיר נא לנו כבודו. עמד ואמר להם: "ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן" - אוי לנו שאנו הולכים למות. זה השיר שלו בחתונה. ומה רצה לומר בזה? שיזכיר להם ששמחה זו אינה עולמית.
הגמרא מביאה שהרבה פעמים היו יוצאים בשמחה מגדר השיווי, שהשמחה הייתה עוברת מעט את הטעם הטוב, ולכן מסופר על חכם אחד שלקח כלי יקר ששווה הון ושבר אותו - כדי ליצור מעין בהלה, שיבין האדם: שמחה - כן, אבל "וגילו ברעדה". כך גם כאן: כנראה ראה שהשמחה חרגה מעט מן הטעם הטוב, אמר להם - רבותיי, לא לשכוח את היעד, לא לשכוח שבסופו של דבר האדם מחזיר ציוד, זמניים אנחנו כאן. כל השמחה הזאת אינה אלא כשמחת הסוחר שבא לשאת אישה לחודש ואחר כך לשוב אל מקומו.
לב חכמים בבית אבל
וזהו "לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה". החכם, אפילו כשהוא נמצא בחתונה, ליבו בבית אבל: הוא יודע שזה עומד להסתיים, שכל מה שיש כאן זמני, ושצריך לנצל את הזמן. הכסיל לעומתו נמצא בחגיגות כל הזמן, בשמחות, בהנאות ובתאוות, ואינו רואה ממטר שהכל עומד להסתיים. הוא אינו קולט שבכל סופרמרקט יש בסוף קופה. הוא חי בחגיגה מתמשכת, בלי להבין את המושג של הזמן שבו האדם אמור להיפטר מן העולם.
"מלכת אל בית משתה" - פירוש נפלא
ועל זה אומר שלמה "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה". מבאר המלבי"ם: הכוונה "מלכת מבית משתה" - כאשר סיימת ללכת אל בית המשתה ויצאת ממנו, אז לך אל בית האבל. כלומר: אל תישאר בבית המשתה כל הזמן, מתוך מחשבה שהחיים הם חגיגה מתמשכת, אלא לך אל בית האבל - זכור שבסופו של דבר ייפטר האדם מן העולם, וזכור שכל ההנאות כאן זמניות.
משל הנוסע אל מקום התענוגות
ונותן המלבי"ם משל: איש אחד שמע שיש מקום שבו כל תענוגי העולם, ושם יתענג בכל עונג, ופרש מביתו לצאת אל אותו מקום להתענג שם בנועם עולם. אלא שאין לו כסף כדי להוציא באותו מקום. מה עליו לעשות? בדרך עליו למצוא פרנסה: להיות עוזר לעגלון המוביל אותו, לקבל כמה פרוטות, לקחת מלאכות על הדרך כדי שיוכל ליהנות שם. כמו אותם ישראלים שהיו לוקחים תרמיל אחרי הצבא ונוסעים לגואה ולקטמנדו ולכל המקומות הללו - הם היו צריכים להתקיים ממשהו, למכור תמונות ולעסוק במסחר כלשהו, כדי לממן את המשך הטיול. שאם לא כן, ממה יתקיים שם?
אבל אדם זה, ההולך אל מקום ההנאות, לא עשה דבר בדרך: לא התאמץ, לא עבד, לא לקח שום מלאכה לטרוח בה, שכן ראשו נתון רק בהנאות שיהיו שם. אומר המלבי"ם: הרי אך לריק יצא מביתו, שכן לא הגיע למקום העונג ולא זכה לראותו כלל. ספק אם יגיע - שהרי כדי להגיע צריך כסף ומי שיובילו; ואם יגיע, במה ישלם ואיך ייכנס? וכמו שאמר המליץ: "אם קצר מסעי ומהלכי אל מחוז החפץ, מי יובילני במעברות כי ארכו לי שם הימים?" - אפילו למעברות, אפילו רק כדי להגיע לשם, אני צריך מימון וזכויות.
וכשהאדם מבין את הדברים, הוא משקיע היטב כאן, בעולם הזה, שהוא הדרך. שלא יבלה את זמנו בדרך בהבלים ובשטויות, בשעה שהוא יכול להשקיע כאן כדי שכאשר יגיע אל מחוז החפץ - שהוא התכלית - יוכל שם ליהנות ולהתענג. נמצא שאין לנו עניין באריכות ימים כשלעצמה, אלא כל מה שיש כאן הוא אמצעי להגיע אל מקום העונג.
ואם תשאל: מה עדיף - לחיות כאן חיים קצרים ושם חיים ארוכים, או לחיות כאן חיים ארוכים ושם חיים קצרים? יש למישהו ספק? ודאי שעדיף לחיות כאן חיים קצרים ולזכות שם לנצח מושלם, מאשר לחיות כאן באריכות ימים ולהגיע למעלה עם זכויות מועטות. הרי שהעיקר הוא המוות, שהוא קרבת אלוקים שלאחר ה-120, וחיי האדם כאן אינם הדבר העיקרי.
עמל הכסילים תיגענו
ולעומת זאת הכסיל, שמבלה את כל שנותיו בדרך ואינו מגיע למחוז חפצו, עליו אומר קהלת (י', ט"ו): "עמל הכסילים תיגענו כי לא ידע ללכת אל עיר". מה הוא עושה כאן בעולם? עמל, והעמל הזה מייגע אותו, והוא אינו יודע ללכת אל העיר - אינו מבין שיש יעד, ואינו יודע כיצד מגיעים לשם ואינו מתאמץ לכך. כך עניין הנשמה: היא באה לכאן לרכוש מעשים טובים, שיהיו לה הוצאות הדרך כדי שתוכל להגיע אל העיר, אל המקום הסופי שהוא גן עדן, והאדם מבלה ימיו בהבל וריק ואינו מגיע למחוז חפצו.
צדיקים שנפטרו בצעירותם
ולעומתו הצדיק, אפילו אם עשה את שליחותו בימים קצרים - נפטר בגיל שלושים, ארבעים או עשרים. והרי היו צדיקים כאלה: האר"י ז"ל נפטר בצעירותו, הרמ"א נפטר בצעירותו, הרמח"ל נפטר בצעירותו, ורבים גדולים וטובים נפטרו בצעירותם. ומה השאירו לנו? נכסי צאן ברזל לדורות. אנשים אלה הספיקו בזמן קצר כל כך את מה שאחרים אינם מספיקים במאות שנים. האם נאמר שחייהם היו גרועים משום שחיו זמן קצר? אדרבה, הוא סיים את העבודה מהר ויכול כבר לגשת מיד לקבל שכרו. החיים כאן אינם התכלית, התכלית היא שם. טוב לו לאדם לחיות כאן חיים קצרים אך מלאים וקדושים ברוחניות, מאשר חיים ארוכים וריקנים.
וזה מעין מה שאמרו במדרש שיר השירים על רבי בון: "יגע ומצא תלמיד זה לעשרים ושמונה שנה מה שלא מצא תלמיד אחר במאה שנים". אין הוא צריך לחיות מאה שנים - די לו בעשרים ושמונה, שבהן השלים את מה שאחרים צריכים מאה שנה.
ביאור הפסוק לאור זה
ועתה נבין את דברי שלמה. "ושבח אני את המתים" - מי הם המתים? אלה שלפי הראוי עתה זמנם למות, שכבר השלימו את מעשיהם ואין עוד טעם שיישארו כאן. "שכבר מתו" - הם משובחים "מן החיים אשר המה חיים עדנה", מאלה שעדיין חיים משום שלא השלימו את עבודתם ויש להם עוד הרבה להשלים. הרבה יותר טוב למות בקיצור ימים כשהוא שלם, מאשר לחיות אריכות ימים מפני שעדיין לא השלמת, ונותנים לך עוד שנה ועוד שנה - אולי בכל זאת תשלים.
וודאי שיותר טוב שיחיה אדם חיים ארוכים ויוסיף בהם עוד ועוד לעבודת השם; הרי אפילו משה רבנו בעת פטירתו לא רצה לעזוב את העולם, מפני שיכול היה כאן להמשיך ולהוסיף בעבודת השם. אבל כשהשאלה היא מה עדיף - למות בקיצור ימים שלם, או להאריך ימים מפני שעדיין לא השלמת - על זה נאמר "ושבח אני את המתים": משובח יותר מי שמת בקיצור ימים והשלים את עצמו באמת, והגיע למצב שאינו צריך עוד להישאר כאן.
"לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן" - זקן שהוא נער
ולפי זה מבאר המלבי"ם דבר נפלא בפסוק בישעיה (ס"ה, כ'): "לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא ימיו, כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל". לכאורה אינו מובן: מה זה משנה אם הוא עול ימים או זקן - הרי הכוונה שלא יהיה מי שלא ימלא את ימיו, כולם ימלאו ימיהם. ועוד, כשמדקדקים בטעמים, אחרי המילה "וזקן" יש זקף גדול, שהוא כעין פסיק. ולכאורה היה צריך להפסיק אחרי "עול ימים": "לא יהיה משם עוד עול ימים, וזקן אשר לא ימלא ימיו". אבל הכתוב מחבר: "עול ימים וזקן" - ואז עוצר.
מבאר המלבי"ם: בזמננו יימצא זקן שהוא עול ימים. כיצד? כמו שכתוב "ושנות חיים ושלום יוסיפו לך", ושאלו חז"ל: וכי יש שנים שאינן של חיים? אלא יש ימים של בטלה, והם נקראים ימים של מיתה ואינם נחשבים. נמצא שיש זקן שהוא נער: אסוף את כל המצוות שעשה - בן שבע. זקן הוא בשנים, אבל כמה עבד באמת מתוך כל חייו?
וכמו אותו סיפור על אדם שהגיע לעיירה וראה את בית הקברות: זה מת בגיל שמונה, זה בגיל שתים עשרה, זה בגיל שש, זה בגיל חמש. אמר: כנראה יש כאן מגפות, עיר אוכלת יושביה היא. אמרו לו: לא ולא. מה שאנו כותבים על המצבה אינו הגיל שבו מת, ואיננו מונים את השנים שחי סתם. את מי מעניין כמה אכל וכמה שתה וכמה ישן - וכי אלה חיים? אלא כמה שנים חי באמת: כמה התפלל, כמה למד תורה, כמה קיים מצוות. את זה אנו מונים. ולכן לזה שבע שנים, ולזה שתים עשרה, ולזה חמש עשרה - זה מה שראוי להימנות.
אם כן, בזמננו ייתכן זקן שהוא עול ימים: זקן בשנים, אך מבחינת זכויות ומצוות הוא עדיין נער. אבל אומר הנביא: לעתיד לבוא לא יהיה כן. לא יהיה עוד "עול ימים וזקן" - כלומר זקן שהוא עול ימים. לא יהיה מצב שאדם יהיה זקן בשנים וצעיר במצוות; מי שיהיה זקן בשנים יהיה מלא בתורה ובמצוות, כי "מלאה הארץ דעה את השם" וכולם יהיו עובדי השם. ואדרבה - "הנער בן מאה שנה ימות": גם נער שימות יאמרו עליו שמת בן מאה שנה, כמו שאמרו על רבי בון שבן עשרים ושמונה השיג מה שלא השיג אחר במאה שנה.
וכך אמר רבי אלעזר בן עזריה "הרי אני כבן שבעים שנה". מהו "כבן שבעים"? אומר הרמב"ם שטרח ויגע ועמל בתורה, ובגיל שמונה עשרה כבר היו לו שערות לבנות כאדם שהזקין והוא בן שבעים. הרי שאדם יכול להיות בגיל צעיר מאוד וכבר להיות כזקן בזכויותיו, ומאידך יכול להיות זקן ובזכויותיו עדיין צעיר.
נמצא סיכום הדברים: "ושבח אני את המתים שכבר מתו" - משבח אני את אלה שכבר השלימו מעשיהם ומתו אפילו בקיצור ימים, "מן החיים אשר המה חיים עדנה" - שעדיין מאריכים ימים משום שלא השלימו. ובזה בא הכתוב לומר לך: התכלית אינה החיים אלא המיתה, התכלית היא הדבקות באלוקים.
למה גורש האדם מגן עדן
על פי זה ביאר בעל נפש החיים את השאלה: מה היה החשש שבגללו גירש הקדוש ברוך הוא את האדם מגן עדן לאחר שאכל מעץ הדעת - "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם"? ולכאורה, וכי צרה עינו של הקדוש ברוך הוא שיחיה לעולם? מה רע בכך? אלא שבזה לעולם לא יבוא לידי תיקונו. לאחר שהאדם נתגשם, תיקונו הוא בכך שהוא משיל את גופו והגוף נרקב בעפר, ואז הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה. ואם יאכל מעץ החיים, לעולם לא ישלים תיקונו, כי לעולם לא תגיע נפשו אל תכליתה - והתכלית, כדברי המלבי"ם, היא המוות, ההגעה אליו יתברך. ולכן מנע ממנו הקדוש ברוך הוא לאכול מעץ החיים, כדי שבסופו של דבר יגיע אל תכליתו בפטירתו.
שלוש הסיבות לפטירת הצדיק
הסבר נוסף יש למלבי"ם בפסוק. חז"ל גילו לנו שהצדיק נפטר לאחת משלוש סיבות. הסיבה הראשונה - כדי לכפר על עוון הדור. כשיש עוונות בדור וצריך כפרה, הקדוש ברוך הוא לוקח צדיק, בבחינת "מחצת ראש על ארץ רבה". כבר דיברנו על כך: "ידין בגויים מלא גוויות" - כשהקדוש ברוך הוא דן את האומות, מלא גוויות, צונאמי קטן ושלוש מאות אלף איש. אבל אצל עם ישראל - "מחץ ראש": הקדוש ברוך הוא לוקח ראש אחד, צדיק אחד השקול כנגד אלפים ורבבות.
וכידוע ומפורסם, הבבא סאלי אמר שהבטיחו לו מן השמיים שיזכה לראות בביאת המשיח. לפני מותו שאלו אותו מקורביו: והרי הרב אמר שיזכה לראות בביאת המשיח? אמר להם: נכון, אבל שאלו אותי מן השמיים - האם אתה רוצה ששליש העולם ימות? כדי שיבוא עכשיו משיח צריך ששליש העולם ימות. אמרתי להם: לא. מעדיף אני להיפטר מן העולם ולא ימות שליש העולם. הרי לך "מחץ ראש על ארץ רבה".
הסיבה השנייה: גם אם אין זו כפרה על עוון הדור, לעיתים הצדיק נלקח כדי שלא יראה בצרת הדור. כיוון שעומדת לבוא צרה גדולה, הקדוש ברוך הוא לוקח את הצדיק קודם לכן, כדי שלא יראה בצרה הבאה על ישראל.
הסיבה השלישית: כדי שלא יהיה הצדיק מגן על הדור. וזה מעין מה שכתוב בישעיה: "פגעת את שש ועושה צדק בדרכיך יזכרוך, הן אתה קצפת ונחטא בהם עולם ונִוָּשֵׁעַ, ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו, ונבל כעלה כולנו ועווננו כרוח ישאנו, ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך, כי הסתרת פניך ממנו ותמוגנו ביד עווננו". הקדוש ברוך הוא רצה להביא צרות על ישראל - מה עשה? "ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך": לקח את הצדיק, שלא יהיה מי שיתעורר בשמו ויסיר את רוע הגזירה. "כי הסתרת פניך ממנו ותמוגנו ביד עווננו" - השם רצה להסתיר פניו ולמסור אותנו ביד העוון, שהעוון הוא המייסר את האדם, ולכן לקח את הצדיק ועל ידי כן היה אפשר למסור אותם ביד עוונם.
ועתה, אומר המלבי"ם, תבין את דברי שלמה: "ושבח אני את המתים שכבר מתו" - אלו הצדיקים; "מן החיים אשר המה חיים עדנה" - כלומר בסיבת החיים. הם מתו בגלל החיים, בגלל הדור. בין אם מתו כדי לכפר על עוון הדור, ובין אם מתו כדי שלא יראו בצרת הדור - כמו אברהם אבינו שמת בקיצור ימים כדי שלא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה - ובין אם מתו כדי שלא יגנו על הדור. כל הסיבות הללו: המתים שכבר מתו - מאיזו סיבה מתו? "מן החיים אשר המה חיים עדנה".
הזוהר: מי שממית עצמו על התורה
הזוהר הקדוש בפרשת אחרי מות שואל: מהי הכפילות "המתים שכבר מתו"? ומבאר שאין הכוונה שמתו פיזית, אלא שמתו בעבודת אדונם - "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". "ושבח אני את המתים שכבר מתו" - את אלה שכבר בחייהם מתו, שהמיתו עצמם באוהלה של תורה, שהיו כבר בחייהם כמי שאינם בעולם ומסרו נפשם על התורה.
ולכן אומר הזוהר שמתפללים על קברי צדיקי אמת, ואין בזה משום "דורש אל המתים". "דורש אל המתים" נאמר על רשעים ועובדי עבודה זרה, שגם בחייהם קרויים מתים; אבל הצדיקים - "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים" - משובחים הם מן החיים, והצדיק במיתתו הוא במעלה גבוהה יותר. כשאתה הולך להתפלל על קבר צדיק, אתה במעלת תפילה גבוהה יותר מאשר אצל החי. לעומת זאת כשפונים לקברו של רשע, שכבר בחייו היה מת - על אחת כמה וכמה במותו, ושם ודאי יש בעיה של דורש אל המתים.
ועוד אומר הזוהר, שהגויים באים אל מתיהם על ידי כשפים, ואילו ישראל, כשהם פונים להתפלל על קברי צדיקים, באים בתשובה ובתענית ובשברון לב, כדי שהנשמות הקדושות יבקשו עליהם רחמים לפני השם, והקדוש ברוך הוא מרחם על העולם בשבילם.
אזהרה בעת התפילה על קברי צדיקים
ומכאן אזהרה חשובה: כשהולכים לקבר, צריך להיזהר מאוד שלא לבקש מפלוני שיושיע. אין אומרים "רבי שמעון בר יוחאי יושיע אותי" או "רבי מאיר יושיע אותי" - בשום אופן לא, שכן בזה אני מבקש ישועה מן המת, ואין עוד מלבדו. אלא באחת משתי דרכים: או שאבקש מן הצדיק שיעתיר בעדי לפני כיסא הכבוד, כיוון שלו יש גישה והוא קרוב אל השם יתברך; או שאבקש מהשם יתברך שיעשה בזכות הצדיק שוכן עפר הקבור כאן. אבל לומר "אתה תפעל בשבילי, אתה תעשה" - חס ושלום, אין הוא פועל ישועות. רק "אתה תתפלל בשבילי לפני השם יתברך" - זה הדבר המותר.
העולה על קברי הוריו
ובנוגע לאלה שעולים על קברי הוריהם ומבקשים שיתפללו עליהם. באופן הרגיל אנו מבקשים ברכה מן ההורים, ובשבת ההורים מברכים את הילדים. מדוע? כי מי שהכי אכפת לו ואוהב את הילד הם הוריו, ועיקר מעלת הברכה היא כשהיא נעשית מלב אוהב - "ואברכך ולי ראוי לברך", וכמו שכתוב "טוב עין הוא יבורך", אל תקרי יבורך אלא יברך. ולמי יש טובת עין גדולה יותר כלפי הילדים מאשר להורים? ולכן יש מעלה מיוחדת בברכת ההורים, יותר מברכת אדם אחר. ומאותה בחינה אין מניעה לבקש מן ההורים שיעתירו בעדו כשהוא עולה על קבריהם.
אבל מה שצריך לדעת: אם ההורים היו, נגדיר זאת, רחוקים מצדקות - הם עצמם זקוקים למי שיעתיר בעדם. עוד לפני שנבקש שהם יעתירו בעדנו, הם עצמם נמצאים בדינים קשים ואינם יודעים כיצד להתמודד עימם. ולכן בשנה הראשונה, שהיא שנת דין להורים, אנו אומרים "הריני כפרת משכבו", כי שנה זו אינה פשוטה. אם מדובר באנשים שהיו באמת יראי השם ועובדי השם - אפשר. אבל אם ידוע שהיו רחוקים מעשיית רצון השם, הרי הוא זקוק למי שיתפלל עליו עוד לפני שיתפלל הוא על אחרים.
הזוהר בפרשת וישב: רמז לגלגול
בזוהר פרשת וישב מבואר שהפסוק מרמז לעניין הגלגול: משבח אני את אלו שמתו והייתה להם עדנה בגלגול על ידי החיים - על ידי שבא מי שמייבם את אשתו ומולידה בן. וכבר למדנו בספר פלא יועץ שיש רק דוגמה אחת בעולם שבה אנו יכולים לדעת בוודאות מי גלגולו של מי כעת, מלבד מה שגילה האר"י ז"ל: כשמדובר בייבום. כאשר אדם נפטר בלא בנים ואשתו מתייבמת, בוודאות גמורה - כדברי הפלא יועץ - נשמת המנוח נמצאת עתה בילד שילדה אשתו. והארכנו בזה ב"משנת הגלגולים" לבאר את כל מהלך הייבום על פי עניין הגלגול, וכיצד נעשה התיקון, ומהי החליצה, וכיצד "שביק חד ואתא חד רוחא". על כל פנים, זהו שאומר הזוהר: משבח אני את אלו שמתו בלא בן, ש"חיים עדנה" - יש להם עדנה כשהם חוזרים לחיים, וראויים הם לשבח מן המתים שמתו ולא זכו לעדנה לחזור ולהתגלגל.
ספר חסידים: משה ואהרן
ספר חסידים מביא ש"ושבח אני את המתים שכבר מתו" נאמר כדוגמת משה ואהרן. משה ואהרן היו צריכים לחיות יותר, ומדוע נפטרו? "ויתעבר השם בי למענכם" - הרי שסיבת פטירתו המוקדמת של משה הייתה בגללם, וכפי שאמר בעצמו במפורש: השם התאנף בי למענכם, בגללכם. אם כן, אני משבח את משה ואהרן, את המתים שכבר מתו, יותר מן הרשעים אשר המה חיים עדנה. והרשע החי מרגיש: הנה, כנראה אני בסדר, שהרי אני חי והצדיק מת. עולם הפוך: הצדיק מת בגלל מעשיו של הרשע, והרשע נשאר כאן לחיות. ובאמת ההפך הוא הנכון: מה שאתה חי גרוע יותר, שכן נתן לך השם שכרך כאן בעולם הזה ולכן הותירו לחיות. אם כן המתים משובחים יותר.
שבט ראובן: בדרך צחות
ספר שבט ראובן מסביר בדרך צחות: "ושבח אני את המתים שכבר מתו" - מאלו שנמשלו למתים. שהרי יש שני סוגי מתים: יש מת ממש, ויש "עני חשוב כמת", "מצורע חשוב כמת", "סומא חשוב כמת". ומי משובח יותר? אומר שלמה: את המתים שכבר מתו בפועל, ולא את אלה שרק חשובים כמת אך "המה חיים עדנה".
אלא שקצת פלא לומר כך, שהרי "לכלב חי הוא טוב מן האריה המת", וטוב לו לאדם שיחיה גם אם הוא מוכה שחין, גם אם הוא עיוור וגם אם הוא עני. כל עוד האדם מחובר לחיים - יש תקווה, כדברי שלמה המלך. ולכן רק בדרך צחות אפשר לפרש כך, אבל קשה מאוד לומר ששלמה התכוון שעדיף להיות מת מאשר לחיות בעניות. עד כדי כך ודאי איננו אומרים, שהרי כל עוד האדם חי הוא יכול עדיין לתקן ולהתקדם ברוחניות.
אמתחת בנימין: מה יעשה אדם ויחיה
בספר אמתחת בנימין מסביר על פי דברי חז"ל: מה יעשה אדם ויחיה? ימית עצמו. מה יעשה אדם וימות? יחיה עצמו. אדם הרוצה לחיות חיי נצח, חיי עולם - ימית עצמו כאן בעולם הזה: ימעט בהנאותיו, ימעט מלרדוף אחר הממון וההבל, וכך יחיה. ומה יעשה אדם וימות לעולם הבא? יחיה עצמו - יחפש כאן "לעשות חיים", וזהו המתכון הבטוח להמית עצמו מחיי העולם הבא.
וזהו שאומר שלמה: "ושבח אני את המתים שכבר מתו" - כבר בעולם הזה. שהרי את המתים שנפטרו בלבד אי אפשר לשבח סתם כך; שמא היה רשע בחייו, ומה יש לשבחו, והרי עתה הוא נותן את הדין. אלא שאני משבח את המתים שכבר מתו כאן בעולם הזה, שהמיתו עצמם ומסרו נפשם על התורה - ואלה משובחים "מן החיים אשר המה חיים עדנה", מאלה שנמצאים כאן ועושים חיים ואינם מבינים שהם הולכים לקראת המוות המוחלט.
אור שרגא: "מה, כבר מת?"
הסבר נוסף בדרך צחות מביא המעם לועז בשם ספר אור שרגא. לפעמים אדם פוגש מישהו מעירו, שממנה עקר לפני שנים. שלום, מה נשמע? מה עם פלוני, מה עם אלמוני? זה התחתן, זה נפטר, זה כאן וזה שם. שואל: ומה עם אותו צדיק שהיה גר שם? עונים לו: אתה לא יודע? הוא כבר נפטר. מה אתה אומר, אוי ואבוי, כבר נפטר?! ואז שואל: ומה עם אותו רשע, אותו עבריין? עונים לו: אל תשאל, עושה חיל. אומר: אוי ואבוי, מה, הוא עדיין חי?! כמו שאמר רשב"י על אותו אחד: עדיין הוא קיים בעולם?
וזהו שאומר שלמה: "ושבח אני את המתים" - שעליהם שואלים בתמיהה "כבר מתו?"; "מן החיים אשר המה חיים עדנה" - שעליהם שואלים "מה, הם חיים עדנה? עדיין חיים? האדם הזה עדיין קיים בעולם, שכבר מזמן היה צריך ללכת?"
החותם ענך: הבנים מעידים על האב
עוד הסבר מביא המעם לועז בשם ספר החותם ענך: לפעמים משבחים את האדם על פי הבנים שהשאיר אחריו. אם הם יראי שמיים, סימן שהאב גידלם לתורה ולמצוות; ואם לא - לפעמים זה בעוון הדור.
היה פעם אדם גדול שאחד מבניו סרחה דרכו. בא אליו אחד חצוף ואמר לו: "התפוח לא נופל רחוק מהעץ" - לרמוז לו שאף הוא אין תוכו כברו, הנה תראה איזה בן. השיב לו הרב: כשיש רוח סופה וסער - התפוח נופל רחוק מהעץ. ואנחנו, בסערת התקופה, יודעים את המציאות ואת הניסיונות הקשים של הדור. אל תתפלא אם התפוח רחוק מן העץ. אבל על כל פנים, כשרואים בנים ההולכים בדרך השם ודבוקים בו, הרבה פעמים זה סימן על ההורים. וזהו "ושבח אני את המתים" - מכוח מה? מכוח החיים אשר המה חיים עדנה, מן החיים שהשאיר אחריו: מהם אפשר להבין מי היה הנפטר וכמה התאמץ לגדלם לתורה ולמעשים טובים.
ועל פי זה מבארים את שנאמר אצל שרה אמנו: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", ואמרו חז"ל, ומביאו רש"י: מהיכן בא? מעקדת יצחק בא. ומסבירים בדרך חסידות: "מהיכן בא" - מאיזו נקודה בא אברהם להספיד את שרה? איזו נקודת שבח ראה בה לפאר אותה? מעקדת יצחק בא. אם אישה דגולה זו הולידה בן המוכן למסור נפשו כיצחק אבינו ולהיעקד על כבוד הבורא יתברך - אין לך שבח גדול מזה. זה עצמו ההספד, וזו אבן הבוחן להכיר בגדולתה של שרה שגידלה בן כזה.
לסיכום:
"ושבח אני את המתים שכבר מתו" - המלבי"ם מלמדנו שתכלית האדם אינה החיים אלא המוות, כלומר שיבת הנשמה אל בוראה והדבקות בו. העולם הזה הוא הדרך, מלון האורחים, והוא ניתן לנו כדי לקנות בו את הוצאות הדרך אל מחוז החפץ. לכן משובח מי שהשלים עצמו וסיים את עבודתו אפילו בקיצור ימים, על פני מי שמאריך ימים ועדיין לא השלים; ולכן זקן יכול להיות עול ימים, ונער יכול להיחשב בן מאה שנה. הוסיפו על כך המפרשים: הצדיק נלקח בעבור הדור, והזוהר לימדנו שהמשובח הוא מי שהמית עצמו על התורה כבר בחייו. ומכאן דרך התפילה על קברי צדיקים - לא לבקש מהם ישועה, אלא שיעתירו בעדנו או שהשם יעשה בזכותם. והמסקנה המעשית אחת: "לב חכמים בבית אבל" - לזכור את היעד, לנצל את הזמן, ולהשקיע בדרך, כדי שיהיה לנו במה להתענג במקום העונג האמיתי.