פרק ד' של קהלת פותח בהתבוננות קשה. בסוף הפרק הקודם סיכם שלמה: "אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו" - טוב לו לאדם שישמח במה שיש לו כאן בעולם. עכשיו הוא שב ובוחן את הדבר שנית, ומגלה שהמציאות מסבכת את העצה הזו: העולם מלא עושק, ועל כן השמחה כאן אינה כה פשוטה. נלך על סדר הפסוקים ונראה את דברי המדרש, רש"י, האבן עזרא, ה"אמרי שפר" על פי יסוד המלבי"ם, וה"קול אפרים".
וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת־כָּל־הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם׃
המדרש נחלק מי הם אותם "עשוקים". חד אמר: אלו הקטנים הנגנזים בחייהם בעוון אבותם - תינוקות שמתו בקטנותם, שכביכול נעשקו מן החיים בגלל עוון אבותם. חד אמר: אלו הרוגי מלכות, שאף הם נעשקו כאן מן החיים. חד אמר: אלו חנפי תורה - אנשים שהבריות סבורים בהם שהם תלמידי חכמים, והם גונבים את דעת הבריות. הציבור נעשק על ידם: מאמינים להם, נותנים להם כספים, סומכים עליהם, ניגשים אליהם לקבל ברכות - והם שרלטנים. דמעת העשוקים היא דמעתם של אלה שנעשקו על ידם. חד אמר: אלו ישראל שבין האומות. וחד אמר: אלו הממזרים - שהרי מה חטאו הם? אבותיהם חטאו ואינם, והוא נולד מסכן וממזר. אמר רבי יהודה בן פזי: אף על פי כן באים הם לעולם הבא, שנאמר "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם" - כאן אין להם מנחם, אבל לעולם הבא הקדוש ברוך הוא עתיד לנחמם.
רש"י מפרש ש"ושבתי אני ואראה" נאמר ברוח הקודש - לא ראייה פיזית אלא ראייה רוחנית. ומדוע צריך כאן רוח הקודש? מפני שלדעת רש"י מדובר באלה שנעשים עשוקים בגיהנום, וכיצד יוכל שלמה לראותם אלא ברוח הקודש? ובמה נעשו עשוקים? "תחת השמש" - "תחת" במשמעות של במקום, כמו "עין תחת עין". השמש היא התורה, ו"תחת השמש" פירושו שהשקיעו את ימיהם בהבל במקום להשקיעם בתורה הקדושה ובקיום מצוותיה, ולכן הם עשוקים בגיהנום במעשיהם.
"והנה דמעת העשוקים" - אומר רש"י שהם בוכים על נפשותם העשוקות בידי מלאכי חבלה אכזרים. וכמו שכתוב "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", ודרשו חז"ל שאלו יורדי גיהנום שמורידים דמעות כמעיין. "ומיד עושקיהם כוח" - אין הוא יכול להשתחרר מיד העושק אותו, שהם מלאכי המשחית האוחזים בו ותוקפים אותו בכוח. וכמו המעשה המובא בזוהר ברבי עקיבא, שפגש אדם שרוף במדבר וקרא לו כמה פעמים לעצור ולא עצר, עד שגזר עליו. ואז אמר לו: מה שלא עצרתי מקודם, משום שלא היה הדבר נתון בידי - הייתי ביד מלאך המשחית שלא נתן לי להשתחרר. למדנו מכאן ש"מיד עושקיהם כוח": ביד הרודים בהם יש כוח לעשוק אותם.
האבן עזרא מבאר ש"ושבתי" אינו כמו "חזרתי" בלבד, אלא כמו "חזרתי בי" - שב ממה שחשב קודם. וממה שב? מן הסיכום שבסוף הפרק הקודם, "אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו". על כך הוא אומר מיד: ושבתי אני ואראה - חזרתי ובחנתי את העניין שנית, וראיתי שהדבר אינו מציאותי. לשמוח כאן בעולם הזה קשה מאוד, שהרי אני רואה כמה עושק וגזל יש תחת השמש: בין שיעשקנו מלך, בין שופט, בין לוקח שוחד, בין גנב. למי יש ביטוח? "ומיד עושקיהם כוח" - יש כוח ביד העושקים. ומה נשאר לו לאדם? רק לבכות. ושמא תאמר שהבכי יועיל - על כך נאמר "ואין להם מנחם". והכפילות, מבאר האבן עזרא, מפני שהוא בוכה וחוזר ובוכה, ואין מי שינחם אותו.
ה"אמרי שפר" הולך באותו קו: מה שחשבתי קודם שטוב לו לאדם לשמוח במעשיו, היה נכון אילו יכול היה ליהנות כראוי ממעשיו. אבל אדם עמל ופועל, ובאים ועושקים ממנו את מה שעסק בו. וכאשר שבתי להתבונן בתהלוכות העולם, ראיתי את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש.
והוא מבאר את הדבר על פי יסודו של המלבי"ם. המלבי"ם מבאר בספר יהושע פרק ז', וכן בכמה מקומות, שיש הבדל בין עונש השגחתי לבין עונש הבא מתוך הסרת ההשגחה. יש עונש שהקדוש ברוך הוא מביא בהשגחה מלאה, ויש עונש שבא מחמת שהשם מניח את האדם ביד המקרים - "והסתרתי פני מהם". אין הקדוש ברוך הוא משגיח להעניש, אלא כביכול עוזב אותו. ואם תעזוב את בנך הקטן באמצע מקום סואן, אינך צריך להזיק לו כלל - עצם העזיבה די בה. זהו עונש הבא במקרה, מחמת הסרת ההשגחה.
וההבדל המעשי: כשהעונש בא מחמת הסרת ההשגחה, נפגעים גם האנשים ההגונים, שהרי השם הניח את הכלל ביד המערכה. וזו הדוגמה שאירעה בעכן: הוא מעל בחרם, ואמר הקדוש ברוך הוא "חרם בקרבך ישראל לא אוסיף להיות עמכם" - כלומר מסיר אני השגחתי, ומיד נפלו ישראל בקרב. הרי שכשהשם מסיר השגחתו נפגעים גם מי שלא פשעו מצד עצמם. לעומת זאת, כשהעונש בא בהשגחה, משגיח הקדוש ברוך הוא על כל אחד ואחד שיקבל בדיוק כפי המגיע לו, לפי מינון העבירה שעשה.
על פי זה מבאר: היות ורבו האנשים המורדים בשם, אף הטבע מורד בהם וההשגחה כמו סרה מהם, ואז כולם נעשים עשוקים "תחת השמש" - תחת הנהגת הטבע. זה עשוק מאש, וזה ממים, זה בגופו וזה בהונו וזה מבני ביתו. אין אחד שניצל מעושק הטבע. ומשום כך "דמעת העשוקים ואין להם מנחם": אילו היו יש עשוקים ויש שאינם עשוקים, היו אלה שאינם עשוקים מנחמים את העשוקים. אבל כשההשגחה מוסרת וכולם עשוקים - מי ינחם את מי? אנשים שהיו רחמנא ליצלן בשואה ונרדפו באירופה, מי יכול היה לנחם את מי? מי היה מוגן? גם מי שהמיר את דתו נתפס והוכנס. כשהצרה היא צרה קולקטיבית אין מנחם, שהרי כל אחד נמצא בתוך הצרה.
ועוד סוג של עושק: עד כה דיברנו על עשוקים ביד הטבע, שהשם מניחם ביד המקרים. אך יש מציאות נוספת - כאלה שעושקים בכוח, כביכול נגד רצון הבורא. וגם עליהם נאמר "ואין להם מנחם", מפני שמי יעמוד כנגדם? "ואיש זרוע לו הארץ" - איש זרוע הכל מפחדים ממנו, ואין למי אומץ להילחם כנגדו. ומי יעמוד כנגדם להציל את העשוקים? הרי לך עוד מציאות של עשוקים שאין להם מנחם, מצד אותם עושקים בכוח.
וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת־הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן־הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה׃
מאחר שראיתי שטוב העולם הזה אינו נתון ביד האדם, וגם הצדיק אינו יכול להימלט מכל שתיארנו - שהרי העונש קולקטיבי ובא על הכלל - לכן "ושבח אני את המתים שכבר מתו": אלה שכבר נמלטו מארץ צוקה ואינם נתונים בתוך מציאות העושק, מצבם טוב יותר מן החיים. הרי זה כנגד מה שאמר קודם "אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו" - שבתי וראיתי שכבר טובים מהם אלה שאינם כאן בעולם הזה.
ה"קול אפרים" מביא ביאור נפלא במושג "ואין להם מנחם". הוא פותח בשאלה: לעיל אמר שלמה "ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה אשר נעשה תחת השמש", וכאן הוא מסביר מה בדיוק שנא בחיים - ענייני העושק שתחת השמש הם שהביאוהו לשנוא את החיים.
ובנוגע לכפילות: ידוע דרכו של המלבי"ם, שכאשר מילה מוזכרת פעמיים, הפעם השנייה במשמעות אחרת. וכך גם מבאר כאן ה"קול אפרים". שורש "נחם" מתפרש בשתי דרכים. האחת - ניחום אבלים, מלשון להניח לו מן העצבות: הוא עצוב ואני בא להניח לו מעצבותו. השנייה - מלשון חרטה, כמו "ניחמתי כי עשיתים", "ולא בן אדם ויתנחם". וגם זה מלשון לנוח: לנוח מן המחשבה הראשונה - חשבתי כך, וכעת אני נח ממנה וחושב אחרת. שניהם אפוא מלשון הנחה.
לפי זה מתבאר להפליא מה שאומר דוד המלך: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני". לכאורה תמוה - השבט הוא המקל, המכות, והמשענת היא ההגנה; כיצד שני הפכים אלה מנחמים כאחד? אלא ששני הפירושים שבשורש נחם עומדים כאן. השבט - "הוי אשור שבט אפי" - כשמביא הקדוש ברוך הוא על האדם שבט, "ינחמוני" מלשון חרטה: אני מקבל מכות ומתחרט על מעשיי הרעים. והמשענת - כשהשם סועד אותי ונותן לי משען, "ינחמוני" כניחום אבלים, להניח לי מן העצב. שניהם יחד "המה ינחמוני", כל אחד בסוג נחמה אחר.
וכך גם כאן בפסוקנו: "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם" - אין מי שיניח להם מן העצבות, כניחום אבלים. "ומיד עושקיהם כוח ואין להם מנחם" - העושקים בכוח אינם מתנחמים, כלומר אינם מתחרטים על מעשיהם הרעים. זו סיבת הכפילות בפסוק. הפלא ופלא.
לפי יסוד זה אפשר לבאר גם את "נחמו נחמו עמי" שבהפטרה. הכל שואלים למה הכפילות, והתירוץ הידוע: לקתה בכפליים - מתנחמת בכפליים. אך לפי דרכנו נפלא מאוד: "נחמו" הראשון - התחרטו על מעשיכם הרעים; ואז "נחמו עמי" - ואז אפשר יהיה לנחם אתכם נחמה של עידוד והנחה מן העצבות, כדרך שמנחמים אבלים.
נזכיר מה שמובא בספרי המקובלים על "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם". במדרש הדבר רמוז - "אלו הקטנים הנגנזים בחייהם" - אך המקובלים מדברים בזה ברחל בתך הקטנה: כוונת הפסוק על אותן טיפי זרע היוצאות מן האדם לבטלה, שיש בהן נשמות שאינן מגיעות לתיקונן. ועל זה נאמר "שוחטי הילדים", במובן של אותן נשמות. הן "דמעת העשוקים" - נשמות שאינן מגיעות לתיקונן, "ואין להם מנחם"; "ומיד עושקיהם כוח" - אותם שבכוח מוציאים את הנשמות הללו, ואין לאותן נשמות נחמה. ומחמת חומרת העניין נאמר בדור המבול "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", ואמרו חז"ל שהיו פגומים בעוון זה, ולכן הייתה התביעה כנגדם כה קשה.
פסיקתא זוטרתא מבארת: "ושבח אני את המתים שכבר מתו" - אלו הצדיקים. שהרי כשמשה רבנו מתפלל, הוא נענה בזכותם: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך", ומכוח זה הגן על ישראל. מה שלא היה בכוח החיים, היה בכוח המתים.
והמדרש מוסיף: "ושבח אני את המתים שכבר מתו" - שכבר קיבלו את דינם ונתייאשו מן העולם הזה. הם כבר שילמו את המחיר והם אחרי הכל, ואילו החי עדיין אינו יודע איזה סרט מחכה לו. בזה משובח המת מן החיים אשר המה חיים עדנה.
רש"י מפרש: "שבח אני את המתים שכבר מתו" - עד שלא שלט בהם יצר הרע הזה לדחותם מן הקדוש ברוך הוא. וזה עצמו כוונת המדרש שאמר "אלו הצדיקים", שהרי אי אפשר לומר על רשע שמת שהוא משובח; במה נשבחנו, והרי במיתתו הוא מגיע לגיהנום? אם יש את מי לשבח - הצדיק, שמגיע לתעודתו, לגן עדן, לדבקות האלוקית שאין הוא יכול להשיגה בשלמות כאן בעולם הזה. ולכן המדובר הוא בצדיקים כאבות הראשונים, שעליהם ודאי אפשר לומר שהם משובחים במיתתם; אבל רשע - במה ישתבח במיתתו? אדרבה, יש לו לירא מן המוות. ובזה אמרו חז"ל שלא נהנה משה על ידיהם, וכן נראה להלן שכששלמה ביקש להכניס את הארון להיכל, נענה בזכות דוד אביו ולא בכוחו שלו. הנה מעלתם של המתים.
האבן עזרא מבין שהפסוק ממשיך את הקודם: אם רואה אתה שכזה עושק קם בעולם, ודאי טובים המתים מן החיים עדנה. ומדוע? דבר נורא אומר האבן עזרא: כל אדם יקבל את כל מה שיבוא עליו מן השמים, אבל לא יוכל לסבול עושק שיעשה לו בן אדם שהוא כמוהו, ויבחר מוות מחיים. מה שבא מן השמים - האדם מקבל; מה שבא מיד חברו - אינו מסוגל לקבל.
ורואים זאת במציאות. סיפרנו פעם על אדם שבא לרב בשאלת שחיטה בבהמתו, כשרה או טרפה. הרב בדק והטריף - נזק של אלפיים-שלושת אלפים שקלים. למחרת בא שוב לאותו רב, הפעם לדין תורה עם חברו, בוויכוח על כמה מאות שקלים, והרב פסק לטובת החבר. אותו אדם התקומם, החל לריב ולצעוק: מה פתאום, על סמך מה, מאיזה מקורות, על פי מה דנתוני. אמר לו הרב: מתפלא אני עליך. אתמול הפסדת אלפיים שקלים ולא צעקת כלום, והיום על חמש מאות אתה עושה רעש כזה? ולא מפני שזה נוסף על ההפסד הקודם, אלא הסיבה פשוטה: אתה מוכן להפסיד גם אלפיים, אבל לא שחברך ירוויח. להפסיד לעצמי - ניחא; שאני אפסיד והוא יקבל מולי - זה כבר בלתי אפשרי.
זהו שאומר האבן עזרא: אדם מוכן להפסיד הרבה, מוכן לקבל כל מה שבא עליו מן השמים; אבל עושק שעשה לו בן אדם - הוא יזכור לו, יִטור לו ולא ישכח. אילו היה זה מן השמים, היית אומר הכל משמים וממשיך הלאה; וכשזה קרה על ידי מישהו, פתאום שכחת שיש מי שמנהל את העולם, ושגם מה שעשה הלה בא מן השמים. ולכן יבחר אדם מוות מחיים, ומשום כך "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה" ונאלצים להיות בגדר עשוקים.
המדרש תמה: שלמה כאן אומר "ושבח אני את המתים שכבר מתו", ובמקום אחר אומר "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" - עדיף להיות שפל וחי מאשר גדול ומת. מה משובח יותר?
מיישב המדרש ששני הדברים נאמרו על מציאויות שהיו. כשבנה שלמה את בית המקדש וביקש להכניס את הארון לקודש הקודשים, דבקו השערים זה בזה ולא נפתחו. אמר עשרים וארבע רננות ולא נענה; כיוון שאמר "זכרה לחסדי דוד עבדך", מיד נענה. הרי "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים" - במציאות זו נמצא המת משובח מן החי. ולעומת זאת, כשנחה נפשו של דוד ביום השבת, שלח שלמה לבית המדרש ושאל שתי שאלות: אבא מוטל בחמה, מה עושים? וכלבים של בית אבא רעבים, מה עושים? שלחו לו: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ועל אביך הנח עליו כיכר או תינוק וטלטלו. דבר ראשון ענו על הכלבים - הרי "כי לכלב חי טוב", דואגים לכלב החי יותר מן האריה המת.
ויישוב הדברים: הכל תלוי במה מדברים. אם מדברים על זכויות - גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וזכויותיהם פועלות כאן הרבה יותר, כפי שראינו אצל שלמה וכפי שראינו אצל משה שהזכיר את אבות העולם ובזכות זה ריחם השם על ישראל ולא הביא עליהם כליה. אבל מאידך גיסא צריך האדם לדעת שיש לו היום מה שאין לאותו צדיק: האפשרות להוסיף זכויות. כשמדברים על האפשרות להשיג עכשיו - האדם החי עדיין נמצא בתוך המשחק, עדיין יכול לצבור נקודות; והמת כבר לא. אבל כשמדברים על לפעול על פי זכויות - זכויותיהם של הצדיקים שמתו גדולות יותר מבחייהם.
עוד אומר המדרש: רבי יהודה ברבי סימון אמר, ביחזקאל איירי קרא. כשעמד יחזקאל בבקעה ואמר "העצמות היבשות שמעו דבר ה'", מיד קרבה עצם אל עצמו, התחברו כולם וקמו אנשים והתחילו להלך. אמר להם יחזקאל: בחייכם אמרתי לכם "שמעו דבר ה' בית יעקב" ולא שמעתם, ועכשיו במיתתכם שמעתם! כל החיים דיברתי אליכם ואיש לא הקשיב, ועכשיו אני אומר שמעו דבר ה' - והכל ממהרים להתחבר עצם אל עצמו. על אותה שעה נאמר "ושבח אני את המתים שכבר מתו" - עכשיו כמתים הם מקשיבים, "מן החיים אשר המה חיים עדנה" - שכחיים לא היו מוכנים להקשיב ולשמוע.
וההסבר פשוט: בחייו הבין שהאינטרס שלו הוא לחגוג ולעשות כרצונו, ולכן היה קשה לדבר עמו. אבל במיתתו הוא ודאי מבין שהאינטרס שלו עכשיו הוא לחזור לחיים - ולכן כולם מתחברים עצם אל עצמו.
שלמה שב ובוחן את עצתו הקודמת ומגלה שהעולם הזה מלא עושק: עשוקים שנעשקו מן החיים, עשוקים ביד חנפי תורה, עשוקים ביד האומות, ועשוקים בגיהנום על שהשקיעו ימיהם בהבל. יש עושק הבא מהסרת ההשגחה, שאז הצרה קולקטיבית ואין מנחם כי כולם בתוכה, ויש עושק של בעלי זרוע שאיש אינו מעז לעמוד נגדם - ואף הם עצמם אינם מתנחמים ומתחרטים על מעשיהם. מתוך כך משבח שלמה את המתים שכבר נמלטו מארץ צוקה, ובעיקר את הצדיקים שלא שלט בהם יצר הרע, שזכויותיהם פועלות אף לאחר מיתתם. ואף על פי כן, "כלב חי טוב מן האריה המת": כל עוד האדם חי, עדיין בידו להוסיף זכויות ולעבוד את בוראו - וזו מעלה שאין לצדיק שכבר איננו.