בסיום פרק ג' אנו מגיעים לפסוק האחרון, ובו קהלת מסכם את כל אשר ראה. לאחר מכן נחזור אחורה לפסוק ט"ז, שכן ביאורו של ה'אמרי שפר' פורש את הפסוקים ט"ז עד כ"ב כמהלך אחד רצוף, וקשה היה לבארו תוך כדי הפסוקים עצמם. לכן השארנו אותו לסוף, כדי שנוכל לראות את המהלך כולו בבהירות.
וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו׃ (כ"ב)
אומר התרגום: ראיתי שאין טוב בעולם הזה משישמח האדם במעשיו הטובים, ויאכל וישתה וייטיב ליבו, כי הוא חלקו הטוב בעולם הזה - לקנות בו את העולם הבא. וממשיך התרגום: שלא יאמר אדם בליבו "למה זה אני מפזר ממון לעשות צדקה? טוב לי שאעזבנו לבניי אחריי, או שאתפרנס ממנו בעת זקנותי" - תהיה לי פנסיה, ולצורך זה יאסוף ממון.
על כך באה תשובת הפסוק: "כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו" - מי הוא שיעלה אותך לראות מה עתיד להיות אחריך? אתה רוצה להשאיר לבניך אחריך לדורות הבאים, אבל האם אתה יודע מה יעשו עם אותו ממון שהשארת כאן? במדרש רבה מובא: "מי יביאנו" - מי יביא את דוד לראות במה שעשה שלמה, ומי יביא את שלמה לראות במה שיהיה אחריו, ומה יעשה רחבעם, ואיך נתפרדה הממלכה ואיך נחרב בית המקדש. אתה משאיר כאן משהו, ואינך יודע כלל מה ייצא מזה לעתיד - האם יהיה מזה טוב או רע.
אבל כאשר אדם עושה מצוות, הדבר אחר לגמרי. כך אומרת הפסיקתא זוטרתא: ירבה במעשים טובים ובמצוות, כי הוא חלקו לחיי עד. כל מה שתשאיר כאן - אינך יודע מה יהיה איתו; אבל כשאתה לוקח את זה לתורה ומצוות, זה החלק שלך, ומזה בוודאי יישאר לנצח נצחים. וכלשון איוב: "יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע וְיִצְעֲרוּ וְלֹא יָבִין לָמוֹ" - מה יהיה עם הילדים שלו, האם ישתמשו בזה לטובה או לרעה, מי זה שמבין?
וכמה פעמים אנו רואים זאת: אדם הוא עשיר גדול, ולאחר מכן באים ילדיו ובתוך תקופה קצרה מאבדים את כל הכסף. השקעות לא מתוכננות, עבודה לא מתאימה, הוללות ופחזות - הרי הם לא עמלו על הכסף. ובקיצור, מאבדים את הכול בתוך זמן קצר. ואז תאמר: בשביל זה טרחת כל חייך? יגעת ועמלת בשביל להשאיר לבניך שיאבדו את הכול בזמן קצר?
על כך אומר שלמה: "אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו". ויש בזה שני היבטים. האחד - שלא יחיה אדם כמו מסכן; ה' נתן לך, ונתן לך אושר כדי שתיהנה ממנו. והעיקרי שבהם - שתרפד לעצמך את דרכך לחיי העולם הבא, "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ".
הזכרנו כמה וכמה פעמים את דבריו של הפלא יועץ: אדם שיש לו מספר ילדים, כשהוא מחלק את רכושו לאחר מאה ועשרים - יחלק כאילו יש לו בן נוסף. יש לך שמונה ילדים - תחלק לתשעה; יש לך שני ילדים - תחלק לשלושה. ותאמר להם: חלק אחד בשבילי. ומה עם אותו חלק? ישיבות, תלמודי תורה, תלמידי חכמים, צדקה. מגיעה לכם ירושה - גם לי מגיעה ירושה. שליש, רבע, לא משנה כמה, אבל לפחות כבן פשוט. חילקת בין כולם - תשאיר חלק גם לעצמך.
שאם לא כן, כמה אדם מצטער לאחר מכן: השאיר כאן את כל כספו, ובמקום "והלך לפניך צדקך" מתברר שזהו כסף שפילג את המשפחה, הביא מחלוקות ומריבות - זה לא מדבר עם זה, זה מקלל את זה, זה לא הולך לחתונה של זה, והכול מחמת הכסף שכל כך טרחת ויגעת ועמלת עליו. "אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו, כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו" - האם אתה יכול לדעת אם כספך יגרום טובה או רעה?
וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע׃ (ט"ז)
כאן נכנס שלמה לוויכוח עם אנשים שכפרו בעניין הגמול - אנשים שלא האמינו שיש שכר ועונש, שיש חיי נצח, וחס ושלום גם להפך, עונש נצחי לרשעים. אומר להם שלמה: "ראיתי תחת השמש" - יש לי ראיה גדולה שהעולם הזה אינו עולם הגמול. עולם הגמול נמצא שם, לא כאן. שהרי תראה שלרשע בעולם הזה לא מועיל לא רוגז ולא שחוק.
וזהו שלמדנו במשלי: "אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת". "איש חכם" - זה הקדוש ברוך הוא; "איש אויל" - זה הרשע. ה' נשפט עם האויל, באיזו דרך? "ורגז" - מביא עליו דינים, ייסורים וצרות, ולא עוזר כלום. "ושחק" - אולי נאיר לו פנים, נשפיע עליו טובה. והתוצאה: "ואין נחת". במילים פשוטות: אין עם מי לדבר. הרשע אינו מושפע לא מן הרע שעושים לו ולא מן הטוב. "רְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ" - הולך בדרכו הנלוזה ואינו מושפע.
וזהו "מקום המשפט שמה הרשע" - אם ה' שופט אותו ומביא עליו כאבים ושפטים, זהו מקום המשפט, ואף על פי כן "שמה הרשע", עדיין הולך בדרכו ומרשיע, ואין זה משנה אותו. ומה תאמר, אולי ננהג עמו בצדק ונאיר לו פנים? על כך: "ומקום הצדק שמה הרשע" - גם כשה' עושה עמו צדקה וחסד ומטיב לו כאן בעולם הזה, הוא מרשיע כמנהגו. אם כן אתה רואה שאין העולם הזה עולם הגמול, שהרי איך שהקדוש ברוך הוא נוהג כאן עם האדם, אין הדברים משנים אותו.
אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי אֶת הַצַּדִּיק וְאֶת הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים כִּי עֵת לְכָל חֵפֶץ וְעַל כָּל הַמַּעֲשֶׂה שָׁם׃ (י"ז)
מסביר ה'אמרי שפר': מכל אלה, אומר שלמה, אני מכיר היטב, ומזה נודעה לי דרך האמת, שאת הצדיק ואת הרשע ישפוט האלוקים - "ישפוט" בלשון עתיד. לא פה ולא כאן. שהרי אתה רואה שכאן לפעמים מתנהג הקדוש ברוך הוא עם הרשע בדרך של צדקה ולפעמים בדרך של עונשים, ואין זה מקום השכר והעונש. אם כן היכן הוא? "ישפוט האלוקים" - בעתיד. למה? "כי עת לכל חפץ" - אין זה הזמן עכשיו; יגיע העת, יגיע הזמן שבו תהיה עת המשפט. "ועל כל המעשה" - לבדוק האם המעשה טוב או רע, כמו שכתוב "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט... אִם טוֹב וְאִם רָע". ומסיים שלמה: "שם" - לא פה, אלא המשפט הוא דווקא שם. ואם כן טועים אלה שחושבים שעניין הגמול קם בעולם הזה, וכופרים בהשארות הנפש ובחיי העולם הבא.
אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם׃ (י"ח)
אומר ה'אמרי שפר': אחרי שהדעה הזאת מוחלטת ומבוררת אצלי, שהיא הדעה האמיתית, ואין לי בה שום ספק - שהשכר והעונש הם לעולם הבא ולא כאן - "אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם". הכוונה: יש אנשים המדברים סרה ובאים להכחיש את האמיתות הברורות הללו, והם הטוענים "לברם האלוקים ולראות שהם בהמה המה להם".
"לברם" הוא מלשון לבררם. שהרי כשאנו מדברים על השארות הנפש, מי שבורר את הנפש מן הגוף הוא הקדוש ברוך הוא - הוא מפריד ובורר את הנפש מן הגוף, הגוף כלה והנפש עולה למעלה. ועל זה הם אומרים: כאשר יבוא האלוקים לברור את הנפש מן הגוף כדי להעמידה בדין - לא יימצא שום דבר. למה? "כי בהמה המה להם", אנחנו הרי כמו בהמה.
כלומר הם אוחזים שהאדם הוא עוד מין זואולוגי, כמו שהסברנו: יש כלבים, ויש בהמות, ויש פילים, ויש בני אדם, ולכן צריך לכבד את כולם - כל התזה הזאת יוצאת מן היסוד הזה. וממילא הם אומרים: כשהקדוש ברוך הוא ירצה לשפוט, את מי ישפוט? וכי לבהמה יש משפט? כך גם אצלנו - כשירצה ה' לברור את הנפש מן הגוף, לא יהיה לו את מי לשפוט, שהרי האדם כבהמה. ודייק הכתוב "המה להם" - זו התפיסה שהם תופסים את עצמם, כך הם אוחזים מעצמם, שהם עוד מין זואולוגי.
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל׃ (י"ט)
והם אינם מסתפקים באמירה בעלמא אלא מביאים ראיות. תתבונן ותראה, הם אומרים: סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה. לכאורה אלו מקרים שונים - האדם מת על מיטתו והבהמה מתה בשחיטה - אבל "מקרה אחד להם": שורה תחתונה כולם מתים, ולא נשאר מאף אחד כלום. "כמות זה כן מות זה" - כולם עומדים למיתה. "ורוח אחד לכל" - גם לאדם יש רוח וגם לבהמה יש רוח; והיכן היא כשהיא מתה, מה נשתייר ממנה? הרי גם אתם מודים שמן הבהמה לא נשאר כלום ואין לה קיום אחרי מותה, ואם כן כך גם רוח האדם.
ואם תאמר שלאדם יש יכולות, שהוא משכיל ויש בו דעת וחוכמה - על כך הם אומרים "ומותר האדם מן הבהמה אין". טוען הכופר: אין שום יתרון לאדם, שהרי היתרונות הללו אינם מביאים אותו להיות נצחי. האדם מורכב מגוף - וגם הבהמה; לאדם יש רוח - וגם לבהמה; ולבהמה לא הועיל הדבר להישאר נצחית. מה תאמר, אדם משכיל וחכם - וכי זו סיבה שתהיה לו המשכיות? הרי אתה רואה שהגוף נרקב בקבר. אולי הוא משאיר כאן דברים בעולם הזה, אבל אין בזה כדי להכריח שיהיו לו חיי נצח.
הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר׃ (כ')
וממשיכים הם וטוענים: תראה שהאדם והבהמה שווים לחלוטין. מה קורה עם האדם כשהוא מת? "הכל הולך אל מקום אחד". אני רואה בעיניים שסופם של האדם והבהמה זהה - ומה אתה רוצה, שעל סמך תיאוריות שאתה מתאר לי, אתה האדם המאמין, אקבל בהכרח את דבריך? עד כאן "דברת בני האדם", עד כאן מצטט שלמה את דברי הכופרים.
מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ׃ (כ"א)
קודם כול מדגיש ה'אמרי שפר': הה"א של "העולה" והה"א של "היורדת" אינן ה"א התמיהה, אין זו שאלה "האם עולה היא למעלה?" - אלא ה"א הידיעה: העולה היא למעלה, בוודאות היא עולה. אלא שיש לדקדק: מהו "היא"? היה די לומר "רוח בני האדם העולה למעלה", "ורוח הבהמה היורדת למטה". ועוד, המאמר נראה כנחתך באמצע: "רוח בני האדם העולה היא למעלה" - ולכן מה? "ורוח הבהמה יורדת למטה" - ולכן מה? כאילו פתח משפט בלי לסיימו ובלי להגיע למסקנה.
ומתוך הקשיים הללו אומר ה'אמרי שפר' שכאן בא הכתוב ללמדנו דבר עצום: אותם אנשים הגיעו לשיבושם מפני שלא הבינו את מהות האדם. הם חשבו שהאדם אינו אלא אוסף מולקולות וזהו. הם לא הבינו שכל אדם מורכב משניים - מ"אדם" ומ"בהמה". החלק המגושם שבאדם, חלק התאוות וענייני האכילה והגשמיות, זהו החלק הבהמי, בהמת האדם, ובו הוא באמת דומה ממש לבהמה.
ואכן מבחינה גשמית אין הרבה הבדל. באופן תיאורטי, עוד כמה שנים יעשו השתלות לב מחזיר, ויש היום מחקרים מתקדמים מאוד בעניין. נגדיר זאת בלשון ענף הרכב: ב"בודי" אין הרבה הבדל בין אדם לבהמה. ואגב, גם כשעשו מחקרים על קופים מצאו שיש להם את כל מוצאי ומובאי הדיבור, חוץ מכישרון הדיבור עצמו. פעם חשבו שחסרים לקוף הכלים להוציא דיבור, ונמצא שיש לו את כל הכלים - ורק דיבור אין לו. כי כנראה בשביל דיבור לא די בכלים; בשביל דיבור צריך גם רוח אלוקים, והיא "רוח ממללא".
הצרה שלהם הייתה שהתייחסו רק אל החלק המגושם שבאדם. ושם הם באמת זהים: לזה יש בשר ולזה יש בשר, תצבוט אותך - יכאב לך, תצבוט אותה - יכאב לה. וזה מה שהביא אותם לטעות: מכיוון שבחלק המגושם הם זהים, הסיקו שאף המסקנה זהה. מה שלא הבינו הוא שבכל חלק מגושם כזה יש גם חלק רוחני, שהוא חלק אלוה ממעל, "מאן דנפח מדיליה נפח". ומן המסקנה על החלק המגושם הגיעו למסקנה שגם לחלק הרוחני אין המשכיות - וזו טעותם.
שהרי הקדוש ברוך הוא לקח וחיבר שני קצוות; שני חלקים רחוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה הרכיבם הבורא, וירכיב מהם את האדם, ונתן בו כוח הבחירה לנטות לצד אשר יבחר: האם תעדיף לחזק את החלק הרוחני שבך או את החלק המגושם. ואם כן תפקיד האדם להשליט את ה"אדם" על ה"בהמה". כלומר: הרצון נובע מן הנפש ולא מן הגוף, וכמו שראינו במלבי"ם לעיל שהוא נובע מן החלק אלוה ממעל, מבעל הרצון שהוא החלק הרוחני - והרצון שלי ימשול בגוף, הגוף יהיה נתון ביד הנפש שהיא החלק העליון.
וכשאדם עושה כן, הנפש הולכת ומתעלה, הולכת ומתקדמת ברוחניות עד שהיא נעשית נצחית - מקדשת עצמה בכל מצווה ומצווה עד שהיא בבחינת הנצח. ולמדנו בנפש החיים שאין זה עניין עתידי אלא כאן ועכשיו: כשאדם עושה מצווה עכשיו הוא מתקדש עכשיו, עכשיו הוא נמצא ברוחניות. אלא שאינו מרגיש זאת, מפני שהגוף הוא מסך. אדם הראשון לפני החטא היה בגן עדן, ומעטפת הגוף יוצרת מסך המבדיל ואינו נותן לנו להרגיש - וזה כדי שתהיה לנו בחירה חופשית.
אבל שיהיה ברור: בשעה שאדם בוחר בטוב, נפשו מתקדשת עכשיו והוא נמצא ברוחניות; וכשהוא בוחר ברע - להפך, מיני גיהנום שולטים בו עכשיו. אינו מרגיש, אך עכשיו שולט בו הגיהנום. וזהו "עבירה גוררת עבירה": במעשה הרע הביא על עצמו רוח טומאה וקליפה שהיא הגיהנום, וממילא נמשך לעבירה הבאה, כי דרדר את עצמו וירד מטה והוא קרוב יותר לעבירה הבאה, וכן הלאה. וכשאדם מתקדש - רומם את עצמו מעלה והוא קרוב יותר למצווה הבאה, וכן הלאה.
נמצא שהשיבוש שהביא אותם לחשוב "כמות זה כן מות זה" נבע מכך שלא הבינו שיש באדם חלק רוחני, והוא "העולה היא למעלה": היא זו שעולה תמיד ומשתוקקת לדברים נעלים, היא זו שמעלה את האדם ואף מקדשת את חומרו. שכן כשזו המציאות, גם החומר מתקדש.
קראתי על הרב שטינמן, שפעם היה יום חם והיו לידו זבובים שהציקו בצורה קיצונית. פתאום שמו לב שהרב אינו מבין על מה הם מדברים - התברר שאף זבוב אחד לא התקרב אליו. וזה מה שמביאה הגמרא, שהאשה השונמית בדקה את אלישע בכך שלא היה זבוב על שולחנו, ומזה ידעה "כי איש אלוקים קדוש הוא עובר עלינו תמיד".
סיפור דומה קראתי על הרב גוסטמן. ידוע שהיה מן הענקים שבדור, שרבי חיים עוזר הושיבו בבית הדין שלו כבר בגיל שלושים; וכשהיה בן שלושים ישבו כל גדולי הדור, והוא נכנס, ורבי חיים עוזר קם, והחפץ חיים וכל גדולי הדור קמו לפניו. הוא אמר פעם: לכבד אותי כבר אי אפשר, שכן מה שתיתן לי לא ישווה לאותו כבוד שכיבדוני אז; ולבזות אותי גם כן אי אפשר - שהרי עבר את מוראות השואה, תלשו את זקנו והושפל בצורה נוראה, ואמר: יותר ביזיונות ממה שעשו לי הנאצים כבר לא יהיה. אז לא כבוד ולא ביזיון אפשר לעשות לי. ולענייננו: מספרים עליו שפעם ישבו אצלו בשיעור והיו יתושים, והדבר היה בלתי נסבל, ושמו לב שרק אל הרב הם אינם מתקרבים כלל.
הרי שכאשר הרוח עולה למעלה, היא מעלה עמה גם את הגוף, וגם הגוף מתקדש. ובדרגות גבוהות - אליהו הנביא עולה בסערה השמיימה, "וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" בחנוך; אלו דרגות עצומות. אבל גם בלא זאת, האדם מתקדש מכוח מעשיו.
"ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" - זו רוח הבהמה שבהם, היא זו שיורדת למטה, היא המשתוקקת אל הארציות, היא זו שמורידה את האדם למטה לארץ. ושני הכוחות הללו הם המושכים את האדם, אם לטוב ואם לרע. ואילו היו נותנים ליבם עליהם, הייתה להם תשובה לשאלתם: מה אתה שואל, מקרה אחד לאדם ולבהמה, כולם מתים וכולם נרקבים? אמת ונכון. אבל השאלה היא מי השולט. אם הבהמה שולטת - אכן אותו אדם היה כל ימיו בהמה מהלכת על שתיים, ואז באמת מקרהו כמקרה הבהמה. אבל אם האדם שולט, דהיינו החלק אלוה ממעל, הרי זה אדם רוחני, ובוודאי שמקריו יהיו גבוהים ממקרי הבהמה - עד שהדבר משפיע אף על הגוף. והיו לא מעט צדיקים שכאשר הוציאום מקברם כדי להעבירם, נמצא גופם שלם בלא שום פגם, וכך סיפרו על כמה וכמה מן הגדולים.
וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו׃ (כ"ב)
מסיים ה'אמרי שפר': אחרי שנתאמת אצלי העיקר הנכבד של השארות הנפש, אומר שלמה - ראיתי שאין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו. ומהם "מעשיו"? מעשיו הטובים, כלשון המשנה "כל שמעשיו מרובין מחכמתו" - וכי קבלן הוא? על אילו מעשים מדובר? אלא במעשים טובים. אף כאן "ישמח האדם במעשיו" - במעשיו הטובים.
"כי הוא חלקו" - מה שיישאר לך מן הכול הוא רק זה. זהו החלק הצפון לו לבדו, ואיש לא ייקח זאת ממנו; וכל ענייני הגשמיות בעולם הזה הבל הם. שהרי מי יביאנו לראות אחרי מותו במה שיהיה אחריו בעולם הזה, והרי "לא במותו ייקח הכל", ואחרים יתענגו על כל יגיעו. וכי יניח את כל שיגע בו כל ימיו לאחרים, ולעצמו לא ישייר מזה מאומה לנצח נצחים?
ובזה הגענו אל התשובה לשאלת אותם כופרים שטענו שאין הבדל בין האדם לבהמה: כעת התברר שההבדל עצום, ושהאדם יכול לרומם ולקדש את חומרו, ועל ידי כן להשאיר את הכול לנצח נצחים - "ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו", זה מה שיישאר לו, ובלתו מאומה.
פרק ג' נחתם בשתי אמיתות המשלימות זו את זו. האחת: העולם הזה אינו עולם הגמול - לא הרוגז ולא השחוק משנים את הרשע, ולכן "את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלוקים", שם ולא כאן. השנייה: טעות הכופרים, הטוענים "מקרה אחד להם", נובעת מכך שראו באדם רק את חלקו המגושם; ובאמת האדם מורכב מ"אדם" ומ"בהמה", ורוח בני האדם היא העולה למעלה ורוח הבהמה היא היורדת למטה, והבחירה נתונה מי ישלוט. ומכאן המסקנה המעשית: "אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו" - במעשיו הטובים, כי הם לבדם חלקו הנצחי. את הממון שיישאר כאן אינך יודע לאן יילך ומה ייעשה בו, ולכן ישמח אדם בחלקו, יפזר לצדקה, ויזכור להשאיר חלק גם לעצמו - "והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך".