הקטע שלפנינו חותם את פרק ג' של קהלת, ועיקרו השוואה נוקבת בין האדם לבהמה: מה באמת היתרון של האדם על הבהמה, לאן הולכים הכל בסופו של דבר, ומי זה שיודע היכן מקומה של רוח האדם ורוח הבהמה. נלך על סדר הפסוקים, ונראה כיצד מתחת למילים הפשוטות מסתתרת כאן תורה שלמה על תכלית האדם ועל עבודתו.
כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם, כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל׃ (יט)
הבהמה אינה מכירה ואינה יודעת דבר, ואילו האדם יכול להגיע בדעתו להבנה. אלא שקהלת מגלה לנו מתי אמנם "מותר האדם מן הבהמה אין": כאשר הוא עוסק רק בהבלי העולם הזה. סוף הפסוק הוא הנותן טעם לתחילתו - "כי הכל הבל". אדם שכל עולמו רץ מחדשות למבזק, ממשחק לעבודה ובחזרה, כל מה שמעסיק אותו הוא הבל - אצלו באמת מה ההבדל בינו לבין הבהמה? מה שאין כן כאשר הוא עוסק בענייני שמים, שאז ודאי יתרון האדם על הבהמה גדול מאוד.
מפי השמועה מביאים ביאור נוסף במילה "אין": "אין" פירושו דבר שאינו ניכר, שאינו נראה. כלומר, אם תחפש את יתרון האדם בדברים הניכרים והנראים - ודאי שיש יתרון לבהמה על האדם. הנץ רואה טוב יותר מן האדם, הצ'יטה רצה מהר יותר, העטלף שומע טוב יותר, הכלב מריח טוב יותר, הפיל מרים משאות בעוצמה גדולה יותר, הקנגורו קופץ גבוה יותר. אפשר לעבור על כל גן החיות ולמצוא שלאדם יש נחיתות ביחס לבעלי החיים. אבל כל זה רק בדברים החיצוניים, רק בחלק המגושם שבאדם. לעומת זאת הדברים הפנימיים - השכל, המחשבה, העמקות, הנשמה - אותם אף אחד אינו רואה, והם בבחינת "אין". "ומותר האדם מן הבהמה" - במה? ב"אין": בדברים שאינם ניכרים. בזה יש יתרון לאדם על הבהמה.
בספר שערי שמחה מביא שהבהמה נולדת גמורה. הגמרא אומרת: שור בן יומו נקרא שור. איך שנולד - כבר הוא שור, ואינו צריך דבר כדי להיות שור. לעומת זאת האדם, נחיתותו כה גדולה שאם לא יטפלו בו בשנים הראשונות אין לו סיכוי לשרוד, ודאי ימות; הוא חייב שמישהו ידאג לו ויעשה עבורו את כל צרכיו. נמצא שהאדם נולד בבחינת "אין", ותפקידו להפוך את עצמו ל"יש": להפוך עצמו למציאות קיימת, לזכך את חומרו, להביא עצמו לידי שלמות.
ודווקא בגלל שהבהמה נולדה מושלמת - אומר השערי שמחה - בכך חסרונה. "בהמה" - בה מה: מה שיש בה כבר יש בה מראש, ואין לה אפשרות להוסיף ולהתקדם. כל מה שיש בה כבר קיים. לעומת זאת אצל האדם, מראש אין כמעט כלום; כשהוא נולד הוא גוש בשר. אבל כשהוא הולך ומתפתח, הוא מגיע לבחינת "אדמה לעליון", לדרגות של "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם".
וכך אומר הרמח"ל: יש לאדם מותר, אבל המותר הזה הוא בבחינת "אין" - משהו שעדיין אינו קיים, משהו שצריך לעבוד עליו כדי להביאו לידי קיום. במילים פשוטות: יתרון האדם על הבהמה הוא בכוח ולא בפועל. תעבוד, תתאמץ, תתייגע, תרומם באמת את החלק הרוחני שבך; אבל כל עוד לא עשית זאת - זו בחינת "אין". הבהמה, כל יתרונותיה נמצאים בה מעת שנולדה, ואינה צריכה שום פעולה ועבודה כדי להשיג מעלה.
הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל־מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הָיָה מִן־הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל־הֶעָפָר׃ (כ)
התרגום מסביר בפשטות: כל גרי הארץ נבראו מן העפר, וכאשר ימותו כולם עתידים לשוב אל העפר. הפסיקתא זוטרתא מוסיפה: "הכל היה מן העפר" - להביא את הגשם והשלג היורדים מן השמים, שגם הם מן הארץ. כלומר, אף מה שנראה כבא מבחוץ, מן השמים, דע לך שמקורו מכאן: הגשם בא מן המים שהיו כאן, שהתאדו ועלו למעלה. וכך גם כתוב "הללו את ה' מן הארץ... אש וברד שלג וקיטור" - אף שאתה רואה אותם יורדים מן השמים, דע שהם מן הארץ, "כי לשלג יאמר הֱוֵא ארץ".
ו"הכל שב אל העפר" - מתי? אומרת הפסיקתא זוטרתא: ליום הדין. שאף כאשר תהיה תחיית המתים ויהיו כאן אנשים, לא תהיה מציאות שיישארו אנשים בלא מיתה, אלא כל באי עולם ימותו לרגע ויחזרו ויחיו - שעה אחת קודם לתחיית המתים. זהו "הכל שב אל העפר": אין מי שאינו שב אל העפר. וזה גם מובן, שהרי מדובר במציאות שבה האדם פושט את לבושו הגשמי והחומרי, כמו שהיה כאן בששת אלפי שנה, ומקבל מציאות רוחנית, המציאות של לעתיד לבוא; ולכן חייב להיות רגע של מיתה גם לאלה הקיימים כאן.
מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ׃ (כא)
התרגום אומר: מי הוא החכם היודע אם רוחם ונשמתם של בני אדם עולה למעלה לרקיע, ורוח נשמת הבהמה יורדת למטה לארץ - מי הוא החכם היודע דבר זה. ונראה ביאורים נוספים שמבארים את הדברים.
המדרש זוטא אומר: תני, אחד נשמתן של צדיקים ואחד נשמתן של רשעים - כולן עולות למרום. וכאן צריך לדעת כלל שיחזור בכל המפרשים: "רוח הבהמה" אין הכוונה דווקא לבהמה ממש, אלא לאנשים החיים כבהמה, כמו שראינו בפסוק הקודם "ולראות שהם בהמה המה להם" - שהם חיים במתכונת של חיי בהמה, חיים נטולי רוחניות. וכנגד אותם אנשים אומר המדרש: אחד נשמתם של צדיקים ואחד נשמתם של רשעים, הנקראים כאן "הבהמה" - בסופו של דבר כולם עולים. אלא שנשמותיהם של צדיקים נתונות צרורות תחת כיסא הכבוד בצרור החיים, כמו שאמרה אביגיל לדוד "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים". יכול אף של רשעים כן? תלמוד לומר "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". מה למדת? כולם יוצאות נשמותיהם בעת המיתה, אלא ש"רוח הבהמה" יורדת למטה לארץ אל כף הקלע, ו"רוח בני האדם", שהם הצדיקים, עולה למעלה אל תחת כיסא הכבוד.
הפסיקתא זוטרתא שואלת שאלה: מהו "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה"? הרי שלמה עצמו אמר זאת במפורש להלן (פרק יב, ז): "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". אם כן, אתה בעצמך גילית שרוח הצדיק שבה אל האלוקים אשר נתנה, ולמה אתה שואל "מי יודע"? אלא, אומר המדרש: תני, בין נפשות הצדיקים ובין נפשות הרשעים עולות למעלה, אלא שנפשות הרשעים נדונות בגיהנום ושל הצדיקים נתונות בגן עדן. ו"מי יודע רוח בני האדם" - הצדיקים - שהיא עולה למעלה: איה מקומה ומה ייעשה בה. שהעלייה למעלה ברורה ואין בה ספק, אבל מהו בדיוק מקומה - את זה מי יודע.
אפשר להסביר שהשאלה היא על מקומה הפיזי, אך קשה לומר מה נוגע לנו באיזו נקודה בדיוק היא נמצאת. לכן אפשר להסביר במובן פנימי יותר: אדם עובד את הקדוש ברוך הוא, מתפלל, לומד תורה - אבל מהו באמת מקומו שם למעלה? הרבה פעמים אדם חי באשליות. הרי רבי יוחנן אמר: שתי דרכים לפניי ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי. אז "מי יודע מהו מקומה" - גם אם יהיה מקומו בין הצדיקים, באיזה מקום בדיוק יעמידו אותו ויניחו אותו.
"ורוח הבהמה" - אלו נפשותיהם של רשעים, שלאחר שעלו למעלה עוד מורידים אותן לגיהנום, כמו שראינו "יקלענה בתוך כף הקלע". ומהו כף הקלע? שמלאך מקלע אותה לחברו. ומשמעות הדברים, כמו שלמדו במכתב מאליהו ובעוד ספרים: נפש האדם שהייתה מחוברת כאן אל החומר ואל התאוות, כאשר היא יוצאת מן הגוף אינה מעכלת שאין לה גוף. ואז היא רצה ברצוא ושוב, סובבת את כל העולם כולו לחפש את תאוותיה ולחפש את הגוף כדי לחזור אליו, ואינה מוצאת ואינה מצליחה. וזה צער גדול ונורא, וזו בחינת כף הקלע. ולכן כתוב שהנפש חוזרת מן הבית אל הקבר, כי עדיין אינה מעכלת שיצאה מן הגוף.
וגם כאן אומר הכתוב "רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", לשאול מטה - ומי יודע היכן מקומה. גם כאן אפשר לשאול על המקום הפיזי, ואפשר להסביר מהו המקום מבחינה רוחנית: שהרי גם בשאול יש דרגות, יש כאלה השוהים מאות בשנים בצואה רותחת, ויש כאלה ששוהים תקופה מסוימת בגיהנום ויוצאים. על כל זה אומר שלמה "מי יודע". באמת הצדיקים למעלה והרשעים למטה, אך היכן מקומם - את זה מי יודע.
רש"י מסביר, וכן הולך באותו קו הספורנו, ש"מי יודע" אינו דרך שאלה שאנו מצפים לתשובתה, אלא כמו שכתוב ביואל "מי יודע ישוב" - שאין הכוונה מי יודע, אלא מי שיודע שיש בו חטא ועוון יעשה תשובה. אף כאן, "מי יודע" פירושו: מי זה שמבין ונותן את לבו ושם לב שרוח בני האדם עולה למעלה ועומדת בדין, ורוח הבהמה יורדת לארץ ואינה נותנת דין וחשבון. ומכאן יבין האדם: למה אתה מתנהג כבהמה? הבהמה אינה נותנת דין וחשבון - ואתה חי בלי דין וחשבון! זו התמיהה: מי הוא זה המתבונן ושם לבו שרוח בני האדם עולה למעלה, ויעשה חשבון נפשו. ומי שאינו יודע ואינו שם לבו - הרי "רוח הבהמה יורדת למטה לארץ", הוא חי כבהמה שאינה עושה חשבון נפש. מי הנותן לבו להתבונן בעניין זה.
המלבי"ם בחומש דברים בפרק כ"ה מביא שהאדם הוא היצור היחיד שהוא בעל בחירה ורצון, ולכן הוא מסוגל לעשות פעולות שהן הפך הדעת והתבונה - לטוב ולרע. לרע, כולנו מבינים כיצד אדם מזיק לעצמו באין ספור דוגמאות. אבל גם לטוב: אדם יכול לעשות דברים שלכאורה מזיקים לו. היה אחד שקראו לו רב סרן אלבז, שהיה בבסיס הדרכה, וכשרצה להדגים נשלפה הנצרה של רימון. הוא הבין שלכל מקום שיזרוק יינזקו אנשים, ומה עשה - הכניס את הרימון אל בטנו והתכופף, וספג הכל בגופו, ואף אחד אחר לא ניזוק. הרי לך אדם שמוסר נפשו בשביל הכלל.
נמצא שהאדם מסוגל להזיק לעצמו כשהוא מבין שיש בכך תכלית, כשהוא מבין שיש כאן אידיאל שכדאי לאדם למסור עליו נפשו. כל אורך הדורות מסר עם ישראל את נפשו על קדושת השם יתברך; אברהם אבינו מוכן לעקוד את בנו. זהו שאומר המלבי"ם: האדם הוא היצור היחיד המסוגל לעשות הפך טבעו והפך הדעת והתבונה, שהרי בהיגיון האדם שואף לחיים.
הבהמה לעולם לא תעשה פעולה שתביא אותה לידי מיתה. יש מקרים קיצוניים שכלב מציל את אדוניו ולפעמים אף מגיע לכלל מיתה, אבל גם זה אינו מתוך בחירה, אלא הקדוש ברוך הוא הטביע בכלב שיהיה כולו לב עבור אדוניו. אבל לאדם יש את הכוח הזה: השם נפח באפיו נשמת חיים, ומאן דנפח מדיליה נפח - יש בנו חלק אלוה ממעל. וכמו שהקדוש ברוך הוא הוא מקור הרצון, שכל רצון יוצא ממנו, כך נשמת האדם היא בעלת רצון, והוא יכול לרצות לעשות דברים המנוגדים לטבעו.
וזה מה שאומר כאן קהלת: "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה". כיוון שהאדם הוא בעל הרצון, כאשר הוא מחליט דבר מה - לאן הוא מתחבר? "עולה היא למעלה", הוא מתחבר אל קודשא בריך הוא שהוא בחינת הרצון. "ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" - אל היסודות: רוח הבהמה מגושמת, אין לה רצונות, הבהמה מתוכנתת - כשהיא צריכה לאכול תאכל, כשהיא צריכה לשתות תשתה, וכן הלאה. לעומתה לאדם יש רצון, ורצון זה נובע מלמעלה. ואפשר להסביר זאת בשני מובנים: או לאחר מאה ועשרים, שאז הרוח עולה למעלה, שכיוון שהאדם בעל רצון הוא מתחבר אל מקור הרצון; ואפשר להבין זאת גם במציאות התחתונה, בחיי חיותו - שכאשר אדם שואף ורוצה ועושה דבר חיובי, הוא מתחבר אל בעל הרצון, אל הקדוש ברוך הוא שממנו נובע הרצון, כי הנה הוא מפעיל את אותו חלק אלוה ממעל.
בשערי תשובה מביא רבנו יונה את הפסוק הזה ומבאר: לנפש הצדיקים קורא "בני האדם", כמו שכתוב "אדם אתם". ויש צדיקים יראי שמים בסתר, כמו שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלהיך" - ומי יכירם בעולם הזה? זהו "מי יודע": יש הרבה צדיקים שמי מכיר בהם ומי יודע מעלתם וצדקתם. ו"רוח הבהמה היורדת למטה לארץ" - זו נפש הרשע הנמשכת אחר התאוות הבהמיות המגושמות, וגם כאן יש רשעים אשר עושים במחשך מעשיהם, ואף עליהם נאמר "מי יודע". שדברים אלו הם בסוד כבשונו של בורא עולם, שהרי מחשבותיו של אדם ומעשיו גלויים רק לפניו, ולך אין אפשרות לדעת. מי יודע מי הוא הצדיק באמת שנפשו עולה למעלה, ומי הוא הרשע באמת שנפשו יורדת למטה. יש אדם הנראה כצדיק והוא ההפך מזה, ויש אדם הנראה מגושם ורשע והוא ההפך מזה.
מספרים שפעם שלח הבעל שם טוב את תלמידו ללמוד את ענייני האכילה מיהודי כפרי. הגיע התלמיד לאותו יהודי, ביקש להתארח אצלו - דבר שהיה מקובל בזמנם - והשתדל לשים עינו על צורת אכילתו. אלא שלא היה צריך להתאמץ הרבה, שכן היה גלוי וברור לכל שאותו יהודי, כלשון הפסוק שהיה הרב עובדיה יוסף אומר, "לא השיב ידו מבלע" - הכל אצלו היה בלע; בקיצור, שואב אבק. בבוקר נטילת ידיים, בערב ברכת המזון, וכל היום סעודה מתמשכת. התלמיד מסתכל ואינו מבין: איזו יכולת יש לו, פשוט לא להאמין. ותמה: וכי אל המגושם הזה, אל הבהמי הזה, שלח אותי הבעל שם טוב ללמוד? הרי כל ראשו ורובו בתוך הקדרה, מה יש ללמוד ממנו?
לאחר כמה ימים בא להיפרד ממנו, אך הסתקרן מאוד והבין שיש כאן מהלך. אמר לו: ראיתי שכבודו מחובר לענייני האכילה, ורציתי לדעת מה העניין. אמר לו אותו יהודי: אסביר לך. אבא שלי היה לו בית מרזח. יום אחד באו כמה גויים, השתכרו, וניסו לכפות עליו לנשק את הצלם שלהם ולהשתחוות לו. אמר להם שבשום אופן אינו מוכן. התעצבנו, היו בגילופין, איימו על חייו - ואמר להם שאינו מוכן. אמרו לו: נשרוף אותך! אמר להם: תשרפו אותי, איני עובד לצלם ואיני משתחווה לצלם. ולקחו את אבא שלי ושרפו אותו, ועשו זאת מול עיניי, הייתי ילד. ומה אומר לכם - כל כך כאב לי הלב, שאבא שלי היה כזה צנום, שאיך שהבעירו את האש תוך חמש דקות נגמר. אמרתי: חבל, לא היה כאן קידוש השם מספיק. אני, בעזרת השם, אוכל כל ימיי, וכשאותי ישרפו - זה יהיה לפיד, לפיד אש שיבער שעות ארוכות לכבוד הבורא יתברך.
פלא פלאים. ודאי שכאן מדובר בדרגות, ואתם רואים שהבעל שם טוב הרגיש באותו יהודי. אבל כשאדם עושה זאת באמת לשם שמים, כל המציאות שלו היא מציאות רוחנית. אם כן, לפעמים אתה רואה אדם הנראה בהמי ומגושם, ודע לך שמעלות גדולות לו; ולפעמים אתה רואה אדם הנראה רוחני מאוד, ובקרבו ישים אורבו, ובפנימיותו יש דברים נסתרים, שהוא עושה דברים רעים במחשך. על זה אומר שלמה "מי יודע": מי יודע מי היא הנפש הגדולה והצדקת העולה למעלה, ומי הוא הרשע היורד למטה.
השל"ה הקדוש אומר: רוח הבהמה לפעמים עולה למעלה. ואין הכוונה שיש לה השארות הנפש - אין השארות הנפש לבהמה - אלא שאם הבהמה טהורה ונאכלת בכשרות, על ידי זה הבהמה עצמה מתעלה, שהרי היא ממלאת את תפקידה בשלמות היותר גדולה. כי כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו; ואם היא מהווה מאכל לצדיק, ששוחטים אותה בכשרות והאדם אוכל את בשרה ומתחזק על ידי כן בעבודת השם יתברך, נמצא שהבהמה השלימה את תפקידה, וכביכול היא עצמה מתעלה.
ולעומת זאת, אדם האוכל נבלות וטרפות - האוכל עצמו מדרדר. שהאכילה הזו מטמטמת את לבו ופוגמת במחשבתו, ומעבר לאיסור שעבר, יש לו טמטום הלב. ואדרבה, מתקיים בו "לכלב תשליכון אותו": כתיב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" - אתה אוכל נבלות, אף דינך להשליך לכלבים.
יוצא לנו אם כן שתכלית הבהמה היא הפך תכלית האדם, וזו הבחנה מעניינת. מהי תכלית האדם? שבסופו של דבר ייפטר ברצון השם, במיתה בידי שמים - לא חס ושלום בידי אדם, לא בתאונת דרכים ולא בשום דבר אחר. ואילו תכלית הבהמה הפוכה: שתישחט על ידי האדם ולא תמות בידי שמים. דווקא כאשר שוחטים אותה והיא ניתנת כמאכל לאנשים יראי אלוקים, בזה היא משלימה את תפקידה. "סוף בהמה לשחיטה" - זו תכליתה. ולעומתה תכלית האדם שימות על מיטתו לאחר מאה ועשרים, ולא ייפגע חס ושלום מדבר אחר.
יהודי שהיה עושה שחיטות בארגנטינה סיפר, שפעם היה שם במשחטה שור ענק, וניסו למשוך אותו לשחיטה ולא הצליחו; מה שלא עשו לא הועיל. אותו יהודי, שוחט ירא שמים, ניגש אל השור ולחש לו משהו באוזן - ומיד הלך השור אחריהם כמו פודל, וכולם עמדו המומים. ומה לחש לו? אמר לו: אם אתה בא איתנו עכשיו, אנחנו שוחטים אותך, מברכים על השחיטה, ויאכלו אותך יהודים; ואם לא - הגויים כאן יאכלו אותך. שמע השור והתחיל ללכת.
כלומר, הבהמה יודעת שזו תכליתה. והבאתי כמה וכמה סיפורים ממשנת הגלגולים על אנשים שנתגלגלו בשוורים, ובאו וביקשו כיצד לשחוט אותם ובאיזו צורה ומה לעשות איתם, כל הפרטים, כדי שבסופו של דבר יובאו לידי אכילה בקדושה ובטהרה. אם כן, תבין: "ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" - אבל מי יודע? כי לפעמים דווקא היא תעלה למעלה, ויהיה לה עילוי באכילת אדם מישראל. וכך גם להפך: תכלית האדם למות על מיטתו, אבל "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה", שהרי יכול להיות שאותו אדם אכל נבלות וטרפות ושקצים ורמשים, ואמרנו שהבהמה שאכל עוד מורידה אותו למטה. לכן אל תחליט בוודאות שהאדם עולה למעלה והבהמה למטה, כי יש מצבים שלפעמים זה גם הפוך.
הקטע החותם את פרק ג' מלמד אותנו שיתרון האדם על הבהמה אינו נראה לעין: בכל הדברים הניכרים והחיצוניים יש לבעלי החיים יתרון עלינו, ויתרון האדם הוא ב"אין" - בשכל, במחשבה, בנשמה. ויתרון זה נולד בכוח ולא בפועל: הבהמה נולדת גמורה ולכן אינה מתקדמת, והאדם נולד חסר כדי שיעשה עצמו "יש" בעבודה ובמאמץ. מי שחי בהבל - "ומותר האדם מן הבהמה אין"; ומי שעוסק בענייני שמים - יתרונו גדול מאוד. "הכל שב אל העפר" מזכיר לנו שאין מי שנפטר מן הדין, ו"מי יודע" מלמד משני צדדים: מי הוא זה שנותן לבו להתבונן שרוח האדם עולה למעלה ועומדת בדין ויעשה חשבון נפש, ומצד שני - שאין אנו יודעים מי הצדיק הנסתר ומי הרשע שבמחשך, ולא היכן בדיוק מקומה של הנפש. ובסופו של דבר, כשם שהבהמה עשויה להתעלות על ידי אכילה בקדושה, כך האדם עשוי לירד על ידי אכילת איסור - ולכן עבודת האדם היא להפוך את הכוח לפועל, ולהפעיל את הרצון שבו, חלק אלוה ממעל, לחיבור אל מקור הרצון יתברך.