פתיחה: שלמה המלך מתאר את עיוות הדין
אחרי שקהלת עסק בעתים ובזמנים שקבע הבורא לכל דבר, ובחשבון היתרון שבעמל האדם, הוא פונה להתבונן בעיוות שהוא רואה "תחת השמש". בפסוק שלפנינו שלמה המלך מקונן על תופעה שאין מרה ממנה: דווקא המקום שנועד להיות מקום הצדק והמשפט, הוא המקום שבו שולט הרשע. נעבור על הפסוק עם המפרשים, המדרשים והתרגום, ונראה עד כמה הדברים חיים ומדברים אלינו.
(טז) וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע׃
"רשע מכתיר את הצדיק" - הפסיקתא זוטרתא
הפסיקתא זוטרתא מבארת: במקום שבו יש משפט ויש צדק, שם הרשע שולט עליו, כמו שכתוב "כי רשע מכתיר את הצדיק". מה פירוש "מכתיר"? מי שממנה את הצדיק והוא כמו כתר לו, הממונה מעליו - הוא הרשע. וממילא גם אם הצדיק ירצה לעשות צדק, כיצד יוכל? יש מעליו ממונה שאוסר עליו זאת ואוסר עליו זאת.
עיוות הדין בזמננו
מי שמסתכל יכול לראות את הדברים בדיוק בימינו. מקום המשפט - שם אמורים לעשות משפט צדק, ושם דווקא נמצא משפט מעוקל ומשובש. תמיד יגנו על הזרים, על אלה שמגיעים לכאן ומצרים לתושבים הסובלים. יהודים סובלים בדרום תל אביב, ובמקום לטפל בכך אומרים לך שהמסתננים "נמלטים מאימת המלחמה" וכל מיני תיאורים הזויים. אילו מדובר היה בצהלה או ברחביה - ודאי היה קול זעקה, היו אומרים שאסור לאפשר וצריך לטפל ביד קשה. אבל כיוון שמדובר בשכונת התקווה, "אין מה לעשות, צריך להתמודד עם זה", ואין צו גירוש נגדם.
וכך בעוד ועוד עניינים: ערבים המתבטאים בגלוי על השמדת המדינה - מותר להם לרוץ לכנסת, והכל בסדר, הכל דמוקרטיה. לעומת זאת אנשי ימין שהתבטאו בעשירית מזה - דבריהם "חמורים וחריפים" והם אינם ראויים להתמודד במשחק הדמוקרטי. ולא שדעותיהם הן דעותינו, דעותינו הן דעותינו; אבל ודאי שאין זה ראוי לפסול אותם מן הכנסת. מקום המשפט שמה הרשע.
דוגמה נוספת: בג"ץ יצא נגד "נוהל שכן". מה הוא נוהל שכן? יש מחבל שרוצים להוציאו מביתו, ויש חשש שאם ייגש חייל לדלת יירה בו המחבל. לכן שולחים את שכנו שידפוק בדלת ויאמר לו לפתוח, וכך לא ימותו חיילים. באו ואמרו שאין זה חוקי. אם כן, מה יש לעשות? שחייל ייגש. האם אפשר להבין דבר כזה? זה מה שאומר הזוהר הקדוש, שערב רב יהיו ראשי השלטון לפני ביאת המשיח; הם שימשלו בנו, עד שיבוא משיח ויכלה גם אותם.
בזמנו כתב אחד מן המתנחלים בעיתונם: אני מסכים, צריך לבטל את נוהל שכן ולהחיל "נוהל שופט" - נשלח את השופט עצמו שידפוק להם בדלת. למה שהבן שלי ימות? הרי כבודו הומני כל כך וחס על חייהם של אלה שרוצים להתפוצץ כאן; שייגש הוא בעצמו. ואגב, הציבור החרדי מעולם לא קיבל סעד מבג"ץ; כל ההכרעות היו תמיד נגד. ולא זו בלבד: עורך הדין החרדי ויינרוט אמר בזמנו שאהרן ברק לא הזכיר מעולם באחד מפסקיו את המשפט העברי. המשפט העות'מאני, האנגלי, כל משפטי הגויים - ומשפט התורה אינו ראוי להיזכר אפילו כאופציה, אפילו לא כתוספת של מליצה. "לא עשאוני בניי אפילו כטורמוס הנאכל בקינוח סעודה".
ואין פלא שבכל המשפטים היו תמיד בעד הרפורמים. ואותו מר ברק, ללא כחל וסרק, לאחר שיצא לדימוס והוסר השר עולו מעלינו, הלך לקבל פרס מן הקהילה הרפורמית. ובאמת, הנציג שלהם - כיצד לא יקבל פרס? "ייצגת אותנו יפה, אין צורך בעורך דין כשיש אותך". והבאים אחריו הלכו באותה אג'נדה ובאותו סדר יום. והתקשורת היא זו שזועקת "הצילו, אנרכיה, רוצים לבטל את בית המשפט, איש את רעהו חיים בלעו". לא איש את רעהו חיים בלעו ולא כלום - רוצים משפט צדק, זה כל מה שרוצים. כפי שאמר אחד: היום, לצערנו, "צדק" הוא רק שם של כוכב; אל תצפה ליותר. לא מושג של אמת, לא של יושר - שם של כוכב.
על זה מקונן שלמה: ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע - שם יושבים הרשעים; ומקום הצדק שמה הרשע - מקום שאמור לעשות צדק, בית משפט גבוה לצדק, ואינו לא גבוה ולא צדק ולא מאומה מכל זה.
כבוד לרשעים ובזיון לצדיקים
עוד מביאה הפסיקתא זוטרתא: מקום שראוי להיות בו מי שעושה משפט - שם נמצא עושה הרשע בכבוד העולם הזה. הוא מקבל פרס זה ופרס זה: פרס לדמוקרטיה, פרס לנאורות - כל אלה הנלחמים נגד כל דבר שבקדושה. ולעומתם אנשי הצדקה והחסד, אותם מי זוכר? הם נחשבים ל"פרזיטים החיים על חשבון המדינה". כך יש צדיקים הנידונים כרשעים, ורשעים הנידונים כצדיקים.
והתרגום אומר: עוד ראיתי תחת השמש בעולם הזה, מקום בית הדין שדנים בו שקר - שם מחייבים את הצדיק לצאת חוטא בדינו, דנים את הצדיק כרשע. ובמקום שנמצא בו אדם צדיק, נמצא אדם חוטא למשול בו. גם זה נכון מאוד: אף במקומות שיש בהם צדיקים ואנשים הגונים, אין הצדיק תלוי בעצמו אלא ביד אחרים.
כשהפרוסה מרוחה - קשה להיות אובייקטיבי
ידוע שבן גוריון הוא זה שביקש להקים את הרבנות. שאלו אותו: מה לך ולרבנות? אמר להם: כשהם יקבלו ממני את המשכורת, הם כבר יעשו את מה שאני רוצה. והוא לא ידע עד כמה צדק. היה לנו רב שהתיר ממזרים בשביל גולדה, בשביל לקבל מינוי - התיר ממזרים; וכל גדולי ישראל יצאו נגדו ופסקו שאין הוראתו הוראה ואין פסקיו פסקים. כשיש פרוסה ואתה יודע מהיכן היא מרוחה, קשה מאוד להיות אובייקטיבי.
סיפרתי לכם פעם על הרב של קריית אתא, שלא היה מוכן לקחת כסף מן המועצה הדתית. ניסו לשכנע אותו: ממה אתה חושש? שנקבע לך משהו? אין לך מה לדאוג, לא נגיד לך מה לעשות. אמר להם: אתם חושבים שאני מפחד שכשאקח מכם כסף אתם תגידו לי מה לעשות? אני חושש שכשאקח מכם כסף, אני בעצמי ארוץ אליכם לשאול מה אתם חושבים שצריך לעשות. זו האמת: כשאדם מקבל כסף, הוא כבר רץ לשאול כיצד למצוא חן בעיני הפריץ, "תגיד מה אתה רוצה בדיוק, בוא אעגל לך פינות".
יש פלא, אם כן, שיש היום מערך גיור ממלכתי? האם המערך הזה הלכתי? הרב עובדיה יוסף יצא כנגדם בשצף קצף, וכן הרב אלישיב, ומי לא - כולם דיברו בצורה חריפה מאוד על כך שהגיורים הללו פיקטיביים, גיור ללא שום כוונת קבלת עול תורה ומצוות. חוץ מאותו חבר כנסת שירד לתהום הנשייה, אמסלם, שגנב את המנדט מש"ס - שכתב ספר לומר אחרת. לאליבא דכולי עלמא של גדולי ישראל אין בגיורים אלה שום תוקף; הכל מוסכם שגיור ללא קבלת תורה ומצוות אינו גיור.
והרב יצחק יוסף היה כאן ודיבר באחד מסיומי המסכתות שעשינו, וסיפר שאביו אמר לו על ערש דווי שכואב לו הלב על שני דברים: על עניין גיוס בני הישיבות, שהגזירה עדיין מתנופפת מעל ראשנו, ועל עניין הגיור. אמר לו: לא לוותר בעניין הגיור, זה פשוט הרס כרם בית ישראל, ולהילחם על זה - כאב לב נורא היה לו מן העניין. והנה תמצא כל מיני "רבנים מטעם", שתמורת משכורת מכובדת - ואי אפשר לזלזל, זו משכורת מכובדת - יגיירו לך כל מה שזז. תביא קוף, נגייר אותו, מה הבעיה? נאמר לו שהוא יהודי, יאכל סופגניות בפסח ואוזני המן בחנוכה, והכל יהיה בסדר, הכל לתפארת המדינה. נורא נוראות.
הצדיק הכפוף לרשע
הנה תראה מה קורה כאשר רשע מכתיר את הצדיק, כלומר הרשע הוא הממנה והממונה, והצדיק כפוף לו. אף בבית הדין ההלכתי, שאמור לפסוק בענייני נישואין וגירושין, בהרבה דברים אין הדיינים חופשיים לפסוק כדעתם, שחרב בית המשפט מתנופפת מעל ראשם. בעניינים מסוימים שעל פי ההלכה אסור לעשות דבר פלוני, אומר הדיין: אין זה תלוי בי, יש מי שנמצא מעליי והוא הקובע. ומה הם עושים? אינם נוגעים בעניינים הללו כלל, אף שעל פי ההלכה היו צריכים לפסוק בהם. זה הרע במיעוטו, שהרי היה אפשר שלא יהיו בתי דינים כלל; אבל נבין שיש מציאות כזאת, שכשהרשע מכתיר את הצדיק, אין הצדיק יכול לפסוק כהבנתו.
בזמנו, כאשר הרב אלישיב זצ"ל היה בבית הדין, רצו למנות את אותו רב מתיר הממזרים, שגדולי ישראל פסקו שאינו רב. הרב אלישיב ניסה למנוע זאת, והביא את הרב עובדיה יוסף מתל אביב כדי לעשות מעין "דיל" שבסופו לא ימנו אותו. הרב עובדיה לא רצה לעזוב את תל אביב, אך כיוון שהרב אלישיב לחץ ואמר לו שזו הדרך היחידה לחסום את אותו אחד, הסכים לבוא. בפועל הדבר הצליח רק חלקית: הרב עובדיה התקבל להיות רב, ואף מתיר הממזרים נתמנה לרב, שה"דיל" שלו עם גולדה היה מוצלח יותר. באותו יום עזב הרב אלישיב את הדיינות. אמר: הוא ראש אבות בתי הדין ואני צריך להיות כפוף לו? רשע מכתיר את הצדיק - בשום אופן. ובאותו יום עזב את בית הדין.
ובית הדין הפסיד אדם בסדר גודל שכזה. קראתי פעם ראיון עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שסיפר שכשהיו יושבים בבית הדין - הוא והרב עובדיה יוסף והרב אלישיב - כולם כשרצו לכתוב פסק דין היו פותחים ספרים ומרימים ספרים: "כתב השולחן ערוך סימן זה, סעיף קטן כך וכך". והרב אלישיב היה כותב רבע שעה בלי לפתוח שום ספר: כתב השולחן ערוך סימן זה וזה, והעיר עליו בזה וזה, ובמקרה כזה כך וכך - ואחר כך חזר ללמוד. ידוע שרגעיו היו נמנים בשניות, וההתמדה שלו הייתה חד בדרא. כולם נצרכו לפתוח ספרים לעיין, והוא - הכל מונח בראש. ומאדם כזה שמענו: רשע מכתיר את הצדיק, אני צריך להיות תחתיך? קם ועזב.
אם כן אנו מבינים שמציאות זו היא מציאות של שליטת כוחות הטומאה, וכך יהיה לצערנו עד ביאת המשיח - אבל אז "והאלוקים יבקש את נרדף", והכל עתיד להשתנות.
רש"י: לשכת הגזית ושער התווך
רש"י מפרש: ראיתי ברוח הקודש מקום לשכת הגזית בירושלים, ששם נאמר "מלאתי משפט" - ושם ישפטו ברשע, שנאמר "שריה בשוחד ישפוטו"; וראיתי פורענותם. כלומר, המקום שבו היו אמורים לשפוט בצדק, שם נהגו במשפט רשע, וממילא ראה שלמה את פורענותם - את הגלות.
"ומקום הצדק" - זהו שער התווך. חז"ל אומרים: למה נקרא שער התווך? שהיה מקום חיתוך הלכות, "התווך" כמו "חיתוך". זה היה המקום שבו פסקו הלכה - "שמה הרשע", ששם ישבו שרי מלך בבל. כמו שנאמר בירמיהו: ויבואו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התווך, נרגל שראצר, סמגר נבו, שרסכים רב סריס, נרגל שראצר רב מג, וכל שארית שרי מלך בבל. שם דנו את ישראל בייסורים קשים ובמשפטי מוות - דווקא במקום הצדק. מקום שהיה אמור להיות בו הצדק ולא נהגתם בו על פי ההלכה, שם יבואו הגויים ויפרעו מכם.
דקדוק הפסוק: "שמה הרשע" - שם דבר
רש"י מוסיף: "שמה הרשע - טעמו למעלה, לומר שהוא שם דבר". מבחינה דקדוקית היה אפשר לקרוא בסוף הפסוק "הָרָשָׁע", כשם תואר לאדם רשע. אך יש לילך אחר הטעמים: הטעם למעלה, באות רי"ש, ולא למטה בשי"ן. טעם למטה הוא מלרע, וטעם למעלה הוא מלעיל. כיוון שהטעם למעלה, הרי זה כאילו כתוב "הָרֶשַׁע", אלא שמפני סוף פסוק נהפך הסגול לקמץ גדול - ואף שבכל מקום לא מצינו לו עוד שמתהפך, כאן זהו הטעם.
"שם דבר" הכוונה שם עצם, לא פועל ולא שם תואר. "רשע" כשאני אומר על אדם - פירושו שהוא מרשיע; אבל "רֶשַׁע" הוא גוף הדבר עצמו, רשעוּת. כאילו כתוב: ומקום הצדק - שמה הרֶשַׁע, במקום שבו אמור להיעשות צדק, שם עושים רשעה.
המדרש: דווקא במקום שהיטיב להם - שם קלקלו
המדרש דורש: "מקום המשפט שמה הרשע" - מקום שעשתה בו מידת הדין בשיטים, שנאמר בפרשת בלק "קח את כל ראשי העם והוקע אותם" - שמה הרשע, שנאמר "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". מקום שצידקתי לישראל וקראתי להם אלוהות, כמו שכתוב "אני אמרתי אלוהים אתם" - במקום המרומם הזה, שהיו בגדר צדיקים גדולים, שמה הרשיעו ועשו את העגל, הקלקול הגדול ביותר. מקום שצידקתי אותם והפכתי את קללות בלעם לברכות - שמה הרשיעו, "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב".
מה בא המדרש ללמדנו? בוא וראה: דווקא באותם מקומות שבהם היטיב להם הקב"ה - שם קלקלו. אמר הקדוש ברוך הוא: תראו כמה היטבתי לכם. נתתי לכם את בית המקדש - ודווקא שם הרגתם את זכריה. נגליתי לכם בהר סיני - ושם עשיתם את העגל. נתתי לכם ברכות על ידי בלעם - ושם קלקלתם בשיטים ובבנות מדין.
כפיות טובה: מדוע דווקא המיטיב נרדף
וזה מסביר מה שאמרנו פעם, שלעיתים רבות אדם משיב רעה דווקא למי שהיטיב עמו. ומדוע? מפני שמי שהיטיבו לו הוא בגדר אסיר תודה. אם הוא בעל הכרת הטוב, ישתדל מה שיותר מהר לפרוע את הטובה; אבל אם הוא כפוי טובה, יעשה כל מאמץ לסתור את הטובה: "לא היטבת לי בכלל, וגם החזרתי לך". הוא יחפש סיבות לסתור את הטובה, ולפעמים אף ירדוף את מי שהיטיב לו. זה דבר שאין השכל מבין, אבל זו מציאות. וכבר סיפרנו על החתם סופר, שכאשר רדף אותו מישהו בצורה קיצונית אמר: איני זוכר שעשיתי לו כל כך הרבה טובות שהוא רודף אותי כל כך.
מעשה שהיה - מקום המשפט שמה הרשע
סיפרו לי השבוע על יהודי שהלווה לחברו סכום נכבד, כשלוש מאות אלף שקלים. כשביקש את כספו, הכחיש הלווה ואמר: החזרתי לך. ועוד הוסיף: אם תמשיך להציק לי אחסל אותך - לא פיזית, ומיד תראו שזה גרוע יותר. אותו מלווה רצה את כספו וביקש שוב ושוב, והלווה פנה לטלוויזיה והביא עליו תוכנית תחקירים.
והנה מדובר ביהודי שמטפל באישה זקנה כבר עשרים שנה במסירות אין קץ. אמת, היא הבטיחה לו את דירתה, אבל הוא מתמסר אליה ללא גבול - ההפך הגמור מעצלנות, אדם חיובי מאוד, ומי שסיפר לי מכיר אותו באופן אישי. כמה פעמים כשהזקנה הייתה במצב של כמעט מתה, הוא הזמין אמבולנס ודאג להחייאה; הוא התחבר אליה מאוד. והתוכנית באה להוכיח שהוא מנצל אותה כדי להוציא ממנה את כספה. והמדהים: האישה עצמה אומרת - מה אתם רוצים? אני רוצה מרצוני לחתום לו על הדירה. את זה לא הראו בתוכנית. מי ששומע זאת מתחיל להבין מה זו תקשורת.
הם הביאו מחוץ לארץ קרובה שלה - לא בת, אלא נכדה של אחותה - שהגיעה על כיסא גלגלים. הזקנה, שהיא צלולה מאוד וחריפה, שאלה אותה: מה את רוצה? למה באת? עשרים שנה לא שמעתי ממך, מה קרה שפתאום הגעת? ובקיצור אמרה לה: אני מבקשת שתלכי. גם את זה לא הראו. ועוד מספר: באמצע התוכנית רצתה המראיינת להוציא מכשיר הטלפון של הזקנה - אישה בת תשעים ושלוש, תשעים וארבע - שיחות שיוכיחו שהיא מנוצלת. לקחה את הפלאפון, הכניסה אותו לכיסה ובאה לצאת; והזקנה מחפשת: איפה הפלאפון שלי? ואז הוציאה לה אותו. אשת תקשורת - וגם גנב. זה דבר שאסור לעשות על פי חוק, אסור לקחת טלפון של אחר ולהוציא ממנו שיחות ולראות עם מי דיבר. ולא זו בלבד, אלא שהם בדו מישהו שהתחזה לנכד שלה - "שלום סבתא" - כדי לדובב אותה, וגם זה לא הצליח. תראו כמה רשעות.
ועכשיו החלק שנוגע לענייננו ממש: אותו אדם החליט לתבוע אותם לבית המשפט. קרוב משפחה אמר לו: אתה רוצה בריאות? עזוב אותם, לא תוכל נגדם. אם אתה רוצה למסור את חייך על זה, תיכנס איתם למשפטים של חמש עשרה שנה; אבל אם אתה רוצה את חייך - תתבע את זה שחייב לך שלוש מאות אלף שקלים, אותו תתבע, ואותם עזוב. הוא טיפוס של פרינציפ, והגיש תביעה נגד כולם. מה קרה? השופט קרא לו ואמר לו: את הערוץ הזה ואת אותה גברת - תוציא מהתביעה; את השאר תתבע. והוא אומר: יש לי עובדות, אני מביא ראיות! והתשובה: תוציא אותם מן התביעה. יד רוחצת יד. זהו "מקום המשפט שמה הרשע" - אלה שאמורים להיות רודפי הצדק, ושם דווקא הרשע והשחיתות; ועוד למדנו: דווקא במקום שאדם היטיב למישהו, שם רדפו אותו והרסו אותו.
הרמב"ן: מקום הרשע הוא מקום המשפט
יש כאן רמב"ן מפורסם ויסודי מאוד על הפסוק "מקום המשפט שמה הרשע". הרמב"ן כותב על "ויהי רעב בארץ": כאשר ירד אברהם למצרים מפני הרעב לגור שם ולהחיות את נפשו בימי הבצורת, עשקו אותו המצרים חינם לקחת את אשתו; והקדוש ברוך הוא נקם את נקמתם בנגעים גדולים - שפרעה הוכה בנגעים - והוציאם בכסף וזהב, בצאן ובקר ובמקנה כבד מאוד, ואף החזיקו בהם לשלחם מן הארץ.
ואומר הרמב"ן: לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. וכך פירשו בבראשית רבה, רבי פנחס בשם רבי הושעיה: אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, צא וכבוש את הדרך לפני בניך - אברהם כבש את הדרך כשירד למצרים, שכל מה שיהיה עמו יהיה עם בניו אחריו. וכן אתה מוצא: באברהם כתוב "ויהי רעב בארץ", ובישראל כתוב לאחר מכן "כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ".
ומכאן מוסר גדול: ודע, אומר הרמב"ן, כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא את אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו. שהרי אם היה אומר "אשתי" לא היו לוקחים אותה, אלא שחשש שיהרגוהו. ותאמר: הרי החשש אמיתי? אומר הרמב"ן: והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוקים כוח לעזור ולהציל. כלומר הייתה כאן השתדלות יתרה - מדוע היית צריך לומר "אחותי" ולסכן אותה, עד שלקחו אותה לבית פרעה?
ומוסיף הרמב"ן: גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב - עוון אשר חטא, כי האלוקים ברעב יפדנו ממוות. יש רעב - ומי אמר לך לצאת? מי שאמר לך "לך לך אל הארץ אשר אראך" ושלח אותך לכאן, יש לו גם אפשרות לפרנס אותך שם. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.
הרי לנו יסוד גדול: הגלות במצרים ביד פרעה באה על המעשה הזה. "מקום המשפט שמה הרשע" - המקום שבו נשפטו בניו אחריו, הוא המקום שבו היה החטא והקלקול. והחטא היה שאברהם ירד למצרים בעת הרעב, והביא את אשתו ואמר "אחותי היא". נמצא שהפסוק כאילו נאמר בהיפוך: מקום הרשע - שמה עתיד להיות המשפט.
מידה כנגד מידה - לזהות את החטא לפי המכה
מכאן שהמשפט נעשה במקום הרשע, וזה תלוי בזה. הגדולים אכן היו יכולים לדעת על פי כלל זה מידה כנגד מידה: אם ראו קלקול באבר מסוים, ידעו שבאבר הזה פגמו וחטאו, ומתוך כך ידעו לתקן את אותו עניין. באותו מקום שנשפטת - סימן שבאותו מקום היה הרשע.
סיפרנו פעם על אותה אישה שהציעו לבתה זיווג - בחור מיוחד שבמיוחדים, אך היה קצת צולע. הבעל מאוד רצה, והיא לא רצתה: בתי בריאה, למה שאקח צולע? בסופו של דבר הכינה לבעלה תה לפני התפילה כפי שביקש, וכשבאה להגיש לו החליקה ונפלה, נחתכה מן השברים, נכוותה ושברה את רגלה. אמרה: ככה זה כשמכינים לבעל כוס תה לפני התפילה. ולא שמה לב שככה זה כשאין רוצים בחור שהוא צולע, ועכשיו את צולעת ארבעה חודשים עם גבס. הדברים מובאים מפי רב חיים שמואלביץ, וכמדומני שמדובר באשתו של בעל ה"ברוך טעם", וההצעה הייתה מן הדברי חיים מצאנז. היא לא פירשה את הדברים נכון - והלימוד הוא שהמאפיין הוא מקום הנזק: אם הנזק הוא צליעה, חפש איזה עוון היה בעניין הרגל, וזו בעצם הסיבה למה שקורה כעת.
אלא שהרבה פעמים אין אנו יכולים לדעת זאת, שאלו דברים על פי סוד. כמו שהאר"י ז"ל היה מגלה לרב חיים ויטאל בכל מיני עניינים: אחד סבל מכתפו, ומי היה יכול לדעת מה עניין הכתף? אמר לו האר"י הקדוש: כתוב שתכף לנטילה ברכה, ואתה אינך מסמיך אותן - ו"תכף" אותיות "כתף". זהו הרמז. אז ראשית, אלה דברים שבסוד שאיננו יכולים לדעת; ושנית, הם יכלו לדעת מפני שהיו בשלמות, וכשקרה משהו מיד ידעו על מה. אבל אצלנו, אם קורה דבר - על איזה עוונות? של הבוקר, של אתמול, של לפני שבוע, של החודש האחרון? "אין בו מתום, כולו פצע וחבורה ומכה טרייה". מהיכן יתחיל אדם למדוד מאין בא העוון? חסרות סיבות? אפשר לתת רשימה שלמה. לכן אצלנו קשה מאוד לאפיין את המכה לפי החטא.
ואגב, לבעל ה"אמרי שפר" יש כאן קו שלם, ואיננו לומדים אותו כעת; ארצה ללמוד אותו בסוף, כדי לראות את כל הפסוקים כסדר לפי שיטתו, שהוא מסביר מהלך שלם בדברי קהלת.
"מכלול יופי": דווקא במקום המצווה - שם הכישלון
בספר "מכלול יופי" מסביר: דע לך שדווקא במקום של משפט אפשר להרבות שם ברשע. כיצד? למשל אם יענה את הדין - עינוי דין היינו עיכוב הדין, שיכול לפסוק והוא מעכב. וזה מן הדברים החמורים, שהרי המשנה במסכת אבות אומרת שחרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין - השווה אותם: עינוי הדין, שהוא רק עיכוב, כעיוות הדין.
ועוד: "ומקום הצדק" - הכוונה למקום שבו יש לתת צדקה לעני, שזהו צדק, לעשות צדקה. ואף שם "שמה הרשע": כיצד? שנותן את הצדקה בפרהסיה ומבזה אותו, שכולם רואים עתה שהוא נזקק; מפרסם את שמו, מביא תמונות כיצד הוא עוזר ותומך במשפחות נזקקות, ומצלם את אותם אנשים ומראה אותם לביזיונם הרב. הנה נתת צדקה - ובכל זאת "שמה הרשע". נמצא שצריך להיזהר, שלפעמים דווקא במקום שאתה יכול לעשות מצווה גדולה, באותו מקום עצמו אתה עלול להגיע לכישלון גדול.
"מעם לועז": מקום המשפט - ראש השנה
הסבר נוסף מביא ה"מעם לועז", בדרך דרש. אמרנו שאף שכתוב "הָרָשַׁע", הכוונה לרשעוּת, לשם דבר; והוא רוצה לפרש מלשון הָרָשָׁע ממש. ועל מה מדובר? "מקום המשפט" - מתי הוא המשפט? בראש השנה. במקום שבו דנים את האדם בראש השנה, שמה עומד הרשע לימינו ומסטין ומקטרג עליו. אפשר גם לומר "שמה הרשע" - שהעבירה עצמה היא המקטרגת, שהרי אדם העובר עבירה קונה לו קטיגור אחד; והרשע עצמו, העבירה עצמה, היא המקטרגת עליו שם במקום המשפט.
לסיכום:
בפסוק אחד פרש שלמה המלך את כל כאב העולם הזה: מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע. למדנו שרשע מכתיר את הצדיק וממילא כופה אותו, ושבתי דין שהוצבו מעל הצדק ואינם נוהגים בו מביאים פורענות וגלות - כדברי רש"י על לשכת הגזית ושער התווך. למדנו מן המדרש שדווקא במקום שבו היטיב הקב"ה לישראל שם קלקלו, וזו טבעה של כפיות טובה. למדנו מן הרמב"ן שמקום המשפט הוא מקום הרשע, שבמקום שבו היה החטא שם יהיה הדין, ומכאן הכלל של מידה כנגד מידה. ולמדנו שגם במקום המצווה עצמה - בדין ובצדקה - מזומן הכישלון, בעינוי דין ובביזוי עני. והנחמה בפסוק שלפניו: "והאלוקים יבקש את נרדף" - השליטה הזאת של כוחות הטומאה תימשך עד ביאת המשיח, ואז הכל עתיד להשתנות.