פתיחה: "מה שהיה כבר הוא" - מפתח להבנת ההיסטוריה
אנו עומדים על פסוק אחד בפרק ג' בקהלת, פסוק שהוא בעצם עיקרון שלם בהבנת הנהגת העולם. שלמה המלך מלמד כאן שאין חידושים בעולמו של הקדוש ברוך הוא: כל מה שעתיד להיות, כבר היה בהיסטוריה, וכל מה שנראה לנו תמוה אפשר למצוא לו תקדים. ובסופו של הפסוק נקודה מוסרית חדה ועמוקה: "וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף".
מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה, וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף. (טו)
אילו לא חטא אדם הראשון - האם היה חי לעולם?
הפסיקתא זוטרתא דורשת: אמר רבי נחמיה, אם יאמר לך אדם, אפשר שאילו לא אכל אדם הראשון מאותו העץ היה חי עד עתה? זו שאלה שרבים שואלים: הרי אנו רואים במציאות שהאדם מתבלה. בגיל שבעים, שמונים, תשעים, מאה, האדם כאילו הולך ומתייבש, עבר ובטל מן העולם. כמה כבר יכול היה לחיות? האם באמת ייתכן באופן תיאורטי שאדם יחיה לעולם?
ראשית, אין כאן שאלה כלל, משתי סיבות. האחת: אתה מסתכל על מציאות האדם כפי שהיא אחרי החטא, אבל מציאות גופו של אדם הראשון לפני החטא הייתה כמציאות נשמתנו שלנו, וכמציאות נשמתו של אדם הראשון אין לנו כלל השגה. כלומר, אדם הראשון היה מורכב בצורה אחרת לחלוטין קודם החטא.
והסיבה השנייה: היום, על פי המדע, "מעיקרא קושיא ליתא", כלשון הלימוד. שהרי ידוע וברור שיש גן הגורם לזקנה ולבלות, והמדענים עובדים כיום על בידודו, ולכשיצליחו להפרידו יוכל האדם באופן תיאורטי לחיות לעולם. ייתכן שיגלו זאת בדיוק כשייגזר על האדם לחיות לעולם - יבוא משיח ו"בילע המוות לנצח", והמדע יחשוב שהוא זה שגילה משהו. ובאמת, אילמלא הגן הזה לא הייתה אמורה להיות מציאות של זקנה כלל, שהרי תאי האדם מתחדשים בכל יום: תאים מתים ותאים חדשים באים במקומם. אם כך, מדוע האדם אמור למות בכלל? מוכח שיש גן מסוים שהוא הגורם לזקנה, שאם לא כן, כשם שהתאים הישנים מתים והחדשים מתחדשים, היה אדם יכול לחיות אלפיים שנה ושלושת אלפים שנה. הסתכלו על עורו של ילד: העור של היום אינו העור של לפני חודש ולפני שנה ולפני עשור, התאים המתים מתקלפים ועור חדש בא במקומם. כך יכול היה להיות בכל מציאות האדם. (אגב, שני הדברים שאינם מתחדשים הם העיניים והמוח; שם אין תחלופת תאים אלא הם נשארים כמו שהם. ובוודאי יש היחלשות של תאים עם הזקנה, אבל אין בהם התחדשות מתמדת.)
ומה עונה המדרש עצמו? "אמור לו: כבר הוא" - שהרי אליהו חי. הנה פנחס הוא אליהו, ואתה רואה אותו קיים מאות שנים לאחר מה שהיה במדבר, לאחר שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא את בריתו שלום. הרי לך שמציאות של חיים ארוכים אינה תמיהה: "מה שהיה כבר הוא".
"ואשר להיות כבר היה" - כל הטובות העתידיות כבר אירעו
אומר המדרש: כל מה שעתיד הקדוש ברוך הוא להיטיב לצדיקים - כבר היה. כלומר, גם הטובות העתידיות, אם תתבונן תראה שהיסטורית הן כבר התרחשו. לדוגמה, תחיית המתים. ישאל אדם: וכי הקדוש ברוך הוא יחיה מתים? אומרים לו: כבר היה. הנה החיה מתים על ידי אליהו ועל ידי אלישע, בן הצרפית ובן השונמית, ועל ידי יחזקאל בבקעת דורא. מה אתה מתפלא?
ישעיהו אומר "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי" - כיצד ייתכן שאדם יעבור במים וישרוד? היום, בעידן הצוללות, אנו מבינים זאת. ואם תרצה לפרש שהכוונה שייקרע להם הים, גם כאן אל תתפלא: הנה על ידי יהושע נאמר "והודעתם את בניכם לאמור: ביבשה עבר ישראל את הירדן". ועוד אומר ישעיה "כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה" - כיצד ייתכן שאדם ילך בתוך האש ולא יכווה? אומר המדרש: מה אתה מתפלא, כבר היה - חנניה מישאל ועזריה, ואברהם אבינו שהושלך לכבשן האש.
"והאלוקים יבקש את נרדף"
אומר המדרש: כשם שביקש הקדוש ברוך הוא את דמם של ישראל מיד פרעה, כך יבקש מיד כל האומות ששפכו דמן של ישראל ומיד רודפיהם. גם כאן תאמר: הייתכן שתשתנה המציאות והקדוש ברוך הוא יעניש את הרשעים ואת אלה שהצרו לנו? אומרים לך: אל תתפלא, שכן מה שהיה הוא שעתיד להיות. עם ישראל נרדפו על ידי פרעה, והשם לימד אותו את הלקח כראוי לו; כך גם לעתיד לבוא, "וניקיתי דמם לא ניקיתי" - את דמם של ישראל השם לא ינקה, וייפרע מהם.
וכן לצד השני, שהקדוש ברוך הוא מבקש את ישראל שהם הנרדפים, כמו שכתוב "וילכו בלא כוח מפני רודף". ואם תאמר כיצד יהיה זה, אומרים לך: כבר היה. אברהם - הצילו השם מיד נמרוד שהשליכו לכבשן האש. יצחק - ניצל מפני ישמעאל, שנאמר "כמתלהלה היורה זיקים". יעקב - מפני עשיו שרדף אחריו להורגו. יוסף - מפני אחיו, "לכו ונשליכהו אל אחד הבורות". משה - מפני פרעה, "ויבקש את משה להורגו". דוד - מפני שאול, "ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה".
ומהו "יבקש את נרדף"? שדווקא את הנרדף מעלה השם לראש. מי הוא הנרדף הגדול בהיסטוריה? דוד המלך, שאמר "רבו משערות ראשי רודפיי חינם" - והנה "ויבחר בדוד עבדו". הקדוש ברוך הוא מבקש דווקא את הנרדף, ואותו הוא מעלה לראש.
למה נבחרו דווקא השור, הכשב והעז לקורבן
לפיכך בחר הקדוש ברוך הוא בנרדפים יותר מן הרודפים לעניין הקורבנות. שאלה מתבקשת: מדוע לא בחר השם אריה לקורבן? לכאורה האריה נחשב עוצמתי בהרבה להעלותו על גבי המזבח. ומדוע לא בחר איילה, שגם היא משובחת יותר מכבש? התשובה: "והאלוקים יבקש את נרדף" - שור מפני הארי, כשב מפני הזאב. הזאב לא נבחר לקורבן, והכשב כן, מפני שהוא הנרדף על ידו.
ואמנם לפי זה היה מקום גם לאיילה, אלא שיש מדרש אחר שאומר שהקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל: לא הטרחתי עליכם להביא לי קורבן מן היערות. וחשבו לרגע: אילו היה השם מטריח עלינו, היה אדם צריך לשכור ציידים שיחפשו היכן נמצא אותו בעל חיים; ואם אריה, לך וצוד אריה כדי להביאו לקורבן - ולא סתם לצוד, אלא לצוד אותו שלם, שהרי אם תירה בו חץ ייעשה בו מום, דוקין שבעין או באוזן, ונגמר העניין. אומר השם: לא הטרחתי עליך, אמרתי לך תביא ממה שיש לך בדיר - כשבה, עז, שור במכלאה של הצאן. תביא ממה שיש לך. וזהו שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו ואינו מטריח עליהן. אבל לענייננו, יש כאן טעם נוסף: האלוקים יבקש את נרדף, ולכן דווקא את הנרדף רוצה השם להביא כקורבן לפניו.
הוא הדין ביונה. גם היונה נחשבת נרדפת, והיא החלשה שבעופות, וכנסת ישראל נמשלה ליונה. וראו את תכונתה: כשתופסים אותה אינה מתמרדת ואינה משתוללת, אלא יושבת לך ביד ברוגע כחיית מחמד. נסו לתפוס רוטוויילר - עדיף שלא. מכאן שבעלי החיים הללו הם הכנועים, הם הנרדפים, והאלוקים יבקש את נרדף.
"ואפילו צדיק רודף רשע"
רבי יוסי אמר: לעולם אלוקים מבקש את הנרדף - בין צדיק הרודף צדיק, בין רשע הרודף צדיק, בין רשע הרודף רשע, ושימו לב לתוספת המפליאה: ואפילו צדיק הרודף רשע, האלוקים יבקש את נרדף. גם אם הצדיק הוא הרודף והרשע הוא הנרדף, דע לך שהשם עומד לימין הנרדף. זה עניין מסוכן מאוד.
וכבר היה מעשה עם הרב מבריסק, המובא בספר "הרב מבריסק" חלק ג' עמוד קל"ה: היו אנשים שרדפו אחרי מרשיעי הדת ומהרסיה, והרב מבריסק הזהיר אותם שלא ירדפו אותם באופן מופרז. טעמו: אם תרדפו אותם בצורה מופרזת, הם ייכנסו לגדר של נרדפים, וברגע שהם נרדפים - המצב יתהפך לטובתם, שהאלוקים יבקש את נרדף. והוא הוסיף להם את דברי המדרש שהזכרנו: אפילו צדיק רודף רשע, האלוקים יבקש את נרדף.
וכך היה גם מעשה עם החזון איש, שניסה ליישב את ההדורים בין שני רבנים שהיתה ביניהם מחלוקת. אמר לו אחד מהם שהוא חושש מאוד מרדיפותיו של הרב שכנגד, שידו תקיפה. מספרים שהחזון איש נתן בו מבט חודר ואמר לו: אם כך, עליך להיזהר ולהישמר מאוד, שמא מרוב פחד שתהיה נרדף - תהפוך אתה לרודף. שהמרחק בין נרדף לרודף הוא כחוט השערה, ואפשר להתחלף בתפקידים כהרף עין; ומי שהיה נרדף ונהפך לרודף, מפסיד ברגע אחד את כל זכויותיו הקודמות.
והדברים מוכרים: אדם אומר, הוא רודף אחריי, אני רק מתגונן - ומרוב התגוננות הוא כבר מזיק, מכפיש ומשמיץ. מרוב התגוננות הפכת לתוקפן, וכשאתה תוקפן הפכת לרודף, ואז "והאלוקים יבקש את נרדף" - והנרדף הוא הצד שכנגד, גם אם הוא רשע. תאמר: הרי הוא אינו בסדר. נכון, אבל אתה התחלת לרדוף אותו, מפחד שמא ירדוף אותך, ובכך שינית את כל המציאות ברגע אחד.
העץ יוסף: על איזו רדיפה מדובר
עם זאת צריך לדעת את דברי העץ יוסף בביאורו על המדרש: מה שנאמר "אפילו צדיק רודף רשע" אינו מדובר שרודפו בשל רשעתו, אלא שרודפו להנאתו; כי אם רודפו מחמת רשעתו - מצווה קא עביד, ואי אפשר לומר שעל כך האלוקים יבקש את נרדף, שהרי אדרבה, הוא רודף את הרשע בגלל רשעתו. אם כן המדרש מדבר במצב שהצדיק אינו רודף כדי לבער את הרשע, אלא נלחם בו מסיבות פרטיות, מתוך מאבק אישי וכדומה.
ולמעשה אפשר לומר שאין כאן סתירה כלל בין העץ יוסף לבין דברי הרב מבריסק והחזון איש, ומעשה שהיה עם רבי ישראל סלנטר יבאר זאת. פעם בא אדם לרבי ישראל מסלנט וסיפר לו על רשע שעושה כל מיני דברים, וצריך לקום ולמחות כנגדו, לעשות כינוסים ומחאות. שמע הרב את העניין ואמר לו: נכון, אתה צודק, אסור לשתוק וצריך למחות. אך אבקש לומר לך דבר אחד. כתוב "צדק צדק תרדוף", וכבר שואלים למה כפל הכתוב את הצדק? כדי ללמדנו שגם את הצדק רודפים בצדק. כשאתה בא למחות, המחאה צריכה לעמוד על פי הכללים ההלכתיים; כשאתה רוצה לרדוף את הצדק - כלומר יש מי שנוהג שלא בצדק ואתה בא לרדוף אותו - אין להשתמש בכלים שאינם צדק. לא באלימות, שהיא זרה למחננו ואינה דרך כלל. אם אתה רוצה לרדוף - רדוף בצדק.
הרבה מחלוקות התחילו בלשם שמיים
וזה מה שאמר לו: דע לך שהרבה מן המחלוקות התחילו בלשם שמיים. אני קם ומוחה כנגד דבר שעשית, והדבר מנוגד לדעת תורה, ועל כך אני מוחה. אך ברגע שאני מוחה ומדבר נגדך - אתה משיב אש, אתה מכפיש אותי, ואני מגביר את המינונים. ומה קרה כאן? נכנסתי למחלוקת שהאגו שלי הצטרף אליה. אמנם בהתחלה זה היה צדק, אבל לא נשארתי צדק. אמר לו רבי ישראל מסלנט: אתה מתחיל צדק - תראה שתישאר צדק, שלא תהפוך המלחמה למלחמה אישית. שהרי אני תקפתי אותך לכבוד שמיים, אתה תקפת אותי, ועכשיו אני משיב לך מחמת העניין הפרטי שלי, מפני שנפגעתי - וזה כבר אינו כבוד שמיים.
כמו אותו אדם שבא לרב שטיינמן בעניין מי שיוצא מן השיעור שלו בצורה מופגנת. הוא בא לבקש דבר מה, ושאל אם צריך להיענות לו, שהרי יש כאן עניין של כבוד התורה: אני מוסר שיעור והוא יוצא באמצע בהפגנתיות ומבזה. הסתכל עליו הרב שטיינמן ושאל אותו בקצת ציניות: "קוראים לך תורה?" כלומר, כבוד התורה מעניין אותך? אתה דורש את כבודך ועוטף את זה באצטלה של תורה.
כך גם כאן: אתה צדק - תראה להישאר צדק, כי אחר כך אתה נכנס למלחמה שכבר שכחת לגמרי על מה החלה ומה עניינה, והיא נהייתה מלחמה אישית. ומה יוצא מזה? שהצד שכנגד הוא הנרדף, שהרי אתה כבר לא רודף לשם שמיים. ומאוד ייתכן שעל מצב כזה בדיוק דיברו הרב מבריסק והחזון איש: כשאדם רודף יתר על המידה, להיטות היתר עצמה מגלה שיש כאן משהו אישי, לא רק כבוד שמיים.
המעשה במלווה שביקש מחילה
כבר סיפרנו פעם על אדם שהלווה לחברו כסף, והלווה הכחיש. בקצרה: הגיעו לבית דין, ואותו אדם נשבע בבית הדין שלא לווה ממנו דבר. המלווה נחרד כל כך, קרע את בגדיו וצעק "שומו שמיים!", איך אדם מסוגל להישבע על השקר, זה רשע גמור - וכך צעק כנגדו בחריפות רבה.
חלפו כמה חודשים, והוא בא לבית הכנסת שבו מתפללים באותו מניין, דפק על הבימה ואמר: רבותיי, אני מבקש מחילה מפלוני - מאותו אדם שביזיתי בבית הדין. ביזיתי אותו, אמרתי כלפיו דברים חריפים וקראתי לו רשע, ואני מבקש ממנו מחילה. וביקש זאת בפני רבים, שכן הביזיון היה בפני רבים. שאלו אותו: התברר שנשבע באמת? אמר להם: לא, הוא נשבע על שקר. אמרו לו: אם כן על מה אתה מבקש מחילה? אמר: אני מבקש מחילה מפני שמה שביזיתי אותו היה שלא כדין. ומניין אני יודע? לפני שבוע הייתי שוב בבית דין, ושוב ראיתי אדם נשבע על השקר ללא כחל וסרק, בלי חשבון, מתוך קור רוח - ופתאום שמתי לב שזה לא ממש הזיז לי. לא קרעתי את בגדיי, ולא "שומו שמיים", ולא "רשע". התברר לי שמה שביזיתי אותו אז לא היה שייך כלל לכבוד שמיים, אלא מפני שלקחו לי את כספי. והראיה: כשמדובר במישהו אחר שנשבע על השקר, גם שם ראית חילול השם - ומדוע לא זעקת? אלא שלא חילול השם עניין אותי, אלא שנגעו בממוני ועוד נשבעו שאינם חייבים לי. על זה הייתי צריך לבקש ממנו מחילה, שביזיתי אותו שלא כדין.
קודם כל רואים כאן גדלות, שאדם אחר היה אומר "מגיע לו, רשע הוא", וכאן האדם לקח מוסר לעצמו. וזו בדיוק הנקודה: אדם יכול להתחיל בצדק, אבל כשאתה רואה אותו עושה מחאות והכל, ופתאום מתברר שהכל עניין של אגו, מפני שפגעו בו, מפני שיש לו עניין אישי - הרי אין לזה שום קשר לכבוד שמיים ואין כאן מחאה על חילול השם ולא כלום.
רש"י: מה יתרונו של עושה הרעה
רש"י מבאר "מה שהיה כבר הוא" - מה שאנו רואים שהיה, דע לך שכבר לפנינו הוא עשוי; ראינו אותו לפנינו, והעידו בפנינו שכבר ראו אותו. והנה תראה, לדוגמה, ש"האלוקים יבקש את נרדף": יעקב נרדף - ומי נמצא למעלה? יעקב, ואיפה עשיו? "ואת עשיו שנאתי". מצרים רודפים את ישראל - ומצרים טובעים בים. הרי לך שמה שהיה בהיסטוריה הוא גם מה שיהיה: קח בחשבון שגם לעתיד יבקש השם את נרדף, שכן כשהשם רואה שרודפים מישהו, הוא עומד לימין הנרדף להיפרע מן הרודף.
מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל. (ט)
ולכן אומר רש"י: מה יתרונו של עושה הרעה באשר הוא עמל, הרי סופו להשתלם - בסופו של דבר ישלם על כך מחיר, כי האלוקים יבקש את נרדף. גם אם כרגע נראה לך שאתה על הסוס, אני למעלה, אני הרודף - בוא וראה בהיסטוריה שהרודף שילם תמיד מחיר יקר, וכך יהיה גם להבא. אז מה יתרונו של עושה הרעה? מדוע אתה מרגיש כה מצליח, כשאתה יודע שעוד מעט המצב יתהפך והשם יבקש את נרדף?
האלשיך: מה שהיה בגלגול הקודם
האלשיך הקדוש מבאר כאן ביאור מקורי. אם תאמר: הרי עין בעין אנו רואים צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, וכיצד אתה אומר שסופו של עושה הרעה להשתלם? על זה אומר הכתוב "מה שהיה כבר הוא". כשאתה רואה צדיק סובל, אינו סובל על מה שקורה איתו עכשיו, אלא על גלגוליו הקודמים. מה שהיה אז - שהמרה את פי השם ועשה שלא כהוגן, ולכן חזר ונתגלגל - "כבר הוא", הוא מה שאתה רואה כעת. ולהיפך, כשאתה רואה רשע שטוב לו, השם נותן לו כעת בעבור מה שהיה עמו בגלגול הקודם. אל תתפלא אם כן כשאתה רואה דברים שאינם נראים לך על פי צדק ויושר. ומעתה תבין גם "והאלוקים יבקש את נרדף": אף שתאמר על הנרדף שלכאורה מגיע לו להיות נרדף - ייתכן מאוד שבגלגול הקודם היה צדיק, ולכן דווקא אותו מבקש האלוקים.
אמתחת בנימין: מה שנגזר בראש השנה
ה"אמתחת בנימין", מביאו העם לועז, מוסיף הסבר נוסף: "מה שהיה כבר הוא" - כל מה שאירע לאדם במשך כל השנה, לא קרה עכשיו, אלא כבר נקבע בראש השנה. כבר רשום ונכתב מראש.
מסופר על אחד מגדולי ישראל, שבחנוכה הודיעו לו רחמנא ליצלן שמצאו אצלו את המחלה. והוא הצטער מאוד - ועל מה הצטער? על שלא גילו את זה באלול. אמר: כי אז התפילה שלי הייתה אחרת, האלול שלי היה נראה אחרת, "ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים" היה נאמר בתחושה שונה לחלוטין, ואז יכולתי אולי גם להתמודד עם זה ולבטל את רוע הגזירה. אבל עכשיו, שגילו זאת באמצע השנה, הרבה יותר קשה לשנות דברים אחרי שכבר נגזרו בראש השנה. וזהו "מה שהיה כבר הוא" - כל מה שאירע לאדם במשך השנה כבר נגזר עליו מראש השנה. "ואשר להיות כבר היה" - גם מה שעתיד להיות, כבר נגזר מקודם.
ואם יבוא אדם ויאמר: אם כן, אני יכול לעשות רע לחברי, שהרי כבר נגזר עליו מראש שיקבל רעה - על כך ענינו בעבר: השם לא גזר שאתה תהיה השליח. זו בחירה חופשית שלך. אמנם נגזר שתבוא עליו רעה, אבל מדוע אתה תהיה השליח? כמו שמצינו בפרעה, שנענש אף שנאמר "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". יאמר פרעה: מה אתם רוצים ממני, נגזר שיענו אותם? אבל מי אמר שאתה תהיה זה שיענה? הקדוש ברוך הוא מגלגל חובה על ידי חייב, ובסופו של דבר מעניש את החייב. אז גם כאן, בסופו של דבר ייענש.
וזהו שאומר שלמה המלך: דע לך, אף שאתה חושב שאתה יכול לעשות לו רע ואין לך מה לדאוג שהרי כבר נגזר עליו מראש - "והאלוקים יבקש את נרדף". השם ייפרע ממי שמזיק לחברו, ובסופו של דבר לא יצליח הרודף לקיים את זממו. והסיבה: לנרדף יש לב שבור, והאלוקים מבקש את מי שלבו שבור. לכן אל תזיק לחברך, כי בסופו של דבר ידו תהיה על העליונה - ואתה תיפול.
לסיכום:
"מה שהיה כבר הוא" מלמדנו שאין להתפלא על הבטחות העתיד - חיים ארוכים, תחיית מתים, מעבר במים ובאש, פרעון מן האומות - שכן לכל אחד מהם יש תקדים בהיסטוריה. ובלב הפסוק מונח כלל ההנהגה: "והאלוקים יבקש את נרדף". הקדוש ברוך הוא עומד לימין הנרדף ומעלה אותו לראש, עד שאף הקורבנות נבחרו מן הנרדפים, ואף אם צדיק רודף רשע. מכאן אזהרה חמורה: אין לרדוף יתר על המידה, שהמרחק בין נרדף לרודף כחוט השערה; "צדק צדק תרדוף" - שאת הצדק עצמו רודפים בצדק, שלא תתחיל לשם שמיים ותסיים במלחמה אישית. ומאידך, אין לך מה לדאוג על מה שנגזר עליך מראש השנה, אך גם אל תהיה אתה השליח לרעה, שסוף הרודף לשלם, וסוף הנרדף שבור הלב - להיבקש מלפני בורא עולם.