פרק ג' בקהלת פותח בסדרי העיתים שקבע הקדוש ברוך הוא בעולמו, ומגיע לשיאו בפסוק שהוא אחד היסודות הגדולים של ההשקפה: הכרה בשלמות פעולתו של הבורא, ובתכלית שלשמה נברא העולם - יראת שמים. בשיעור זה נעמיק בפסוק אחד, ונראה כמה זוויות: דברי הזוהר, רש"י, אבן עזרא, דברי חז"ל בגמרא ובמדרש, ביאורי המלבי"ם בספר ארץ חמדה, דברי ספר העיקרים ודברי ה'קול אפרים'.
יָדַעְתִּי כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו׃ (ג, יד)
הזוהר בפרשת פנחס מבאר: אומן שעושה מלאכה, מתבונן בדגם שאותו הוא צריך להעתיק או לייצר, מסתכל פעם ופעמיים ועושה. אחר כך הוא חוזר ובוחן - כאן צריך להוסיף, כאן צריך לגרוע, כאן לשייף, כאן להתאים - עד שהדבר יוצא בדיוק כרצונו. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין זה כן: "כל אשר יעשה האלוקים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע". אין אצלו יתברך 'אב טיפוס' שאחריו באים ומתקנים; אין מציאות שבה השם ראה שמשהו לא יצא מוצלח ועשה שיפוץ. אין שיפוצים. הקדוש ברוך הוא עושה את מעשיו בדברים נצחיים, וכפי שעשה אותם כך הם נשארים לתמיד. וזהו שנאמר: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" - הכל בבחינת טוב מאוד, ולא דברים שצריכים אחר כך תיקונים ושינויים.
רש"י מפרש: כל אשר עשה הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית ראוי להיות לעולם ואין לשנותו, לא בתוספת ולא בגירעון. ואם בכל זאת אתה רואה שדברים השתנו במשך הזמן - דע לך שהשם הוא זה שציווה שישתנו, וזהו המשך הפסוק: "והאלוקים עשה שייראו מלפניו". השינוי נועד להביא מורא לבריות.
ורש"י נותן דוגמאות. הקדוש ברוך הוא הגביל את הים ושם חול גבול לו שלא יחרוג ממסגרתו; ואם אתה רואה שהאוקיינוס פרץ את גבולו בדור אנוש והציף שלישו של עולם - זה כנראה הצונאמי הראשון בהיסטוריה, צונאמי שהחריב שליש מן העולם - דע שזה "האלוקים עשה שייראו מלפניו". כן שבעת ימים נשתנה הילוך החמה בדור המבול, שהחמה הייתה זורחת במערב ושוקעת במזרח. ולמה? כדי שיבינו שיש כאן שינוי ויחזרו בתשובה. וכן חזרה החמה לאחוריה עשר מעלות בימי חזקיהו, שביקש זאת לאות וסימן שיחלים; ולהפך בימי אחז, שביום מותו השקיעו את החמה מוקדם ונתרבה הלילה, כדי שלא יספידוהו כראוי ולא יהיה לו כבוד גדול מן השמים. כל אלה - כדי שייראו מלפניו.
נמצא שהתכלית היא יראת השם. את הכל עשה הקדוש ברוך הוא באופן קבוע, ואם אתה רואה דברים חריגים בטבע - הם נועדו להביא מורא, ליראה את השם, ללמדך שזו תכלית האדם.
האבן עזרא מבאר: כל מה שהשם עושה הוא נצחי, ולכן "לא יוכל נוצר" - האדם, שהוא עצמו נברא - להוסיף על מעשהו או לגרוע ממנו. ומה זה בא ללמד? "שייראו מלפניו". שהרי אם היו המדענים מסוגלים לייצר כדורית דם אחת, רגל של זבוב או כנף של יתוש, איזו תחושת גדלות הייתה ממלאת את ליבם. ובאמת מה הם עושים? לוקחים את דולי ומשכפלים אותה. גם הסינים מומחים בשכפולים ובהעתקות. וכי זו חוכמה לקחת דבר קיים ולשכפל אותו? יש מאין - האם אתה מסוגל ליצור משהו? אינך מסוגל מאומה.
אתה לא יכול לשנות את מציאות האדם. אינך יכול להחליט שממחר בן אדם יתפקד גם בלי לב. אי אפשר לגרוע מאומה ואי אפשר להוסיף מאומה. מציאות האדם היא כמו תוכנה סגורה שאי אפשר לעשות בה שינויים. מקסימום אפשר לעשות שינויים קלים בגידולים, לשלב צבע של זה עם טעם של זה וליצור הרכבה חדשה - אבל ליצור פרי שלא היה בעולם, אין אדם מסוגל. וכל זה כדי שייראו מלפניו: שתבין שאתה נברא, שאינך יכול להתערב בבריאה, שהשם יצר את עולמו ואתה כאן רק אחד מעבדיו - שהרי לשנות מאומה אינך יכול.
הגמרא בברכות נ"ה שואלת: מהו "והאלוקים עשה שייראו מלפניו"? אמר רב חסדא: חלמא בישא קשה מנגדא - חלום רע קשה ממלקות. מאי טעמא? "והאלוקים עשה שייראו מלפניו" - כדי להביא את האדם לידי מורא. וכאשר מן השמים רוצים להרגיע אדם ומראים לו חלומות טובים, פעמים שזה לרעתו. הגמרא אומרת שדואג ואחיתופל מימיהם לא חלמו חלום רע, ודוד המלך מימיו לא חלם חלום טוב.
הבאתי במשנת החלומות שרעיון הדברים הוא כך: כאשר לדוד המלך היה מגיע רע, לא רצו לעשות לו רע בפועל, אלא הביאו לו את זה בחלום - וכלשון הגמרא "פחדיה מסתייה", הפחד שבחלום מספיק לו ובזה יצא ידי חובה. ולעומת זאת אצל דואג ואחיתופל, כשהיו רוצים להיטיב עמם, היו מיטיבים עמם בחלום, ואומרים להם: כבר קיבלת את הטוב בחלום, זה מספיק לך, ובזה לא יצטרכו להביא לו טוב נוסף מן השמים. ובהסבר אחר: נותנים לו טוב בחלום וזו בחינה של שכר, ולדוד נותנים את העונש בחלום, שהוא בחינה של פחד, כדי לשמור את שכרו לחיי העולם הבא.
עוד אמרו שם: אמר רבי יהושע בן לוי, מהו "והאלוקים עשה שייראו מלפניו"? לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב. אדם שומע רעם וליבו נופל בקרבו; בום נורא כזה, שלפעמים כל הבית וכל החלונות רועדים. הרעם נועד לתת לאדם תובנה בכוחו העוצמתי של בורא עולם, וכך משהו בעקמומיות הלב מתיישר.
אמר רבי יהודה בשבת ל"א: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר "והאלוקים עשה שייראו מלפניו". כל מטרת הבריאה - "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - שיהיה לאדם מורא מאת השם, ועל ידי זה יזכה לחיי העולם הבא.
ובמדרש רבה: אמר רבי יהודה ברבי סימון, ראוי היה אדם הראשון שיהיה חי וקיים לעולם, ומפני מה נקנסה עליו מיתה? מפני ש"האלוקים עשה שייראו מלפניו". המיתה נקנסה כדי שיהיה לאדם מורא - אני עתיד לעזוב כאן מתישהו - ועל ידי זה יהיה עובד השם.
ועוד במדרש: אמר רבי אלעזר, מתחילת בריאתו של עולם נאמר "יקוו המים מתחת השמים", וכל כך למה? כדי שתיראה היבשה. ומפני מה כתיב "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו" שתי פעמים - אחת בדור המבול ואחת בדור הפלגה? כלומר: אם השם רצה מלכתחילה שתיראה היבשה, למה אנו רואים פעמיים שמחה את היבשה במים? אלא מפני ש"האלוקים עשה שייראו מלפניו", כעין מה שהביא רש"י, שהשינויים שהשם עושה בבריאה נועדו להביא את האדם לידי מורא. ועל זה אומר רבי יודן: גדולה היא היראה, שהרי שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה - כל העולם, למה נברא? כדי שייראו מלפניו.
על קהלת אין לנו פירוש מסודר מן המלבי"ם, אבל כמה פסוקים מקהלת הוא מבאר בספר ארץ חמדה, ובפסוק שלנו הוא עוסק פעמיים: בסוף הספר ובדרוש לחג השבועות.
אומר המלבי"ם: כל מעשה דומה לפועלו. התוצאה דומה למי שפעל אותה: כאשר הפועל פגום - התוצאה פגומה, וכאשר הפועל שלם - התוצאה שלמה. ואם כן, כאשר הפועל הוא בלי שינוי, גם התוצאה צריכה להיות נצחית ובלי שינוי, שהרי שינוי מורה על חיסרון: מדוע חל שינוי? מפני שהדבר נחסר. ומעשי השם אינם פגומים שנאמר שמשהו התקלקל שם; השם נצחי, ומעשיו בהתאמה - נצחיים.
וזו השאלה שמעורר כאן שלמה: "ידעתי כי כל אשר יעשה האלוקים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" - ואם כן איך אנו רואים שבעולם אין זה כך? אנו רואים שדברים משתנים, שהמציאות איננה קיימת באופן תמידי, ויש שינויים בטבע ובבריאה.
התשובה: אם הפועל השלם עושה דבר לצורך עצמו, שלא יהיה חסר ולא עודף, אכן יעשה אותו בשלמות בלי שום שינוי. אבל אם הדבר הוא רק הכנה לדבר אחר, פעמים שדווקא החיסרון שבו הוא השלמות שבו. וכמו ששאלו אותו חכם: אם הקדוש ברוך הוא רוצה שבני האדם יהיו מהולים, והעורלה מאוסה בעיניו, למה לא ברא את האדם מהול? אתה רוצה אותו שלם - תברא אותו שלם! וכי הקדוש ברוך הוא יוצר דברים חסרים? התשובה: היא הנותנת. הקדוש ברוך הוא רצה שהאדם ישלים את עצמו, ולשם כך ברא את הדבר חסר - כדי שאתה תשלים. השם רצה ליצור מקום לעבודה שלנו, שאנחנו נפעל ונעשה. נמצא שהחיסרון אינו מורה על חסר, אלא אדרבה - שלמות הדבר היא בכך שנברא חסר כדי שאתה תשלימנו.
משל למה הדבר דומה? לאב שקנה לבנו משחק הרכבה של מאה וחמישים חלקים, רכב חלל מיוחד שצריך לחבר את חלקיו. פותח הילד את הקופסה ומוצא שהמשחק הגיע כבר מורכב. אבא, תחזיר את זה לחנות! למה הבאת לי את זה? אני נותן לך משחק הרכבה כדי שתרכיב - זה כל האתגר. כך השם יצר את האדם חסר כדי שישלים את עצמו.
אם כן אין כאן ביטוי לחסרון הפועל חלילה, אלא אדרבה: שלמותו של הדבר היא שיהיה חסר כדי שהאדם ישלימנו. וזו תכלית האדם בעולם, וזהו "האלוקים עשה שייראו מלפניו". על ידי שאני נדרש להשלים את מעשה הבריאה - והרי השם יכול היה לברוא גלוסקאות מוכנות, לחם שלם, וכן הלאה - אלא שהשם רוצה שהאדם יפעל וישלים את כל מה שיש כאן בבריאה. יש לאדם בחירה חופשית, ועל ידה יגיע ליראת השם. שאם הכל היה שלם ולא היינו צריכים לפעול מאומה, והכל היה ממילא כראוי - היכן ההשלמה האישית שלנו, לתקן את מידותינו, להתקרב אליו יתברך, לבטוח בו ולעבוד אותו? הכל היה קורה מאליו. לכן יצר השם את האדם מראש עם חסרונות, שתפקידו יהיה להשלים את כל מה שהוא עושה כאן בעולם.
בדרוש לחג השבועות מבאר המלבי"ם את הפסוק בדרך פשוטה יותר. ידוע שעניין חידוש העולם יש מאין היה רק בששת ימי הבריאה. לאחר שסיים הקדוש ברוך הוא את מעשה ששת הימים, רצה שכל מה שיהיה בבריאה לא יהיה יש מאין אלא דבר מדבר, יש מיש: לאחר שיצר השם את עיקרי הדברים, מכאן ואילך הוא יוצר את הדברים החדשים מתוך דברים קיימים.
ועל זה נאמר "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות". יש הבדל בין בריאה ליצירה ועשייה: "אשר ברא" - מזה הייתה השביתה, מן הבריאה שהיא יש מאין. אבל "לעשות" - מכאן ואילך יש אפשרות לעשות, לעשות דבר ממה שכבר קיים. זהו ההבדל בין בריאה לעשייה.
וזהו שאמרו חז"ל: תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם הים בששת ימי בראשית שייקרע לעם ישראל בבוא זמן קריעת ים סוף. ולמה היה צריך תנאי? מפני שאין לייחס לקדוש ברוך הוא שום בריאה לאחר ששת ימי בראשית. ואם אתה רואה כאן בריאה חדשה של ים נקרע - דע שאין זה חדש, אלא כבר היה מראש.
ובהכרח, אומר המלבי"ם, שאם נאמר שיש בריאות חדשות - הרי זה מורה על חיסרון הפועל. שהרי רק אדם, כשהוא יוצר דבר מה ורואה שהתוכנית לא הייתה מוצלחת, עושה תיקונים; אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין תיקונים, כיוון שהוא הפועל השלם והוא פועל הכל בשלמות. לכן כל דבר שאתה רואה עתה, שלכאורה הוא שינוי בטבע שהתחיל כעת - אל תחשוב שהתחיל עכשיו. דע שכבר מששת ימי בראשית יצר הקדוש ברוך הוא את הדבר הזה; שאם לא כן, בהכרח תאמר שיש חיסרון בפעולתו יתברך, שהרי הוא צריך עכשיו ליצור דבר חדש שלא היה מקדם - פה לאדמה, או מציאות של מים נקרעים.
וזהו פשט הכתוב: "ידעתי כי כל אשר יעשה האלוקים" - בששת ימי בראשית - "הוא יהיה לעולם", ולא ייתכן שהשם יעשה משהו שלא יהיה לעולם, כי אז זה מורה על חיסרון בפעולתו. "עליו אין להוסיף" - לא ייתכן שיתווסף משהו, כי בזה אמרת שמעשה השם הקודם היה חסר. "וממנו אין לגרוע" - שאם יש צורך לגרוע, משמע שהיה במעשה יותר מדי. ואם נאמר שיש בריאת יש מאין לאחר הבריאה, בהכרח נטיל חיסרון בבריאה הקדומה. לכן מאז והלאה השם רק יוצר ועושה דבר מדבר, בבחינת יצירה ועשייה ולא בחינת בריאה.
ספר העיקרים מבאר את ה"ידעתי": אומר שלמה, אחרי שאני מכיר את כל ענייני העולם הזה - וכבר ראינו את דעתו שהכל הבל - נודע לי דבר עקרוני וחשוב בענייני שכר ועונש. "כל אשר יעשה האלוקים" בלשון עתיד - השכר הטוב לצדיקים והעונש לרשעים - זה הגמול האמיתי, ולמה? "כי הוא יהיה לעולם". לעומת זאת דבר שהוא כאן בעולם הזה אינו גמול אמיתי, כיוון שאינו לעולם. רק השכר הנצחי לעולם הבא ראוי להיקרא שכר, שכן עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.
שכן כל שכר או עונש בעולם הזה שייך להוסיף עליו או לגרוע ממנו. לדוגמה: עשיר שנגזר עליו שייגרע ממונו - יכול לבוא אדם ולתת לו מתנה, ולפי שעה תהיה לו תוספת ממון. הרי שאף שהשם גזר עליו גירעון, בא אחר ומוסיף לו. וכן להפך: לצדיק נגזר טוב והשם הרבה ממונו, ובא רשע ועושק אותו לפי שעה, וזה נגד רצון הבורא, כיוון שלאדם יש בחירה להיטיב או להזיק.
דברים אלו הם רק לפי השיטה שיש ביד בעל בחירה כוח להזיק או להועיל למי שלא נגזר עליו מן השמים. וכבר דיברנו שיש בזה מחלוקת גדולה כבר בין הקדמונים; מקובלנו כדעת הגר"א שלא, אבל ראשונים רבים וחשובים נקטו שכן, והרב פרידלנדר מאריך בנושא הזה. על כל פנים, לפי אותה שיטה יוצא שהשכר והעונש שבעולם הזה נתונים לשינוי - זה אינו השכר האמיתי והנצחי.
על זה אומר שלמה: "ידעתי כי כל אשר יעשה האלוקים" - שם, לעתיד, השכר האמיתי; "הוא יהיה לעולם", כי שם הוא נצחי בלי שינויים; "עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע", שאין מי שיוכל להוסיף עליו או לגרוע ממנו. ואם כן, למה בכל זאת יש שכר ועונש גם בעולם הזה, "ונתתי גשמיכם בעיתם" ולהפך כשממרים את פי השם? על זה מסיים: "והאלוקים עשה שייראו מלפניו" - כדי שיבין האדם שיש דין ויש דיין ויתקן מעשיו, ולא כמקום קבלת הגמול. מקום קבלת הגמול הוא רק בעולם הבא, שרק שם אין שינוי.
והדרך לראות זאת היא בהתבוננות: אדם יבחן ויראה שלאורך ההיסטוריה מן המרשיעים לא נותר מאומה, וההולכים בדרך השם - "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". מי שיעשה חשבון, "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", יראה לאורך ההיסטוריה מציאות של שכר ועונש, וזה יוביל אותו לעבודת השם.
אלא ששימו לב: גם השכר והעונש שבעולם הזה אינם מיידיים. הצדיק שעושה טוב אינו מקבל את שכרו מיד, והרשע אינו מקבל את עונשו מיד; אתה רואה את הרשע מאריך ברשעו ואת הצדיק מאריך בסבלו, וכך הבחירה נשמרת. אבל המתבונן לאורך שנות ההיסטוריה רואה שבסופו של דבר תמיד צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. קין שעשה רעה - נמחה; הבל שעשה טוב - מתגלגל בשת וכל העולם יוצא ממנו, אף שלעת עתה נראה שהפסיד ומת. הרן, שהיה ליבו חלוק, נשרף - ותאמר שהפסיד? והרי מהרן יצאו אימהות בית ישראל, שרה ורבקה ורחל ולאה, ומלוט יוצא מלך המשיח. בסופו של דבר עושה הטובה מקבל טוב, אלא שבמיידי נראה שהפסיד, וכל העומד מן הצד אומר: הנה, אמר אני בוטח בהשם - ונשרף. במיידי יש קושיות גדולות, אבל מי שממתין יכול לראות גם כאן בעולם הזה את עניין השכר והעונש.
אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף׃ (ג, יא)
ה'קול אפרים' מבאר ששלמה המלך מתאר כאן שהקדוש ברוך הוא מראה לנו בענייני הניסים שהוא משנה את הטבע, והכל מבחינת "אין חדש תחת השמש": כפי שאמרנו בקריעת ים סוף ובאדמה שנבקעה לקורח - אין זה דבר חדש, אלא הכל כבר נוצר בששת ימי בראשית.
ומוסיף ואומר, שכל טעותם של אנשי המדע הסבורים שהעולם קדמון - כאן שלמה המלך בא להשיב עליה. ממה נובעת טעותם? מכך שהם לוקחים דברים ובודקים אותם, למשל במונה קרינה או בבדיקת פחמן 14, שכמות הפחמן משתנה משנה לשנה ולפי זה מנסים לקבוע כמה זמן החפץ קיים. מכאן הם מגיעים לטעויות של מיליוני ומיליארדי שנים.
סיפרתי לכם על אותו תלמיד שהיה בסיור עם כיתתו במערת הנטיפים, ואמר למורה בידענות: המורה רואה את הנטיף הזה? הוא קיים חמישה מיליון שנים, שלושה חודשים ועשרים ושניים יום. אמר לו המורה: מניין הבקיאות המדהימה? ענה לו: לפני שלושה חודשים ועשרים ושניים יום הייתי כאן עם המשפחה, והמדריך אמר שהנטיף קיים חמישה מיליון שנים... טוב שלא הוסיף גם ארבע שעות. עד כמה מגוחך לבוא ולמנות ולספור ולחשוב שמדובר בנתונים מדויקים. ואילו לפחות היו המדענים מגיעים לתוצאה מוסכמת - אך אחד מדבר על מיליונים, השני על מיליארדים, השלישי על עשרות מיליונים, איש כחלומו פתר, לכל אחד תיאוריה אחרת.
אבל שורש הטעות עמוק יותר: הקדוש ברוך הוא לא יצר את העולם כעולם שהתחיל זה עתה, אלא כעולם קיים. למשל, אחת הדרכים שבהן הם מודדים היא התרחקות הכוכבים: העולם הולך ומתרחב, והכוכבים נראים כמי שיצאו ממקום אחד והולכים ומתרחקים, ולפי המרחק והמהירות עושים חשבון של מיליוני שנים. ומי אמר לך שיצאו מכאן בעת בריאת העולם? כשברא השם את העולם כבר יצר אותם באמצע הדרך.
וכן באדם: אילו היה מגיע מדען ביום בריאתו וחוקר אותו, היה אומר שהאדם הזה קיים כבר עשרים שנה לפחות - והרי נברא באותו בוקר! מה לא לקח בחשבון? שהשם ברא את אדם הראשון שלם, ולא מן הטיפה הראשונה. וכן אם יחקור את העץ ויספור את טבעותיו כדי לקבוע את גילו - והרי נוצר היום או לפני יומיים שלושה. טעות היא לחשוב שמה שאתה רואה עכשיו נוצר מאפס; הוא נוצר כקיים, ואם נוצר כקיים, מה אתה מתחיל לספור כמה זמן עבר עליו?
על זה אומר שלמה: "את הכל עשה יפה בעיתו" - כבר ברגע הראשון שברא השם את עולמו עשה את הכל יפה, וכדברי חז"ל שכל העולם נברא בצביונו ובקומתו. לא נברא מאפס: כשברא שור - ברא שור שלם, כשברא אדם - ברא אדם שלם, ולא מן הטיפה הראשונה. כבר מן העת הראשונה עשה השם את הכל ביופיו ובשלמותו, והכל נראה עולם כמנהגו נוהג, "עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" - הכל קיים בלי שינוי ותמורה.
ולמה באמת לא נתן השם סימנים לבריאה חדשה, אותות ומופתים שמהם אפשר יהיה ללמוד מתוך הטבע שברגע מסוים הכל התחיל? זהו "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוקים": אם יד השם תהיה ניכרת היטב בבריאה, אין מקום לבחירה. אם לכולם ברור ורואים את טביעות אצבעותיו של בורא עולם - הרי רואים את הקדוש ברוך הוא, והיכן הבחירה? כל עניין הבחירה הוא בכך שאדם יכול להתהלך בעולם ולומר: איני רואה כלום, הכל היה קיים מאז ומתמיד, היכן בורא עולם? ומשום שאינו רואהו - יש מקום לבחירה.
וזהו שאומר שלמה: "ידעתי כי כל אשר יעשה האלוקים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע". ואם תרצה לדעת למה יצר השם את העולם במציאות הזאת, שהכל כבר נברא בצביונו ובקומתו ונראה קדום - "כי האלוקים עשה שייראו מלפניו". יראת השם היא אוצרו, ואם תהיה מציאות השם ניכרת מתוך הטבע, יהיה האדם מוכרח ביראתו - וזה אין השם רוצה. השם רוצה שהיראה תבוא מצד עצמם.
עד כדי כך שהיו שחשבו שהעולם קדמון במובן שלא היה לו שום חידוש מעולם. אבל היום אין שום איש מדע האוחז בתפיסה זו. אנחנו רואים שלאט לאט אנשי המדע מקבלים שכל, ולכן אין להתייאש. פעם אמרו שהעולם קיים מעולם ולא היה חידוש; היום אין מדען שיאמר זאת. פעם אמרו שהעולם נברא באופן הדרגתי; היום גם סטיבן הוקינג עדכן את תחזיותיו ונקט שהעולם נברא ברגע אחד ולא בהדרגה. לאט לאט תגלו גם את בורא עולם; צריך לתת להם זמן, הם מעבדים לאט. את מה שאנחנו יודעים חמשת אלפים שנה גם הם יבינו בסוף.
ולכן אמרתי לכם: אין להיבהל ואין לפחד משום דעות של כופרים. גם אם אתה שומע קושיות ופרכות - אל תיבהל. עברנו כבר שאלות רבות בהיסטוריה, והאמת שלנו היא אמת מוחלטת. לאט לאט יגלו אותה ויאמרו: הנה, מצאנו - ואנחנו נאמר: את זה אנחנו כבר מכירים מבריאת העולם; מה שעכשיו גיליתם, אנחנו יודעים מאז ומקדם.
"ידעתי כי כל אשר יעשה האלוקים הוא יהיה לעולם" - מעשי הקדוש ברוך הוא שלמים ונצחיים, אין בהם תיקונים ואין בהם שיפוצים, ואין בכוח האדם להוסיף עליהם או לגרוע מהם. הזוהר מלמד שאין אצלו יתברך אב טיפוס הטעון שיפור; רש"י מלמד שכל שינוי שאתה רואה בטבע נצטווה מראש כדי להביא מורא; האבן עזרא מלמד שחוסר היכולת שלנו לשנות מאומה היא עצמה ראיה ליראה; חז"ל לימדו שהחלום הרע, הרעם והמיתה נועדו ליישר את עקמומיות הלב, ושכל העולם לא נברא אלא כדי שייראו מלפניו. המלבי"ם הוסיף שדווקא החיסרון שבבריאה הוא שלמותה, כדי שיהיה לאדם מקום להשלים ולפעול, ושמששת ימי בראשית אין בריאה חדשה אלא דבר מדבר. ספר העיקרים לימד שהגמול האמיתי נצחי ואינו כאן, והשכר והעונש שבעולם הזה אינם אלא כדי שייראו מלפניו. וה'קול אפרים' הראה שהעולם נברא בצביונו ובקומתו, ויד השם מוסתרת כדי לשמור על הבחירה. הכל חוזר לנקודה אחת: תכלית הבריאה כולה - יראת שמים.