פרק ג' בקהלת פותח בשלשלת העיתים: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", ומונה זוג אחר זוג - עת ללדת ועת למות, עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך, עת לקרוע ועת לתפור. מכאן ממשיך שלמה המלך אל השאלה הגדולה: מה יתרון העושה באשר הוא עמל, ומה טעם טרחתו של האדם בעולם שאינו לוקח ממנו מאומה. בשיעור שלפנינו נעמוד על הפסוקים המרכזיים שבהם נותן שלמה את תשובתו.
אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף׃
רש"י מבאר: בעת הטובה יפה הוא שיבוא תשלום שכר מעשה הטוב, ובעת הרעה ראוי שיבוא תשלום מעשה הרע. לכל דבר יש את העת שלו. כשהעת טובה, יש ברכה ושפע, ואז הקב"ה נותן את השכר למי שמגיע לו טוב. וכשהעת רעה - יש צרות, יש אסונות, יש מלחמות, השם ישמור - זהו הזמן הראוי לתשלום מעשה הרע, ומי שעשה רע מקבל את רעתו. זה מעין מה שאמרו חז"ל שלא יעבור אדם ליד קיר רעוע או על גשר רעוע, במקום של סכנה, שמא יזקפו לו שם את חובותיו. שהרי זו בחינה של עת הרעה, ובעת הרעה מביא הקב"ה על האדם את הרעה שמגיעה לו.
מהו "גם את העולם נתן בלבם"? אומר רש"י: גם את חכמת העולם שנתן הקב"ה בלב הבריות, לא נתן את הכל בלבו של אחד, אלא חילק ונתן לכל אחד ואחד קצת. ולמה? כדי שלא ימצא האדם את מעשה הקב"ה כולם ולא יבין אותם על בוריים. שאם יבין האדם כביכול את הכל על בוריו, אין זה בהכרח לטובתו ויכול להיות לו לרועץ; שכן כאשר האדם מנסה להשיג מעבר ליכולותיו ולהשגותיו, הדבר לא רק שאינו מועיל לו אלא אף מזיק לו. וזהו "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" - מבלי אפשרות שיגיע האדם להשיג את הכל מראש ועד סוף, אלא לכל אחד נתן קצת, כדי שכל אחד יבין מעט ממהלכיו של הקב"ה ומענייני הנהגתו בעולם.
כמו כן אין האדם יודע את עת פקודתו. אינו יודע מתי הוא אמור להחזיר ציוד, מתי מתבקשים אותו למעלה, ואף אינו יודע במה ייכשל. ומה הסיבה? כדי שידאג ויאמר: היום או מחר אמות - ועל ידי כן יעשה תשובה תמיד. אבל אילו היה יודע שיש לו עוד שבעים שנה, היה אומר: יש עוד זמן, מה יש למהר? ולא היה ממהר לשוב. לפי זה "גם את העולם נתן בלבם" הוא מלשון העלם: הקב"ה העלים מן האדם את ענייני מותו, ועל ידי כן לא ירגיש שהוא קבוע כאן בעולם הזה, אלא ישתדל לתקן את מעשיו באופן תמידי, מפני שאינו יודע מתי יידרש לתת דין וחשבון.
ומוסיף רש"י צד נוסף במעלת ההעלם, והפעם מן הכיוון ההפוך: אילו היה אדם יודע שעתו קרובה, לא היה טורח כל כך עבור זמן קצר - לא היה בונה בית, לא נוטע כרם ולא נושא אישה. תארו לעצמכם שבועז היה יודע שעם רות יחיה לילה אחד בלבד. בועז הוא דוגמה של צדיק, ואף היה כאן עניין של ייבום, אבל אדם אחר שהיה יודע דבר כזה - למה שיתחתן? והרי מאותו לילה יצא דוד המלך. מכאן אנו מבינים עד כמה חסד עשה הקב"ה עם האדם במה שמנע ממנו לדעת את החשבונות העתידיים, שהרי על ידי כן אדם בונה בית ונוטע כרם ומשקיע כאן בעולם עבור הדורות הבאים. ואין הכוונה שההשקעה בגשמיות היא המטרה, אלא שהקב"ה רצה ליישב את עולמו, ומתוך שאין אדם יודע את עתו הוא משקיע כאן. יפה אם כן אומר רש"י ש"את העולם נתן בלבם" - העלים את הדבר מלב בני האדם.
המדרש אומר: אילו אחר היה אומר "את הכל עשה יפה בעתו", הייתי אומר - זה שלא אכל פרוסה מימיו הוא זה שאומר שהכל יפה. כבר ראינו את העניין הזה לעיל בכמה וריאציות. אם יבוא אדם שלא טעם דבר בחייו ויאמר "הכל יפה" - מה הוא מבין? אדם נכנס לבית נאה ואומר: זה ארמון. ואתה שואל אותו: היכן היית? בוורסאי כבר היית? אתה מגיע לכאן וקורא לזה ארמון? אבל כשאדם יש לו מושגים, כשהוא יודע איך נראים ארמונות אמת, וכשהוא מגיע למקום ואומר "ארמון" - אתה יודע על מה הוא מדבר, ואין זה אדם שהתלהב ממשהו שאין בו מאומה. כך גם כאן: בשלמה נאמר "ויהי לחם שלמה ליום אחד שלושים כור סולת". לזה נאה לומר "את הכל עשה יפה בעתו". הוא יודע מה זה יפה, הוא יודע מה זה בעתו, הוא יודע מה זה משובח - ולכן כשהוא מדבר ודאי שיש להקשיב לו, שהרי הוא באמת מבין בעניינים הללו.
רבי יונתן מפרש: "ואת העולם נתן בלבם" - פחדתו של מלאך המוות נתן בלבם. ולכאורה גם זה הולך לפי מה שראינו לעיל, ש"העולם" מלשון העלם: האדם נמצא תמיד בפחד מתי יגיע יום המוות, שהרי את זה העלים ממנו הקב"ה, ועל ידי כן יתקן את מעשיו.
רב אחא ברבי זעירא אמר: העלמת שם המפורש נתן בלבם. ולמה העלים הקב"ה מאיתנו את סוד השם המפורש? משום "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" - שאין הקב"ה רוצה שהאדם ידע את הכל ושהכל יהיה גלוי לפניו. ובפרט שראינו תקופות שבהן ביקשו לפעול באמצעות השמות פעולות נגד רצון הבורא: בזמן חורבן בית המקדש אמרו שהם יודעים את שמות הקודש ויצליחו למנוע את החורבן, שלא יעלה בידי הגויים לעשות מאומה. וכן בזמן המבול היו שאמרו שהם יודעים את שמות המלאכים ואת שמות הקודש ויפעלו שלא יביא מבול לעולם - ושם כתוב שהקב"ה בלבל את שמותם ושינה את שמות המלאכים: קרא למלאך של אש, והגיע אליו מלאך של ברד. ומתוך כך עלו כל תוכניותיו לשבש את רצון הבורא יתברך בתוהו. נמצא שטוב שהעלים הקב"ה מאיתנו את השם המפורש.
רָאִיתִי אֶת־הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ׃
האבן רשף בא כאן להשיב על שאלה גדולה: כיצד אין בני האדם מואסים בכל ענייני העולם הזה, שהם יגיעה והבל שאין בהם ממש, יגיעה שלא נשאר ממנה כלום, שהרי אין אדם לוקח מן העולם הזה מאומה? כיצד ייתכן שבכל זאת בני אדם יגעים ומשקיעים כאן? התשובה: "העניין אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו" - אל תחשוב שהאדם בחר בו מרצונו, אלא הקב"ה כביכול בחר עבורו את העניין הזה, ודאג שיהיה לאדם במה להתעסק בענייני העולם הזה.
וזה כמשל שהובא כבר לעיל בפרק א' פסוק י"ג: מלך שראה שנתיניו אינם עושים את רצונו ואינם ממלאים את תפקידיהם. אמר להם: בואו וחפרו כאן, יש כאן זהב ויש כאן יהלומים, ומה שתחפרו - שלכם. הלכו וחפרו והתאמצו והתייגעו תקופות ארוכות, וכשסיימו את העבודה אמר להם: עכשיו הכל מגיע למלך, ואתם לכו הביתה. ולא נתן להם מאומה. ואין כאן סוג של רמאות, שהרי הם עבדיו ורק לא עשו את רצונו, ולכן עשה זאת בדרך זו כדי שימלאו את רצונו. והם עשו את המלאכה בהתלהבות גדולה, כיוון שהיו בטוחים שהם עושים זאת למען עצמם - ובסופו של דבר מילאו את תפקידם.
כך בדיוק הנהיג הקב"ה את עולמו. שם את האדם בעולם ואמר לו: התחל לעבוד. מה שאתה מרוויח, מה שאתה לוקח, מה שאתה בונה - הכל שלך. מגיע גיל מאה ועשרים, ולפעמים גם קצת קודם, ואומר לו הקב"ה: זהו, אתה משוחרר. הכל נשאר כאן, מראים לו את הפתח ושולחים אותו לשלום. זו מציאות האדם בעולם הזה: הוא בטוח שהוא משיג ועובד, ובסופו של דבר אינו נשאר כאן, וכל מה שעמל עליו הוא משאיר. אלא שבמשל המלך - המלך צריך את התוצרת, וכאן המלך אינו צריך. בנית בניינים, וכי הקב"ה זקוק להם? אינו זקוק. אלא שוב: "העניין אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו" - שכן כשאדם עסוק בדבר מה, אין ראשו פנוי לשטויות. אך כשאינו עסוק, יש לו שטויות בראש, עבירות, וביטול זמן בענייני רשע. וכשהוא עסוק בפרנסתו, לפחות אינו עובר עבירות באותה שעה; הוא רץ אחרי פרנסתו ואינו פנוי לקלקל את מעשיו. זהו העניין שנתן הקב"ה לאדם כאן בעולם - שיתעסק בו, ומתוך כך לא יתעסק בעבירות.
לפי זה מבאר האבן רשף את "את הכל עשה יפה בעתו": הגם שהכל נעשה יפה, הרי זה "בעתו" - באותו זמן שהאדם נמצא בעולם, הדבר מושך אותו מאוד. הוא בטוח שעתה הוא בונה לעצמו ועושה לעצמו ומשקיע לעצמו, ואינו לוקח בחשבון שהיופי הזה, שכל כך קורץ, הוא זמני. שהרי אם תבוא אל אדם כמה רגעים לפני מותו ותציע לו: בוא ניתן לך ונעשה לך - יאמר לך, מה זה מעניין אותי עכשיו, מה זה ייתן לי? ואנו יודעים שכולנו נגיע לשלב הזה, ואף על פי כן, ברגע האמת, בשעה שהאדם עושה ופועל, הוא בטוח שזה ייתן לו ויעניק לו וישמח אותו. "בעתו" - זה יפה. בשעת העבודה בטוח האדם שהגיע אל הפסגה ושהוא עושה את הדבר הנכון, ומתענג מאוד באותה שעה. וכמה חכמה אלוקית יש בכך שנטע הקב"ה בלב האדם את ההרגש שבדבר הזמני הזה תהיה לו שמחה; שאלמלא כן לא היה רודף אחריו ולא משקיע בו, והיה מחפש עבירות. נתן לו הקב"ה את ההרגשה שהוא מקבל ומרוויח, ו"צור ילדך תשי" - משכיח ממנו שעוד מעט עליו להחזיר ציוד ושלא יישאר כאן כלום.
והוא נותן לכך דוגמה מאדם בשעת שמחה. ראה אדם שמחתן את בנו - החתן והוריו הם מלכים ליום אחד. ליום אחד בלבד; ולאחר מכן נגמר הכל ומתחילים החיים. אבל באותה שעה הוא במרומי האולימפוס: תעשה פוזה, תן חיוך, חתן דומה למלך. כך עומד האדם בעולם הזה - הוא נמצא בשלבים של חגיגות, חוגג ומרגיש טוב, ואינו יודע שתכף זה נגמר ומתחילים החיים האמיתיים. כל מה שאתה רואה כאן הוא מעין "סטארטר", ומיד צריך להתחיל לחיות עם אישה, לפרנס את הבית, לדאוג למשכנתא - בקיצור, החיים אינם פשוטים. אבל בעתם את הכל עשה יפה: באותו זמן האדם נמשך מאוד, מרגיש עצמו מלך וחש שמחה במציאותו. זו חכמה אחת שעשה הקב"ה בעולמו.
והדבר השני: "גם את העולם נתן בלבם". "העולם" כאן מלשון נצח - הקב"ה נטע בלב האדם את הנצח. כלומר, האדם חי כאן והוא בטוח שהוא נצחי. מעבר לכך שהקב"ה עשה את הדבר יפה בעתו וזה מושך את האדם בשעה שהוא מתעסק בו, נתן לו גם את התחושה שזה יישאר אצלו לתמיד.
אני זוכר שביקרתי פעם אצל יהודי שהיה מגיע אליי לשיעורים, והיה חולה במחלה סופנית, השם ישמור. באותו זמן ממש עסק בהריסת הבית שבו גר, בית הוריו, לאחר שקיבל רישיונות לבנות. והאיש לא נח ולא שקט עד שהשלים את הבניין - בניין בן שלושה מפלסים. הייתי אצלו בבית והוא הראה לי: הנה כאן עשיתי מטבח, כאן עולים לקומה השנייה, כאן לכאן. והוא רווק, כבן שבעים, ולא זו בלבד אלא שאף סירב לקבל טיפולים; היה ברור לו שהדבר לא יימשך, ואף להאריך את חייו לא רצה כדי שלא לסבול. הדבר נחקק בי מאוד: כמה חי אדם כאן בעולם בתחושה שאינו עוזב, אפילו כשהכל כל כך ברור והוא עובר בדיקות ויודע. והכואב מכל שבסיפור: הוא הסתכסך עם אחייניו, ולא כתב צוואה לטובת בת אחותו שתמכה בו כל אורך הדרך בחוליו, ויצא שנכסיו התחלקו בין אלה שרב עמם והם שירשו אותו. ומכאן נבין עד כמה משקיע האדם כאן, מפני שהקב"ה יצר אצלו מציאות של "את העולם נתן בלבם" - בטוח הוא שכאן יישאר לנצח, גם כשהעובדות מדברות לגמרי אחרת.
וכל זה נובע ממה שאמרנו: שהשם העלים מן האדם את קצו, ועל ידי כן הוא הולך ומשקיע ובטוח שעוד יחיה כאן שנים ארוכות. אלא שכאן הדבר שונה מן המלך שבמשל, שכן כביכול הקב"ה הוגן איתנו יותר. המלך ההוא אמר: עבוד, הכל בשבילך - ובסוף קיבלו בעיטה החוצה. ואילו הקב"ה אינו מסתיר מאיתנו; הוא מודיע: דע לך שבסוף כולם יוצאים ואין לוקחים כלום. אותו מלך, אילו היה מגלה זאת - מי היה עובד? וכאן המלך מגלה לך: קח לך תקופה, יש הלוויה, הסתכל היטב ובדוק אם לקח הנפטר משהו איתו - ידיו פתוחות, לא לקח כלום. נמצא שהקב"ה נוהג עמנו בהגינות גדולה יותר, שמראה לנו שבסוף אין איש לוקח מאומה, ואומר: אני נותן לך כאן עניין להתעסק בו, אך אל תימשך אחריו יותר מדי, ודע שבסוף עוזבים כאן את הכל ואין כאן שום דבר נצחי. ועם כל זה - "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" - כל זה נועד שלא יהגה האדם בדברי הבל ושטות, שלא יהגה בדברי עבירה ולא יבטל זמנו לריק. כל זאת עשה הקב"ה ואף רמז לו על עתידו, ועם כל זה אין האדם מבין את הרמז, ומשקיע את כולו בענייני הגשמיות ואינו מקשיב למסר שהקב"ה מוסר לו, אף שהשם מודיע לו מראש שכל מה שיעבוד לא ייקח עמו מאומה.
יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו׃
"אין טוב בם" - במעשי האדם. אומרת הפסיקתא זוטרתא: "כי אם לשמוח" - בדרכי צורו, "ולעשות טוב בחייו" - לעסוק בתורה ובמצוות, שהוא טוב לו בחייו, שהרי מי שמת נעשה חופשי מן המצוות. אין טוב בכל אותם עניינים ארציים ובכל מה שיטרח ויעמול כאן, אלא רק לעשות טוב בחייו.
ורש"י מבאר: עכשיו אני יודע - הואיל ונעלמה עת הפקודה, שהסתיר הקב"ה מן האדם מתי ייפטר מן העולם, מה טוב לבריות? כי אם לשמוח בחלקו ולעשות הטוב בעיני בוראו כל עוד הוא חי. האדם צריך לנצל את זמנו כל עוד הוא חי לעשות את הטוב בעיני השם.
האבן רשף מוסיף: היות והקב"ה רוצה שהאדם יעסוק בתכלית האמיתית, בעבודת השם ובדבקות בו, ולא יתעסק בענייני הגשמיות והקניין שאינם רצון האלוקים - "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו", שיחיה האדם חיי שמחה מן הרכוש שלו. שהרי אם אתה אוסף ואוסף, מה קורה בסוף? האדם יוצא מכאן והכל נשאר. אם כן למה נתן לנו הקב"ה את מציאות השפע כאן בעולם? מפני שהשם רוצה שיהיה לאדם טוב. יש דרגות של סיגופים ושל אנשים החיים מעל הטבע, אך אין זה הסטנדרט; הקב"ה רוצה שאדם יאכל טוב, יישן טוב וילמד טוב. כך תמיד היו אומרים ראשי הישיבות והמשגיחים, שזה תפקידו של האדם בעולם. מהו מתמיד? אדם שלומד שישים דקות בשעה - לאו דווקא שלומד יותר שעות, אלא שמנצל את זמנו. והשם נתן לאדם טוב בעולם הזה ורוצה שייהנה ממנו.
חז"ל מתבטאים כלפי מי שאינו נהנה ממה שהעניק לו השם: "עכברא דשכיב אדינרי" - הוא חי כעכבר, מסכן כעכבר, בעוד הוא שוכב על מיליונים. מה תועיל לך השכיבה על מיליונים אם אתה חי חיי עכבר? אם הקב"ה העניק לך, חיה ממה שנתן לך. ואין זאת אומרת שילך אדם ויתפרע וישתולל בתאוות אין סוף, אבל גם לא שיחיה חיי סגפנות אם אינו בדרגה זו. אם הוא בדרגה - בבקשה; ואם לא, אדרבה: "אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו". לאסוף מתוך ידיעה שאתה עוזב את הכל - לפחות תיהנה מזה בחייך. ולא כאותם עבדים שבמשל המלך, שיצאו בלא מאומה, ולמה? כי אספו עוד ועוד הון, וחשבו: אם אקח מזה ואהנה ממנו - יתבזבז לי, נעבוד עוד וניקח מכאן מקסימום. אילו היה המלך מגלה להם שמכאן יוצאים בלא כלום, היו נהנים ממה שהיה שם. אומר הקב"ה: אני מגלה לך שאת הכל תעזוב כאן. אם כן, ממה שנתתי לך - תיהנה ותשמח ותעשה טוב: תעשה בו חסד, תיטיב לבריות, תעשה בו מעשים טובים, שזו התכלית שלשמה נתן לך הקב"ה טוב בעולם הזה. ולא כדי שתצבור הון לזרים, או כלשון חובת הלבבות - עבור הבעל הבא של אשתו. הוא חוסך וחוסך, כדי שאשתו לאחר מותו תינשא לאחר, ויאמר הלה: כל הכבוד לבעלך, עבד כמו שצריך. וכי בשביל זה אתה טורח ויגע כל ימיך? לפחות תיהנה ממה שהשם נתן לך.
הקול אפרים מסביר שכאן נמסרת לנו תשובה כוללת על כל חקירת הספר - מהו תפקיד האדם, מהי מטרתו ולמה נברא העולם. דע לך שכל מה שנברא כאן, תכליתו שימצא האדם את האמצעים הראויים כדי לעבוד בהם את הקב"ה. כל ענייני העולם הזה וכל ענייני הגשמיות - תכליתם שעל ידם יגיע האדם אל עבודת השם. וזהו "כי אם לשמוח": "לשמוח ולעשות טוב" פירושו עבודת האלוקים, כי זהו הטוב האמיתי. הטוב האמיתי הוא לימוד תורה, קיום מצוות ועבודת השם. השם רוצה שתיהנה ממה שיש כאן, שתשמח בכל הטוב, ושתעבוד אותו עם מה שנתן לך.
וכיצד מגיעים אל השמחה הזו? אומר הקול אפרים דבר נפלא: אדם שיחפש שמחה - לא ימצא אותה. אם ילך אדם כל הזמן עם "מד שמחה" - האם אני שמח או לא שמח - לא יהיה שמח. את השמחה אין מחפשים ואין בודקים כל העת אם היא נמצאת; עושים את הדברים הנכונים ומתוך כך חש האדם סיפוק ושמחה. השמחה באה בהיסח הדעת. ברגע שאתה ממלא את חייך בתוכן רוחני, ממילא חייך מאושרים וממילא טוב לך. ואם לא - אתה מחפש סיפוקים וריגושים אחרים: זה מוצא בסמים, זה באלכוהול, וזה בכל מיני תאוות, מחפש גירויים שיביאוהו לשמחה, מפני שחסרה לו השמחה וחסר לו משהו שימלא אותו. אבל אדם שקם בבוקר ויש לו תכלית בחיים, יודע מה עליו לעשות, עובד על עבודת השם מתוך רצינות וכוונה - מרגיש סיפוק ומרגיש שלם במעשיו, וממילא יש לו שמחה.
נמצא ש"אין טוב בם כי אם לשמוח" - וכיצד? "ולעשות טוב בחייו", על ידי שאתה עושה את המעשה הטוב והראוי. כבר הסברנו פעם שאושר הוא מלשון "מאושר": מי מגיע לאושר? מי שיש לו אישור על כל מעשה שהוא עושה. קמת בבוקר, נטלת ידיים - עבר אישור, אומר הקב"ה: זה מה שביקשתי ממך. בירכת ברכות השחר - מאושר. אכלת, בירכת לפני ואחרי - קיבלת אישור. הלכת ללמוד - קיבלת אישור. הלכת לעשות עבירה - לא קיבלת אישור, וזה מוציא ממך את האושר. מהו האושר? לדעת שאני עושה את המעשה הנכון. כל מעשה שאני עושה כפי שהשם רוצה הופך את האדם למאושר, שמעשיו הם המעשים הנכונים והראויים. אבל מי שמחפש כל הזמן איך אהיה מאושר ואיך אשמח - בדרך זו אין מוצאים את דרך השמחה והאושר.
וְגַם כׇּל־הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכׇל־עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא׃
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "כל האדם שיאכל ושתה" - לא די בזה, אלא "וראה טוב בכל עמלו", שיהא מתעסק בתורה ובגמילות חסדים; ודע לך שכל זה בגדר מתת אלוקים. ויש להבחין: לעיל עסק שלמה בחקירת מעשה האדם - מהי תכליתו, האם לאסוף לעצמו, לאסוף לקרוביו או לאסוף לעולם כדי לתקנו, ומהו ההכרח בכל זה; ושם הראה לנו שברוב הפעמים אין האדם נהנה ממה שאסף ועמל, אלא אחרים נהנים ממנו. נמצא שאלו שתי חקירות שונות העוסקות בשני עניינים שונים.
העטרת שמואל מבאר את הפסוק יותר על פי ההיבט המוסרי, והוא ממשיך את שנאמר קודם: "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו". כשנתן הקב"ה לאדם פרנסה, נתן לו כדי לשמוח - השם רוצה שתהיה לך הרגשה טובה, ונותן לאדם שפע כדי שיהיה לו טוב בחיים. אך הוא מוסיף "ולעשות טוב בחייו": כשנתן לך השם משהו, אין זה בשבילך בלבד. וכפי שאומרים בעלי המוסר, וכדברי רבי חיים מוולוז'ין, האדם לא נברא בשביל עצמו אלא כדי להיטיב לזולתו. אם נתן לך השם לשמוח - שמח, ולאחר ששמחת שמח גם אחרים. וזהו "ולעשות טוב בחייו": שממה שיש לך וממה שאתה אוכל ושותה תיתן גם לאחרים. ולצורך זה "מתת אלוקים היא" - למה נתן לי השם את כל זה? מתנה היא ממנו יתברך, כדי שאיטיב בה לבריותיו ועל ידי כן אוכל ליהנות מן העולם הטוב שהשפיע עליי.
בן לטיף מוסיף שהשם מטביע באדם את המזג הטוב שיוכל ליהנות הנאה נכונה מן החיים. כלומר, יכול היה הבורא לברוא כאן מציאות של דברי הנאה שאינם מדברים אלינו כלל - כמו חמור המבין בסלט פירות, או אגוזים לאנשים שאין להם שיניים. אבל הקב"ה הטביע באדם את המציאות שיוכל ליהנות הנאה שלמה ממה שנתן לו והעניק לו, הנאה ראויה בחיים.
ורבי אברהם, שמביאו המעם לועז, מפרש בכיוון ההפוך: דע לך שלפעמים מה שאדם אוכל ושותה ורואה טוב בכל עמלו בא אדרבה ממידת הדין, כדי לשלם לו את שכר העולם הבא כאן בעולם הזה. ועל כן מדגיש הכתוב "מתת אלוקים" - מתת של מידת הדין. אילו נאמר "מתת ה'", הייתי אומר שזו מתת חסד; אבל "מתת אלוקים" הוא מעין מה שנאמר שהקב"ה משלם לרשע כאן להאבידו מחיי העולם הבא. נמצא שלפעמים אין המתת לטובה אלא לרעה. ולכן לעולם אין האדם יכול לדעת אם מקבל הוא את עולמו במה שנותנים לו כאן; ומה שעליו לעשות הוא להשתדל לעשות בממון הזה חסד ולהיטיב לבריות, ואז גם אם הביאו לו את שכרו בעולם הזה, לפחות באותו ממון עצמו הוא עושה חסד וקונה בו את חיי העולם הבא.
"את הכל עשה יפה בעתו" - הקב"ה נתן בכל דבר יופי וקסם בזמנו, והעלים מן האדם את קצו ואת סוף חשבונותיו, כדי שיישב את העולם, יעסוק בפרנסתו ולא יבטל זמנו בעבירות. "גם את העולם נתן בלבם" - נתן בלבו תחושת נצח, ועם זאת מגלה לו בפירוש שמכאן אין לוקחים דבר, ובכך נוהג עמו בהגינות גדולה יותר מן המלך שבמשל. ומכאן המסקנה: "אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו" - ליהנות ממה שנתן לך השם, ולהשתמש בו לתורה, למצוות ולחסד עם הבריות. השמחה אינה נמצאת למי שמחפש אותה, אלא למי שממלא את חייו בתוכן רוחני ובמעשים שיש עליהם אישור מן הבורא, ובזה הוא נעשה מאושר באמת.