פרק ג' בקהלת פותח את אחד הפרקים המפורסמים שבספר: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" - ומכאן ואילך שורה של זוגות עתים. שלמה המלך מלמד שאין בעולם דבר שהוא טוב מוחלט או רע מוחלט בפני עצמו; הכל תלוי בעת, בזמן ובמצב. בשיעור הזה נלך על סדר הפסוקים, ונראה כיצד מפרשים אותם המדרשים, רש"י, האבודרהם ובעלי המוסר, וכמה מוסר השכל למעשה עולה מהם.
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ׃
התורה תמימה מביא מן המדרש רבה: "דבר אחר, עת ללדת ועת למות - מעת לֶדֶת היא עת למות". כלומר, משעה שאדם נולד נגזר עליו כמה שנים יחיה. וזה על פי אותו עיקרון שהזכרנו קודם: כבר בעת הלידה נקבע כמה זמן יחיה האדם. אלא מה, אם זכה - מוסיפין לו, ואם לאו - פוחתין לו. הזכויות של האדם הן שמאריכות את ימיו.
ולא בכדי בני ברק היא אחת הערים עם תוחלת החיים הגבוהה ביותר בארץ. בבני ברק, כידוע, לא עוסקים בספורט, וגם האכילה שם אינה בדיוק תפריט של טופו וצ'יה - אוכלים שם צ'ולנט ובורקס ורוגעלך וקוגל, שאינם בדיוק מזונות בריאות. איני בא להמליץ שזו הדרך הנכונה, אבל המציאות מוכיחה שאם יש שם אריכות ימים - היא איננה בזכות הרגלי התזונה. אז בזכות מה? "למען יאריכון ימיך", "למען ייטב לך" - עולם שכולו ארוך: יש בזה גם אריכות ימים בעולם הזה וגם בעולם הבא.
ומעבר לזה, כבר דיברנו לא פעם: אדם מאמין הוא אדם שליו ורגוע. מה שהורג את האדם זה לא מה שאתה אוכל, אלא מה שאוכל אותך. אנשים שנמצאים כל הזמן במתחים, בחרדות ובלחצים - הם אנשים חסרי אמונה. מי שחסר אמונה חי בלחץ תמידי; אדם מאמין, כל מה שעובר עליו הוא יודע שהכל מרצונו יתברך והכל לטובה, ושום דבר לא מוציא אותו משלוות הנפש. זו אריכות ימים, זו בריאות, והאנשים האלה מאריכים ימים.
יש עוד סיבות. עשו מחקר במכון גוטמן ומצאו שאנשים הפוקדים את בית הכנסת מאריכים ימים, וככל שהם פוקדים אותו יותר - כך אריכות הימים גדולה יותר: השוו בין הבאים רק בשבת, לבין הבאים גם באמצע השבוע, לבין הבאים לכל התפילות. אנחנו איננו צריכים את המחקר הזה - יש לנו גמרא ויש לנו מדרש. הגמרא שואלת: איכא סבי בבבל, מכוח מה? ועונה: משכימים ומעריבים לבתי כנסיות.
ומובא במדרש על אותה אישה שאמרה לחכמים שכבר קצה בחייה; היא עברה את גיל מאה, וכל בני מחזורה כבר מריחים את הפרחים מן השורש, וכבר אין לה חשק להמשיך - "עצרו את העולם, אני רוצה לרדת". שאלו אותה מה סדר יומה. אמרה להם: אני הולכת כל בוקר לבית הכנסת. אמרו לה: מצאנו את הבעיה, הפסיקי ללכת לבית הכנסת. שלושה ימים - ונח נפשה. מכאן אנו מבינים מהי אריכות ימים.
יוצא אם כן, שהזמן שאדם זוכה בו מתווסף לו על ידי מעשיו הטובים. ולא בכדי אנו רואים אנשים שחיו בניצול הזמן ובחיים של קדושה והאריכו ימים. ומסופר שהדבר היחיד שבו לא היה אחד מגדולי הדור שומע לרופאו היה בענייני אכילה. אמר הרופא: בכל דבר הוא שומע לי, אבל כשאני מבקש שיוסיף עוד משהו לבריאותו - עד כאן. דבר אחד הוא הסכים להוסיף: ביצה. וכשהגיע לאותה ביצה היה נאנח - "צריך לשמוע לרופא, מצווה לשמוע" - והיה אוכל. יותר מזה לא היה מוכן. כלומר, אין מדובר כאן בהרגלי תזונה ולא בשום דבר אחר, אלא בדבקות בהשם יתברך. זה מה שאומר המדרש: מעת הלידה נגזר מתי היא העת למות, אבל אם זכה - מוסיפין לו, ואם לאו - פוחתין לו.
הסבר נוסף במדרש: "דבר אחר, עת ללדת ועת למות - כשמגיע אדם לעשרים שנה ואינו נושא אישה, אומר הקדוש ברוך הוא: עת ללדת היא לך ולא רצית, אין זו אלא עת למות". מדרש נורא ואיום. "עת ללדת" כאן פירושו: הגיע עתך ללדת, אתה צריך לעסוק בפריה ורביה ולהוליד בנים. הגיע עתך ולא רצית - אין זו אלא עת למות, ורחמנא ליצלן הדבר עלול להביא לידי מיתה. וכבר אמרו חז"ל על מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אישה: תיפחנה עצמותיו.
וצריך לדעת: כאן מדובר על "לא רצית". מדובר באנשים שאומרים "מה אני צריך להתחתן, לא רוצה להתחתן", ובכל מיני אנשי הבל מן הסוג הזה שחושבים שבאו לעולם כדי לכייף, וכשהוא ירצה - השם יחכה לו. וכבר דיברנו על זה: המציאות מוכיחה שאלה שאמרו "ריבונו של עולם, לא מתאים לי עכשיו להתחתן", אומר להם הקדוש ברוך הוא: כשיתאים לך - לי זה לא יתאים. "ריבונו של עולם, לא מתאים לי ילדים" - כשיתאים לך, לי זה לא יתאים. עשינו על זה פעם שיחה שלמה: הקדוש ברוך הוא לא עובד אצלך והוא לא חי לפי השעון שלך. הוא נותן זמנים, הוא נותן אפשרויות - תחטוף. אל תחשוב שמה שנתנו לך עכשיו יחכה לך גם אחר כך, כי כשתחשוב כך פתאום תגלה שוקת שבורה. לכל דבר יש עת ויש חפץ: נתנו לך צ'אנס, נתנו לך אפשרות - תחטוף, ואל תמתין ותחשוב שהקדוש ברוך הוא ימתין לזמן שיתאים לך.
חשוב להדגיש שגדולי ישראל לא ראו בגיל עשרים תאריך קדוש, והגם שהגמרא אומרת שטוב להתחתן מוקדם, משום שעל ידי כך אדם ניצל מיצר הרע - ובפרט בדור שלנו, שכולנו יודעים כמה היצר משתולל. מספרים שאחד מגדולי האדמו"רים, כמדומני האדמו"ר מגור, פגש ראש ישיבה ליטאי ושאל אותו: מה עם "בן שמונה עשרה לחופה"? הרי בישיבות הליטאיות מתחתנים בגיל עשרים ושתיים, עשרים וארבע והלאה. ענה לו ראש הישיבה: אצלנו מאריכים בשמונה עשרה. לא נשאר האדמו"ר חייב, ואמר לו: כשמאריכים בשמונה עשרה - מפסידים קדיש. אמירה חזקה.
ועל כל פנים, גדולי ישראל לא דחפו להתחתן מוקדם, משתי סיבות. האחת: בחור שמתחתן מוקדם, עוד לפני שהספיק ללמוד, לא בטוח שזה טוב לו. השנייה, והיא העיקרית: המציאות שלנו היא שהנוער שלנו חסר בגרות. ודאי שלעומת הנוער ברחוב אין מה לדבר, הוא זקן; אבל לעומת מה שהיינו מצפים ממי שהולך להקים בית - זה לא זה. פעם ילד בגיל שלוש עשרה היה הולך לפרנס את משפחתו, היו אנשים אחראיים ובוגרים בגיל צעיר מאוד. אבל היום, אם תחתן שני ילדים בני שש עשרה, זה יסתיים כמו בגן ילדים. אין את הבגרות הנפשית להבין מה זו אישה, מה הם חיי נישואין, מה זו אחריות - זה דבר שמצריך בשלות נפשית.
לכן אין לנו עניין לחתן מוקדם כשאתה רואה שהבחור עדיין מתעסק עם שטויות, שמעניינים אותו הבלים ומשחקים, שהוא עדיין לא בוגר מספיק. לבוא ולאמר "נזרוק אותו לתוך זה והוא יתבגר" - לא תמיד מוכיח את עצמו, ולפעמים המציאות מוכיחה את ההיפך. ולכן גדולי ישראל נוקטים שיש לתת זמן להתבשל, עד שהבחור יגיע לבגרות ולבשלות נפשית. וכך גם הבחורה: לחתן אותה בגיל חמש עשרה - היא עוד ילדה. פעם בגיל חמש עשרה היתה מגדלת ילדים כמו אמה, והיום בגיל חמש עשרה היא עוד מתעסקת עם שטויות כמו ילדות, ולחתן בגיל כזה זה בוסר ומוקדם.
ובפרט שהרבה פעמים בישיבות, כשבחורים מתארסים מוקדם, ראשי הישיבות מוציאים אותם מן הישיבה ואומרים לבחור: התארסת? לך לישיבה אחרת, תלמד בכולל, אל תמשיך כאן. ולמה? מפני שהאירוסין המוקדמים יוצרים מתח בישיבה. אם בחור יודע שבוועד החמישי או הרביעי ניגשים לשידוכים, ופתאום בוועד השני אחד מהם כבר התארס - זה יוצר מתח בשיעור, ומתחילים לדבר ולחשוב על שידוכים. אתה עדיין צעיר, שב ולמד, שהראש שלך יהיה מונח בתורה; יהיה זמן, תגיע גם לזה - עת לכל חפץ. לכן ראשי הישיבות, מן הניסיון, אינם דוחפים להתחתן מוקדם. ואני רוצה לסייג: אמנם דעת הרב חיים קניבסקי אינה כך, אך המציאות שראשי הישיבות מכירים אומרת אחרת, ולכן כל אחד יעשה כפי שרבו מורה לו וכפי שנוהגת הישיבה שבה בנו נמצא, ולא יעשה דברים חריגים, כדי שלא להגיע לכל מיני מצבים לא נעימים.
הקול אפרים מסביר שהמאמרים שבפסוק מקבילים זה לזה. נשים לב ששלמה כלל בפסוק אחד "עת ללדת ועת למות" יחד עם "עת לטעת ועת לעקור נטוע". בא ללמדנו שהלידה דומה לנטיעה והמות דומה לעקירת הנטיעה. ועקירת נטיעה פעמים רבות נעשית כדי לשתול אותה במקום אחר. מכאן תבין שנטיעה ועקירה אינן טוב מוחלט ורע מוחלט: לפעמים טוב לטעת, ולפעמים אדרבה טוב לעקור - כדי לקבוע את הנטיעה במקום אחר, לפי שהמקום הזה פחות טוב בשבילה.
וכך גם בעניין החיים והמות. יש כאלה שאתה אומר עליהם: טוב יותר אילו לא נולד, כמו שאומר התנא "נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו". אז האם "עת ללדת" היא בהכרח טוב? לפעמים כן ולפעמים לא. וכן "עת למות" - האם היא בהכרח גרועה? יש כאלה שאדרבה: אילו היה יודע כמה ידונו אותו בשמיים על כל מעשה ומעשה שעשה, היה מבקש למות בקיצור ימים, שכן אריכות הימים שנתנו לו רק הוסיפה הסקה לגיהנום שלו - ולא היה טוב לו יותר אילו מת קודם? נמצא שכמו שיש עת לטעת ועת לעקור, ופעמים שזה טוב ופעמים שזה טוב, הכל לפי העת ולפי העניין - כך גם בעת ללדת ובעת למות.
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת׃
הפסיקתא זוטרתא, וכן מדרשים רבים, מפרשים את כל הפסוקים הבאים על ירושלים, על בניינה ועל חורבנה. "עת להרוג" - כמו שנאמר "ויהרוג במחמדיהם", "ויהרוג כל מחמדי עין", וזה היה בעת הגלות. "ועת לרפוא" - כמו שנאמר בירמיהו "הנני מעלה לה ארוכה ומרפא", שישובו מן הגלות. "עת לפרוץ" - שנאמר "ופרצים תצאנה אישה נגדה", שפרצו בחומות. "ועת לבנות" - "ובניתים ולא אהרוס", שהשם עתיד לבנות את ירושלים ולא תיהרס עוד.
ורש"י מסביר: "עת להרוג" - כשמגיע זמן פקודתה, כמו שכתוב "ושאריתך בחרב יהרוג". "ועת לרפוא" את שברם, כמו שנאמר "ושב עד השם ונעתר להם ורפאם". "עת לפרוץ" את חומות העיר, כמו שכתוב "וחומות ירושלים מפורצות", "ועת לבנות" כמו שכתוב "ונבנתה עיר על תילה".
הקול אפרים מסביר שבמילים "עת להרוג" בא שלמה לשלול את דעת הטועים שאומרים שאסור בשום אופן ליטול חיי אדם - אותם פציפיסטים שסוברים שאין היתר להרוג אף אדם, לא במלחמה ולא בשום מקום. אלא שיש הבדל עצום בין רציחה לבין הריגה. הביטוי בתורה אינו "לא תהרוג" אלא "לא תרצח": להרוג אדם בלא משפט ובלא דין - הרי זה רצח. אבל הריגה, כאשר בית דין החליטו שדינו של אדם להוציאו להורג, אדרבה - תיקון הוא לו בעולם הזה ובעולם הבא, ותיקון לכלל. תיקון לו עצמו, שכן אומרים לו "תהא מיתתי כפרתי", ובמיתתו יש לו כפרה על העוון שעשה. ומעבר לכך יש בזה בחינה של קוצים מכלין מן הכרם: האדם הזה ברשעותו הוא כמו קוץ בספינה של כולם, ומעורר קטרוג על הכלל. אם כן תבין שיש עת להרוג, וזמן זה הוא זמן נכון וראוי.
גם עניין תחיית המתים נרמז כאן, על פי הכתוב "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא". ולכאורה יש כאן קושי: הפסוק פתח ב"עת להרוג" ואחר כך "עת לרפוא", והיה צריך לומר להיפך - עת לרפוא ועת להרוג, שהרי לאחר שהרגת מה שייך עוד לרפא? אלא שחז"ל אומרים שזה מדבר על תחיית המתים: "עת להרוג" - בזמן שאדם מת, "ועת לרפוא" - לרפאו ממציאות זו, להקימו ולהחיותו מחדש. ולכן בא הפסוק הזה מיד לאחר הפסוק שבו נאמר "עת למות": אחרי שאמר לך עת למות, תדע שיש גם עת להחיות - זו "עת לרפוא".
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד׃
רש"י מפרש: "עת לבכות" - בתשעה באב, "ועת לשחוק" - לעתיד לבוא. ומעניין שרש"י אינו אומר בפורים; כנראה שגם בפורים אין דין של שחוק - יש מצווה לשמוח, אבל "אז ימלא שחוק פינו" הוא רק לעתיד לבוא, שנאמר "אז ימלא שחוק פינו". "עת ספוד" - בימי האבל, "ועת רקוד" - אצל חתנים וכלות.
וכאן יש פירוש נפלא ומוכר מאוד. רבים ייחסו אותו בטעות להגר"א, אבל למעשה האבודרהם קדם לו בהרבה, וגם הרוקח הביא את הפירוש הזה, ואין הגר"א מקור הדברים. הקושי הוא זה: בכל הביטויים הקודמים מופיעה האות ל' - להרוג, לרפוא, לפרוץ, לבנות, לבכות, לשחוק - ופתאום "ספוד" ו"רקוד" בלי ל'. לאן הלכו הלמ"דים? למה לא נאמר "עת לספוד ועת לרקוד"?
מסביר האבודרהם ששלמה המלך בא לרמוז כאן למה שאמרו חז"ל: מבטלים תלמוד תורה מפני הלוויית המת והכנסת כלה. כשיש הלוויית המת, אין אדם אומר "ביטול תורה, איני הולך ללוויה" - אלא מבטלים תלמוד תורה בשביל הלוויית המת. וכן הכנסת כלה: מי שקשור ומחובר לעניין, אין אומרים לו שיישאר בלימודו. האות ל' מבטאת לימוד, ולכן דווקא ב"ספוד" וב"רקוד" הורידה התורה את הל': בזמן ספוד, שהוא הלוויית המת, אין ל' - אין זה זמן לימוד, שהרי מבטלים תלמוד תורה בשביל ספוד. וכן בעת רקוד, שהוא הכנסת כלה - גם שם אין ל', שהרי מבטלים תלמוד תורה בשביל העניין הזה.
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק׃
הקול אפרים שואל על הפירוש הזה: לכאורה אין הוא מתאים להמשך, שהרי בפסוק הבא נאמר "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים" - ולא נאמר "ועת לכנוס אבנים". ולפי היסוד שאמרנו, שהל' חסרה רק במקום שבו מבטלים תלמוד תורה - וכי מבטלים תלמוד תורה בשביל לכנוס אבנים?
והוא מביא בשם הרב רבי מיכאל סורוצקין שליט"א, נכדו של הגר"ז סורוצקין, ביאור נפלא, שרבי שלמה זלמן אויערבך אמר עליו יישר כוח ואמר שהוא ביאור יפה. הוא מסביר על פי המובא בקהלת רבתי ובילקוט שמעוני, וזה גם הפירוש הראשון של הרוקח, ש"עת להשליך אבנים" נאמר על אבני בית המקדש: חורבן הבית, שהשם גזר שיושלכו אבנים - "תשתפכנה אבני קודש". "ועת כנוס אבנים" - שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, שכל האבנים יתכנסו וייבנה הבית מחדש, "הנני יוסד בציון אבן". נמצא שהשלכת האבנים היא החורבן וכנוס האבנים הוא הבניין.
ויש לנו הלכה בשבת קי"ט: אין מבטלין תינוקות של בית רבן לבניין, אפילו לבניין בית המקדש. ומכאן אתה למד: תינוקות של בית רבן אין מבטלים, אבל גדולים - כן. נמצא שב"עת כנוס אבנים", שהוא בניין בית המקדש, אין ל' - שאין לומדים באותה שעה, אלא מבטלים תלמוד תורה בשביל בניין בית המקדש. אז בשלושת המקומות - עת ספוד, עת רקוד, ועת כנוס אבנים - אין ל', כי בכולם אין לומדים באותה שעה, שמבטלים תלמוד תורה כדי לקיים את המצווה.
הפסיקתא זוטרתא אומרת: "עת להשליך אבנים" - חורבן בית המקדש, "ערו ערו עד היסוד בה"; "ועת כנוס אבנים" - "הנני יוסד בציון אבן יקרה". והסבר נוסף: "עת להשליך אבנים" - שנאמר "אבן מאסו הבונים", ומאידך "עת כנוס אבנים" - שאותה אבן שמאסו הבונים היתה לראש פינה, היא היתה ראש המגדל והחשובה שבכולן. ונמשל הדבר גם על דוד המלך, שבתחילה מאסו בו ושלחו אותו אל הצאן, ולאחר מכן "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" - נעשה מלך ישראל.
יש כאן מדרש פלאי: "עת להשליך אבנים - באשתך טהורה, ועת כנוס אבנים - באשתך טמאה". פלא פלאים; אל תגידו את זה בבית. וקודם כל אינו מובן מהו הפשט, ובכלל מה שייך כאן להשליך אבנים - וכי האדם עולה לזרוק אבנים על אשתו?
וראיתי הסבר, שהשלכת אבנים היא ביטוי לאמירת דברים קשים: להשליך על מישהו אבנים הוא להטיח בו דברים לא נעימים. ובזה מזהיר הכתוב: כאשר אשתך טמאה - "עת כנוס אבנים", אין זה הזמן להטיח בה דברים קשים, לומר לה דברים לא נעימים ודברי תוכחה. ולמה? ראשית, מפני שבעת שאשתו טמאה זימנא קא גרים: זה זמן שבו האישה, מחמת כל השינויים ההורמונליים, היא בעלת פתיל קצר יותר ונוטה יותר להתרגז - ולכן זו עת כנוס אבנים.
ועוד: משליכים אבנים רק כאשר אתה יכול גם לקרב, שאומרים דברי תוכחה כאשר אפשר תוך כדי כך לקיים "שמאל דוחה וימין מקרבת". אבל בזמן שאי אפשר בימין מקרבת - שלא תהיה גם שמאל דוחה. ולכן בעת שאשתו טמאה, שאינו יכול לקיים ימין מקרבת, לא תהיה שמאל דוחה; ובעת שאשתו טהורה, שיכול בימין מקרבת, אז יכול גם לומר דברי תוכחה ודברים פחות נעימים למשמע, שהרי כנגד זה יש בידו גם את בחינת ימין מקרבת.
והסבר נוסף: המציאות היא שכאשר האדם משליך אבנים, במרכאות, בזמן שאשתו טמאה, וכונס אבנים בזמן שאשתו טהורה, נוצרת אצלה התחושה שכאשר הוא זקוק לה אינו משליך אבנים, וכאשר אינו זקוק לה - הוא משליך. לכן צריך להיזהר מאוד: באשתו טמאה - כנוס אבנים, שלא תהיה לה התחושה שמפני שאינו יכול לקבל הנאותיו הוא כעת משליך אבנים. אדרבה, באשתו טמאה כנוס אבנים, ואם יש לך באמת דברים לומר, או לתת מוסר ולהוכיח - יהיה זה דווקא באשתו טהורה.
עוד אומר המדרש: אם ראית כת של צדיקים - עת לחבוק, ואם ראית כת של רשעים - עת לרחוק מחבק. כשאתה רואה צדיקים - עת לחבוק, שהיא בחינת "חבר אני לכל אשר יראוך": התחבר אל האנשים השלמים ואל היראים. אבל כשאתה רואה כת של רשעים - אדרבה, שם "רחוק מחבק".
ורש"י אומר: "עת להשליך אבנים" מדבר על חורבן בית המקדש, ומי הן האבנים המושלכות? אומר רש"י: אלו בחורי ישראל, "תשתפכנה אבני קודש" - אומרים חז"ל שנאמר על בחורי ישראל. "ועת כנוס אבנים" - שיש זמן לכנוס את אותן אבנים יקרות, הם בחורי ישראל, מן הגולה, כמו שכתוב "והושיעם השם אלוהיהם ביום ההוא כצאן עמו, כאבני נזר מתנוססות על אדמתו" - זמן שבו השם מקבץ את נדחי ישראל ובחורי ישראל בחזרה לארצם. "עת לחבוק" - כמו שכתוב "כי כאשר ידבק האזור אל מותני איש, כן הדבקתי אליי את כל בית ישראל", זמן שהשם חובק אותנו ומדביק אותנו אליו. "ועת לרחוק מחבק" - כמו שכתוב "ורחק השם את האדם", שכאשר עם ישראל ממרים את פי השם, הוא כמו מרחיק אותם ואינו מחבק אותם.
יש כאן ביאור נפלא מאוד בשם רבי זלמן מוולוז'ין, ואקדים הקדמה קצרה. רבי זלמן היה אחיו של רבי חיים מוולוז'ין, גאון עצום ובקיא בכל התורה כולה, עד כדי כך ששאלו את רבי חיים מה ההבדל בינו לבין הגר"א - מרוב שהיה נראה שהם אותו דבר. אמר להם: יש הבדל גדול; רבי זלמן יודע את כל התורה ישר, אבל הגר"א יודע אותה ישר והפוך. וזו מעלה בפני עצמה.
ולעניין: רבנו ירוחם כתב בשם הרמב"ן שאדם כשהוא אבל מותר לו באשתו בחיבוק ונישוק. אבל רבנו ירוחם עצמו כותב שלא כדברי הרמב"ן, ושיש להחמיר בדבר. וכך פסק הרמ"א להחמיר ולאסור, וכן הבית יוסף - אלא שהבית יוסף לא הביא מקור לדבר. וכל הוויכוח כאן הוא האם האבל מותר בחיבוק אשתו; תשמיש המיטה כתוב שאסור, אבל לחיבוק אין לנו מקור, והגמרא אינה אומרת זאת ואין לנו דבר מפורש.
אבל רבי זלמן מצא דבר פלא, וסמך עליו כמוצא שלל רב. חידושי רבי עקיבא איגר שם באותה הלכה מביא: ראיתי נדפס בשם הגאון מורנו הרב רבי זלמן מווילנא זצ"ל, שכן מפורש בתרגום קהלת על "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" - "עידן בחיר לגפפא איתתא, ועידן בחיר לרחקא מגפפא בשבעת יומי אבלא": זמן מובחר לחבק את האישה, וזמן מובחר להתרחק מחיבוק בשבעת ימי האבל. הרי לכם מקור מפורש. וזה כוחו של מי ששולט בכל התורה כולה - גם את התרגום על קהלת הוא יודע, ומוציא משם הלכה מפורשת.
אלא שהוא מתפלא: למה הרחיק בעל התרגום נדוד עד שבעת ימי האבל? הרי היה יכול לדבר על ימי הנידה, שהם קרובים יותר: יש זמן לחבוק אישה - בכל זמן שאשתו מותרת, ויש זמן לרחוק מחבק - בזמן נידתה, ומוסכם שבזמן נידתה אסור בחיבוק ונישוק. אם כן למה היה צריך להגיע דווקא לעת האבל?
ותשמעו דבר נפלא. לכאורה היה צריך להיות כתוב "עת לחבוק ועת שלא לחבוק" - ולמה נאמר "ועת לרחוק מחבק"? אלא שהתרגום אינו מפרש את המילה "מחבֵּק" בצירה תחת המ', אלא בשווא - כלומר "מחבק" הוא תואר ולא שם דבר. ואז פירוש הכתוב: עת לחבוק ועת לרחק את המְחַבֵּק, כלומר להתרחק ממי שנקרא מחבק - ממי שמותר לו לחבק.
ואם היה מדובר בנידה, כיצד אפשר לומר "עת להתרחק ממי שמחבק"? הרי בנידה גם אתה אסור וגם היא אסורה, ואין כאן מי שנקרא מחבק. אלא על מי שייך לומר זאת? על מקרה שבו יש מישהו שכן מותר לו לחבק - וזה בזמן אבלות. כאשר יש אבלות, האבל אסור, אבל מי שאינו אבל מדינו מותר לו לחבק. ולכן כשצד אחד אבל והצד השני אינו אבל - הצד השני הוא "מחבק", ומותר לו, ואף על פי כן אומר לך הכתוב: עת לרחוק, אתה צריך להתרחק ממי שמותר לו לחבק. ואין נפקא מינה אם האבל הוא הבעל או האישה. והדברים נחמדים למבין, פלא פלאים לראות איך שלמה המלך רימז כאן את העניין הזה, והתרגום פירש דווקא שמדובר בתקופת האבלות ולא בזמן נידתה.
הפסוקים שלמדנו מלמדים יסוד אחד: אין בעולם דבר שהוא טוב או רע בפני עצמו, אלא הכל לפי העת. "עת ללדת ועת למות" - מעת הלידה נקבעים ימיו של אדם, ומעשיו הטובים, אמונתו, שלוות נפשו והליכתו לבית הכנסת הם שמוסיפים לו; ומי שנתנו לו עת ולא רצה בה, אל יחשוב שהקדוש ברוך הוא ימתין לשעה שתתאים לו. "עת לטעת ועת לעקור" מלמד שאף לידה ומיתה אינן טוב ורע מוחלטים, אלא לפי העת. "עת להרוג ועת לרפוא" מלמד שיש הריגה שהיא דין ותיקון, ורומז לתחיית המתים שאחרי המיתה. "עת ספוד ועת רקוד" ו"עת כנוס אבנים" - בלא ל' - מלמדים שיש שעות שבהן מבטלים אפילו תלמוד תורה מפני הלוויית המת, הכנסת כלה ובניין בית המקדש. ו"עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" מלמד גם מי ראוי לקרב ומי להתרחק ממנו, גם כיצד להיזהר בדיבור עם אשתו, וגם הלכה מפורשת בדיני אבלות. תורה אחת - ובכל מילה עולמות של הלכה, מוסר וגאולה.