פרק ג' בקהלת הוא הפרק המפורסם של העיתים. שלמה המלך מונה לפנינו שורה ארוכה של זמנים וניגודים - עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע - וחכמינו דרשו את הפסוקים הללו בהקשרים רבים ומגוונים. נלך על סדר הפסוקים, נביא את ביאורי המפרשים ואת המדרשים, ונראה כיצד הפרק מלמד יסוד גדול: שאין לאדם שליטה על הזמנים, ושחשיבות המעשה תלויה לא פחות בעיתוי שבו הוא נעשה.
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם׃
מדרש זוטא דורש: "לכל זמן" - זמן היה לאדם הראשון שיכנס לגן עדן, שנאמר "ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן", וזמן היה שיצא ממנה, שנאמר "ויגרש את האדם". הקדוש ברוך הוא קבע זמן לכל דבר. זמן היה לנוח שיכנס לתיבה, שנאמר "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", וזמן היה שיצא ממנה, שנאמר "צא מן התיבה". זמן היה לאברהם שתינתן לו המילה, שנאמר "בעצם היום הזה נימול אברהם" - היה יום מסוים שבו נצטווה על המילה. וזמן היה שיפרע ממנו, כלומר שייתן לו הקדוש ברוך הוא שכר על כך, בשני מקומות: אחד במצרים ואחד במדבר, שנאמר "כי מולים היו כל העם היוצאים". עם ישראל נגאלו ממצרים בזכות המילה, ונכנסו לארץ בזכות המילה.
וממשיך המדרש: "ועת לכל חפץ תחת השמים" - זמן היה לאותו חפץ שהיה בשמיים ועכשיו יינתן בארץ. היה דבר שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, והוא קבע לו זמן שבו יחול כאן בארץ. יש אומרים זו המילה, ויש אומרים זו תורה, כמו שנאמר "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה".
הפסיקתא זוטרתא אומרת: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" - שלא יתרשל האדם ויתייאש מן המיתה. "יתייאש" כאן אינו במובן הרגיל של אדם שמתייאש מדבר שהוא רוצה בו, אלא הכוונה שלא יחשוב שהמיתה לא תגיע. דע שהמיתה בוא תבוא, ומתוך כך האדם ינצל את זמנו כראוי.
רש"י מפרש שזהו המשך הפסוקים הקודמים, שבהם שלמה המלך מדבר על ענייני ההבל שהאדם טרוד בהם, ובעיקר על אסיפת הון. אומר לו הכתוב: אל ישמח האוסף הון מהבל, כי אם עכשיו הוא בידו - עוד יירשוהו צדיקים. עכשיו אתה שמח שהממון אצלך, גם המן שמח, ובסוף בית המן הלך למרדכי. השמחה הזו זמנית, כי "לכל זמן ועת לכל חפץ". ואם תאמר: הנה אני רואה שזה לא קורה - התשובה היא שעוד לא הגיע הזמן. לכל דבר יש זמן קבוע מתי יהיה. ו"לכל חפץ" מפרש רש"י שכל הדברים קרויים חפץ, כלומר לכל דבר יש את זמנו.
המלבי"ם כדרכו מדייק: מה ההבדל בין "זמן" לבין "עת"? אין לנו מלבי"ם על קהלת, אבל הדברים מופיעים באיילת השחר (בראשית צ"ט). "עת" מתאר את הזמן הטבעי, את הנקודה הטבעית - לא על פי הסכמת בני אדם ולא על פי קביעת ההלכה, אלא מצד תהלוכות הטבע. לדוגמה: "עת ללדת" - אין האדם קובע זאת, אלא כשמגיע עיתה, האישה יולדת. וכן "ונתתי גשמיכם בעיתם" - יש עת שהקדוש ברוך הוא קבע בטבע שירד בה גשם. וכן "תור וסיס ועגור שמרו עת בואנה" - עופות נודדים הם, ויש להם עת קבועה בטבע שבה הם נודדים.
לעומת זאת "זמן" הוא דבר שבני אדם הגבילו וקבעו: גבלו זמן מסוים ואמרו שבזמן זה יהיה הדבר. כמו "ואתנה לו זמן" שבנחמיה, שפירושו קבעתי לו זמן. וכן "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם" - הזמן שקבעו להם על פי ההלכה שהוא הראוי לימי הפורים. אם כן: "עת" היא הנקודה הקבועה בטבע, ו"זמן" הוא מה שקובעים בני האדם ומסכמים ביניהם.
האמרי שפר מסביר שכאן שלמה מוסיף להוכיח את בני האדם על ענייני העולם הזה: דע לך שמכל ענייני העולם הזה לא תוכל להשיג את מה שאתה באמת שואף אליו. מקרי האדם בתבל הם שניים - יש רעות ויש טובות. עוברים על האדם דברים שהוא שמח בהם, ועוברים עליו דברים שהוא פחות שמח בהם. כאשר האדם נמצא בזמן טוב, הוא מצפה שהזמן הזה לא יעבור, שיישאר לעולם - אבל גם שבע ברכות נגמרים מתישהו, וכל שמחה מסתיימת. והמציאות היא שדווקא הזמנים הטובים והיפים עוברים מהר. לעומת זאת, כשיש לאדם תקופות קשות, הוא מרגיש שהזמן עומד מלכת, שהוא מתארך ומתארך ואינו נגמר.
הדברים רמוזים במה שאמר שלמה: "מצא אישה מצא טוב", ומנגד "ומוצא אני מר ממוות את האישה". שואל הגר"א: מדוע בטוב נאמר "מצא" בלשון עבר, ובדבר הרע נאמר "מוצא אני" בלשון הווה? אלא שלדבר הטוב האדם מתרגל במהירות, וכביכול הוא כבר עבר; אנחנו חיים בתוכו ואיננו רואים את הטוב שבו. "מצא אישה מצא טוב" - בעבר מצא, אבל עכשיו כבר אינו מרגיש זאת. אבל לרע אין מתרגלים: אדם הסובל מרע אינו מתרגל לעולם, הזמן מתארך לו והוא חווה את הרע במלוא עוזו. כשטוב לו הוא חי על "ברירת מחדל" - כך זה אמור להיות; אינו אומר לעצמו כמה טוב לי, כמה הקדוש ברוך הוא חונן אותי. "יש לך אישה טובה" - "כן, התחתנתי לפני עשרים שנה". זהו "מצא", בעבר. אבל את הרע אנו מרגישים בכל רגע, ולכן "מר ממוות" הוא "מוצא אני" - בהווה, כל הזמן הולך ומוצא.
דוגמה נוספת ויפה לעניין זה מביא המגיד מדובנא באוהל יעקב. מדוע "והיה" לשון שמחה ו"ויהי" לשון צער? על "ויהי" כולם משיבים שזו לשון "ווי", לשון עצב; אבל כיצד "והיה" מתחבר לשמחה? על פי היסוד שאמרנו הדבר מובן להפליא. דבר רע אדם תמיד רוצה שיהיה כבר מאחוריו: הניתוח מאחוריו, הבעיה מאחוריה. ודבר טוב הוא רוצה שיהיה עדיין לפניו: שהטיול לפניו, החופשה לפניו, החתונה לפניו.
עכשיו נתבונן: "היה" הוא עבר, "יהי" הוא עתיד. ואחד השימושים המצויים של האות ו' הוא ו' ההיפוך, ההופכת את העבר לעתיד ואת העתיד לעבר. "יהי אור" הוא עתיד, וכשבאים לספר שכך אכן קרה אומרים "ויהי אור". "היה" הוא סיפור על העבר, וכשרוצים לדבר על העתיד אומרים "והיה כי תבואו אל הארץ". והנה כמה נפלא: "יהי" הוא דבר עתידי, הוספנו לו ו' והפכנו אותו לעבר - ומהו דבר עתידי שהאדם היה רוצה שכבר יהיה מאחוריו? דבר רע. לכן "ויהי" לשון צער. ולעומת זאת "היה" הוא עבר, והוספנו לו ו' והפכנו אותו לעתיד - ומהו דבר שעבר והאדם היה רוצה שיהיה עדיין לפניו? דבר של שמחה. לכן "והיה" לשון שמחה.
מה למדנו מכאן? שדבר רע אדם מרגיש בכל רגע, הזמן עומד לו מלכת והוא מחכה שכבר יעבור; ואילו הטוב חולף מהר, והאדם רוצה לראותו עדיין לפניו. ענייני הטובה בעולם הזה חולפים במהרה, וענייני הרעה מתעכבים זמן רב - כך לפחות לפי הרגשת האדם. ובא שלמה המלך ואומר: דע לך שאין לך שום שליטה בדברים. אינך יכול למהר את הרע ולסיים עמו, ואינך יכול לעכב את הטוב ולהאריכו.
וזהו "לכל זמן" - לכל דבר נקבע זמן מוגבל, וכאן מדובר גם על הדברים הרעים: גם דבר רע שאינך יכול למנוע, יבוא בזמנו, שכן גבלו וקבעו לו זמן. וכמו שאמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא קובע על הייסורים מתי יבואו ומתי ילכו. "ועת לכל חפץ תחת השמים" - חפץ הוא דבר שאני חפץ בו, והיינו הדברים הטובים: גם להם יש עת, ואינך יכול לעצור אותם. כשתגיע העת תקבל את הדבר הטוב, וכשתגיע העת שייפסק - ייפסק. גם בדברים הרעים "לכל זמן", וגם בדברים שאתה חפץ בהם יש זמן ועת, ואין בידך לקבוע מתי הדבר יבוא ומתי ילך. ולאחר מכן שלמה מפרט אחד לאחד כיצד כל דבר ודבר קצוב וקבוע לו זמן.
הקול אפרים מסביר שכאן מוסיף שלמה להוכיח את בני האדם על ענייני העולם הזה: דע לך שהמעשה אמנם חשוב, אבל חשוב ממנו הזמן שלו. לפעמים אדם עושה מעשה נכון, אך לא בזמן הנכון, ואז במקום שיביא תועלת הוא גורם נזק.
דוגמה לכך מפרשת מכירת יוסף. ראובן בא ומבקש מיעקב לשלוח עמו את בנימין ולקבל אחריות עליו, ויעקב דוחה אותו - "בחר שוטה" ואינו מוכן כלל להיכנס עמו לעניין. ואילו יהודה אומר "מידי תבקשנו, אנוכי אערבנו", ויעקב מוסר את בנימין בידו. מדוע ביד יהודה כן וביד ראובן לא? יש לכך כמה טעמים. טעם אחד: ראובן אמר "את שני בניי תמית" - וכי בניי אינם בניו ובניו אינם בניי? מה זו הצעה? יהודה לעומתו העמיד ערובה הנוגעת לעניין פרטי שלו, לעניין עולמו הבא. טעם שני: ראובן דיבר בגשמיות ויהודה ברוחניות. ראובן סבר שכל בעייתו של יעקב היא אובדן ילד, שכול - עניין גשמי. אבל יהודה הבין שמדובר כאן בכל חיי העולם הבא, שכן יעקב הובטח שאם תהיה מיטתו שלמה לא יראה פני גיהינום, ואם חסר בן אחד - הרי הוא רואה גיהינום.
וטעם נוסף שמביאים המפרשים: בעייתו של ראובן הייתה בעיתוי. מתי ניגש ראובן? כשיעקב היה שבע, מיד כשחזרו והביאו אוכל. אמר יהודה: נמתין לזקן. וכשהגיע מצב שכבר אין מה לאכול והם רעבים, אמר יהודה "אני אלך ואביא אותו", והשיבו לו: טוב, לך והבא אותו. אותה עצה עצמה, כשניתנה בהתחלה לא התקבלה, וכשניתנה בסופו של דבר - התקבלה.
דוגמה נוספת: ר' חיים מוולוז'ין הגה את הרעיון להקים ישיבה. עד היום עולם הישיבות מתנהל על פי היסודות שקבע, וישיבת וולוז'ין, אם הישיבות, הייתה סמל ודוגמה לכל הישיבות שקמו אחריה. לפני כן לא היה מושג כזה כלל - אנשים למדו בבתי כנסיות, כל אחד בעיירתו; אבל מקום לימוד המאסף את הבחורים, עם סדרים ושיעורים, זה היה רעיונו של ר' חיים מוולוז'ין. הוא בא אל הגר"א לקבל ממנו ברכת הדרך, וכששמע הגר"א את הרעיון אמר לו: לא. הדבר כאב לר' חיים מאוד, שכן היה להוט ומלא התלהבות מן הרעיון, ופתאום רבו מצנן אותו. אך חזקה עליו מצוות רבו, וירד מן העניין.
כעבור שנה שב והגיע אל הגר"א, וחזר והציע את הרעיון. הפעם אמר לו הגר"א: תעשה ותצליח. וכך היה - עשה והצליח, והישיבה שגשגה פלא בפלא. שאל ר' חיים את רבו: מדוע בתחילה אמר לי הרב לא, ועתה הרב אומר כן? השיב לו הגר"א: בפעם הקודמת שבאת היית בהתלהבות גדולה מדי, וזה עורר אצלי חשש אם הדבר נובע ממקור קדוש. שכן ידוע מדברי הגר"א שבענייני רוחניות תמיד צריך האדם מאמץ ויגיעה. כך למדנו במגילת רות: "ותרא כי מתאמצת היא" - כשראתה שהיא מתאמצת ידעה שהדבר בא ממקור קדוש. דברים שבטומאה הולכים בקלות, ודברים שבקדושה נאחזים בסבך בקרניהם; דבר שבקדושה תמיד הולך בקושי. וכאן ראיתי אותך בא בהתלהבות גדולה מאוד, ותמהתי: איך יכול להיות שדבר מצווה, דבר של תורה, בא בהתלהבות כזו? בדרך כלל התלהבות יש לדברים רעים, ולדברי מצווה צריך לתת הרבה כוח ולהשקיע מאמץ. לכן חששתי מאוד. אבל עכשיו, כשראיתי שבאת בכובד ראש, בפחות התלהבות ויותר מחשבה, אמרתי: עתה בוודאי תצליח. וכך אכן היה.
מכאן אנו רואים "לכל זמן ועת לכל חפץ". המעשה חשוב מאוד, אבל חשוב ממנו זמן המעשה - באיזו נקודה בדיוק אתה עושה אותו. להכות בברזל זה חשוב, אך רק בעודו חם הדבר משפיע ויוצר שינוי.
הקול אפרים עומד כאן על דקדוק מעניין: ידוע למדקדקים שהקודם בפסוק קודם בחשיבות. יש הבדל בין "אמר המלך" לבין "המלך אמר". בשני המקרים הוא אמר, אך בלשון הקודש יש הבדל: כשאני אומר "אמר המלך" נקודת הכובד היא על האמירה, וכשאני אומר "המלך אמר" האמירה פחות חשובה, ונקודת הכובד היא שמפי המלך יצאו הדברים. לכן חשוב מאוד להתבונן בלשון הקודש מה קודם למה.
נשים לב: בתחילה נאמר "לכל זמן" - קודם כלל את כל הדברים, ואחר כך אמר "זמן". לעומת זאת בחפץ לא נאמר "ולכל חפץ עת", כפי שלכאורה היה ראוי לומר כדי לשמור על אותו סדר, אלא "ועת לכל חפץ" - הקדים את המילה "עת" לראש המשפט. מה בא ללמדנו? "לכל זמן" בא לומר: אל תהי מפליג לכל דבר. יש דברים שאדם אומר עליהם - מה שווה זה, מה ייצא מזה, אפשר לזרוק לפח. אומר לך הכתוב: דע לך, לכל זמן. אין לך דבר שאין לו מקום בזמן, והדגש כאן הוא על ה"כל".
אגב, האספנים אוהבים מאוד את הפסוק הזה: "אל תהי מפליג לכל דבר" - ולכן הבית שלהם נראה כמו מחסן של העירייה. כל בורג, כל ברז, כל מיקרוגל שהפסיקו לייצר לפני שלושים שנה - לך תדע, אולי פעם אצטרך. וודאי שצריך לדעת שזו טעות גמורה. אמר לי אדם שהיה טיפוס כזה שהפסיק עם זה, ושאלתי למה. השיב: נוכחתי שכשאני צריך את הדבר אני כבר לא מוצא אותו. אני צריך ברז, ואני יודע ששמרתי, אבל לך תמצא בכל הבלגן איפה הוא; כבר פשוט לי יותר לקפוץ לחנות, לשים עשרים שקלים ולקחת ברז חדש. אז צריך לדעת לא להגזים בעניין - חוץ מבעיות שלום הבית שהדבר גורר, פשוט אין זו הדרך. אבל בגדול בא הכתוב ללמדנו שלכל דבר יש בסופו של דבר את הזמן שלו.
ולאחר מכן "ועת לכל חפץ": כל דבר שאתה חפץ בו - יש לו את העת הראויה לו, ולכן כאן הדגש הוא על ה"עת". יש עת מיוחדת שבה ראוי לעשות את הדבר. אפילו לימוד תורה, שאי אפשר להיפטר ממנו - הגמרא אומרת שרק אם תמצא שעה שאינה לא יום ולא לילה תוכל לעסוק בחוכמה יוונית - גם לו יש זמן. מי שעוסק בלימוד תורה בעת התפילה, נאמר לו שאין זו העת הראויה: זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, ואדרבה, עוד יתבעו אותו על כך. וכי לא מצאת זמן לעיין בספר אלא דווקא בחזרת הש"ץ? האם לוח הזמנים שלך מחושבן כל כך לשניות, עד שזה הזמן היחיד שנותר לך ללמוד במקום להקשיב לחזרת הש"ץ? הרי לנו דוגמה: הדבר חשוב, אך חשוב לא פחות מתי עושים אותו ומהי העת המתאימה.
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ׃
בפסוקים הבאים יש לנו עשרים ושמונה עיתים, ואם נוסיף גם את העת הראשונה שבפסוק "לכל זמן ועת לכל חפץ" - עשרים ותשע. "עת לטעת" היא בשעת שלום, ו"עת לעקור נטוע" בשעת מלחמה, כאשר יש הכרח לעקור את הנטיעות. באופן הרגיל אין היתר לעקור אילני פרי, אבל כשיש הכרח - למשל כשיורים מתוך כרמי זית - הדין הוא שמותר לעקרם, ואדרבה יפה שעה אחת קודם, שכן הדבר מסכן חיי אדם. וכן "עת לרפוא" והיפוכו, כולם מתבטאים על מלחמה ושלום, ונזכיר את הדברים בצורה מפורטת יותר בהמשך.
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "עת ללדת" - זהו זמן בריאת האדם, זמן הלידה. האישה מתקשה בעת לידתה ויש לה צער באותה שעה, והיא שמחה בו לאחר שנולד - ברוך השם, זכתה לחבוק בן והוא בריא. "ועת למות" - כיוון שנולד ובא לעולם, בידוע שסופו למות. ומכאן: מעת לידתו ראוי לו לחשב את עת מותו. מרגע שנולד מתחילה הספירה לאחור.
ומי שחי כך, כל חייו הם חיים של חשבון. הוא אינו חי בלי חשבון, שכן הוא יודע ש"על הכל יביא האלוקים במשפט", כפי ששלמה מסיים את ספרו; ומתוך שהוא יודע שעל כל דבר ודבר יש ליתן דין, הוא חי את חייו על פי דין וחשבון, ולא בשליפה ובחיפוש הנאות רגעיות.
פרק העיתים בא ללמדנו שהכול קצוב וקבוע: "לכל זמן" - לכל דבר, ואף לרעות, נקבע זמן מוגבל בידי שמיים; "ועת לכל חפץ" - אף לדברים שאנו חפצים בהם יש עת קבועה בטבע, ואין בידינו למהר את הרע או להאריך את הטוב. מכאן שני מוסרים: האחד - אל ישמח האדם באוסף ההון ואל יתייאש מן המיתה, אלא ידע שמרגע לידתו עליו לחשב את יומו האחרון ולחיות חיים של חשבון; והשני - שאין די במעשה הנכון, אלא צריך גם את העת הנכונה, כפי שלמדנו מיהודה שהמתין לשעת הכושר ומן הגר"א שהשיב את ר' חיים מוולוז'ין ריקם בפעם הראשונה ובירכו בשנייה. המעשה חשוב, אך עיתויו חשוב לא פחות.