בחלק האחרון של פרק ב' שלמה המלך מסכם את חשבון הנפש שעשה עם העולם הזה. לאחר שתיאר את כל מה שבנה, נטע, כינס ואסף, הוא מגיע לשאלה הפשוטה: מה בסופו של דבר יוצא לאדם מכל ההשקעה הגשמית שלו? התשובה שהוא נותן היא תשובה של אמת מרה - מכאובים, כעס, חוסר מנוחה - ומתוכה הוא מוביל אותנו אל העצה המאזנת: לא פרישות מוחלטת ולא להיטות אחרי הגשמיות, אלא לקחת מן העולם את הראוי לו, ולדעת שהכול מיד האלוקים.
כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
נשאלת שאלה פשוטה: הרי למעלה אמר שלמה "כי לבי שמח מכל עמלי וזה היה חלקי מכל עמלי", ותיאר שהיתה לו שמחה בעמלו. ואם כן למה כאן הוא אומר "מה הווה לאדם בכל עמלו"? מבאר ה'קול אפרים': שם היה מדובר בעמל של דברים שאינם גשמיים, דברים רוחניים יותר - ועל אלה אכן "לבי שמח מכל עמלי". אבל כאן מדובר בעמל גשמי בלבד, בדברים שהאדם נצרך לעשותם מחמת דאגות פרנסה, אכילה ושתייה וכל הנלווה להם. על זה שואל שלמה באמת: מה יש לו לאדם מכל זה?
ורש"י מבאר "רעיון לבו" מלשון רוע לב ושברון לב, כמו "רעוע". כלומר: מה יש לאדם מכל עמלו ומכל שברון הלב ששובר את לבו על כל מעשיו - מה יוצא לו מכל ההשקעה הגשמית שהוא עמל כאן? הרי כמו שראינו למעלה, את הכול בסופו של דבר הוא מניח לאחרים.
כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא׃
המלבי"ם מגדיר תחילה מהו "כעס": כעס הוא כעס הלב, לא מחשבה לעשות רע לזולתו אלא הלב הכועס. האדם הכועס יש לו כעס בלבו ואינו מוציאו אל החוץ. אבל אם הוא גם רוצה לפעול פעולה על פי כעסו - זה כבר לא נקרא כעס, אלא חרון וקצף. "חרון אף" - שכשאדם כועס האף מתאדם, וזה כבר ביטוי חיצוני; וכן קצף על השפתיים, ביטוי חיצוני. החרון והקצף מורים שהכעס בא לידי מימוש ויצא אל הפועל, אבל הכעס הוא תמיד בפנים, בלי פעולה או השפעה חיצונית. וכן "חמתו בערה בו" - החימה אף היא דבר פנימי הבוער בתוכו. וכן "וכעסתה צרתה" - שהיתה כועסת בתוך תוכה, בתוך לבה, וכן "כל ימיו מכאובים וכעס" שבפסוקנו.
מסביר ה'אמרי שפר', שכאן שלמה המלך מוכיח לנו עוד שיותר טוב לאדם להתייאש מכל ענייני העולם הזה. כי למה לו לאדם לטרוח על עניינים מגושמים שהם הבל, עלה נידף? "מה הווה לאדם בכל עמלו" - כמה אתה משקיע, ומה יוצא לך מכל זה? הרי "כל ימיו מכאובים".
ויש לו ביאור נפלא מהו "כל ימיו מכאובים": אם תתבונן, ימי האדם דומים למכאובי האדם. מה אנחנו רואים במכאובי האדם? אדם שיש לו כאב ראש יאמר לך שאין דבר מטריף יותר מכאב ראש, אין משגע יותר מזה. לילה אחר כך הוא לא נרדם - כבר אין לו כאב ראש, אבל יש לו כאב שיניים, ואז יאמר: אין גרוע מכאב שיניים, זה הדבר הנורא בעולם. כך גם האדם בכל ימיו: כל שלב שעובר עליו, הוא אומר עליו "זה הכי גרוע", ופתאום מתברר לו שיש עוד תהום אחרי התהום שחשב שכבר נגמרה. יש מינוס גדול יותר בבנק, יש נזקים גדולים יותר, וכשהילדים גדלים גם הנזק גדל. מתברר שזה לא כמו שחשבת: חשבת שהכרת את הרע מכול, ומתברר שלאדם יש כל פעם הפתעות חדשות.
"וכעס עניינו" - כל מה שהוא עוסק בו באופן תמידי הוא כעס. מה פירוש הדבר? אם אדם יתבונן יראה שכל מה שקורה סביבו מפריע לו: למה זה עשה כך, למה הוא כזה, ולמה האישה לא שמעה, ולמה לילד דיברתי כך, ועם הבוס כבר הרבה זמן אין לי דברים. כל ימיו כעס. הוא הולך כל הזמן כשבפנים הוא אוכל את עצמו. כשאין לאדם יראת שמים והבנה שהכול משמים, וידיעה שיש השגחה פרטית על כל מה שקורה - האדם הזה כל ימיו כעס. הוא נהפך למפגע סביבתי; כל מי שמזיז משהו מרגיז אותו מיד: די, אמרתי לך תפסיק, למה אתה עושה לי כך. מסוכן להיות בסביבתם של אנשים כאלה.
ואל תחשוב שזה רק ממנו: אם הוא נמצא בחברה כזאת, הכעס הוא הדדי - הוא כועס, ואשתו כועסת עליו, והילדים כועסים עליו, והבוס כועס עליו, וגם השכן כועס עליו. ומה יש לו לאדם מסביבו כל הזמן? כעסים ומתח, חוסר מנוחה תמידי.
עד כדי כך, שגם בלילה לא שכב לבו. הגעת למיטה, עברת למצב מאוזן, עכשיו לכאורה שקט ומנוחה - אבל המנוחה היא רק לגוף, והלב עדיין עובד שעות נוספות. למה? כיוון שהלב ממשיך לחשוב על מה שהיה ביום: מה הוא חושב לעצמו, מה הוא חושב שאני אוותר לו, ועכשיו הוא מהרהר בזה ובוויכוח שהיה לו עם זה. בלילה הלב אינו נח, והכעסים של היום ממשיכים.
וכל זה ממה נובע? מריבוי העמל וההשקעה בענייני העולם הזה, שממילא כל דבר מפריע לו - זה הזיק לי, פה גרם לי הפסד, פה עשה לי כך. אבל מי שמהביל את כל ענייני העולם הזה, ואומר "גם זה הבל הוא" - האדם הזה חי טוב, אוכל טוב, ישן טוב, והכול אצלו טוב. הוא לא נמצא במתחים ולא בחרדות ולא בסבל; כל מה שעובר - לא עובר עליו אלא עובר לידו. ובאמת לסגל מצב כזה וחשיבה כזאת היא מעלה גדולה. אין אנו יכולים לומר שנגיע עד הקצה, אבל כל אחד ואחד, בכל מה שקורה איתו, יכול לאמץ לעצמו את קו החשיבה הזה: להבין שאדם שכל דבר מפריע לו - "כל ימיו מכאובים וכעס עניינו, גם בלילה לא שכב לבו".
והכול על מה? על הבל. מריבה על הכסף הזה, על הבית הזה, על הירושה הזאת, על המקום הזה, על העסק הזה. שימו לב ששמונים אחוז מהמריבות הן על כסף, שמונים אחוז מהוויכוחים הם ענייני כסף ופרנסה. ואם אדם יאמר לעצמו מראש - מה זה, כסף בא וכסף הולך, על זה תאבד את חייך? לפעמים אנשים עושים מלחמות, ומקבלים התקפי לב ואולקוס ומה לא. על מה? על כסף. שווה הכסף הזה כל הסבל הזה? אילו היה אדם מתבונן ושוקל מעשיו בשום שכל, היה מבין שיותר טוב לו כמו שאמר שלמה: "וסבותי אני לייאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש". עדיף לאדם לומר הכול הבל - נו, אז יותר, אז פחות. ואין הכוונה לקחת את הכסף ולזרוק אותו.
היה פעם אדם שהגיע ליום השוק, והרבי הסתכל דרך החלון וראה אותו שם בהתלהבות, קונה ומוכר, וראה שהוא שרוי יותר מדי באורות כשמדובר בסך הכול בענייני כספים. קרא לו מהר לעלות אליו, וכשבא התחיל הרבי לתת לו מוסר: מה זה? מה אתה עושה מדברים של כסף? זה הכול בחיים? אני רואה אותך כאן כמו אדם שנתנו לו זריקת חמצן - איזו התלהבות. אחרי כל המוסר הזה הוציא האיש את הכסף, זרק אותו לרצפה והתחיל לדרוך עליו ברגליים. אמר לו הרבי: לא, מה אתה עושה? תרים את זה ותכניס לכיס, זה כסף! יצא האיש מבולבל, אינו מבין מה הרבי רוצה. אמר לו הרבי: הכסף הוא דבר חשוב, עם כסף אפשר לקנות הרבה דברים, אפשר לקנות עולם הבא, אפשר לקנות נצח - אבל צריך לתת לו את המקום הראוי לו ואת החשיבות הראויה לו. בשביל זה לאבד בריאות? בשביל זה לאבד אישה וילדים?
ותראו אנשים שבשביל כסף מאבדים הכול. על הכסף הזה הוא מסתכסך עם אשתו, עם הילדים, עם השכנים - והכול ענייני כסף. אילו היה אדם מבין את זה, היה מוכן לוותר ולומר לעצמו: תניח לי מכל זה, תן לי חיים טובים, תן לי בריאות, תן לי שלום בבית, תן לי שלום במשפחה.
לפעמים שומעים על אנשים שחיים בבית מחולק: היא אמרה שאינה נותנת כך, והוא אינו נותן כך, פעם נתן והפסיק לתת. שמעתי על זוג שהתחתנו בגיל מבוגר יותר, והם חיים מראש בכסף מחולק - ולא תאמינו לאיזה אבסורדים זה מגיע. אחד נותן כמה שקלים לשני ואומר לו תקנה לי בזה כך וכך, והשני עונה: רגע, את זה קונים מהכסף המשותף, ואת זה תקני מהכסף שלך. ריבונו של עולם, איזה מין חיים אלה? מדובר באנשים בני שישים ובני שבעים - לאן תיקח איתך את הכסף? מה אתה חושב שתעשה איתו? עם הכסף שיש לך, כמה תמשיך לחיות? ואדם שאינו מבין את זה הורס את חייו עכשיו וחי חיים של קטנוניות: אני נתתי והיא לא נתנה, אני שילמתי את החשמל לבד והיא לא שילמה, אמרתי לה כך והיא זרקה לי מאתיים שקל. אלו סיפורים שרק מקרוב שמעתי, וכואב הלב. לפעמים יש אחד מן הצדדים שהוא קמצן שבקמצנים, וזו באמת בעיה קשה מאוד. אבל צריך להבין שכסף אינו העיקר בחיים, ואדרבה - הכסף מונע מן האדם ליהנות מחיים טובים, משלום בבית, משלום עם ילדיו, עם שכניו ועם הבוס. והכול נובע מכך שאדם עושה מן העולם הזה עיקר, ואינו מקבל את עצתו של שלמה: "וסבותי אני לייאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש". ואז האדם הזה, גם בלילה כאשר הוא ישן, לא שכב לבו. אומר שלמה: "גם זה הבל הוא". הנה תראה, כל העמל הזה מה הועיל לך? אם לא קנית בו שלווה ולא קנית בו בריאות - אם זה מה שקנית, הכול הבל.
על זה כתוב "והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון" - למי? לעני. למה? כי כשהעני הולך לישון הוא חושב על זה: תראה איך העשיר הזה שבע, איך הוא מרוצה, ורק אני כזה מסכן. השובע של העשיר אינו מניח לעני לישון; העני כבר לא ישן טוב, כי הוא חושב כל הזמן על שובעו של העשיר. וזהו "לא שכב לבו" - גם כשהוא הולך לישון, בסופו של דבר לבו אינו שוכב. מרבה נכסים מרבה דאגה, והשובע לעשיר אינו מניח לעני לישון מרוב מוטרדות: למה אחרים עושים כסף והוא לא.
אֵין טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא׃
במדרש זוטא אמרו רבי נחמיה, רב נחמן בר רב חסדא, רבי שמואל בר נחמן, ואמרי לה רבי מיאשה ורבי ירמיה ברבי יצחק: כל אכילה ושתייה שנאמרה בקהלת אינה אלא בדברי תורה ובמצוות ובמעשים טובים, כעניין שנאמר "לכו שברו ואכולו", ו"לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". אם כן, "אין טוב באדם שיאכל ושתה" - המדרש לוקח זאת ללימוד תורה: לימוד התורה הוא בחינה של אכילה ושתייה, וזהו הטוב לאדם.
ומהו "והראה את נפשו טוב בעמלו"? אומר המדרש: התורה נקראת טוב, ומעשים טובים נקראים טוב - "סור מרע ועשה טוב". ובזה "הראה את נפשו" לחיי העולם הבא שכולו טוב; הוא יראה בחיי הנצח טוב בכל העמל שעמל כאן. "גם זו ראיתי אני כי מיד האלוקים היא" - שאם הקדוש ברוך הוא נתן לאדם דעת כדי ללכת בדרך הטוב, הרי זו הדרך שהשם רוצה. השם דורש ממך את הדרך הטובה, ונתן לך דעת לבחור, "השם חפץ למען צדקו", ולכן נתן לך דרך טובה כדי שבה תבחר, כדי שיהיה טוב לך.
רש"י מסביר שהפסוק נאמר בדרך תמיהה: האם אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו? כלומר, האם לא היה טוב לך יותר שתסתפק במה שיש לך, תאכל ותשתה ממה שיש לך, ו"והראה את נפשו טוב בעמלו" - ממה שעמל וטרח ייהנה ודי לו. כמו שכתוב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אכל ושתה ועשה משפט וצדקה - אז טוב לו. האם לא יותר טוב לך לאכול ולשתות ולהסתפק במה שיש לך, מכך שאתה הולך ומחפש לך גדולות ונפלאות ממך, שאינן מביאות לך אלא כאב לב ושברון לב כמו שראינו למעלה?
רב סעדיה גאון אומר שכאן בא שלמה המלך לאזן את הדברים. אתה עשוי לחשוב מן הדברים שכתבתי קודם שאני מטיף לפרישות, לנזירות ולהתרחקות טוטאלית מכל חיי העולם הזה - אומר שלמה: לא, אין זו כוונתי. כוונתי היא שהאדם יאכל וישתה ויראה את נפשו טוב בעמלו. פירוש הדבר: באתי רק להטיף כנגד להיטות היתר אחרי הגשמיות בעולם הזה. כל מי שחושב שעל ידי שירבה קנייניו וירבה ממונו ויקנה ויבנה ויעשה - בזה ישיג את המנוחה ואת השלווה ואת השלום, טעות היא בידו. יותר טוב לו לאדם שיאכל וישתה ויראה את נפשו טוב בעמלו. אין אני אומר שאדם לא יאכל ולא ישתה; בא שלמה כאן למתן את הדברים ולומר: קח מן העולם הזה את הנצרך לך כדי אכילתו ושתייתו, ותן לכל דבר את החלק הראוי לו.
ה'אמרי שפר' מסביר, שמציאות האדם היא שבכל זמן יש לו תלונה וטרוניה על משהו אחר; כל פעם משהו אחר מפריע לו, וכל פעם יש דבר שהוא אומר עליו שאינו נותן לו ליהנות מאשר יש לו. ועל זה אומר שלמה: "ראיתי" - ראיתי שלמצוא אדם שטוב לו, שיאכל וישתה וייהנה מעמלו, הוא דבר נדיר מאוד מאוד. ואם כבר יש - "כי מיד האלוקים היא", זו כמו מתנה מאת השם. ובאמת גדולי ישראל נשאלו על כך, ואחד השיב: הכרתי אדם אחד מאושר בחיים - הסבא מקלם. ואחד השיב: הכרתי אדם אחד מאושר בחיים - רבי ישראל סלנטר. כלומר נתנו דוגמאות נדירות מאוד שעליהן אפשר לומר שהאדם מאושר: כל מה שיש לו טוב לו, אינו אדם של קפדנות ושל סבל, ואינו מחפש כל הזמן להוסיף עוד הון ולהעשיר את עצמו. זה אדם שטוב לו - ונדיר מאוד למצוא אדם כזה ששום דבר אינו מטריד אותו.
סיפרנו פעם על בת המלך שחלתה, ואמרו לה שהיא צריכה ללבוש בגד של איש מאושר ועל ידי זה תצא מן הדיכאון. הלכו אנשי המלך לחפש בכל מקום את המאושר באדם, ולא מצאו. עד שראו רועה צאן אחד מחלל בחלילו ושוכב לו בנחת עם צאנו. שאלו אותו - שהרי שאלו כל אחד ואחד "אתה מאושר?" והשיבו לא, איזה מאושר - ואילו הוא ענה: כן, אין מאושר ממני. אמרו לו: עשה לנו טובה, תן לנו את החולצה שלך שניתן אותה לבת המלך שחלתה בדיכאון, אולי תבריא. אמר להם: חולצה? אין לי חולצה. ואילו היתה לי חולצה, כבר לא הייתי מאושר - הייתי צריך לדאוג שלא תיקרע, הייתי צריך לכבס אותה, הייתי צריך לראות שהיא עומדת גם באופנה, ולך תדע, יש אופנה חדשה, יש כאלה עם כל מיני תנינים רצים וסוסים דוהרים. זה כבר היה מתחיל לתפוס אותי ולהטריד אותי. אין לי חולצה - אני מאושר. אם כן, "אין טוב באדם": אין אנו מוצאים אדם שנאמר עליו הנה זה אדם שהכול טוב לו, יאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו. ואם יש כבר דבר כזה, יחידי סגולה שהגיעו למדרגה הזאת - "מיד האלוקים היא", מתת השם היא למי שזכה לטוב כזה.
ה'מעם לועז' מביא בשם ה'קול יעקב' שכאן בא שלמה המלך לומר לך: דע לך שכל הטובה שיש לך כאן בעולם - אל תנכס אותה לעצמך, מיד האלוקים היא. משל לשיח קבצנים שהיה פעם, שכל אחד התחיל לספר איפה היה ובאיזה מקום, וכמה נתנו לו פה וכמה שם, ואלה קמצנים ואלה נדיבים. אמר אחד מהם: בואו ואספר לכם סיפור שהיה לי. פעם הגעתי לעיר פלונית ונכנסתי לחצר פלונית, דפקתי בדלת והבנתי שמדובר באנשים בעלי ממון, ואמרתי: אפשר לקבל ארוחת צהריים? (לא כמו היום שבא ומבקש ממך כסף - הוא רצה משהו לאכול.) אמר לו בעל הבית: כן, אדוני, אתה יכול לקבל כאן ארוחת צהריים דשנה, אבל בשביל זה יש עבודה. הראה לו בחוץ עצים שצריך לחטוב אותם ולהכינם כדי שיוכלו להכניסם לתנור. אמר לו: תחטוב כאן את העצים ואחר כך תקבל כמו שצריך.
הבנתי - אומר הקבצן - שמדובר כאן במשהו רציני, וכדאי להתאמץ. שעתיים חטבתי עצים, נשברו לי הידיים והגב, יבלות, לא זוכר שעבדתי פעם כך. דפקתי בדלת ואמרתי: בעל הבית, סיימתי. יצא, סקר בעיניו את העבודה ואמר לי: יפה, יפה מאוד, תיגש לדלת ממול ותאמר שמגיעה לך ארוחת צהריים. ניגשתי ודפקתי, ואני רוצה לומר לכם: כמו שאמרתי שלא זוכר שעבדתי כך, גם לא זוכר שאכלתי כך אי פעם. ארוחת צהריים חבל על הזמן, משהו מיוחד מאוד. היה משתלם.
פתאום הוא רואה שכולם מתפוצצים מצחוק. שאלו אותו: איפה היית? בחצר פלונית? אמר להם: כן. ושוב התפוצצו מצחוק. שאל: מה מצחיק? אמרו לו: תבין, בחצר פלונית יש שני גבירים. יש גביר אחד שגם אם תעבוד אצלו יומם ולילה שבעים שנה לא ייתן לך פרוסת לחם; ויש גביר אחד שכל מי שנכנס אליו נותן לו ארוחת צהריים מלאה על חשבונו, ממש כיד המלך. ואז הבין שטעותו היתה שדפק תחילה בדלתו של הגביר הקמצן, שדאג שיעבוד אצלו שעתיים ושלח אותו לאכול אצל הגביר הנדיב - שממילא היה מקבל שם פרנסה וארוחה.
זה מה שאומרים לך: "אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו" - אל תחשוב שהטוב הוא בעמלו. האכילה והשתייה - האם הן טוב בעמלו? אינן קשורות לעמלו כלל. חטיבת העצים כאן לא הביאה לך את הארוחה שם. דע לך שכל מה שאתה חושב "אני עמלתי, אני התאמצתי" - הרי נגזר עליך כמה תרוויח. מה שאתה צריך לעשות זו השתדלות; אבל לחשוב שבגלל שהתאמצתי ועבדתי שעתיים בגלל זה קיבלתי - לא. קיבלת כי נגזר עליך. צריך לעשות השתדלות, וברגע שעשית אותה - גמרנו, זה מספיק. ואם בכל אופן קיבלת, "כי מיד האלוקים היא": זו גזירה מאת השם, מה שקיבלת הוא ממנו, ואל תחשוב שעמלך הוא שנתן לך והעניק לך.
כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי׃
אומר ה'אמרי שפר': כאן מוסיף שלמה ואומר - יאמרו בני האדם, אולי שלמה מדבר כל כך רע על ענייני העולם הזה ועל ההנאות והתאוות שבו, ומתייחס אליהם בצורה כה שלילית, מפני שלא טעם די מענייני העולם הזה. אולי אינו בעל ניסיון, אולי לא הכיר די טוב את כל תענוגותיו, ואילו היה מכיר מעט - אפשר שמנגינות אחרות היו נשמעות מפיו. על זה בא שלמה המלך ואומר: "כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני" - מי אכל דבר שאני לא אכלתי, ומי "יחוש", נהנה באחת מהנאות החושים, דבר שאני לא נהניתי ממנו. אם כן, כשאני אומר לכם זאת - תבין שמדבר איתך אדם שיודע על מה הוא מדבר, אדם שהתנסה, וידיעותיו באות מן הניסיון; אין אלו תיאוריות.
כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃
"כי לאדם שטוב לפניו" - שטוב לפני האלוקים, "נתן חכמה ודעת ושמחה": השם נתן לו לב לעסוק בתורה ובמצוות, ונתן לו גם לשמוח בחלקו, כמו שראינו למעלה שיאכל ושתה ויראה את נפשו טוב בעמלו. רש"י ממשיך באותו קו: זה מה שנדרש מן האדם - השם רוצה שיהיה לאדם טוב כאן בעולם הזה, השם אינו רוצה שאדם יסבול.
ומאידך גיסא "ולחוטא נתן עניין" - כלומר נתן לו מנהג, שמנהגו של החוטא יהיה שכל הזמן ידאג רק לאסוף ולכנוס. כל מטרתו לאסוף עוד ועוד. ולשם מי? בסופו של דבר "לתת לטוב לפני האלוקים" - כל מה שאתה אוסף וכונס, כדי שהטוב לפני האלוקים יקבל את זה בסוף, כמו שכתוב "כי רשע יכין וצדיק ילבש". מה שאתה טורח הוא כדי לתת למי שטוב בעיני האלוקים שהדבר יגיע אליו, כמו שכתוב באסתר "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". וגם זה הבל - שהשם נתן לבריות לטרוח, והוא טורח בשביל שמישהו אחר יאכל.
והספורנו מוסיף דוגמאות: כמו שמצאנו ביעקב אבינו "ויצל אלוקים את מקנה אביכם ויתן לי" - כל מקנהו של לבן עבר אל יעקב, וכתוב שאחר כך איבד לבן את כל מקנהו בעניין רע, וגם ממה שנשאר לא נשארה לו ברכה. וכמו המעשה ביוסף מוקיר שבת, שכל עמלו וטורחו של העשיר נפל בסופו של דבר בידיו של יוסף מוקיר שבת. וכן היה באוצרותיו של פרעה: פרעה לקח ושמר אוצרות אדירים, והתחיל בזה עוד יוסף, ולבסוף ניתן הכול לטוב לפני האלוקים - "גדולה ביזת הים מביזת מצרים", שכל אחד הטעין תשעים חמורים לוביים. הרי שכל מה שאתה טורח, אתה הרשע, הוא לתת לטוב לפני האלוקים. והאם אין זה הבל ורעות רוח, הבל ושברון רוח - שהאדם מבין: טרחתי, התאמצתי, ותראה מה נותר לי מזה.
הר"ן בדרשותיו מביא ששני חלקי הפסוק נאמרו על אדם הראשון: אדם הראשון קודם החטא ואדם הראשון אחר החטא. "לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" - זה אדם הראשון בגן עדן. נתן לו חכמה, וכתוב שהמלאכים התפעלו מלפניו ורצו לומר לו "קדוש" כשראו את חכמתו. נתן לו דעת ושמחה - היה במקום הנפלא ביותר, בגן עדן, "מכל עץ הגן אכול תאכל", מזון מוכן בלא טרחה, ומלאכי השרת מסננים לו יין וצולים לו בשר. מה טוב מזה? היה לו הכול טוב. ומי הוא "ולחוטא"? כאשר אדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת - "נתן עניין לאסוף ולכנוס", "וקוץ ודרדר תצמיח לך": מעכשיו אתה תהיה טורח כל הזמן באסיפה ובכניסה, זמן האסיף, זמן הקציר, כל הזמן לטרוח במלאכתו כדי שיהיה לו כדי מזונו. והלא קודם היה טוב יותר - "לאדם שטוב לפניו", שהשם נתן לו את הכול מוכן. למה היה צריך החוטא לחטוא, ולהגיע לבסוף לכך שכל עניינו יהיה לאסוף ממון?
המלבי"ם מבאר על פי לשון הקודש מה ההבדל בין "לאסוף" ל"לכנוס". הפועל "אסף" תמיד מבטא שכונסים דבר למקום מיוחד, ואין הכוונה לקבץ דבר מפוזר - לקבץ דבר מפוזר נקרא "קבץ". "אסף" הוא כמו להכניס דבר לאסם, להכניס דבר למקום מסוים: "ויאסוף אותם אל משמר" - הכניסם לכלא; "ואין איש מאסף אותם הביתה" - הכניסם לביתו. והביטוי "אסף" קשור גם עם הפועל "כנס": האסיפה מורה על ההכנסה מן החוץ פנימה, והכניסה מורה שבפנים אתה מכניס את זה לתוך הכספת, לתוך האוצר או המקום המשומר. ומזה בא גם הפועל "אסף" כאשר דבר מתחבר לעצמו, כמו "ויאמר הכהן אסוף ידיך" - שיאסוף את ידיו אל גופו; וכן "ואספתו מצרעתו", ו"ואסף המצורע" - שהמצורע נאסף אל תוך המחנה.
ה'אמרי שפר' מסביר: מה הסיבה אשר "אין טוב באדם"? היות ש"לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" - האדם הטוב ההולך בדרך השם, השם נתן לו חכמה ודעת, והכוונה שהתכלית שהאדם עמל עליה תהיה לו לעצמו; הוא ייהנה מזה והוא יקבל את זה. אבל המציאות הזאת היא יקרת המציאות, מציאות בלתי מצויה - שהאדם טורח ועמל והכול בשביל עצמו. ראינו שחכמים אמרו על עצמם "והניחו לאחרים חילם", על מי שהניח קבא דמוריקא, אפילו על מעט שבמעט: טרחתי אני, ומישהו אחר קיבל את זה. הרי זה דבר יקר המציאות, דבר לא מצוי.
"ולחוטא נתן עניין לאסוף ולכנוס" - החוטא יש לו עניין שהוא אוסף וכונס, וזו אינה התכלית. ויש לו ביאור מחודש: למה נתן הקדוש ברוך הוא לחוטא עניין לאסוף ולכנוס? כי אם לא כן, היה מרבה בחטא. ולכן מה עשה השם? חיפש לו ריפוי בעיסוק - נתן לו משהו שיעסיק אותו: תאסוף ותכנוס כסף, תהיה טרוד עשרים שעות ביממה באסיפה ובכניסה, ולא יהיה לך פנאי לעבירות, לא יהיה לך פנאי לחטאים ולא לדברים רעים, כי אתה טרוד באיסוף ובכינוס. שאם זמנו היה פנוי, כל יומו היה פנוי לעשות עבירות; לכן נתן לו השם "עניין" - דבר שיענה בו, דבר שיתעסק בו, כדי שבזה יתרחק מן החטא.
ולמי יהיה בסופו של דבר כל העמל? "לתת לטוב לפני האלוקים" - בסופו של דבר כל העמל הזה יינתן למי שייטב בעיני האלוקים. ואיך אפשר לשמוח באותו דבר שבסופו של דבר יגיע לידי מישהו אחר? לכן "גם זה הבל ורעות רוח" - הבל ושברון רוח, כיוון שהוא לא יוכל לשמוח בזה, שהרי כל טרחו וכל יגיעו ייפול בידי זה שמן השמים הדבר מגיע לו.
בסיום פרק ב' שלמה המלך מעמיד לפנינו חשבון: מי שעושה את עמלו הגשמי עיקר - "כל ימיו מכאובים וכעס עניינו, גם בלילה לא שכב לבו", כל דבר מפריע לו, הכול מריב עליו, ורוב המריבות בעולם הן על כסף שממילא בא והולך. מי שמהביל את ענייני העולם הזה - אוכל טוב, ישן טוב, והצרות עוברות לידו ולא עליו. ומכאן העצה המאזנת: לא נזירות ולא להיטות, אלא "שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו" - להסתפק בחלקו, לעסוק באכילה ושתייה של תורה ומצוות, ולדעת שהטוב אינו פרי עמלו אלא "מיד האלוקים היא". ומי שאינו מבין זאת, נתן לו השם עניין לאסוף ולכנוס, ובסופו של דבר הכול "לתת לטוב לפני האלוקים" - ולכן גם זה הבל ורעות רוח.