בחלק זה של הפרק שלמה המלך ממשיך את חשבון הנפש הגדול שלו. אחרי שבדק את השמחה, את היין, את הבניין והקניין - הוא בא לבדוק את החכמה עצמה: האם היא התכלית? האם יש בה יתרון אמיתי? והשאלה הגדולה שמלווה את כל הקטע הזה היא שאלת הסוף: אם החכם והכסיל שניהם מתים ונקברים, מה בעצם הרווחתי מן החכמה? נלך על סדר הפסוקים.
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם׃
האבן עזרא מפרש: "החכם עיניו בראשו" - הוא הולך באור, מתבונן בכל צעד וצעד. "והכסיל בחושך הולך" - עוצם את עיניו מראות. ועל זה אומר שלמה: "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם". כלומר, אל תחשוב שהאמנתי שיש עדיפות אמיתית לעסוק בחכמה מאשר בהוללות וסכלות. ושימו לב: החכמה המדוברת כאן, לפי האבן עזרא, היא חכמה כללית - כל החכמות שהשיג שלמה, ולא תורה ולא מצוות.
הרי ידעתי שמקרה אחד יקרה את כולם: גם האדם המחכים בענייני העולם הזה וגם הסכל ההולך בהוללות - לשניהם קורה אותו מקרה. ואם תאמר שמעלת העוסק בחכמה, בחכמת המדע, גדולה ממעלת העוסק בהוללות וסכלות, היה צריך שיהיו להם תוצאות שונות, שייבדלו זה מזה במה שקורה להם לאחר מכן. והנה אני רואה שלא כן הוא.
וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל׃
ממשיך האבן עזרא: כאן שלמה מבאר את כוונתו. כשראיתי את מעלת החכמה בכל ענייני העולם הזה, חשבתי שזו התכלית וזה העיקר, אבל שאלתי את עצמי: אם החכמה היא התכלית, מדוע התוצאות של החכם והכסיל זהות? בענייני העולם הזה אין הבדל ביניהם. אם כן, למה חכמתי אני יותר? הרי בסופו של דבר מקרה החכם הוא מקרה הכסיל, ומה הועילה לי חכמתי?
ואם תאמר: על כל פנים לפי שעה החכם נצרך לכול - הוא פרופסור, הוא דוקטור, הוא דיקן באוניברסיטה, ולזמנו יש לו תועלת ויתרון על הכסיל. על זה אומר שלמה: אם החכמה הזאת של כל המדעים אינה נצחית - "גם זה הבל". והבל, כפי שהסברנו כבר מתחילת הספר, הוא כאדים העולים ומתפוגגים, דבר שאין לו קיום. אם אין לו קיום, מה נשאר? רק כאן בעולם הזה קראו לך חכם, כאן היית דוקטור ופרופסור - וזה נידף. וכי יש הבדל בין הפרופסור לבין איש הבסטה בשוק רגע אחד אחרי שהם בקבר?
לפעמים ההפך הוא הנכון: איש הבסטה בשוק, פעמים רבות מצבו טוב הרבה יותר, שכן לפחות היה אדם תמים ובעל אמונה תמימה, גם אם לא צדיק ולא בדיוק עובד ה'. ואילו הלה, עם כל חכמותיו, כפר בעיקר - ומה הועילה לו חכמתו? ואכן רואים בעינינו שהרבה מן הרע יוצא דווקא מבתי החכמה הכלליים: הרשעים הגדולים בעזה יצאו מביר זית; ואותם אנשים הפונים לאוניברסיטאות בחוץ לארץ ותובעים מדוע אינכם מחרימים את מדינת ישראל שהיא מדינת אפרטהייד - מי הם? דוקטורים ופרופסורים כאן באוניברסיטאות, שמזמינים בעצמם חרם אקדמי. אם כן, פעמים רבות דווקא מי שהחכים באותה חכמה כללית - מצבו גרוע הרבה יותר. אומר שלמה: איזו עדיפות יש להחכים בחכמה כללית על פני הסכלות וההוללות, אם כל המדובר הוא בתקופה הקצרה של העולם הזה ולא נשאר מזה כלום? הרי זה הבל.
רש"י מסביר שלא כדרך הראשונה: שלמה מדבר כאן על חכמה של תורה ושל עבודת ה'. ולפי זה אומר שלמה: היות ושניהם מתים - כמקרה הרשע כן יקרני. עצם הסיום של הרשע ושל הצדיק שווה; אין מי שלא ייוועד בסופו של דבר בבית מועד לכל חי. בין שהיה חכם גדול, בין שהיה צדיק ועובד ה' עד אין קץ, ובין שהיה רשע מרושע - את כולם קוברים, כולם מגיעים למטה מעשרה טפחים. "ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר".
ומיד - "ודיברתי בלבי שגם זה הבל". וכבר אמרנו שההבדל בין "אמרתי בלבי" ל"דיברתי בלבי": "אמרתי בלבי" נאמר על דבר שאינו אמת, ו"דיברתי בלבי" על האמת. כלומר: אמרתי בלבי דבר שאינו נכון - שכמקרה הכסיל גם אני יקרני, שבסוף כולם מתים; אבל אז דיברתי בלבי את האמת - שגם זה הבל. ומהו ההבל? ההבל הוא לחשוב שאותו מקרה יקרה לזה ולזה, שהרי אין זכרון החכם והכסיל שווים לאחר מותם: זה זכרונו לטובה וזה זכרונו לרעה.
כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל׃
למה אתה אומר "כמקרה הכסיל גם אני יקרני"? הבל לומר כן. הבל הוא לחשוב שמצבם יהיה זהה, שהרי לנצח השינוי בין החכם לכסיל הוא שינוי מהותי. בעולם הזה אתה צודק - כולם הולכים אותה דרך, כולם מתים וכולם נקברים. אבל דע לך שלעולם אין זכרון לחכם עם הכסיל: החכם זכרו לברכה ויש לו נצח נצחים בעולם האמת, בעולם הבא, והכסיל ימות ואבד שמו ונגמר העניין. גם אם כאן בעולם הזה אינך רואה הבדל, לאחר מכן ולנצח יש הבדל עצום. העולם אינו מסתיים כאן, ואם אינו מסתיים כאן - העובדה ששניהם מתים כאן אינה אומרת מאומה.
רב סעדיה גאון מסביר: "אין זכרון לחכם עם הכסיל" - לעולם לא ייזכרו שניהם בדמיון אחד, שזה זכרונו לשבח וזה לגנאי. אף כאן בעולם הזה אין זוכרים אותם באופן זהה: את הצדיק זוכרים לשבח, ואת הכסיל והרשע לגנאי - כל אימת שמזכירים אותו מקללים אותו.
ובפסיקתא זוטרתא מובא: "אין זכרון לחכם עם הכסיל" - רוח הקודש מבשרת ואומרת: אל תאמר כמקרה הכסיל גם אני יקרני, כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם. שהרי זכותו של אברהם אבינו עומדת לעולם, ונמרוד כלה והולך לו. זהו המדרש שהזכרנו קודם, שכל אחד אמר "כמקרה הכסיל גם אני יקרני": אברהם גדול בזמנו ונמרוד גדול בזמנו, משה גדול בזמנו ובלעם גדול בזמנו. אומרת רוח הקודש: אל תטעה. זכותו של אברהם עומדת לעולם ונמרוד כלה והלך לו; זכותו של יעקב עומדת ולעשיו אין זכרון; תורתו של משה מתקיימת לעד על שמו, ופרעה הלך לדראון עולם; זכותו של דוד קיימת לנצח, ואחיתופל נשכח זכרו.
"בשכבר הימים הכל נשכח" - כל רשעת הרשעים נשכחת. ואיך תאמר "ימות החכם עם הכסיל"? אף שלזה קוראים רבי ולזה קוראים רבי, כשייכנסו שניהם למקום אחד - זה שואלים אותו והוא עונה, וזה יושב ודומם. סוף דבר הכל נשמע: אין זכרונם שווה, זה נזכר לברכה וזה, הכסיל, נזכר לקללה.
האמרי שפר ממשיך בקו שלו, שכל הדיון כאן הוא בחכמת הטבע, באנשים החכמים בחכמות הכלליות. ועל זה אומר שלמה "ולמה חכמתי אני יותר, ודיברתי בלבי שגם זה הבל" - לא היה טעם בכך שהחכמתי, שהרי במה שהחכמתי בחכמות כלליות אין יתרון לי על השאר, ובסוף כולם מתים. ואם תטען: הרי רואים הבדל גדול, שאת החכם בחכמת הטבע זוכרים לטובה ואת הכסיל לגנאי או שאין זוכרים אותו כלל - על זה בא שלמה לומר: דע לך, במותם יישכח הכל. מי היום זוכר את החכמים שלפני אלף ואלפיים שנה?
ואם תאמר שעדיין נשארו כאלה, מביא הקול אפרים שמצאנו זכרון לחכמי אומות העולם - אריסטו, אפלטון, ניוטון. אבל אלה בודדים שבבודדים. וכי אלה היו כל החכמים לאורך הדורות? ולא זו בלבד שמעטים הם, אלא מה נשאר מחכמתם? התיאוריות שלהם, שהיום יש בידינו כלים מדעיים לבחון אותן, מתברר שבתשעים אחוז מהן דיברו שטויות. אמת, הם השיגו הרבה ביחס ליכולות שהיו להם: לא היה להם טלסקופ האבל, הם הביטו בצינור ושתי עדשות כמו שודד ים, ומה יכלו כבר לראות? אבל היום, עם חלליות ועם מכשור מתקדם שמודד גלים ואור ומרחקים מכוכבים רחוקים, כל מסקנותיהם פרימיטיביות לחלוטין, ואנחנו יודעים דברים שונים לגמרי ממה שידעו אז.
וכן דרווין: העלה תיאוריה שכל כך התלהבו ממנה בזמנה, עד שאיש לא טרח לבדוק אותה כראוי. וכעבור כמה עשורים לא נשארה ממנה אבן על אבן. צריך מוח קודח כדי לחשוב שמתא חי אחד נוצר אדם שלם ומורכב; היום יודעים שתא DNA אחד מורכב יותר מעיר שלמה, ולאדם יש מיליונים כאלה. איך יעלה על דעת אדם שכל זה נברא מעצמו והלך והתפתח? ברור שזה הבל מוחלט. וכן בפסיכולוגיה: פרויד - כמעט לא נשאר מהתיאוריה שלו כלום חוץ מן הפסיכואנליזה. אחת לחמישים שנה הכל מתהפך, כי פתאום מבינים הכל אחרת לגמרי, וכל מה שהובן קודם מתברר כהבל.
ומי היום מדבר ברפואה במונחים של המרות? מרה שחורה, מרה ירוקה, מרה אדומה, ואם תתגבר עליו המרה הירוקה כך וכך יסבול - כל ספרי הקדמונים מתייחסים לרפואה דרך ארבע המרות ומי מהן מתגברת. היום אין אדם שמדבר במושגים האלה; אלו מושגים של חוסר הבנה מוחלט, שהרי יש לנו מכשור שרואה מה מתרחש בפנים ומבין דברים אחרת לגמרי. אם כן, גם אם נזכר שמו של חכם - כחכמתו כבר אינה רלוונטית ואיני יכול ליישם ממנה אלא דברים בודדים. "אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים".
ולכן, מסביר האמרי שפר, אילו באמת יש לחכם מעלה, ראוי היה שלא ימות כמיתת הכסיל - ואנו רואים שאין הבדל ביניהם. ומוסיף הקול אפרים: רוב השכר שהחכם מצפה לו הוא להטביע חותם. לא רק חכם - גם פוליטיקאי, שאינו צריך להיות חכם גדול, רוצה להטביע חותם: שיאמרו שהוא עשה הסכם שלום. ואף שההסכם מחורר כגבינה שווייצרית ויביא אלפי הרוגים - לא משנה, העיקר שיזכרו שקיבלתי פרס נובל ושיש קריה על שמי. וכי בשביל זה מוכנים למסור אנשים כבשר תותחים? כזה כוח יש לרצון להטביע חותם. ועל זה אומר שלמה: בסופו של דבר אין לו שום הזכרת שם ושום תועלת משמו. כל החכמים שהיו בהיסטוריה אבדו, והנזכרים הם בודדים. ועוד: גם אם יזכרו את שמך - מה יוצא לאפלטון מכך שזוכרים היום את שמו? מה יוצא לאריסטו כשהוא נאכל לתולעים מכך שזוכרים את שמו, איזו הנאה זה מעניק לו? אם כן, נוכחתי לראות שההוספה בחכמה הכללית, בחכמת הטבע, אינה התכלית.
וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃
אומר שלמה: כעת, כשראיתי זאת, שנאתי את החיים. אילו חיים? חיי השעה שהתעסקתי בהם, ענייני החכמות הכלליות שבהן השקעתי את זמני. שכן ראיתי שרע עלי המעשה שנעשה תחת השמש, כי התברר לי שהכל הבל ורעות רוח - מזה לא יישאר מאומה ולא יעניק לי מאומה, ובסופו של דבר כמיתת הכסיל כן מיתת החכם בכל אותן חכמות. "רעות רוח" פירושו שברון רוח, מלשון דבר רעוע: לא רק שלא יוצא מזה דבר, אלא שעוד מקבלים מזה שברון רוח, עד כדי דיכאון.
וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי׃
כאן שלמה מפרש את דבריו. אמרתי "שנאתי את החיים" - שהרי בחיים האלה אני אמור לקנות את החיים הנצחיים, בעולם הזה אני קונה עולם הבא. והנה אני רואה שאני עמל בחיים האלה בדברים שבסופו של דבר אניחם לאדם שיהיה אחרי. חיים כאלה יש לשנוא. חיים שאתה צובר בהם לנצח - אלה חיים שיש לאהוב אותם, ובהם תזכה לאור באור החיים. אבל חיים שכל מה שעשית וקנית ובנית ויצרת בהם, כל עמלך תחת השמש, תניח לאדם שיבוא אחריך ויקבל הכל על המוכן - ולך תדע מה יעשה בדברים הללו.
וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל׃
מי יודע מיהו זה שיבוא אחרי וישלוט בכל עמלי? הרי כל מה ששלמה בנה ויצר ועשה בחכמתו האדירה כל ימי חלדו - מי יבוא וישלוט בו? אומר האמרי שפר: אין ספק ששלמה עשה דברים שהם מעל הטבע בחכמתו העצומה. דוגמה לכך ביתו של שלמה, ודוגמה נוספת הכיסא שעשה, שהיתה בו חכמה אדירה עד שלא הצליחו לפענח את צורתו ואת דרך בנייתו. והדבר דומה לאדם שיצר כלי מיוחד ומזלג מיוחד מזהב, ובא אדם אחר, כסיל ואוויל, שלא הבין מה זה, ולקח את הכלי היקר לפנות בו את הזבל - נראה היה לו ככלשון. וכי אפשר? זהו כלי יוקרתי וחשוב! אלא שהוא לא ראה זאת. כך יכול לבוא אחרי כסיל, שכל מה שעשיתי לא יעריך כלל.
אבל "גם זה הבל" - עצם המחשבה הזאת הבל היא. שהרי מה אומרת המחשבה? לך תדע מה יעשו עם זה אחרי מותי. ותשאל את עצמך: וכי זה אמור לשנות לך? וכי אתה סבור שאחרי מותך יטריד אותך מה עשו עם מה שהשארת? מי משתמש באוטו, מי גר בדירה, מי לקח את הנכסים - וכי זה יעניין אותך?
סיפרתי לכם פעם על הגרף פוטוצקי, שכאשר לקחו אותו להריגה לשרפו באוטו דה פה בעקבות גיורו, הלך בשירה ובאמירת "אני מאמין". אמרו לו הכמרים: אנחנו יודעים שהיום אנו צוחקים עליך, אבל שם למעלה אתה תתנקם בנו ותצחק עלינו. השיב להם, ותראו איזו צלילות דעת ברגעיו האחרונים: אספר לכם משהו מילדותי. כשהייתי ילד בניתי מגדלים בחול, ארמונות נפלאים. והיו לי חברים מרושעים שנהנו להרגיז אותי - הייתי בן הגרף, וכנראה נחשבתי "ילד שמנת" - והיו באים אחרי שבניתי, דורכים והורסים את כל מה שבניתי בדי עמל. וזה כאב לי עד מאוד. וכבר אמר רבי ישראל סלנטר, שלהרוס לילד מגדל בחול זה כמו להטביע לאדם מבוגר ספינה נושאת מטוסים - אותו כאב ממש, אף שבעיניך "מה כבר קרה".
והמשיך הגרף ואמר להם: אמרתי לעצמי, כשאגדל ויהיה לי מעמד ויכולות - אתנקם בהם, אראה להם מה זה, כולם ישלמו את המחיר. ואתם חושבים שכשגדלתי עוד זכרתי את הילדים שהרסו לי את הארמון בחול? וכי זה עניין אותי בכלל? ואתם סבורים שכאשר אהיה שם ואראה פני שכינה, אחרי שמסרתי נפשי על קידוש השם - הדבר העצום ביותר שיהודי יכול לשאוף אליו - יעניין אותי איזה כומר חסר שכל ששרף אותי? זה מה שיטריד אותי שם למעלה?
וזה בדיוק מה שאומר שלמה: חשבתי לעצמי, כל הכאב הזה - בשביל מי אתה עושה כאן, מה יעשו עם זה, מה יהיה? ואמרתי: גם זה הבל. עצם המחשבה מה יהיה עם זה אחר כך היא מחשבת הבל, כי שם באמת לא יעניין אותך מה עשו בכל מה שעשית ומה נעשה עם כל מה שהשארת. התעניינותם של המתים במה שקורה כאן בעולם הזה קטנה ביותר: אם הוא רשע - מתעניין בדינו למעלה הרבה יותר ממה שנעשה כאן למטה, שהרי שם דנים אותו; ואם הוא צדיק - הוא רואה פני שכינה ונמצא עם הקדוש ברוך הוא, וכי יעניין אותו מה עם הדירה למטה ומה עם הנכס? הדברים האלה ממש אינם מעסיקים אותו.
מדרש תהילים מספר: רבי מאיר היה לבלר, כלומר סופר, וכתב ספרי תורה תפילין ומזוזות, והיה יגע ומשתכר שלושה סלעים בשבוע. בסלע אחד היה אוכל ושותה, בסלע אחד מתלבש, ובסלע השלישי היה מפרנס תלמידי חכמים. אמרו לו תלמידיו: מה יהיה על בניך, שאין אתה מניח להם כלום לירושה? אכלת בסלע, התלבשת בסלע - מה תשאיר להם? אמר להם: אם יהיו צדיקים, תהיה להם פרנסה מאת השם יתברך, שנאמר "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם".
וזהו שנאמר כאן: "ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלט בכל עמלי". למה שאשאיר ממון? אם אשאיר, מי יודע אם זה שיבוא אחרי יהיה חכם או סכל, וישלוט בכל עמלי - אפשר שבכסף שאשאיר יעשה עבירות. אני יודע מה אני עושה בכספי: למצווה, לזכות, לתלמוד תורה - נפלא מאוד. אבל זה שיבוא אחרי, מי יודע? ואם תאמר: הרי צריך להשאיר לו שיהיה לו - אם יהיה ראוי, יהיה לו; ואם לא יהיה ראוי, לא יהיה לו.
כמו שמצינו בעקביא בן מהללאל, שנידוהו בעקבות ארבעה דברים. המשנה בעדיות מתארת שאמר לבנו לחזור בו באותם ארבעה דברים, ובסוף שאל אותו הבן: אבא, אולי תמליץ עלי בפני חבריך שיקרבו אותי, שיהיו מוכנים לקבל אותי. אמר לו: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. ומבאר היעב"ץ שאמר לו: אדרבה, איני רוצה להמליץ עליך, שאם אמליץ - אפשר שיקרבו אותך גם אם אינך ראוי, וזה איני רוצה. אדרבה, אם מעשיך אינם טובים - שיגרמו לכך שירחקוך, ועל ידי זה תשפר את מעשיך. כלומר, אני מעוניין שהמעשים שלך יהיו המדד למצבך. וזה מה שנאמר כאן: למה שאשאיר ממון הלאה? אם יהיה ראוי - כבר יהיה לו מצד עצמו ומן השמים יתנו לו; ואם לא - שיעשה תשובה ויתקרב אל השם ואז יתנו לו; ואם לא, אדרבה, מעוניין אני שלא יתנו לו. אבל להשאיר לו ממון שאיני יודע מה יעשה בו - את זה איני רוצה.
וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיָאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
כשאדם חושב, כמו בפסוק הקודם, מי יהיה זה שישלוט במעשיו - המחשבה הזאת מביאה אותו לדיכאון גדול. אדם שטרח על ביתו שלוש עשרה שנה, שבנה את בית המקדש, שכיסאו היה יחיד בעולם, מלבד כל האוצרות האדירים ויקר תפארת גדולתו - אם יחשוב מה יהיה עם זה אחרי מותו, כבר עכשיו יהיה בעצב גדול ובדיכאון גדול. אומר שלמה: כיצד התמודדתי? "וסבותי אני לייאש את לבי".
משל למה הדבר דומה: אדם שנגנב ממנו דבר יקר או אבד לו. כל עוד הוא שקוע בצערו וכל מחשבותיו נתונות לאותו דבר, הוא שוקע עוד ועוד במרה שחורה. אבל אם יאמר לעצמו, אף שהדבר יקר לו וטרח בעבורו הרבה: זהו, גמרנו, זה כבר לא שלי, לא מגיע לי, מן השמים נגזר עלי שיילקח ממני, ומבחינתי זו היסטוריה - אינני זוכר את זה יותר. לא קל לעשות זאת, אבל מי שיעשה את השינוי הזה בראש, מאותו רגע יקל עליו להתמודד עם כל מה שיעבור עליו, כי הוא כבר אינו מסתכל על הדבר כעל אבידה שמכאיבה לו בכל רגע, אלא כעל דבר שכבר השלים עם אובדנו ומבחינתו אינו קיים.
זה מה שאומר שלמה: "וסבותי אני" - הסבתי את לבי אל הצד השני. בתחילה כאב לבי: מי יהיה זה שישלוט במעשי, חכם או סכל, מי ישלוט בכל שעמלתי ושחכמתי תחת השמש. ואחר כך הסבתי את לבי לאידך גיסא, "לייאש את לבי על כל העמל" - מראש אמרתי לעצמי: יהיה עם זה מה שיהיה, הריני כמיואש מזה, כאדם שאיבד דבר מה והתייאש ממנו. ואז לפחות הכאב לא ימשיך ללפף אותי, שהרי כבר התייאשתי מכל מעשי, וייקח את זה מי שייקח.
כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה׃
מילא אדם ש"עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו": אם עשה את כל עסקיו ברמאויות ובקומבינות ולבסוף הפסיד הכל - תאמר: ניחא, זה מגיע לו, מעיקרא לא הגיע לו הרווח הזה, ולבסוף גם ההפסד מגיע לו. אבל כאן מדובר באדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכישרון, שטרח בעצמו בכל אלה - ובסוף מי מקבל? "ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו". אומר האמרי שפר: על זה בעיקר דואב הלב, שאני נותן את החלק שלי; לא דבר שתאמר עליו "לא מגיע לך, קיבלת שלא ביושר ולכן איבדת", אלא חלקו ממש. ואם יהרהר אדם בזה, יגיע לכאב לב עצום. ולכן אומר שלמה: זה מה שמביא אותי לייאש את לבי - מוטב לי שלא להשקיע בכך את מחשבותיי, שאם אמשיך לשקוע ולהגות במחשבות הללו יכעיסוני ויכאיבוני וידאיבו את לבי עד דיכאון. לכן "גם זה הבל ורעה רבה", ואיני חושב על העניין הזה כלל.
האלשיך הקדוש מבאר את הפסוק הזה באופן מעניין מאוד, על פי מציאות הגלגול, נושא שחיברנו עליו ספר. משנת הגלגולים עוסקת בהרחבה בכך שאין האדם כאן בעולם בפעם הראשונה, וייתכן מאוד שהגוף הראשון והשני והשלישי לא יקומו בתחיית המתים, ורק הגוף האחרון - אחרי מאה או מאתיים או אלף שנה - הוא שיקום. יש בזה מחלוקת גדולה, והבאתי בספר מי באמת קם בתחיית המתים. מוסכם שאדם שעבר בגופו עבירה שאין עליה קימה בתחיית המתים, כגון מלווה בריבית, ודאי לא יקום. אבל אם לא עבר עבירה בגופו, מקובלנו מהאריז"ל שכל אחד יקום עם אותו חלק תיקון שתיקן - שהנשמה מתחלקת לניצוצות רבים, וכל אחד קם עם חלקו. ואילו שיטת הגר"א אינה כן, אלא שהגוף האחרון, שהשלים את התיקון, הוא שיקום בסופו של דבר.
ועל זה, אומר האלשיך, מקונן שלמה: "יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון" - ומי יקבל בסופו של דבר את כל מה שעמל בחייו כדי להוסיף תיקון? "ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו" - זה שישלים בסוף את התיקון, שלא עמל בכל אותן מצוות, הוא שיקבל. הנשמה תחזור לאותו גוף אחרון, ואותו גוף יקבל את חלקם של כל הראשונים. וזה על פי היסוד של הגר"א, שהאחרון הוא שקם; או באופן שהיו סיבות שאותו אדם לא יוכל לקום בתחיית המתים, והנשמה הלכה והוסיפה זיכוך פעם אחר פעם, והאחרונים הם שיקומו, והראשונים מסיבות מסוימות לא יקומו - נמצא שטרחו ועמלו והתאמצו בשביל מישהו אחר.
ומה פירוש "גם זה הבל"? שהרי מיהו האדם באמת? הנשמה. ולבוא ולומר "לא אני קיבלתי אלא הוא קיבל" - מה זה "אני" ומה זה "הוא"? שניהם אתה, שניהם אותה נשמה, והעיקר הוא הנשמה. אם כן עצם המחשבה שמישהו אחר קיבל - גם זה הבל, מחשבת הבל. אבל בהיבט השטחי של הדברים יש כאן "רעה רבה" מצד עצמה, שהאדם טרח בגוף זה ובסופו של דבר גוף זה לא יקום לתחייה.
המעם לועז מביא בשם הקהילות יעקב ביאור על פי דברי חובות הלבבות, שכבר דיברנו בהם כמה פעמים: אדם המדבר לשון הרע על זולתו מעביר לו ממצוותיו. אין הכרח שאת כולן - יש בזה לשונות סותרים במקצת, והמקובל יותר שחלק ממצוותיו הוא מעביר לאותו אדם שעליו דיבר. ובמקביל, מאותו אדם שעליו דיברת אתה נוטל חלק מעבירותיו. וכתוב שכאשר יגיע האדם למעלה יעמוד תמה: את המצוות הללו לא עשיתי, ואת העבירות הללו לא עשיתי. יאמרו לו: אכן את המצוות האלה לא עשית - אנשים דיברו עליך לשון הרע, ואלו מצוותיהם; והעבירות האלה - אתה דיברת לשון הרע על אנשים, ואלו עבירותיך. ויחפש את מצוותיו שלו ולא ימצאן, כי דיבר לשון הרע והעביר את זכויותיו.
לכן נאמר "וזאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו". ושואלים: מה עניין "תורת" המצורע, היה צריך לומר "טהרת המצורע"? אלא מצורע - מוציא רע, שדיבר לשון הרע, ומה עשה בפועל? העביר את כל התורה שלמד עד עתה לאותו אדם שעליו דיבר. ואומרים לך: כשיחזור בתשובה, ביום טהרתו - "זאת תהיה תורת המצורע", התורה שלמד תחזור אליו. כל מה שהעברת בדיבורך הרע ישוב אליך ביום טהרתך.
על פי זה הסברנו פעם את קינת דוד המלך: "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר". מקונן דוד: מי מדברים עלי? האנשים הנקלים, יושבי בתי המרזח ובתי המשתאות. ותשאל: ומי רצית שידבר עליך, גדולי הדור? הרי עדיף שידברו עליך שפלים, שאין חשיבות לדבריהם. אלא אומר דוד: אילו היה מדבר עלי אדם גדול, לפחות הייתי מרוויח מזה משהו, הייתי מקבל את זכויותיו. אבל שותי שכר, אנשים שאין להם שום זכויות - מה קיבלתי מהם כשדיברו עלי לשון הרע? שום זכות לא קיבלתי.
ולפי יסוד זה מתפרש הפסוק: "יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון - ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו". לאדם שלא התאמץ בכל זה, ואתה דיברת עליו לשון הרע - אתה נותן את חלקך. והאם אין זו רעה רבה? האם אין זה הפסד גדול, שעמלת וטרחת כל כך ולבסוף מעביר אתה הכל לאדם אחר? וכבר הזכרנו מה שכתוב בספר מגיד מישרים, שהמלאך המגיד אמר לבעל בית יוסף: דע לך שמה שכתב בחובות הלבבות בעניין העברת הזכויות והעבירות - כן הוא בשמים באמת. אל תחשוב שזו חומרה או גוזמה שנועדה לזעזע את האדם; כך הקדוש ברוך הוא מחשבן את מצבו של האדם ואת זכויותיו.
עוד הסבר מביא המעם לועז בשם הדברי חפץ, בסוגיה שנידונה בהרחבה בכמה הזדמנויות לאורך ההיסטוריה, ואף אני הזכרתיה במשנת החלומות: אנשים שמכרו את זכויותיהם, שמכרו את עולמם הבא, שמכרו את תורתם. והנידון בספרי הפוסקים הוא האם למכירה כזאת יש תוקף, האם היא יוצרת מציאות בשמים. הבאתי שם כמה סיפורים על אנשים שמכרו את עולמם הבא, ובחלקם היה דין תורה אם המכירה תופסת, והמסקנה שכן - כן הוא בשמים באמת. אף ראינו מקרה שבו באו הנפטרים לדון כאן בבית דין למטה בארץ, סיפור שלם שלא ניכנס אליו.
על כל פנים, כך נכתב בספרי הפוסקים: הקונה אל ישמח, והמוכר יתאבל. כלומר, מי שמכר - יש לו סיבה להתאבל; ומי שקנה - אל ימהר לשמוח. שכן להעביר זכויות כאן אינו שייך; אין בעלות כזאת שתאמר "קח את הזכות הזאת, אני נותן לך". זה דבר שבשמים יכולים לעשות, אבל כאן אינו עובר לסוחר, ואי אפשר לסחור בזכויותיך. ומה כן? עצם זה שאמרת "אני מוכר לך את זכויותיי" - מה הראית בכך? עד כמה זול בעיניך עולם הבא, עד כמה אינו נחשב בעיניך כלל. ומי שאינו מחשיב את מצוותיו ואת מעשיו הטובים - הרי זה כתוהה על הראשונות, שהכל בעיניו הבל, ובעצם החשיבה הזאת כבר איבד את שכרו. הקונה - לא בטוח שקנה דבר, שהרי כיצד קונים ומעבירים זכויות בכסף; אבל המוכר - איבד.
וכן יש הלכה ביורה דעה בשם רבנו ירוחם, שאדם העוסק בתורה יכול להתנות לפני הלימוד שייתן חלק בלימודו לאחר; אבל לאחר שלמד, אי אפשר עוד לקחת ולהעביר. ואם כן, זה מה שנאמר כאן: "יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון, ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו" - מוכר הוא את חלקו, את תורתו, לאדם שלא עמל בה. ומה אתה סבור, שהדבר מועיל? על זה אומר הכתוב: "גם זה הבל ורעה רבה". "הבל" - אצל הקונה: מה קנית? הבל, כלום, שום דבר. ואצל המוכר - לפחות נשאר עם הסחורה? לא: "רעה רבה". הביא על עצמו רעה רבה, שאף אני איני מחשיב לו עוד את הזכות הזאת, וגם הסחורה הזאת כאילו אבדה ממנו. נמצא שהקונה נשאר בהבל, והמוכר נשאר ברעה רבה, שזלזל בתורתו ושוב אינו ראוי לקבל עליה שכר.
בקטע זה שלמה המלך בוחן את החכמה עצמה. לפי האבן עזרא מדובר בחכמה הכללית, ובה אין יתרון: "מקרה אחד יקרה את כולם", ומה שנשאר ממנה נשכח או מתברר כטעות, ואף הרצון להטביע חותם הוא הבל. לפי רש"י השאלה נשאלת אף על חכמת התורה, ועל כך התשובה: "אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם" - בעולם הזה הסוף אחד, אבל לנצח ההבדל מהותי, זכות אברהם עומדת לעולם ונמרוד כלה והולך. משם ממשיך שלמה אל הכאב שבעמל הנמסר לאחרים, ומלמד שתי הנהגות: שעצם המחשבה "מה יהיה עם זה אחרי" היא הבל, שכן שם באמת לא יעניין אותך; ושכדי לא לשקוע בעצב יש "לייאש את הלב", להסיח את הדעת מן האובדן ולהשלים עמו. ובכל אלה מהדהד היסוד אחד: מה ששווה באמת הוא הנצח - התורה, המצוות והזכויות - ועל כן יש לשמור עליהן ולהחשיבן, שלא לאבדן בלשון הרע ולא לזלזל בהן, שכן כל השאר הבל ורעות רוח.