פתיחה: החכם והכסיל בעיני שלמה המלך
בהמשך פרק ב' בקהלת מגיע שלמה המלך לשאלה היסודית: מה בעצם היתרון של החכמה על הסכלות, אם בסופו של דבר "מקרה אחד יקרה את כולם"? בפסוקים שלפנינו הוא מעמיד את החכם מול הכסיל, מתאר את ההבדל ביניהם, ואחר כך מקשה על עצמו: אם הסוף של שניהם שווה, מה הרווחתי בחכמתי? הפסוקים האלה הם שיעור שלם בהנהגת החיים, ומהם נגזרת אחת העצות המעשיות החשובות ביותר שיש: לראות את הדברים מראש.
"החכם עיניו בראשו" - העיניים מקבלות פקודות מן המוח
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם׃
רבנו סעדיה גאון מסביר את הביטוי "עיניו בראשו" כפשוטו: העיניים סמוכות למוח, וזו הכוונה "בראשו". מן המוח מגיע האור כביכול אל העיניים, והעיניים מקבלות את הפקודות שלהן מן המוח. נמצא שהחכם שואב את ראייתו ממקור הגון וראוי. על סמך מה הוא מסתכל? על סמך הראש, על סמך ההנהגה השכלית, מה ראוי ומה נכון לעשות.
"והכסיל בחושך הולך" - הכסיל אינו רואה, ואם הוא רואה הוא אינו רואה נכון. לכן הוא הולך בחושך, נתקל, נופל ונכשל. הוא עושה מה שבא לו, חי איך שנראה לו, וכשמזהירים אותו הוא משיב: אל תדאג, יהיה בסדר.
"הגוף מאזן את עצמו"
סיפר לי אדם על אביו שסבל מסוכר. הזהירו אותו שזה מסוכן, אבל היה לו מוטו: "הגוף מאזן את עצמו". לכן לא היה טורח לבדוק. שבת אחת עשה קידוש, ופתאום שכח את המילים, התיישב ולא היה יכול להמשיך. בנו סיים את הקידוש במקומו. בדקו אותו, לקחו אותו לבית חולים, והתברר שכבר תקופה ארוכה היה לו סוכר גבוה מאוד, ונשרפו לו תאים במוח. זה קרה לו בגיל חמישים וחמש בקירוב, ועשרים השנים האחרונות שלו היו כמו אדם שכיבו אותו: כמעט אינו יודע מה קורה סביבו, אינו יכול לנהוג, אינו יכול כלום, צריך שיוליכו אותו לכל מקום כמו ילד קטן. הכרתי את האדם הזה, אדם חריף מאוד, פיקח ושנון, וברגע אחד הכל השתנה. הלב כואב. זה מה שנקרא ללכת בחושך: מי שהולך במקום של חתחתים ייפול וייכשל, ולעשות פעולה כשבסופו של דבר אתה אמור לשלם עליה מחיר יקר כל כך, זה חבל.
היצירתיות של מי שהתאווה מנחה אותו
שמעתי פעם תיאוריה מעניינת ממעשן כרוני. אמרתי לו: הרי אתה יודע שזה מסוכן, והיום ברור לגמרי מה הנזק של הסיגריות. ענה לי: כל המחקרים לא שווים. אמרתי לו: לא שווים? יש לך מחקרים אחרים בכיס? מה שיש לך בכיס אני יודע, סיגריות. ואז הוא פרש את התיאוריה שלו, ואני שוב ושוב מופתע מן היצירתיות של אדם שהתאווה מנחה אותו. אמר לי: כל המחקרים לא נעשו על אנשים שומרי מצוות. אמרתי לו: מעניין, שומרי מצוות קרוצים מחומר אחר? אמר: לא, אלא ששומר מצוות יום אחד בשבוע אינו מעשן, וכל המחקרים נעשו על מי שמעשן שבעה ימים בשבוע. ולפי התיאוריה של המלומד הנ"ל, היום הזה מנקה אותו מן הרעלים, ויוצא שסיגריה של מוצאי שבת נכנסת לגוף נקי, ואפשר להתחיל שבוע חדש בלי שום בעיה. אמרתי לו: התיאוריה שלך מעניינת מאוד, אבל הייתי מציע לך לבקר במחלקה אונקולוגית ולבדוק אם היא עומדת במבחן המציאות. תראה שם שומרי שבת ושאינם שומרי שבת, מכל הסוגים והמינים. זה בדיוק מה ששלמה אומר: הכסיל בחושך הולך, בונה לעצמו תיאוריות שבסופו של דבר מתנפצות אל סלע המציאות, ואינו מבין לקראת מה הוא הולך.
הירושלמי: "עד שהחכם בראשו של דבר"
התורה תמימה מביא מן הירושלמי במסכת סוטה שאלה נפלאה: "החכם עיניו בראשו" - וכי הכסיל עיניו ברגליו? האם אצל הכסיל תלו את העיניים במקום אחר? אלא, אומר הירושלמי, עד שהחכם בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו. וזו באמת הכוונה כשאומרים "חכם עיניו בראשו": בראש העניין, עוד בתחילת הדבר, הוא צופה ורואה איפה עתידות להיות הבעיות, ומנטרל את המוקשים מלכתחילה. הכסיל, לעומתו, מתעורר רק לאחר שנפל: "לא שמתי לב, לא ידעתי". ולמה לא בדקת קודם?
יש ביטוי שרבים אינם מבינים את משמעותו: "חכם בלילה". כשהתמודדנו עם הבעיה, שקלנו וחשבנו איך בדיוק לעשות, לו לא היו פתרונות; הוא לא ידע מה עושים ואיך יוצאים. לאחר שהצלחנו בסופו של דבר למצוא דרך ולפתור את הבעיה, בא ואומר: נו, זה ברור, זו הדרך הפשוטה, כך היה צריך לעשות. אתה חכם בלילה. נראה אותך מציע עצות ביום. אחרי שכל הבעיות נפתרו והתוצאות ברורות, להיות חכם זו לא חכמה. החכם עיניו בראשו: הוא יודע את הסוף כבר בראש העניין.
"לראות את העץ האחרון"
מספרים על הרב מבריסק שאמר על עצמו: הרבה אנשים חושבים שיש לי "נרוון", כלומר שאני כל הזמן בחששות ובספקות, אולי לא נצא ידי חובה, אולי לא כך, אולי ייצא מזה מכשול. אמר להם: אין לי שום "נרוון". אני פשוט רואה וצופה את מה שיהיה בסוף. הוא עמד פעם ליד יער ואמר: מה אעשה שהקדוש ברוך הוא נתן לי כוח לראות את העץ האחרון? יש אנשים שרואים עד העץ החמישי או העשירי, לי נתן הקדוש ברוך הוא לראות עד העץ האחרון. ויש כאלה שבכלל אינם יודעים שיער לפניהם. וכך היה: כשאמרו לו "אל תדאג, אין שום בעיה, אתה רואה צל הרים כהרים ועושה מכל עכבר פיל", בסוף התברר שהוא צפה נכון, ומה שאמר היה מדויק.
פעם הגיע אליו אדם וביקש עזרה. הוא קנה סחורה מרובה וצריך להעבירה ברכבת, בחוץ לארץ, ויש בדרך בדיקות של המכס, והסחורה כולה אינה רשומה. שאל את הרב מבריסק מה לעשות. אמר לו הרב: תאמר לי בדיוק את מסלול הרכבת, מאיפה היא יוצאת ובאיזה תחנות היא עוצרת, ונחשוב. פרש האיש את כל המסלול, והרב נתן לו מפה מדויקת: בתחנה פלונית תוריד את הסחורה, תמתין לרכבת הבאה, תעלה בה, תעבור שלוש תחנות, שם תרד, וכן הלאה. עשה כך, ובחסדי השם דילג על כל הבדיקות. התחילו לדבר על רוח הקודש. אמר להם הרב: אין כאן רוח הקודש כלל. שקלתי בדעת בני אדם, איפה ההיגיון שיציבו עמדת בידוק ופקחים שיבדקו. וברוך השם. ומה "ברוך השם"? ברוך השם שגם הם חשבו בהיגיון ישר כמו הרב מבריסק, שהרי יכול היה להיות שם גוי עם היגיון עקום. על כל פנים, החכם עיניו בראשו: הוא יודע מראש, שוקל ובודק את הכל.
עצה לחיים: להיזהר מ"טיפוס הסמוך"
זו עצה לחיים ממש, שכן הרבה פעמים אנשים נכשלים מפני שאין עיניהם בראשם, כלומר לא ראו מראש ולא צפו את הבעיות שעלולות לצמוח. כשאדם צופה מראש את הבעיות, הוא מסוגל להתמודד עם הכל. אצלנו מכירים את הטיפוס שקוראים לו "טיפוס הסמוך": נסתדר, אל תדאג, נאלתר משהו. וזה הגרוע מכל, שאדם אינו מתכונן מראש. כך ראינו לאחר השריפה בכרמל, שפתאום נזכרו לחפש אשמים: למה אין סופר טנקר, למה אין מספיק כבאיות. מה קרה? עד אז אמרו "סמוך, יהיה בסדר", וכשהגיעה הצרה עמדו מול שוקת שבורה.
אותו דבר עצמו צריך אדם לדעת ברוחניות. אדם עומד לצאת לטיול, לצימר, למקום כלשהו בארץ. "מה יהיה? אל תדאג, יהיה בסדר". רגע, מה יהיה בסדר? בדקת אם יש שם מניין? בדקת מה מוכרים שם באזור? בדקת מה מצב הצניעות במקום? אילו היה מתכונן לפני כן, הרבה מן הבעיות היה יכול לפתור: להביא דברים מהבית, להתארגן, לברר מראש היכן יש מניין ולדעת לאיזה מקום קרוב לנסוע. וכך גם אדם שנוסע לשמחה: אתה יודע מי מגיע לשם ובאיזו צורה. אם היית בודק את זה קודם, היית יכול להחליט לבוא בשעה מסוימת, להישאר עשר דקות, לצמצם את המכשולות למינימום, ולצאת מיד. כל דבר שאתה שוקל ובודק מראש, אתה מסתדר איתו מצוין. ואם לא, הכסיל הולך בחושך, נופל ונכשל, ואחר כך אומר: לא ידעתי, לא שמתי לב.
"ולמה חכמתי אני אז יותר" - קושייתו של שלמה
וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל׃
כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל׃
על הפסוקים הללו המדרש נותן שורה של דוגמאות, זה לעומת זה עשה אלוקים, החכם מול הכסיל, והתשובה החוזרת בכולן היא: "ואיך ימות החכם עם הכסיל" - כלום תעלה על דעתך שמידתם אחת ושם למעלה יידונו בשווה?
אברהם ונמרוד, משה ובלעם, דוד ונבוכדנצר
"החכם עיניו בראשו" זה אברהם אבינו, "והכסיל בחושך הולך" זה נמרוד. כביכול אמר אברהם: "אמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני" - זה נקרא מלך וזה נקרא מלך, ולמה חכמתי אני יותר? למה מסרתי נפשי על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא? אלא כשישראל נכנסים לצרה הם אומרים "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך". שמא אומות העולם אומרים "זכור למעשה נמרוד"? מי ראה אי פעם גוי שאומר: ריבונו של עולם, הושיעה בזכות נמרוד? הדא הוא דכתיב "ואיך ימות החכם עם הכסיל". אף שבעולם הזה נראה לך שזה מלך וזה מלך ושניהם הטביעו חותם, דע לך שלנצח יש כאן מרחק של שמים וארץ: זה בגבהי מרומים וההוא אי שם בתוך הגיהנום.
דבר אחר: "החכם עיניו בראשו" זה משה, "והכסיל בחושך הולך" זה בלעם. אמר משה בלבו: כמקרה הכסיל גם אני יקרני, זה נקרא נביא וזה נקרא נביא, למה חכמתי אני יותר ולמה נתתי נפשי על התורה? אלא כשישראל נכנסים לצרה הם אומרים "ויזכור ימי עולם משה עמו" (ישעיה ס"ג). שמא אומות העולם אומרים "ויזכור ימי עולם בלעם"? מי בכלל מזכיר את בלעם, מי זוכר אותו, ומי פונה שהשם יעשה משהו בזכותו? הדא הוא דכתיב "ואיך ימות החכם עם הכסיל".
דבר אחר: "החכם עיניו בראשו" זה דוד מלך ישראל, "והכסיל בחושך הולך" זה נבוכדנצר. אמר דוד בלבו: כמקרה הכסיל יקרני, זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה, וזה החריבו ומלך ארבעים שנה. הדבר צריך ביאור, שהרי דוד לא בנה את בית המקדש. אלא נראה שמכיוון שדוד רצה לבנות, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה, ולכן המדרש קורא לו "זה בנה בית המקדש". אם כן, למה חכמתי אני יותר ולמה נתתי נפשי על בניין בית המקדש? אלא למחר שלמה עומד ובונה את בית המקדש ואומר "זכרה לחסדי דוד עבדך" - ריבונו של עולם, תפתח את השערים בזכות דוד. וכתוב שאז הושחרו פניהם של שונאי דוד כשולי קדירה, כתחתית השחורה של הקדירה. הנה תראו איזה צדיק: שערי בית המקדש לא נפתחו עד שהוזכר שמו של דוד. ושמא אויל מרודך עומד ואומר "זכרה לחסדי נבוכדנצר עבדך"? אולי "זכרה לרשעות נבוכדנצר". הרי כתוב שכשנפטר נבוכדנצר וראו בגיהנום שהוא מגיע, תקף אותם פחד. הגיהנום הוא כגן עדן לעומת נבוכדנצר, וראו אותו בא ונכנסו לחרדה: מי יודע מה יהיה לנו כאן עכשיו. הדא הוא דכתיב "ואיך ימות החכם עם הכסיל" - איך תעלה על הדעת שהם שווים?
הלוקח חיטים לשלוש שנים
עוד אומר המדרש: "החכם עיניו בראשו" זה הלוקח חיטים לשלוש שנים, "והכסיל בחושך הולך" זה הלוקח חיטים לשנה אחת. כלומר החכם הוא זה שמכין לעצמו כראוי. "אמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל יקרני" - זה אוכל וזה אוכל, אם כן למה חכמתי יותר? למה משכנתי את בגדיי כדי להכין לי מזונות? אין לי כסף, ומשכנתי את בגדיי כדי שיהיו לי חיטים לשלוש שנים. אלא למחר שנת בצורת באה, זה אוכל בזול וזה אוכל ביוקר. אני קניתי כשקילו חיטים עלה עשרה שקלים, ובשנת בצורת הוא עולה מאה ואף אין להשיג. הדא הוא דכתיב "ואיך ימות החכם עם הכסיל".
מאידך גיסא צריך לקחת בחשבון שיש גם מדרש שאומר שלא לקחת היום אוכל בשביל מחר, והמשנה ברורה מזכיר הנהגה כזו: "אל תצר צרת מחר", והשם יום יום יעמוס לנו. כך הייתה דרכו של הרב מבריסק, שלא היה קונה דבר למחר, ואף שהיה לו קושי גדול להשיג לחם, מפני שהיה נזהר בחדש, ובחוץ לארץ עניין החדש הוא דבר שנכשלים בו בקלות, אף על פי כן עשה לעצמו עיקרון שלא לקנות מהיום למחר. פעם אחת שמרו לו לחם לצורך מחר, ואמרו לו: הרב, מחר ערב יום כיפור, יש מצווה של סעודה ופת, ואולי לא יהיה לרב לחם מקמח ישן. אמר: למה צריך לשמור? אנחנו אף פעם לא שומרים למחר. הם עמדו על דעתם והוא לא התווכח. למחרת בשעת צהריים הגיע אדם לביתו, האופה, ואמר: אני יודע שהרב נזהר בחדש, ולכן הבאתי במיוחד חלות מקמח ישן. והוסיף: תדעו לכם שהבאתי גם צלחת מלאה דגים, אבל היו אז הפגזות בירושלים, ונפל פגז לא רחוק ממני, ומן ההדף עף הכל. החלות נשתמרו, אבל הדגים התלכלכו ולא היה מה לעשות בהם. אמר הרב מבריסק לבני ביתו: אתם רואים? אם היינו סומכים על הקדוש ברוך הוא, גם דגים היו לנו. אלא שאמר הקדוש ברוך הוא: אתה דואג לעצמך? אם כן תדאג לך לבד. מכאן אנו מבינים שכשאדם סמוך על השם אין לו לדאוג למחר.
עם כל זה, המדרש כאן בא כנראה לבטא רעיון אחר: שהאדם לא יסתכל רק על היום, אלא יהיה מבטו נשוא קדימה. ובפשטות אין כאן כוונה לענייני גשמיות דווקא, אלא לאדם שקם וממשכן את עצמו לעבודת השם, שכאשר הוא מגיע למעלה יש לו שכר נצחי, בעוד שמי שלא משכן את עצמו יימצא שם ברעב. זה מה שהמדרש רוצה לומר: החכם עיניו בראשו, ועניין החיטים הוא רק דוגמה.
מהו "כסיל"? לא מנת משכל אלא צורת חיים
כל ענייני הרשעות מאופיינים אצל שלמה בשם "כסיל", והוא מזכיר זאת פעמים רבות בספר משלי. ואין לטעות: אין כוונתו לאדם שמנת המשכל שלו נמוכה. שלמה לא ילעג לאנשים שיכולותיהם השכליות ירודות, מה יעשו, זה מה שקיבלו. וכי בגלל שקיבלת חכמה יותר מכל האדם אשר על פני האדמה זו סיבה להתגאות? ודאי שלא. אלא כוונתו לומר שאדם יכול להיות פרופסור ולחיות את חייו ככסיל. שהרי אם אדם חולה סוכר ואוכל עוגת קצפת מתוקה מאוד בעודו יודע שבעוד כמה דקות יישמעו כאן סירנות, שהסוכר יקפוץ ויגיע לפיקוח נפש, לא נאמר עליו שהוא פיקח אלא שהוא כסיל גמור. ואם תאמר: מה אתה מדבר, הוא מחזיק בארבעה תארים, אף על פי כן הוא כסיל גמור. איך אדם מכניס את ידו לתוך האש ומשחק בחייו?
נמצא שכסילות אינה קשורה למנת משכל, אלא לשאלה אם אדם חי נכון. כסיל הוא מי שאינו חי נכון. ולפי זה, מי שאומר "אכול ושתו כי מחר נמות", או "אחריי המבול", הוא כסיל גמור. וכי אינך חושב שתיתן דין וחשבון? יכול להיות שהוא משכיל מאוד, ובכל זאת הוא כסיל. ולעומתו החכם הוא האדם הצופה קדימה: הוא קם בעולם הזה ומכין את חיי העולם הבא, מתאמץ ומשתדל כאן, ומוותר על הנאותיו לכבוד הבורא יתברך. זה האדם החכם, וזה "השומר לשנים הבאות".
תלמיד חכם הרגיל במשנתו
עוד ממשיך המדרש: "החכם עיניו בראשו" זה תלמיד חכם שרגיל במשנתו, "והכסיל בחושך הולך" זה שאינו רגיל במשנתו. "ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל יקרני" - זה נקרא רבי וזה נקרא רבי, זה חכם וזה חכם, אם כן למה חכמתי אני יותר ולמה נתתי נפשי על תורתי? שניהם נקראים חכם, את שניהם מושיבים בראש, וזה כבר שנים לא ראה צורת ספר ולא ראה כולל מבפנים. ואולי אפילו מכבדים אותו יותר, שההמבורג שלו מרשים יותר והכפתורים בפראק מצוחצחים יותר. אלא למחר שניהם נכנסים לבית הוועד או למקום אחר, ושואלים לזה ולזה, זה נשאל ומשיב וזה נשאל ואינו משיב. הדא הוא דכתיב "ואיך ימות החכם עם הכסיל".
ספרתי לכם בזמנו על הרב הורביץ, אם אינני טועה, רב בבית שאן, שסיפר שראה אדם הנראה כתלמיד חכם, עם המבורג וחליפה ארוכה, כמי שמחזיק בתואר. שאל אותו: מי כבודו? אמר לו שהוא רב במקום פלוני. שאל: ואיפה כבודו לומד? השיב: אני לא לומד, הרי אמרתי לך שאני כבר רב. תראו מה זה. האדם חושב שרבנות היא תואר: סיים את האוניברסיטה, קיבל תעודות, גמרנו, כבר אינו צריך ללמוד. על זה אומר המדרש: כסיל. יבוא יום שישאלו את זה שאלה ואת זה שאלה, ואז יתברר שההוא כבר מזמן אינו זוכר מה למד ואיזה תואר הוציא, בעוד שהחכם נמצא כל הזמן בעניין, כל ימיו בעמוד וחזור קאי, חוזר תמיד על לימודו.
אמר פעם האור שמח על הרוגוצ'ובר, שהיה בעל זיכרון פנומנלי: אין חכמה בכך שכל מה ששואלים אותו הוא עונה מיד, שהרי הוא היה חוזר על תלמודו אחת לחודש. לא אחת לשנה, כדרך שרבי חיים קנייבסקי עושה חזרה אחת לשנה, אלא אחת לחודש. ואם כן הוא עתה ממש כמי שלמד עכשיו, מונח בסוגיה. ואין זה עניין של זיכרון. בוודאי היה לו זיכרון בלתי רגיל, אבל כוונתו לומר שהרוגוצ'ובר לא סמך על הזיכרון ולא אמר "למדתי ולכן אני זוכר", אלא כל ימיו היה בעמוד וחזור. אל תאמר בלבך: נו, שניהם אותו דבר. אינם אותו דבר. כשישאלו את זה שאלה ואת ההוא שאלה, אז תראה את ההבדל.
משל בעל הלוח, והבדיקה של מעלה
החפץ חיים אמר משל לאדם שהיה באיזו עיירה, והיה לו לוח שנה. בתור בעל לוח שנה הוא נהיה הכתובת: מתי קוראים הפטרה זו, באיזו שבת כך וכך, מתי נכנס הצום ומתי הוא יוצא, מתי אומרים קרובץ זה ומתי ההוא. לאט לאט הוא גם החליף לבוש והתחיל להתנהג כרב, שהרי הוא היחיד שיודע, והתחיל להחזיק מעצמו. לא שלמד, אבל על השאלות שלהם, שכנראה היו בסיסיות מאוד, הוא ידע לענות. יום אחד הגיע לווילנה ונכנס לבית המדרש. שם ראה את הלומדים מתנצחים ומתפלפלים, אש של חכמים וסופרים, דנים ומתווכחים. והוא הרי רב במקומו, אמר: תגידו לי, מה הנידון כאן? אולי אני יכול לעזור? שמחו שהגיע מי שיכול לעזור, ואמרו לו: דנים בדין צרת הבת. אמר להם: צרות אני מכיר הרבה, אבל על איזו בת מדובר? הבת של מי? כך אדם חושב על עצמו, אבל כשיגיע לשם יבדקו אותו, וזה מה שכתוב.
אמר פעם רבי אליהו לופיאן: אדם לומד וחושב שהוא יודע, שהשיג. אבל מתי בודקים את האדם באמת? "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". כאן מחשיבים אותו, פלוני וחכם. אבל מתי "נודע"? בשבתו עם זקני ארץ. שם למעלה, כשירצו להושיב אותו ליד החכמים, ישאלו: רגע, מי זה? מה למד? מה יודע? ואיזה ביזיון יהיה שם.
מספרים שבליל שבת קרא "אשת חיל", ופתאום ירדה דמעה מעינו. אשתו לא ידעה על מה, וניסתה לברר. אמר לה: הנה, כל מקום שאני מגיע מכבדים אותי. אני נכנס להיכל הישיבה ומיד שמים לי סטנדר, אחד רץ ומביא לי סידור, קמים לפניי, נכנס לחתונה ושרים "ימים". אבל כאן עלמא דשיקרא. שם, "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", יקראו לי ויאמרו: רבי אליהו לופיאן? מי זה רבי אליהו לופיאן? מה הוא? מה פתאום מושיבים אותו כאן? מה הוא עושה כאן? מה הוא יודע? ומזה התחיל לבכות. וזה ההפך הגמור מקו החשיבה הרגיל של האדם, ש"אין מעריכים אותי מספיק". הוא אמר: כאן הכל שטויות, ושם באמת יודעים כמה האדם אינו שווה, וזה מה שכאב לו.
ענוותנותו של רבי אליהו לופיאן
הוא סיפר פעם על עצמו שנסע ברכבת ואמרו לו שהרוגוצ'ובר נמצא שם. אמר: איזה יופי, הזדמנות לפגוש את הרוגוצ'ובר. הלך ואמר לו: הרב, אפשר לומר לרב שטיקל תורה, איזה חידוש, איזה מהלך? אמר לו: בבקשה. שאל אותו הרוגוצ'ובר: מי כבודו? אמר לו: בעל הבית פשוט. לא "רבי אליהו לופיאן", לא "משגיח בישיבה", לא "תלמיד של החפץ חיים", אלא בעל הבית פשוט. אמר לו: נו, בבקשה. אמר לפניו פלפול עמוק, ורצה לשמוע מה יש לרב לומר ומה יש לו להשיב. אמר לו הרוגוצ'ובר: נו נו, חידושים יפים בשביל בעל הבית פשוט. הרוגוצ'ובר, כידוע, לא היה נושא פנים לאיש. ורבי אליהו לופיאן סיפר את זה על עצמו, תראו את הענווה, והוסיף: תדעו שמה שאמרתי לו זה המהלך שחידשתי ותכננתי לומר בעולם האמת. כלומר הוא הכין לעצמו מה יאמר כשישאלו אותו שם, כאשר משערים שבא לכאן ותלמודו בידו וישאלו: מה יש לך לומר לנו, אמור דבר תורה, אמור משהו. את זה הכנתי להגיד שם, והרוגוצ'ובר אומר לי: נו, יפה לבעל הבית פשוט.
ומספרים שפעם הגיע לאדמו"ר מגור לקבל ברכה. הסתכל עליו האדמו"ר ועמד נדהם, ואמר לו: יהודי שזכה לגילוי אליהו בא לבקש ממני ברכה? וצריך שתבינו: עוד בזמן הדיבוק בראדין, כשהיה צעיר למדי, אמר עליו הדיבוק שהוא "פה קדוש", ושכך מגדירים אותו בשמים. והחפץ חיים אמר שמגדירים אותו תנא. את כל הסיפור שהיה עם הדיבוק בראדין הבאתי במשנת הגלגולים. אחר שנים זכה לגילוי אליהו, והדבר היה מפורסם בחוג המקורב והמצומצם שלו. והאדמו"ר, שלא הכיר אותו ולא ידע מי הוא, הסתכל וראה. ועל כך אמר: אדם שמסוגל לראות עליי דבר כזה, הוא באמת ראוי לברך אותי.
וכי איך ימות החכם עם הכסיל
נחזור לענייננו. המדרש אומר: הנה תראה, בסופו של דבר שניהם נכנסים לבית הוועד או למקום אחר, ושואלים לזה ולזה, זה נשאל ומשיב וזה נשאל ואינו משיב. ואם תשאל: מה הרווחתי בזה שלמדתי? התשובה היא שההבדל עצום. "ואיך ימות החכם עם הכסיל" - התחשוב שהחכם ימות עם הכסיל ושניהם אותו דבר? הרי בסופו של דבר הכל יתגלה ויתברר מי באמת מסר נפשו על התורה ומי לא.
לסיכום:
"החכם עיניו בראשו" - עיניו שואבות את ראייתן מן המוח, מן ההנהגה השכלית, ולפי הירושלמי: עד שהוא בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו. הכסיל, לעומתו, הולך בחושך, בונה תיאוריות שמתנפצות אל סלע המציאות, ורק לאחר הנפילה אומר "לא ידעתי". כסילות אינה מנת משכל אלא צורת חיים: אדם משכיל יכול לחיות ככסיל, ואדם שצופה קדימה ומכין בעולם הזה את חיי העולם הבא הוא החכם. מכאן עצה מעשית לחיים: לבדוק, לשקול ולהתכונן מראש, בגשמיות וברוחניות, ולא לסמוך על "יהיה בסדר". ושלמה, שהקשה "כמקרה הכסיל גם אני יקרני", השיב בעצמו: "ואיך ימות החכם עם הכסיל". אברהם ונמרוד, משה ובלעם, דוד ונבוכדנצר, הלוקח לשלוש שנים והלוקח לשנה, הרגיל במשנתו ומי שאינו רגיל בה - בעולם הזה נראים כשווים, ולעולם אין זכרם שווה כלל. שם, בשבתו עם זקני ארץ, הכל מתברר.