בפרק ב' של קהלת שלמה המלך סוקר את כל מה שניסה בעולם הזה - השמחה, השחוק, היין, הבניינים והנכסים - ומגיע למסקנה שאין יתרון תחת השמש. אלא שבאמצע הדברים הוא עוצר ומעיד על דבר אחד שכן יש בו יתרון: ההתבוננות בחכמה לעומת ההוללות והסכלות. בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים מרכזיים - "ופניתי אני לראות חכמה" ו"וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות" - ונראה בהם עומק גדול בדרכי העבודה, באמונה מול חכמות חיצוניות, ובחינוך.
וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חׇכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ׃ (ב, יב)
רש"י מבאר: אומר שלמה, פניתי מכל עסקיי כדי להתבונן בתורה, וגם להסתכל בהוללות ובסכלות. כלומר, כדי להבין את היתרון של הטוב צריך לראות אותו לעומת החיסרון של הרע. התבוננתי בתורה ובמעלותיה לעומת העבירות והדברים הרעים הנקראים הוללות וסכלות - המצוות מול העבירות - ושקלתי זה לעומת זה.
ומדוע? "כי מה האדם שיבוא אחרי המלך" - אומר רש"י: להתחנן לו על גזירה שגזר עליו, וכבר עשוהו, כבר נעשה מעשה הגזירה. במילים פשוטות: אל תתעכב ואל תמתין עד שהגזירה תהיה בלתי הפיכה. אומר שלמה, פניתי להתבונן בתורה ולראות חכמה מול סכלות, מעשים טובים מול עבירות, כדי שמראש אבחר את הדרך הנכונה. אם אדם אומר לעצמו "נלך, ואם ניתקע כבר נראה מה לעשות" - עלול הוא להיתקע במקום שאי אפשר לחלץ אותו משם. משמיים כבר נגזרה הגזירה, ואם נחתמה בדם כבר אין תיקון וכבר אין מה לעשות. מאוחר מדי לבוא ולהתחנן.
בקו הזה הולך גם ה"אמרי שפר". שלמה אומר: אמנם אמרתי שאין יתרון תחת השמש, שכל מה שאדם עושה כאן בעולם הזה אין בו יתרון - אבל דבר אחד מצאתי שיש בו יתרון, והוא "לראות חכמה והוללות וסכלות", להתבונן במעשי האדם ולשקול את החכמה מול ההוללות והסכלות, לא ללכת אחר שרירות העיניים ואחר התאוות, אלא לבחור בחכמה.
והוא ממשיל על כך משל נפלא. המלך מפקיד שרים בכל מדינה להנהיג את העם, ובידם הכוח לשפוט אף בדיני נפשות ולהמית את הרשע. במדינה אחת רצח אדם את רעהו, ויצא דינו למיתה. הלך אביו של הנידון אל המלך והתחנן לפניו שירחם על בנו, שימיר את עונשו בעונש אחר ויסלח לו הפעם. נעתר לו המלך, והלך עמו אל מקום המשפט לראות כיצד משחררים בצו המלך את הבן מן הגרדום. וכשהגיעו - התברר שאיחרו ברגע אחד. האיש כבר הומת בידי השופטים, ושוב לא הועיל לו מאומה. כל הטרחה - לקבוע פגישה, לשכנע את המלך, להביאו למקום - הכל לשווא. וכי ביד המלך להחיותו?
והנמשל: הקדוש ברוך הוא הוא מלך כל הארץ, הוא מנהיג את כל העולם, אך את הנהגת "העיר הקטנה" - גופו של האדם - מסר בידי האדם עצמו, שהוא בעל בחירה. ואם יבחר אחד מאיבריו ברע ויכניס את ידו לאש, וכי יגזור הקדוש ברוך הוא שלא יישרף? אם אדם הכניס את ידו לתוך מכונה ונקצצה ידו, ויתחיל עתה להתחנן לה' - מה יצמח מזה, האם תגדל לו יד חדשה? ודאי שלא. זהו "מה יועיל לאדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו" - אחרי שכבר יצא הדבר אל הפועל, גמרנו. זהו המוסר: אדם צריך ליישר מעשיו מראש, ולא להמתין עד שיהיה שקוע בבוץ ואז לחפש איך יוצאים משם.
האלשיך הקדוש מבאר שכאן בא שלמה ללמדנו שהחכמה החיצונית היא הוללות, להבדיל מן החכמה הפנימית שהיא חכמת התורה, חכמת ה'. כל החכמות החיצוניות נקראות הוללות וסכלות - שהרי "מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו".
והוא מביא לכך משל מן הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ב פרק יז), משל נפלא הרלוונטי עד ימינו ממש, שבא לסתור את דעות הכופרים - אותם הדנים בעיקרי האלוקות ושואלים שאלות על ריבונו של עולם ומשיגים על הנהגתו יתברך, ושאלותיהם נובעות מפילוסופיה ומחקירה טבעית.
משל לאישה הרה שהכניסוה לתוך טירה בתוך חומה נשגבה אשר אין בה איש. ילדה שם את בנה והלכה, והתינוק גדל שם. ויגמל, וילמדוהו דעת וחכמה עד תומה - לימדוהו את כל חכמות הטבע בתוך אותו ארמון, ומעולם לא יצא מן המבצר ולא ראה אדם. וכשגדל שאל: כיצד באים אנשים לעולם? כיצד אני הגעתי? סיפרו לו: הנה יש בריה מעין האדם, ובקרוב איש אליה יזריע בבטנה זרע אנשים, ויהיה הוולד סגור שם תשעה חודשים - פיו סתום וטבורו פתוח, כי משם יאכל דרך הטבור ממה שתאכל אמו. ואחרי שיצא מן הרחם ייסגר טבורו וייפתח פיו, ודרך הפה יינק חלב משדי אמו עד אשר יגדל.
בשומעו זאת חרה אפו של הנער בדובר, ויקלל את יומו לאמור: בושו וייכלמו דוברי שקר! הלא ידעתם כי אם יהיה איש סגור תשעה חודשים בקרב איש - לא יחיה, הרי ייחנק! ואם יהיה פיו סגור וטבורו פתוח, אף בלא שתכניסוהו בקרב איש - ימות בלא עתו. אם כן דבריכם לא ייתכנו.
אומר הרמב"ם: והנה לא יבצר מהיות דברו אמת, וגם הם לא דיברו אליו כזבים. שניהם צודקים. מה שהוא אומר נכון - תסתום לאדם את פיו ותפתח את טבורו והוא מת. ומה שהם אומרים גם הוא אמת לאמיתה - התינוק במעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח. ומה פשר הדבר? שטבע ילוד אישה טרם צאתו מרחם אמו אינו אחד עם טבעו אחרי צאתו. חוסר ההבנה נובע מכך שאתה בא להקיש מן המאוחר אל המוקדם: יש מציאות עכשיו, ומן המציאות הזאת אתה מסיק שגם קודם היה כך, ולפי זה מה שאומרים לך אינו הגיוני. אך במעי אמו צורת הקיום שונה לגמרי. השאלה ששאלת מצוינת לפי האינפורמציה שיש לך היום, אבל מי אמר שהאינפורמציה בעבר הייתה בהכרח תואמת למה שיש היום?
וכך בדיוק, אומר האלשיך, קורה לאלה המקשים על הנהגתו של השם ובאים לדון במה שהיה קודם בריאת העולם לפי הטבע שהטביע הקדוש ברוך הוא בעולם שברא. מפני שאתה רואה את המציאות של עכשיו אתה אומר שלא ייתכן שקודם היה אחרת. אבל אם תבין שקודם כל המציאות הייתה שונה - זה בדיוק כהבדל שבין תינוק במעי אמו לבין מצבו לאחר שיצא. כיצד אפוא יכול אדם לשפוט באלוקותו יתברך ובחידוש העולם ובשאר חקירות בנוגע להשם יתברך על פי שכל אנושי המתבונן במה שאחר הטבע? ממילא לא שייך להקשות קושיות מעכשיו על אז. וזהו שאמר שלמה: תדע למה הגדרתי את החכמה החיצונית - חכמות הטבע וכיוצא בהן - כהוללות, שהרי "מה האדם שיבוא אחרי המלך", מלכו של עולם, לחפש אחרי הנהגתו ומעשיו "עם מה שכבר עשוהו", מה שכבר ברא וקבע קודם לכן. לדון ממה שאתה רואה עכשיו על מה שהיה לפני שברא הקדוש ברוך הוא את הטבע - זו הוללות וסכלות.
זוהי אחת התשובות שמשתמשים בה עד היום כדי להשיב לטוענים טענות בנוגע לבריאת העולם. לדוגמה, אחת הדרכים לאמוד את גיל העולם היא מדידת פחמן 14 - סוג פחמן שלפי ריכוזו בחפצים ניתן להעריך כמה התיישנו, ומזה מגיעים למסקנות על אלפי ועשרות אלפי שנים לפי קצב ההתפוגגות. אך הבעיה כאן היא חוסר הבנה יסודי, וכפי שהרחבנו בלימוד הכוזרי.
מספרים שפעם הגיעה קבוצת חוקרים למערת נטיפים בארצות הברית והחלה לחקור אותה. לאחר כמה חודשי מחקר הגיעו למסקנה שהמערה קיימת כמה אלפי שנים. כיצד? הם מדדו כמה מילימטרים מוסיף הנטיף (זה שלמעלה) והזקיף (זה שלמטה) בכל יום, הכפילו בימים, בחודשים ובשנים, וכך קבעו כמה זמן נוצרו. דא עקא, שאנשים שגרו במקום והכירו אותו העידו שנכנסו למערה לפני ארבעים שנה ולא היו שם לא נטיפים ולא זקיפים ולא כלום. החוקרים קבעו אלפי שנים, והמקומיים מעידים שבעבר לא היה שם דבר. מה התברר? חוסר ההבנה שלהם. הנטיפים נוצרים מאדמת סיד שכשיש רטיבות היא מחלחלת דרך הסלע, והסיד מתייבש לאט ויוצר נטיפים וזקיפים. היום, כשהנחל שלמעלה כבר התייבש, הטפטוף איטי מאוד. אבל כשהנחל זרם שם, הטפטוף היה מהיר מאוד, וכמות הסיד הרבה יותר גדולה - מה שנעשה היום בחודש, אז אולי נעשה בשעה.
ראיתי פעם שהביאו לכך דוגמה נפלאה: סטודנט שהחליט לחקור את קצב גידולה של הארנבת. מצא שנולדה במשקל 333 גרם, ובתום שנה הגיעה לקילוגרם. מסקנת המחקר: ארנבת משלישה את גודלה מדי שנה. ומה נובע מכך? שבגיל שנתיים תשקול 3 קילו, בגיל שלוש 9 קילו, בגיל ארבע 27, בגיל חמש 81, ובגיל שש כבר יידרש משאית - 243 קילוגרם. ואל תתווכח, הוא עשה מחקר... עד כמה זה מגוחך. וכי מה שקרה בשנה הראשונה יקרה גם בשנים הבאות? ואגב, את אותו דבר אפשר לומר גם על תינוק שנולד. כך בדיוק, כשאתה מסיק ממציאות שאתה רואה עכשיו על מה שהיה בעבר - זה שיבוש גמור, כי מי אמר שאתה מבין את המציאות נכון?
אחת הדוגמאות מובאת במלבי"ם. מוצאים עצמות עתיקות, ומהן מסיקים שהעצם בת אלפי, עשרות אלפי ואולי מיליוני שנים, ומשייכים אותה לתקופה זו או אחרת, לאדם הניאנדרטלי וכדומה. אומר המלבי"ם: הם אינם לוקחים בחשבון דבר אחד. אם תיקח עצם ותבשל אותה זמן רב, ואחר כך תתן לחוקר לבדוק אותה - לפי מידת ההתרככות ולפי החומרים שהשתחררו ממנה הוא יתארך אותה לתאריך רחוק מאוד; הוא לא יאמר לך שזו עצם של שלשום. והרי במשך ארבעים יום וארבעים לילה ירד מבול, והמבול היה בישול של כל העולם - כל הבריות שהיו בעולם התבשלו, שכן כדברי חז"ל היו שם מים רותחים מלמטה ומים צוננים מלמעלה. עצם שעברה בישול בחום אדיר של מים רותחים ולאחריו צינון עוצמתי במים קרים - מי שיבדוק אותה בוודאי ישערך אותה לאלפי שנים.
דבר אחד יש שאנו יודעים שהוא מוסיף בכל שנה את אותה כמות - טבעות העצים. שם אין מקום לומר שפעם זה גדל מהר ופעם לאט. ומעניין מאוד: אין בידינו עץ שנמצא עד היום שאפשר לשערך אותו ליותר מ-5,000 שנה, אין עץ שיש בו יותר מ-5,000 טבעות. קח את העצים העתיקים ביותר - אף לא אחד מהם מעיד על קיום העולם יותר מ-5,000 שנה.
דוגמה נוספת היא המרחק שלנו מן הכוכבים. ידוע שיש גלקסיות וכוכבים ההולכים ומתרחקים, ועושים חשבון: אם מהירותו כך וכך והמרחק שצבר כך וכך, יוצא שהכל התחיל לפני מיליוני שנים. ואיפה השיבוש? חז"ל אומרים שכל העולם נברא בצביונו ובקומתו. אילו היה מגיע חוקר ביום השישי שנברא בו אדם הראשון, ומתחיל לבדוק כמה זמן הוא חי ובת כמה הייתה אמו, וכן לחקור את העצים, את האבנים ואת המינרלים ולתת לכל אחד מהם תאריך - היינו אומרים לו: אדוני, אל תדמיין דמיונות, הכל נוצר היום, הכל נוצר השבוע; אלא שכשנוצר, נוצר כבר שלם. כך גם כשברא הקדוש ברוך הוא את הגלקסיות ואת הכוכבים המתרחקים - יצר אותם כבר באמצע מהלכם. את הכל ברא שלם; אדם הראשון לא נברא כתא חי ולא כאמבה, אלא כאדם, בצלם אלוקים, בשלמות. וזהו בדיוק מה שכותב הרמב"ם על אותו נער: חכם היה בחכמות הטבע, אך לא הבין שיכולה להיות מציאות שונה ממה שהוא רואה עכשיו, ובאותה מציאות הדברים קרו אחרת. לכן, אומר האלשיך, תבין כמה החכמה החיצונית היא בבחינת הוללות: "מה האדם שיבוא אחרי המלך" מלכו של עולם לחפש את מעשיו "עם מה שכבר עשוהו".
וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחׇכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ׃ (ב, יג)
אומר ה"אמרי שפר": החכמה גדולה וחשובה ובמעלה יתרה על הסכלות, ואל תחשוב שזהו יתרון מועט - אלא "כיתרון האור מן החושך", יתרון עצום ואדיר. זו מציאות שכל המתבונן בה רואה שלא קרב זה אל זה: כל ענייני הסכלות, שהם החכמות החיצוניות, לעומת החכמה שהיא החכמה הפנימית - זה כאור לעומת חושך.
יש כאן ביאור נפלא של הגר"א, המוכר מן ההגדה של פסח. "חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם. רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם". הגר"א, שהיה קצרן גדול, כותב שם הערה קצרה: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" - הוא מצטט את הפסוק שלנו. ורבים תמהו: מה בא הגר"א לרמוז, מה הוא בא ליישב? והרי הגר"א תמיד יש בדבריו עומק והוא בא להסביר משהו.
מסבירים שהגר"א בא כאן לענות על השאלה המפורסמת: מה ההבדל בין טענת החכם לטענת הרשע? הרי שניהם התבטאו בלשון שלכאורה היה מקום להקהות בגללה את השיניים. הרשע אמר "לכם" - ועל כך אמרו: לכם ולא לו, הוציא את עצמו מן הכלל, אילו היה שם לא היה נגאל. אבל גם החכם אמר "אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם" - אתכם ולא אותו! מדוע אין מקהים את שיניו? מדוע מתייחסים אליו בסלחנות? תשובות רבות נאמרו בזה, אך ראו כיצד בפסוק אחד מיישב הגר"א את השאלה.
אומר הגר"א: יתרון שאלת החכם על שאלת הסכל, שהוא הרשע, הוא כיתרון האור על החושך. ומהו יתרון האור על החושך? נתבונן בבריאת האור: "ויקרא אלוקים לאור יום" - ואילו בחושך לא נאמר "ויקרא אלוקים", אלא "ולחושך קרא לילה", בלי שם אלוקים. וחז"ל כבר למדו מכאן שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הרעה, והחושך בחינת רע הוא. אם כן, יתרון האור מן החושך הוא שבאור מוזכר שם אלוקים ובחושך אינו מוזכר.
וכך גם בענייננו: אצל החכם כתוב "אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם" - הוא מקבל את ה' כאלוקינו. ומה שאמר "אתכם" - כבר מיישבים שמדובר בילד, "כי ישאלך בנך", והוא בתור קטן אינו מחויב, ולכן אמר אתכם. ואל תחשוב שזה בא מתוך זלזול, שהרי אמר "ה' אלוקינו". לעומתו הרשע, שהוא הסכלות והחושך, אומר "מה העבודה הזאת לכם" - הכל אצלו עבודה, ואת "ה' אלוקינו" אין. כמו בחושך, שלא הוזכר בו אלוקים. הרי לנו כיצד בציטוט של פסוק אחד יישב הגר"א קושיה שכל המפרשים שואלים. זו הייתה גדלותו: תשובות רבות צריך לאלץ ולהכניס בדוחק, ואילו הגר"א אומר - תקרא, הפסוק עצמו עונה על שאלתך.
ה"קול אפרים" מסביר שכאן קהלת בא ואומר: בוא וראה, מצאתי יתרון תחת השמש. הרי אמרנו שאין יתרון תחת השמש, וכאן אומר קהלת שכן מצאתי. "פניתי לראות חכמה והוללות וסכלות", ולאחר מכן "ראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות". אך המתבונן בפסוקים הבאים רואה שכל מה שאמר בתור יתרון אינו יתרון באמת. כפי שאמר קודם "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" - זה שאתה חכם יותר אינו מבטיח לך שתינצל מן הפגעים, אינו מבטיח לך פרנסה טובה יותר, ואינו מבטיח לך חיי עולם הבא, ולפעמים תוספת הדעת רק מוסיפה מכאוב. אם כן אין יתרון בעצם החכמה, וגם מה שנראה כיתרון החכמה על הסכלות - תדע שאינו כן.
וכבר הסברנו על פי המלבי"ם שכל מקום שכתוב "וראיתי אני" הכוונה לדבר שאינו אמת, לעומת "ודיברתי" שהוא אמת. ואף כאן הדברים כביכול אינם אמת: המתבונן רואה שחכמתו של החכם מביאה אותו פעמים רבות לכאב לב, כפי שיאמר בהמשך - מה יהיה עם כל מה שיצרתי בעולם, מה יישאר מזה, מה יעשו עם זה. כאב הלב הזה הופך את כל יתרון החכמה ואת כל מה שיצר ועשה בחייו לדבר שאינו מביא אלא צער, מה יקרה עם כל מה שניתן לו ועם כל מה שיש לו.
האלשיך הקדוש שואל: "ראיתי אני" - מה פשר ה"אני"? הדגש הוא על "אני בעל החכמה". שהרי השם נתן חכמה לשלמה, וחכמתו הייתה חכמה שלמעלה מן הטבע. אין זה אדם אחר שראה, אלא מי שבאמת קיבל את החכמה - והוא ראה שיש יתרון לחכמה. ובמה התבונן וראה זאת? "מן הסכלות", כיתרון האור מן החושך.
הרבה פעמים כשנותנים לך דבר מה אתה שואל: זה בסדר? ואומרים לך: בסדר, כן. אבל כשמראים לך את הדבר האמיתי, את הטוב באמת, אתה אומר: מה פתאום, אין מה לדבר, הראשון גרוע מאוד. קודם הוא היה בסדר, כי מדדת אותו מצד עצמו; וכשמדדת אותו מול משהו אחר - הוא מחוויר לעומתו. וכאן זה להיפך: כשראיתי את החכמה מצד עצמה אמרתי, בסדר, החכמה דבר טוב. אך כשהראו לי את הסכלות, הבנתי שהחכמה אדירה ועצומה. מתוך הסכלות הבנתי את יתרון החכמה. וזהו "יתרון האור מן החושך" - כשאתה מדליק אור ביום ומישהו מדליק לך פנס, אינך יכול למדוד את תועלתו; את תועלתו תמדוד בלילה, ואז תראה את יתרון האור מן החושך. כך גם כאן: כשאתה רוצה להבין את מעלת החכמה, ראה אותה לעומת הסכלות.
נביא דוגמה מימינו שתסבר את האוזן. כידוע אנו מתמודדים היום עם המון בעיות חינוכיות שלא היו בדור הקודם, ובמסירות רבה נאבקים כנגד טכנולוגיות חדשות שנכנסות וכנגד המשיכה אחר הרחוב. פעמים רבות זה מביא אותנו לביקורת פנימית גדולה: בנוגע למה שקורה בתוך המחנה, בנוגע לצורת החינוך, ובנוגע למלמדים - האם עושים מלאכתם נאמנה. ואיני מאשים אותם כלל; דעו שהם מתמודדים עם קשיים עצומים. לא פשוט היום לחנך. לך כאב זה קשה, על אחת כמה וכמה למחנך שאמור להתמודד עם שלושים זאטוטים ועם כל מה שקורה איתם, או למורה בישיבה ולמשגיח - זה לא פשוט כלל.
אתה רוצה להבין את יתרון החכמה מול הסכלות? את יתרון מי שלומד תורה לעומת מי שלומד את כל ההבלים? את היתרון של מי שמחנך ילדיו על פי תורה לעומת מי שמחובר לכל אמצעי התקשורת והמדיה? התבונן ב"יתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך". לו יצא לך פעם לראות כיצד מתנהלים אלה שגדלים ברחוב - איזו צורה, איזה ניסוח, איזו חזות, איזה סוג של דיבור, איזו התנהגות, איזו ריקנות, במה הראש עסוק כל הזמן - היית אומר: אנחנו מתעסקים בזהב טהור. לא יהיו לך עוד תלונות וטענות. אין זה אומר שאין מה לשפר ואין צורך להתאמץ, אבל צריך להבין עם איזה דור אנו מתמודדים ועם איזה מצב אנו אמורים להתעמת. תראה מול מה שיש לעולם בחוץ למכור, ואז תבין שכאן זה זהב טהור, ברוך השם.
ואז לא יהיה ספק שאת ילדך תשלח רק למקום של תורה, שם מלמדים אותו תורה ברמה הגבוהה ביותר, בלי עיסוקים צדדיים ובלי מחשבות על "תכל'ס" ושילמד גם מקצוע ושיהיה לו גם זה וגם זה. ולמה לשאול הרבה שאלות? לך אל אותו מוסד שאתה רוצה לשלוח אליו את ילדך וראה כיצד יוצאים משם הילדים - לא בהתחלה. בגיל שבע ושמונה כולם מתוקים וחמודים. ראה אותו בגיל 17, וראה אם יוצא עגל או שגדלים שם בני תורה עם יראת שמיים. ואל תסתכל בגן - הסתכל בקצה, בישורת האחרונה, ואף מעבר לכך: בגיל 25 ובגיל 30. בדוק כמה מהם נשארים יראי שמיים, קובעים עיתים לתורה, בני תורה, מחנכים ילדיהם לתורה - וכמה, לצערנו, דתל"שים. הביטוי כבר מוכר מאוד: דתיים לשעבר. ודעו שיש היום אף קהילות של דתל"שים, מתאגדים יחד ומקימים להם קהילה, השם ישמור.
פעם באו אל הרב שטיינמן ואמרו לו: הרב, יש כאלה שרוצים להקים מפלגה לציבור בני תורה העובדים, שהרי אלה אינם מייצגים אותנו, הם מייצגים רק את האברכים, וצריך לייצג גם את העובדים. אמר להם הרב שטיינמן: יש הלכה של מים אחרונים, כולנו יודעים שזו חובה. ויש כאלה שאינם עושים מים אחרונים, ויש להם סברות ושיטות למה לא לעשות, בסדר. אבל עוד לא שמענו שמישהו הקים מפלגה של אלה שאינם עושים מים אחרונים. שמעת דבר כזה?
וכך גם כאן. נניח שאינך מסוגל ללמוד כל היום - לא כל מוח סביל דא, לא כל אחד מסוגל בכך, ואתה נאלץ לצאת לפרנסתך. זה אילוץ, שהרי אם היה אדם יכול, מה יש לו לעשות בעולמו מלבד להתחבר אל קונו? אלא שאין ברירה, צריך לפרנס אישה ובנים, והתחייבתי בכתובה, ולכן אני נאלץ לצאת לעבוד. אבל אדם שלא נטל מים אחרונים אינו מקים מפלגה בגלל זה. מפלגה של מאולצים? מה מין דבר זה? כמה הדברים האלה אמת. אבל כשאדם מתבונן, הוא רואה שכאשר אדם דבוק לתורה, הוא מחנך את ילדיו נכון והם גדלים נכון - וזהו יתרון האור מול החושך.
ה"פנים יפות" מבאר: "כיתרון האור מן החושך" - יתרון האור הוא דווקא אחרי החושך שקדם לו, ומתוך החושך מציץ ויוצא האור, כמו שאנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך": על ידי שברא תחילה את החושך יצא אחר כך האור והתגלה. וכן אנו רואים בבריאת העולם - "וחושך על פני תהום" תחילה, ורק לאחר מכן "ויאמר אלוקים יהי אור".
וזהו ביאור חסידי נפלא: אתה רוצה להאיר? זה חייב לבוא מתוך החושך. אם אדם מחשיב את עצמו למשהו ורואה עצמו גדול - כך לא מאירים. אבל אם אדם נוהג כדברי הגמרא "הוי כבל וקיים" - תהיה אפל ותאיר ותתקיים. מי שרוצה פרסום - לא יגדל. הנה כשהתגלה השם במעמד הר סיני נאמר "בשומעכם את הקול מתוך החושך" - ההתגלות היא דווקא מתוך החושך. וכיצד הגיע משה רבנו לכל מעלותיו? "ומשה ניגש אל הערפל", ומה יש בערפל? "אשר שם האלוקים". וכבר הבאנו את דברי בעל התניא: מדוע זכה משה להשגות שכל העם לא זכו להן? כי הם לא רצו להיכנס אל הערפל. הערפל מפחיד, זה חושך, והם פחדו. היחיד שהיה מוכן להיכנס אל תוך הערפל היה משה.
כלומר, פעמים רבות בדבקות בה' יש בהתחלה חושך, יש ערפל, יש התמודדות. אבל כמו כל דבר בטבע - מתוך רקבון הגרעין נוצר האילן, ומתוך רקבון הביצה נוצר האפרוח. כך הוא הטבע, שמתוך החושך יוצא האור. וזהו "יתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך": כשבא האור מתוך החושך, אז הוא מאיר כראוי. אדם הרוצה להגיע להשגה אמיתית צריך תחילה להיות בחושך, להתאמץ ולהתייגע, ומתוך כך יגיע בסופו של דבר אל האור העצום, אל אורו של הבורא יתברך. מי שמחשיך את עצמו באמת, מי שמתנהג בענווה ובשפלות - הוא הזוכה להאיר כראוי.
שני פסוקים לימדונו כאן יסודות גדולים. "ופניתי אני לראות חכמה" - שאדם צריך לשקול מראש חכמה מול סכלות ולבחור בדרך הנכונה, ולא להמתין עד שתיגזר גזירה שאין אחריה תיקון, שכן "מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו". ובעומק נוסף: שהחכמות החיצוניות בבחינת הוללות הן, שכן אין ללמוד ממה שאנו רואים היום על מה שהיה קודם הבריאה, כמשל הרמב"ם בנער שגדל בטירה. ו"יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" - שבאור מוזכר שם אלוקים ובחושך לא, כדרשת הגר"א בין החכם לרשע; שאת ערכה של החכמה מודדים דווקא מול הסכלות, כדברי האלשיך, ומכאן ההתבוננות בערך חינוך התורה מול מה שיש בחוץ; ושהאור עצמו בא דווקא מתוך החושך, מתוך יגיעה, ענווה ושפלות - ואז הוא מאיר כראוי.