פתיחה
בחלק זה של הפרק שלמה המלך מסכם את החשבון הגדול שערך עם עצמו: הוא בדק את כל מה שהעולם הזה יכול להציע - הנאות העין, שמחת הלב, בניינים, כרמים, אוצרות וחוכמה - והגיע למסקנה אחת: "הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש". נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד מבארים אותם המפרשים, ומה המוסר העולה מהם לחיינו.
"וכל אשר שאלו עיניי לא אצלתי מהם" - עד היכן הגיע
וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם, לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה, כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי, וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי׃
המדרש רבה מבאר: "וכל אשר שאלו עיניי" - בנשים. אלף נשים היו לשלמה, וכל אשר שאלו עיניו בנשים לא מנע מעצמו, אלא לקח מכולן. ומהו "לא מנעתי את ליבי מכל שמחה"? לכאורה אי אפשר לומר שזו שמחת הנשים - שהרי אם עם אחת קשה לאדם להתמודד, מה תהא השמחה עם אלף? ולכן מבארים ששמחה זו היא שמחת העושר, עניין אחר לגמרי. אך יש במדרש גם ביאור נוסף, ש"שמחה" היינו שמחת הנשים, שהיה שמח בנשיו.
"וזה היה חלקי מכל עמלי" - מקלו ומקדו
על "וזה היה חלקי מכל עמלי" מביאה הגמרא מחלוקת רב ושמואל: חד אמר מקלו, וחד אמר גונדו (ויש גורסים מקדו). "מקלו" - המקל שלו; ומן הסתם לא מקל המלוכה, שהרי אילו היה בידו שרביט המלכות היו כולם מזהים מיד שהוא שלמה המלך, ואיש לא זיהה אותו. "גונדו" - יש אומרים סוג של מעיל; ולגירסת "מקדו" - מקדה היא כלי חרס, מעין נטלא, ספל גדול.
וכך אומרים חז"ל: בשעה שירד שלמה מכסאו ומלאך בדמותו ישב עליו - והכוונה לאשמדאי - היה מחזר על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות ועל בתי גדולי ישראל ואומר: "אני קהלת הייתי מלך". והיו מכין אותו בקנה ונותנים לפניו קערה של גריסין. מכים אותו במקל, כלומר אומרים: זה משוגע, וכי חסרים כאלה המשוכנעים שהם מלך או שר או ראש ממשלה? מגרשים אותם. אך מאידך רואים אדם מסכן ורעב, ולכן נותנים לפניו קערה של גריסין. זהו "מקלו ומקדו": המכות שאני חוטף על שאני מספר שאני שלמה, וצלחת הגריסין שנותנים לי מרחמנות. מי ששולחנו היה שולחן מלכים אדיר, שאלפים אכלו עליו - והנה מה שנשאר לו מכל עמלו.
ביאור הגר"א: שתי התקנות שנשארו
יש ביאור נפלא על "מקלו ומקדו", המובא בספר "דברי בן שלמה" ליעקבזון בשם אחד שהביאו בשם הגר"א, פירוש מוכר ומתוק מדבש. חלקו של אדם מכל עמלו אינו מה שהשאיר כאן - על מה שמשאיר כאן שלמה עוד יקונן, שהרי לך תדע מה יעשו בו אחריו - אלא החלק הנצחי, מה שהוא לוקח עמו לחלקת אלוקים שלמעלה. אומר שלמה: כשאני מתבונן במה שעשיתי בימי חיי, אני רואה שני דברים שבהם ייסדתי תקנות גדולות, ואמרו חז"ל ששני דברים תיקן שלמה: עירובי חצרות ונטילת ידיים. "מקלו" - זה הלחי שמעמידים לעירוב, המקל; "מקדו" - זה הספל שבו נוטלים ידיים. אומר שלמה: אם אני רוצה לדעת מה נשאר לי מן הכל - אלו שתי המצוות שתיקנתי לכלל ישראל לדורות, זה חלקי מכל עמלי.
ובאמת יש בשתי התקנות הללו רמזים גדולים. עירובי חצרות - אף שאתה בית נפרד ואני בית נפרד, ולכאורה אין אני יכול לטלטל ממני אליך, בא העירוב ומערב אותנו ואומר: כולנו אחד. הרי שעירובי חצרות מרמזים על האחדות. ונטילת ידיים - הידיים הן עסקניות, והנטילה מרמזת על נקיות כפיים, שיהא אדם נאמן במשא ומתן ובר לבב. על ידי שתי התקנות הללו תיקנתי עולם במלכות שדי: הבאתי את האנשים לאחדות ולנקיות ולזכות בבין אדם למקום ובבין אדם לחברו. ולכן אומרת הגמרא בשבת דף י"ד, שבשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידיים יצאה בת קול ואמרה: "בני, אם חכם ליבך ישמח ליבי גם אני", "חכם בני ושמח ליבי ואשיבה חורפי דבר". הרי שגם בשמיים סמכו על תקנותיו של שלמה.
ולמדנו מכאן דבר נוסף: שלמה כתב את קהלת, את משלי ואת שיר השירים - ואף על פי כן לא ראה את חלקו מכל עמלו בחלק התורה שהניח לדורות, אלא דווקא בתקנות שתיקן לטובת הציבור. רואים מכאן שאין המדרש עיקר אלא המעשה, וכמה חשיבות יש במה שאדם מתקן ועושה לטובת הכלל.
רש"י: "לא אצלתי" - לא נבדלתי
רש"י מבאר "לא אצלתי מהם" - לא רחקתי להיבדל מהם, מלשון "ויאצל מן הרוח", כמנורה שמדליקים ממנה נרות הרבה ואין אורה חסר כלום. כך גם כאן: לא רחקתי ולא התבדלתי מכל אשר ראו עיניי. ו"זה היה חלקי" - מן הכל לא נשאר לי אלא חלקי בכל עמלי, מקלו ומקדו, כפי שביאר הגר"א.
אמרי שפר: שלמות בחיצוניות ובפנימיות
האמרי שפר מבאר ש"כל אשר שאלו עיניי לא אצלתי מהם" - אלו העניינים החיצוניים, הבריכות שעשה לעצמו, הכרמים שנטע והבתים שבנה. "ולא מנעתי את ליבי מכל שמחה" - אלו העניינים הפנימיים, עסק התורה, החוכמה וההשגות. אומר שלמה: השגתי שלמות גם בפנימיות וגם בחיצוניות, ומה עוד אני צריך?
"כי ליבי שמח מכל עמלי" - בהנאות הפנימיות, שבכל זמן שאכלתי לשובע בשר ויין וכל מעדני מלכים היה ליבי שמח בזה, שבע רצון. יש אדם שאוכל ואינו שבע, משום שעיניו מבקשות עוד; הוא תמיד רוצה עוד. אומר שלמה: לא דרשתי יותר ממה שיש לי. אין זה בדיוק "הסתפקות במועט" - שמח בחלקו נאמר על מי שחלקו מועט והוא שמח בו - אבל אנחנו יודעים שמציאותית "יש לו מנה רוצה מאתיים", והיה מתבקש ששלמה ישאף תמיד לעוד ועוד. על זה הוא אומר: לא. מה שהיה לי, שמחתי בו, ולא הלכתי בתחושה שאני צריך עוד להשיג ועוד לקחת ועוד לקבל. שמחתי בכל.
קול אפרים: שתי שמחות - הקלה והיגעה
הקול אפרים מסביר שישנם שני מיני שמחה. יש שמחה שהיא קלה להשגה, כמעט בלי טרחה ועמל - אכול ושתו; ואף שראינו לעיל שבניין בתים ונטיעת כרמים מצריכים עמל, הרי זו מלאכה של עבדים. ויש שמחה שנייה שאי אפשר להשיגה אלא בעמל וביגיעה יתרה, ואי אפשר לקנותה בקלות על ידי אחרים - זו השמחה הרוחנית. אין אדם מגיע לשלמות רוחנית בלי יגיעה גדולה בתורה, בקרבת אלוקים ובעבודת השם. אומנם כתב המסילת ישרים שהקדושה תחילתה עבודה וסופה מתנה, אבל בוודאי תחילתה עבודה; בכל ענייני הרוחניות צריך יגיעה גדולה.
לפי זה: "מכל אשר שאלו עיניי לא אצלתי מהם" - העיניים מחפשות תמיד לראות דברים מעניינים ויפים, נוף מיוחד, מראות מסקרנים. למה אדם טס לחוץ לארץ? מה חסר לו? אלא שהוא מחפש לראות דברים שנותנים לו הנאה לעיניים, ובשביל זה הוא טורח והולך למרחקים. אומר שלמה: גם בזה לא מנעתי מעצמי, הלכתי והתאמצתי לזון את עיניי אף בדברים המעניינים ביותר. "ולא מנעתי את ליבי" - זה החלק השני, מה שהלב רוצה: החלק הרוחני, לדעת כל מיני מדע והשכלה והשגת האלוקות. גם בזה לא מנעתי את ליבי. ולימוד זה הוא לימוד קשה, שהרי אי אפשר לשלוח בו שליחים - אתה בעצמך צריך להתעמק בחוכמה, להתבונן בה ולהעמיק בה, וצריך לכך טרחה גדולה. ועל שמחה כזו שייך לומר "ליבי שמח מכל עמלי", שהרי רק על ידי עמל משיגים אותה. אם לא יהיה "מכל עמלי", לא תגיע באמת לשמחה ולהשגה. אבל "אשר שאלו עיניי" - אלו השגות מגושמות וחיצוניות, שלא נצרך להן עמל. ואילו השמחה שבלב, שבאה על ידי התרת הספקות - ואין שמחה כהתרת הספקות - והשמחה שבעסק התורה, היא שמחה גדולה ועוצמתית שמצריכה עמל ויגיעה.
"והנה הכל הבל ורעות רוח"
וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "בכל מעשיי שעשו ידיי" - שיגעתי בתורה; "ובעמל שעמלתי לעשות" - אלו החוכמות והספרים שבהם התאמצתי והתייגעתי. וראיתי שהכל הבל ורעות רוח. וכיצד שייך לומר כן על התורה ועל החוכמה? אומר המדרש: כספל הזה שמתמלא בשעתו ומתפנה בשעתו, כך כל התורה שלמד שלמה בשעתה אבדה, דכתיב "ויעש שלמה הרע". נוראות! כמו ספל שמתמלא, אך משתמשים בו - נוטלים בו ידיים, שוטפים בו - והוא מתמלא ומתרוקן. כך אומר שלמה: כל התורה שלמדתי והשקעתי, לאן הלכה בסוף? להבל ורעות רוח. על ידי אותן נשים שהביא, שהטו את לבבו, נאמר "ויעש שלמה הרע בעיני ה'". אין הכוונה שחלילה שכח את כל תורתו או נעשה טיפש - דבר זה לא נכתב - אלא שכביכול נתפנתה ממנו התורה, נתרחקה ממנו, לא הייתה עוד בראש מעייניו, ונתפנה מאותן מעלות גדולות ועצומות שהיו לו. וחז"ל הרי אומרים שאין הכוונה שהוא עצמו עשה רע, אלא שלא מיחה בנשיו; אבל ודאי לפי דרגתו של שלמה הייתה כאן תביעה קשה. ואם כן "אין יתרון תחת השמש" - בכל דבר שהוא תחת השמש; היתרון הוא רק בתורה, שהיא מעל השמש, ולא בכל אותן השגות ששלמה השיג, שבסופו של דבר הטו אותו לרע.
מלבי"ם: "מעשה ידיי" מול "מעשה אצבעותיך"
המלבי"ם בביאור המילות מבאר את לשון "בכל מעשיי שעשו ידיי". מצד אחד מצאנו "מעשה אצבעותיך" ו"אצבע אלוקים היא" - ומה ההבדל? "מעשה ידיי" אינו מוכרח שאני עשיתי בעצמי; גם אם שלחתי שליחים או מיניתי פועלים ועבדים, עדיין נקרא הדבר מעשה ידיי. לעומת זאת "מעשה אצבעותיך" היינו אצבעותיי ממש. גם היום אדם המבקש להדגיש אומר: את זה עשיתי בעשר אצבעות שלי. "מעשה אצבעותיך" הוא ביטוי לפעולה שפעלתי במו ידיי. ולכן אמרו החרטומים "אצבע אלוקים היא" - הטבע פועל בפקודת השם, כשליח שלו, אבל כאן אין זה הטבע אלא הקדוש ברוך הוא בעצמותו, בלי אמצעים. ולכן כאן, "ופניתי אני בכל מעשיי שעשו ידיי" - אין הכוונה בעשר אצבעותיו, שהרי שלמה בעצמו לא הלך לעבוד, אלא על ידי עבדיו, ולכן נקרא מעשיי שעשו ידיי.
אמרי שפר: עמל בשלמות גם בגשמיות
האמרי שפר אומר שכאן פונה שלמה ומבאר את החלק השני: "בכל מעשיי שעשו ידיי" - אלו הבתים והכרמים והאוצרות. קודם דיבר על עמל הלב, עמל החוכמה שצריך לו יגיעה; וכאן הוא מדבר על הבתים והכרמים והאוצרות והסגולות, העליות והאולמות, ואומר: את הכל עמלתי לעשות, עמלתי בכל כוחי לעשות את הדברים כהוגן. באופן טבעי איש המעלה אינו עמל על עניינים גשמיים אלא על הרוחניים שיהיו בשלמות, ובגשמיות הוא מסתפק - עוד חדר, פחות חדר, יהיה כך או כך. אומר שלמה: אצלי לא היה כך, אלא כל עמל שעמלתי וכל פעולה שפעלתי עשיתי בכל הדיוק והדקדוק והמאמץ, ועמלתי בכל כוחי ונפשי בכל דבר.
ואין ספק שמלאכתו של שלמה הייתה פלא בפלא. על כיסאו נאמר "לא נעשה כן לכל ממלכות" (מלכים א' פרק י'), וראינו כמה חמדו מלכים את אותו כיסא וניסו לעשות כמותו ולא עלה בידם. ומי שניסה לעשות חיקוי - התוצאה הייתה בהתאם: כיסא שעשה לו אחשוורוש, ופרעה נכה שנעשה נכה כשניסה לעלות על כיסא שלמה. הרי ששלמה, כשהשקיע, עשה זאת בשיא ההשקעה ובשיא החוכמה ובעמל גדול, מה שלא הצליח אף אחד לעשות כמותו. כתוב שהיה זה כיסא של מנגנונים, בנוי בתחכום רב, שלחיצה במקום אחד מפעילה מקום אחר, והכל על ידי הפעלת מנגנון.
אומר שלמה: קיוויתי שבמשך כל שנות הבניין, כשהכל יושלם, אגיע לתכליתי - אדם טרח והתאמץ כל כך והגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה. והנה פתאום אני רואה שהכל הבל, ולא רק הבל אלא גם "רעות רוח". ומהו רעות רוח? מלשון להתרועע, כלומר להישבר, כמו "ארץ התרועעה" - נשברה. אני רואה שהכל שיברון רוח. ולמה? משום שככל שאתה עמל וטורח ויגע יותר, כן כואב לך הלב יותר שאת זה אתה צריך להשאיר למישהו אחר - ולך תדע איך ינהג בו, איך ישתמש בו, אם לא יבזבז את הכל. כמה עשירים מוטרדים מזה: מה יהיה עם העושר שלי? הבן שלי, מה שעבדתי שבעים שנה יאבד בהימורים בתוך שנתיים. האדם שעמל וטרח מוטרד ממה שהוא משאיר כאן אחריו.
"ואין יתרון תחת השמש" - אין יתרון בנזק
מהו "אין יתרון תחת השמש"? כבר הסביר האמרי שפר ש"יתרון" נאמר על דבר החשוב יותר מחברו. אני יכול לומר שלתורה שבכתב יש יתרון על התורה שבעל פה, שהיא חשובה יותר ומאת השם; אפשר לומר שלראשונים יש יתרון על האחרונים, שהיו גדולים יותר ורחבי לב יותר בתורה. חשוב ומעלה נקרא יתרון. אבל אי אפשר לדבר על נזק כעל יתרון. למשל, האם אומר אדם שיש יתרון לכאב באצבע על כאב השיניים? שניהם רעים! אפשר לומר שכאב זה גרוע יותר מזה, כאב שיניים כואב יותר מכאב באצבע, אבל אין כאן "יתרון" - יש כאן רק חיסרון, רק כאב. כך אומר שלמה: אין יתרון תחת השמש. כל ענייני העולם הזה הם כאב, כולם נזק, ועל נזק אין אומרים יתרון. וכל הדוגמאות שנתתי ליתרון הן דוגמאות רוחניות: תורה שבכתב על שבעל פה, צדיק על צדיק, דורות ראשונים על אחרונים, צדיק שלם על שאינו שלם. על דברים רוחניים אפשר לומר יתרון; אבל בדברים גשמיים, בכל מה שהוא תחת השמש, אין יתרון לדבר אחד על חברו - יש רק פחות מזיק ויותר מזיק, פחות גרוע ויותר גרוע.
קול אפרים: השמחה שבעשייה נגמרת
הקול אפרים מסביר: "ראיתי את כל מעשיי שעשו ידיי" - בזמן העשייה הייתה לי שמחה גדולה, אבל לאחר שהסתיימה המלאכה אין עוד יתרון תחת השמש מעצם העבודה עצמה. וכך רואים במציאות: כשאדם בונה ועושה יש לו חדוות היצירה וחדוות העשייה, ויש אנשים שרק בשביל זה עושים אחת לשנתיים שיפוץ כללי בבית. כי משסיים - זהו, נגמר, יצא האוויר מהבלון. עכשיו הוא מתחיל להסתכל מה יש לשכנים: חבל שלא עשינו כאן כך, בוא נהפוך את הריצוף, בוא נעשה אחרת. כל מיני שיגעונות לפי מה שהוא רואה אצל אחרים, ואין לו לעולם מנוחה. אבל משסיים את העבודה, אין עוד יתרון מעצם העבודה.
"ובעמל שעמלתי לעשות" - אלו הבתים והכרמים שבניתי ונטעתי, וראיתי שהכל הבל ורעות רוח. ולמה? כי "מה האדם שיבוא אחרי המלך" - כל מה שטרחתי יכול לבוא אדם ולהרוס ברגע אחד, כל מה שיגעתי יכול מישהו להגיע ולבטל. וכך היה באמת: עמלו הלך בשבי בגלל חטאי בניו, כמו שנאמר "ויאמר ישעיהו אל חזקיהו שמע דבר ה' צבאות, הנה ימים באים ונישא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבל, לא ייוותר דבר אמר ה'". ואם כן, מה יתרון לכל זה, אם לאחר שסיימתי יבוא מישהו וייקח הכל ויגלה הכל? לא נותר מזה מאומה.
סיפור השידה
סיפר יהודי שהיה פעם בחוץ לארץ, והייתה שם תחרות בין נגרים: מי יבנה שידה מיוחדת יותר. נגר אחד בנה שידה מתוחכמת מאוד, עם מגירות נסתרות ועם כפתורים הפותחים דלתות עלומות, והיא זכתה במקום הראשון. גביר גדול קנה אותה בסכום עתק. לאחר שנים - אולי שלושים שנה - הלך אותו יהודי לסנדלר, והופתע לראות שם את אותה שידה עצמה שקנה הגביר: מרוטה, מרופטת, שלושה רבעים ממנה כבר לא עובד, והסנדלר נועץ בה מסמרים ומניח בה סוליות. באותה שידה יקרה ומפוארת! על זה כואב שלמה ואומר: כל מה שעמלתי לעשות - הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש. מה נשאר מזה? מכל דבר שקנית כאן לא נשאר מאומה.
"ופניתי אני לראות חכמה"
וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת, כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ׃
אומר המדרש: "ופניתי אני לראות חכמה" - מה שהייתי מחכים על דברי תורה, והייתי מראה לעצמי שאני יודע את דעת התורה, ולכן אמרתי: אני ארבה נשים, ונשים שאשא לא יטו את לבבי. הייתי בטוח - הרי הרביתי חוכמה, ואני יודע את טעמה של התורה, שכל העניין הוא שמא יסירו את לבבו, ואצלי אין חשש זה. אומר על כך קהלת: הדעה הזו הייתה "הוללות וסכלות". המחשבה לומר שאני מבין את דעת התורה ואצלי אין חשש - חוכמה של הוללות וסכלות היא. ולמה? "כי מה האדם שיבוא אחרי המלך" - מיהו האדם הרשאי להרהר אחר מידותיו וגזירותיו של מלך מלכי המלכים, לבוא ולומר: גזירה זו הייתה מחמת חשש פלוני, ואצלי אין את החשש; מי האדם שיבוא אחרי המלך ויבאר את מעשיו וכוונתו, ועל פי זה יתיר לעצמו מה שהקדוש ברוך הוא אסר?
ואל תחשוב שמדובר רק בשלמה. המדרש מדבר אפילו במשה רבנו עליו השלום, שאמר לו הקדוש ברוך הוא "ואני ידעתי כי לא ייתן אתכם מלך מצרים להלוך" - כלומר הודיע לו מראש: קח בחשבון, לא יהיה קל. ומשה לא שמר את הדבר הזה, אומר המדרש, ובא להתחכם על גזירותיו של הקדוש ברוך הוא והתחיל לומר "למה הרעותה לעם הזה" - והרי נאמר לך מראש, ולמה אתה מתלונן? ועל דבר זה ביקשה מידת הדין לפגוע במשה, עד כדי כך. ולפי שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר ונהג עמו במידת הרחמים. ומה למדנו מכאן? שאין אדם בא אחרי המלך לתת כוונות והסברים במעשיו ולהקשות קושיות על הנהגותיו; וגם אם נדמה לך שזו "חכמה", דע לך שקו החשיבה הזה אינו אלא הוללות וסכלות.
פסיקתא זוטרתא: מי יאמר "כן היה נאה"
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "ופניתי אני לראות חכמה" - חוכמה יתרה, שהגיע להשגות שאיש לא הגיע אליהן, חכם מכל אדם. "והוללות וסכלות" - הוללות זו המינות, וסכלות זו הטיפשות, ואני נתתי את ליבי ודעתי להבחין ביניהם. "כי מה האדם שיבוא אחרי המלך" - אחרי מעשיו של מלך מלכי המלכים, "את אשר כבר עשוהו" - כלומר מי יוכל לומר: אילו היה כך וכך, היה נאה יותר.
כשם שאדם מסתכל על בניין ואומר: אילו היו העמודים גבוהים יותר כמה היה נאה, ובא מעצב שני ואומר גם לי יש הערות עיצוביות, אילו היו העמודים אחרת - היה מיוחד ממש. אבל על מעשיו של הקדוש ברוך הוא מי יוכל לומר כן היה נאה וכן היה נאה? מי יבוא אחרי המלך ויאמר: אילו היה השם עושה כך, היה טוב יותר? ובלשון רשב"י: יוכל אדם לומר, אילו היו לו שלוש עיניים כמה היה נאה - יאמר האדם: חבל שהשם ברא רק זוג עיניים, אילו היו שלוש היה הרבה יותר טוב.
היכן היית שם עין שלישית?
כבר דיברנו פעם בעניין זה. שאלו פעם אדם: אילו היו נותנים לך עין נוספת, היכן היית שם אותה? התשובה הראשונית של כל אחד היא: מאחורי הראש. שהרי כשאתה נוסע ברוורס יש לך בעיה עם המראות, וכאן יש לך עין מאחור ואתה מסודר. אבל אותו אדם אמר: לדעתי עין מאחור אינה רעיון טוב; אם כבר שואלים, הייתי מבקש לשים אותה בקצה האצבע. ולמה? כי עין מאחור היא רק מאחור, וכדי להסתכל אתה צריך לסובב את הראש; אבל עין באצבע היא עין ניידת - רוצה לראות מה מאחוריך, אתה מזיז את היד לאחור; מה קורה מתחת לשולחן, אתה מכניס את האצבע; מה יש בתוך הכלי, אתה מכניס את האצבע לתוכו; מה יש מתחת למיטה, אתה מכניס את האצבע ורואה אם הנעליים שם. יש לך שליטה בכל מקום.
אבל למעשה גם זה וגם זה משובש, כי אילו היו נותנים לך עין נוספת היית צריך לומר תודה רבה, אינני מעוניין - לא בראש ולא באצבע. הרעיון של עין באצבע הוא רעיון אווילי: תארו לעצמכם שהייתה לאדם עין באצבע, האם היה יכול להשתמש בידו? לשום דבר. אתה בא להרים אבן, בלוק, שקית - היודעים אתם מה זה להיזהר על העין שלא תיפגע? היד כבר אינה שימושית. ומעבר לכך, גם עין מאחורי הראש - וכי כל דבר אתה צריך לראות? למה לא שם לנו הקדוש ברוך הוא עין מאחורי הראש? כי רצה לומר לך: כשאינך רוצה לראות משהו, אתה מפנה את הראש לכיוון אחר, ואינך חייב לראות. נמצא שמה שלא ניתנה לנו עין נוספת - מחוכמתו של הבורא יתברך הוא. ולכן השאלה "אילו היו נותנים לי עוד עין היכן הייתי שם אותה" היא שאלה שגויה: אילו היו נותנים לי עוד עין הייתי מסרב לקבלה, שאילו הייתי צריך עוד עין היה השם נותן לי, ומשלא נתן - סימן שהטוב ביותר בשבילי שאין לי עוד עין.
וזה מה שאומר רשב"י: יוכל אדם לומר אילו היו לו שלוש עיניים כמה היה נאה - ומי אמר שזה הטוב? אדרבה, גרוע הרבה יותר. טוב יותר שיש לי זוג עיניים, שאשתמש בהן כשארצה, וכשלא ארצה אפנה עורף ולא אראה. על זה אומר הכתוב: מי יבוא אחר המלך - מי יבוא אחרי מה שיצר מלכו של עולם וישיג השגות למה עשה כך ולמה לא אחרת, ויאמר שכך היה טוב יותר? מה שהשם עשה הוא הדבר הטוב ביותר בשביל האדם, ואין טוב הימנו.
ביאור נוסף: ללכת אחרי המלך בדרך הסלולה
עוד הסבר: "כי מה האדם" - מה יש לו לאדם לעשות, "אלא שיבוא אחרי המלך", אחרי מלכות התורה. כלומר "מה האדם" פירושו מה תפקידו של אדם בעולם - שילך אחרי מלכו של עולם. ונאמר כאן הדבר בדרך של מוסר: מה תפקידך? ללכת אחרי המלך. "את אשר כבר עשוהו" - ואם ישאל אדם באיזו צורה אעבוד את השם נכון, אומר לו הכתוב: את אשר כבר עשוהו. בוא וראה את הצדיקים הראשונים שעבדו את השם כראוי והשיגו השגות - אברהם, יצחק, יעקב, משה ואהרון. אין מבקשים ממך לבחור דרך חדשה. אברהם אמנם היה בפלונטר לא פשוט: בזמנו היו כולם עובדי אלילים, והוא היה צריך לברור לו דרך ולדעת אם דרכו נכונה, עד שהציץ עליו בעל הבירה. אבל אנחנו כבר הולכים במסלול הסלול מראש. ואם כן, אתה שואל מהי הדרך ללכת אחרי המלך? ללכת במשעול שכבר עשוהו: ראה מה עשו הצדיקים הראשונים, לך בדרכם, וכך ללא כל ספק תצליח.
לסיכום:
שלמה המלך בדק את הכל - הנאות העין, שמחת הלב, בתים, כרמים ואוצרות - וראה שמכל עמלו לא נשאר אלא "מקלו ומקדו": לפי הפשט, המכות וקערת הגריסין שקיבל כשירד מכסאו; ולפי הגר"א, שתי התקנות הנצחיות שתיקן לכלל ישראל - עירובין המרמזים לאחדות, ונטילת ידיים המרמזת לנקיות כפיים. מכאן שאין המדרש עיקר אלא המעשה, וכי החלק האמיתי של אדם הוא מה שהוא מתקן לדורות ולא מה שהוא משאיר בעולם הזה. שמחת החיצוניות באה בלי עמל ואינה מחזיקה מעמד; השמחה הפנימית, שמחת התורה והתרת הספקות, נקנית רק בעמל, ולכן "ליבי שמח מכל עמלי". וכל מה שתחת השמש אין בו יתרון כלל - כשם שאין אומרים יתרון על נזקים - ואין לאדם אלא ללכת אחרי המלך, בדרך שכבר סללו לפניו הצדיקים הראשונים, ולדעת שמה שעשה הקדוש ברוך הוא הוא הטוב ביותר, ואין מקום לבוא אחרי המלך ולומר "כך היה נאה יותר".