מכאן ואילך שלמה המלך מתחיל לתאר בפנינו את כל הקניינים ואת כל מה שזכה בו בימי חלדו. הוא מונה בזה אחר זה את הבתים, הכרמים, הגנות, הבריכות, העבדים, המקנה, הכסף והזהב והתענוגות - ובסופו של דבר יאמר לנו שהכל הבל. נקרא תחילה את הפסוקים ואחר כך נבארם.
הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי, בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם, לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי, גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלָ͏ִם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת.
התרגום מפרש את הפסוק על צד המעשים הטובים: הרביתי מעשים טובים בירושלים. "בניתי לי בתים" - זה בית המקדש לכפר על ישראל, ובית המלך, והחדר, ואולם בית הדין מאבנים חצובות, שם יושבים החכמים ודנים את הדין - היא לשכת הגזית. עשיתי כיסא של שן פיל למושב המלכות. "נטעתי לי כרמים" - ביבנה, כרמים של ענבים לשתות מהם יין, אני וחכמי הסנהדרין, וגם לנסך יין ושכר על המזבח.
האמרי שפר מסביר ששלמה מתאר כאן את המעשים החיצוניים שבהם בני אדם רואים תכלית. והוא אומר לנו: תדע לך, בכל המעשים החיצוניים שאנשים רודפים אחריהם יום יום - בכולם הגדלתי מעשי. הבתים והכרמים שעשיתי היו גדולים ונפלאים ומיוחדים במינם. שכן דרכו של אדם, כשעושה דבר ואינו שלם והוא אינו מסתפק בו, לחשוב: אילו הייתי עושה את זה בשלמות - אז באמת הייתי מרוצה. אומר שלמה: לא. אני בניתי את הטופ שבטופ, את הבניינים המפוארים והגדולים ביותר, כדי שלא יהיה מצב שאומר לעצמי "אולי אם היה גדול יותר, זה כן היה ממלא אותי". עשיתי את המקסימום האפשרי, שלא יטעני דמיוני לחשוב שאילו עשיתי יותר - כן הייתי מסופק.
ועוד הוא מראה לנו: את כל המעשים עשיתי לפי הסדר הנכון. את הדבר הנחוץ יותר רכשתי תחילה, ואת הפחות נצרך השארתי לסוף. הדבר הראשון - "בניתי לי בתים", שהרי עוד לפני כל קניין צריך אדם מקום לגור בו. אחר כך "נטעתי לי כרמים", שנטיעת כרם כבר פחות נצרכת, שהרי אדם יכול להסתדר בלא כרם. אחר כך "עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי", שהם פחותים במעלה מיין הכרמים, שהיין משמח אלוקים ואנשים. ופחות מזה - "עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים", עצים שאינם בהכרח עצי פרי, וכל עניינם ליהנות מיופיים ומנויָם.
ולאחר מכן "קניתי עבדים ושפחות ובני בית היה לי" - ולא עבדים שישרתוני, שהרי בני בית כבר היו לי קודם לכן, אלא כדי להרבות כבוד, שיראו הכל כמה אני נכבד. וגרוע מזה - "מקנה בקר וצאן הרבה", הרבה יותר מצרכיי, שאינם הכרחיים לי אלא לכבוד. וגרוע מזה - "כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולת מלכים והמדינות", שהם מותרות גמורות, וכל עניינם או ליהנות מהם כשהם גלויים לפניו, או לספר ולהודיע לאחרים כמה יש לו. ושים לב: "כנסתי" - כסף וזהב כנוס, שאין רואים אותו כלל, וכל תועלתו רק שישמעו עליך סיפורים. ולבסוף "שרים ושרות ותענוגות בני האדם שידה ושידות", שכל זה לחלוטין ללא תועלת. אומר שלמה: ראה כיצד הלכתי לפי סדר, מן הנצרך ביותר עד למותרות גמורות - ודע לך שהכל היה לי, ובכל ניסיתי, והכל הבל.
קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי, גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלָ͏ִם.
הקול אפרים מסביר שכאן מתאר שלמה את הדברים השייכים בקניין. בראשונה קנה עבדים ושפחות, שהוקשו לקרקעות, ועל ידם היו לו בני בית. אחר כך קנה מקנה, שהם מטלטלים אך יש בהם רוח חיים ולכן חשובים מן הדוממים. ולאחר מכן כנס כסף וזהב, שהוא הממון עצמו והחשוב מכולם, שכן בו אפשר לקנות הכל.
והוא עומד על כך שאצל יעקב אבינו הסדר שונה: "ויפרוץ האיש מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים" - שם פתח בצאן, ואילו אצל שלמה הצאן בסוף. ומהו ההבדל? יעקב אבינו התפרנס מן הצאן, ולכן הצאן היה אצלו חשוב ביותר; השפחות היו לצורך נשיו ובניו, העבדים לצרכו, והגמלים והחמורים כבר לצורך הבריחה מבית לבן. אך העיקר היה הצאן, שהוא עיקר פרנסתו, וכך אמרו בניו: "רועי צאן אנחנו" - פרנסתנו מן הצאן.
לעומת זאת אצל שלמה, כדי לטפל בבתים ובכרמים שנטע היה זקוק לעבדים רבים, ולכן זה היה הדבר הראשון: "קניתי עבדים" - זה הנצרך לי ביותר, שהרי את כל הנכסים הללו צריך מישהו להחזיק. והשפחות היו כדי לזווגן לעבדים שיפרו וירבו, ומהם היו לו בני בית. והמקנה בסוף, שהמקנה אצלו היה יותר לצורך אכילה, לתצרוכת עצמית, ולא לצורכי פרנסה. ועיקר עניינו של המקנה אצל שלמה היה לצורך הקרבנות, שהרי אלף עולות יעלה שלמה ביום אחד, ולכן נזקק למקנה רב.
דרשו חז"ל: "כנסתי לי גם כסף וזהב" - אלו דברי תורה, שנאמר "הנחמדים מזהב ומפז". ולמה נדרש הדבר דווקא על דברי תורה? מביא המעם לועז בשם הרב החיד"א בנחל אשכול, שבדברי תורה יש גם שבחו של הזהב וגם שבחו של הכסף. מחד גיסא הזהב יקר מאוד, מה שאין כן הכסף שאינו מגיע למחיר הזהב; ומאידך גיסא יש בזהב חיסרון שאין בכסף - הזהב אינו חריף בהוצאה, אי אפשר לקנות בו בכל מקום. בכסף אתה הולך לכל מקום וקונה, אך אם תבוא לשלם לאדם בזהב, יאמר לך: מה אעשה בזה? כמי שבא לקנות ביהלומים. הוא אינו חריף בהוצאה, אך ערכו רב מאוד.
אומר החיד"א: לא בכדי ניתנו לנו שתי הדוגמאות הללו, שהן מרמזות לחלק הנגלה ולחלק הנסתר שבתורה. החלק הנגלה יפה לכל, כמו הכסף שהוא חריף בהוצאה ויוצא לכל מקום ועובר לסוחר. והתורה נמשלה גם לזהב - זה החלק החשוב והיקר, שאינו חריף לכל אלא צופנים אותו בכספת, וזו תורת הנסתר: יקרה מאוד, אך צפונה, ואי אפשר להשתמש בה בכל מקום.
ומכאן מוסר גדול: תורת הסוד צריכה להיות שמורה, לא מסתובבת בחוצות עיר, ולא כל מיני מכוני קבלה ונערות זוהר. פעם יצא לי לראות אחת כזו שבאה להסביר לי מה היא לומדת בקבלה. איך הגעת לקבלה? האם למדת כבר שולחן ערוך? האם את יודעת הלכות בסיסיות, הלכות צניעות, עד שהגעת לענייני קבלה? על כל פנים, ענייני הסוד צריכים להיות נסתרים וצפונים - כזהב שאינו חריף בהוצאה, ומאידך יקר מאוד.
"וסגולת מלכים" - מי הם המלכים? זו התורה ומלמדיה, שנאמר "בי מלכים ימלוכו", ומאן מלכי - רבנן. "והמדינות" - אלו תלמידי חכמים המדיינים בהלכות, מלשון דנים בהלכה. "עשיתי לי שרים ושרות" - אלו משוררים זכרים ומשוררות נקבות. "ותענוגות בני האדם" - זה עינוגן של ישראל. "שידה ושידות" - אלו דיינים זכרים ודיינות נקבות. ולכאורה קשה, והרי אישה פסולה לדון? מסביר הרד"ל שאין הכוונה לדיינות ממש, אלא למעין מפשרות במריבות שבין נשים: כשהנשים מריבות ביניהן, מינו נשים שיהיו מפשרות ביניהן.
רב אנכא פתר קרא בכניסתן לארץ ישראל, שכל השבח הזה נאמר על עת הכניסה לארץ. "הגדלתי מעשיי" - "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם". "בניתי לי בתים" - ובתים מלאים כל טוב שיגיעו לארץ. "ונטעתי בהם עץ כל פרי" - שנאמר "ונטעתם כל עץ מאכל". כל זה עשו כשהגיעו לארץ.
המעם לועז מביא בשם לב חכם, שעד כאן דיבר שלמה בקניינים הקשורים לבתים, ומכאן ואילך בקניינים הקשורים למלכות. "כנסתי לי גם כסף וזהב" - והרי שנינו מרבה עבדים מרבה גזל, ואם כן מה יועיל לך מה שכנסת, שהרי העבדים יגזלוך? על כך אומר שלמה: תדע לך, שאף על פי שהרביתי לי עבדים, כנסתי לי כסף וזהב והם לא נגעו בממוני. זהו השבח - שכנסתי כסף וזהב אף שהיו לי עבדים רבים.
וכמו שנאמר על זמנו של שלמה: "ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים". ושואלת הגמרא: כאבנים? וכי ייתכן שהיו מונחות בדרכים ובחצרות ולא היו נגנבות? כיצד תשים כסף וזהב ואיש לא יתכופף לקחתו? אלא אומר המדרש: גדולות היו, אבני שמונה אמות ואבני עשר אמות. ואפילו משקולות שהיו בימי שלמה של זהב היו - היו נותנים על כף המאזניים משקולת של זהב, מרוב שהזהב והכסף היו נפוצים ומצויים בעושר ובתפוצה כה גדולה.
עוד מביא המעם לועז בשם המכלול יופי, על "סגולת מלכים והמדינות", שהיו באים מכל העולם לשמוע את חכמת שלמה, וכל אחד היה מביא לו מן הסגולות שבמקומו. יש מקומות שהיו בהם שנהבים, שן פילים, שהוא דבר יקר ביותר, וגם בזה השתמש שלמה. במקומות אחרים הביאו אבני בדולח, ומכל מקום הביאו כפי המחצבים שבו, כמתנות לשלמה. וכמו שכתוב במלכת שבא: "ותבוא ירושלימה בחיל כבד מאוד, גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאוד ואבן יקרה". למדנו שהיה להם עושר אדיר ודברים שאינם מצויים, שכן מכל העולם העלו לשלמה מנחה מן הדברים היקרים הללו.
רבים שואלים: שרות? והרי קול באישה ערווה, ומה מקום יש לשלמה להעמיד נשים שתשוררנה? רש"י פותר את הבעיה: "שרות" הם מיני כלי זמר. "שרים ושרות" אינם איש ואישה המזמרים, אלא כלים שבהם שרים ושרות, כלים שבהם מנגנים ומנגנות, ואין מדובר כלל באנשים המשוררים. עם זאת מביא רש"י ביאור נוסף, שהיו שרים ושרות ממש - בשביל שלמה היו שרים ובשביל נשיו היו שרות. ויש שמיישבים שקול באישה ערווה הוא גזירת חז"ל, ובזמן שלמה טרם נגזרה הגזירה, ולכן מתאר שלמה שהיו לו שרים ושרות.
והזוהר הקדוש מבאר בעניין אחר לגמרי: "שרים ושרות" הכוונה ששלמה המלך זכה להכיר את השירים העליונים ששרים שרי מעלה. "עשיתי לי שרים ושרות" - שהשגתי את השירים העליונים, מה שהמלאכים משוררים, לזה הגעתי.
הקול אפרים אומר על "וסגולת מלכים": לא כדוד אבי, שכינס זהב וכסף ונחושת רק לשם מצווה, אלא אני כנסתי לי סגולת מלכים. ומהי סגולה? דבר שאתה טומנו ושומרו בכספת, אוצר, כלשון "והייתם לי סגולה מכל העמים" - כאוצר. נמצא שדוד כשאסף, היה בזה הכרח וצורך, ואילו שלמה כשאסף - היה זה לשם האיסוף עצמו. ואנו רואים שעבר בזה על "לא ירבה לו כסף וזהב".
עוד אומר הקול אפרים, שככל שאנו מתקדמים בתענוגותיו של שלמה אנו מדברים על דברים פחות נצרכים, שהם יותר בגדר תענוגות ומותרות. ומהו "שידה ושידות"? דברים שהם למעלה מן הטבע, שבני אדם אינם מסוגלים לפעול אותם באופן טבעי אלא הם נפעלים מכוח כוחות עליונים.
וכך מבארת הגמרא בגיטין: "שרים ושרות" - אלו מיני זמר. ואגב, הלשון "מיני זמר" מתאימה יותר לפירוש רש"י שהם כלי זמר, שהרי לא נאמר "אלו זמרים ומזמרות" אלא "מיני זמר". "ותענוגות בני האדם" - אלו בריכות ומרחצאות. "שידה ושידות" - מביאה הגמרא שני פירושים: הכא תרגימו, כלומר בבבל, שידא ושידתין, שד זכר ושד נקבה.
ומה פירוש הדבר? אנו יודעים ששלמה המלך היה לו קשר עם השדים והיה יודע את שפתם, ויודעים אנו כיצד גורש ממלכותו על ידי התעסקותו עם אשמדאי וכל מה שהתגלגל שם. את חיבורו אל הכוחות הללו הוא מתאר כאן: היו לו שידה ושידות. ואף חכמים בזמן התלמוד היו משתמשים בשדים - רצו למצוא אבידה, רצו לשלוח שליחויות, היו שולחים את השד שיעשה להם שליחויות. רבי שמעון בר יוחאי, כשהלך לרומי לבטל את הגזירה, שלחו לו מן השמיים שד שיעזור לו, בן תמליון. ואז אמר: ראו את ההבדל בין שפחה של בית אבא - הגר - שנשלחו לה חמישה מלאכים שיעזרו לה, ואילו לנו מה שולחים? שד. שד משרת. על כל פנים רואים אנו שהיה להם שימוש בשדים ובכוחות רוחניים, וזו בחינת "שידה ושידות".
וביאור נוסף: במערבא אמרי שידתא - כך מסבירים בארץ ישראל, שהכוונה לעגלות מיוחדות ומפוארות למרכבת נשים ושרים. "שידה" מלשון "שידה תיבה ומגדל" שאנו מוצאים בלשון המשנה, וזהו שידה ושידות.
וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלָ͏ִם, אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי.
"וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפניי בירושלים" - אומרת הפסיקתא זוטרתא שכולל בזה גם את דוד אביו. הנה תראה: דוד המלך לא בנה את בית המקדש, שנאמר לו "אתה לא תבנה הבית כי אם בנך", ואילו אני גדלתי והוספתי מכל שהיה לפניי, שאני כן זכיתי לבנות את בית המקדש.
"אף חכמתי עמדה לי" - אומר שלמה: כל אף וכעס שבא עליי בלימוד החוכמה, היא שעמדה לי לזקנותי. וזהו שאמרו חז"ל, שחוכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי. ומה פירוש הדבר? יש חוכמה שאדם לומד אותה בנחת ובכיף, כדרך סטודנט, וזו אינה חוכמה שעומדת. החוכמה המתקיימת היא החוכמה שנלמדה באף - שאדם משקיע בה את כל כוחותיו ומתמסר אליה כולו, ואז זוכה שהחוכמה תעמוד לו ותתקיים בו. וכך אמר רב חמא בר פפא: כל תורה שלמדתי באף - נתקיימה לי. אבל תורה הנלמדת מתוך נוחות ומתוך תענוג - פחות מתקיימת.
עוד הסבר מביאה הפסיקתא זוטרתא: "אף חכמתי עמדה לי" - כל דבר שחשבתי בחוכמה לעשות, עמדה לי. במילים פשוטות: כל מה שרציתי לעשות, בסופו של דבר הצלחתי, הייתה לי סייעתא דשמיא, וחכמתי עמדה לי להוציא לפועל את כל תוכניותיי.
ורש"י מפרש: הרי לאחר כל התענוגות הללו לכאורה מה נשאר לך ממה שלמדת, שהרי התנתקת מכל זה? אומר שלמה: לא, תדע לך, גם חכמתי לא הנחתי, גם היא עמדה לי. אל תחשוב שאם התעסקתי בתענוגות, בבריכות, בשרים ובשרות, כבר זנחתי את ענייני החוכמה - לא הנחתי את החוכמה בגלל המעשים הללו, עמדה לי ולא שכחתיה. ועוד הסבר: אתה שואל כיצד לא הרחיקוני כל הדברים האלה מן התורה? על כך משיב - חכמתי עמדה לי, שהחוכמה עצמה עמדה לי שדברים אלה לא ירחיקוני מן התורה.
האמרי שפר אומר שיש כאן שלושה אבות נזיקין שאינם נותנים לעשיר להתענג על עושרו. שהרי אף שיש לו עושר, לא בהכרח עושר מביא אושר, את זה כולנו יודעים. ואף על פי כן כולם שואפים לעושר, אף שהכל מודים שעושר ואושר אינם בהכרח תלויים זה בזה. והשלושה הם: הקנאה, התאווה והכבוד, ושלושתם מחוברים לעניין הממון והעושר.
הראשון - קנאה. כאשר אדם אוסף לעצמו כסף וזהב ומתאמץ להעשיר, הוא מקנא באחרים. כשאיני נמצא במירוץ - איני מקנא. אבל כשאני בתוך המירוץ, מיד: שמעת? הוא עשה רכישה כזו וכזו, ההוא עשה אקזיט. אבל אם איני עוסק בכל זה - מה אכפת לי? קנה, לבריאות שיהיה לו. מניות? לא הייתי כשעלו ואינני כשירדו, אין לי נפקא מינה. אבל אם אני בתוך המירוץ, כל אחד שמתקדם מעט יותר ממני וכל אחד שהשיג משהו - מיד מציק לי ומפריע לי.
השני - תאווה. האדם מתאווה לאסוף עוד ועוד, תאווה אינסופית, יש לו מנה ורוצה מאתיים. ואל תהיה סבור לומר: הרי הוא כבר הגיע, זה מספיק לו, ברוך השם כבר יש לו. בדיוק להפך - ככל שיש לו יותר, הוא מעוניין ביותר.
והשלישי, אומר הרב, מר משניהם - הכבוד. אם שפל אנשים יקום להיות עשיר, מיד יבקש להיות כשועי ארץ, כנכבדים וכעשירים. וכיצד יתייחסו אליו? באירופה ידוע שהיו מעמדות ברורים מאוד: בית כנסת של החייטים, בית כנסת של הסנדלרים, ובית כנסת של הגבירים. ופתאום מגיע מישהו לבית הכנסת של הגבירים - מהו? סטטוס שלו עד היום סנדלר, אלא שזכה בפיס, או פיתח איזה סטארט-אפ, והנה נהיה מיליונר. עכשיו הוא מגיע לבית כנסת של העשירים. האם פותחים לו ידיים? כולם מסתכלים עליו מלמעלה: מאיפה הגיע זה? גם הגינונים אינם מתאימים, ראית איך הוא משתעל? אינו מבין שהוא נמצא במקום אחר. בקיצור, אין מקבלים אותו בזרועות פתוחות, מסתכלים עליו כעל נמוך ושואלים מה פתאום הוא מתחכך בנו, מה פתאום בא לנשום כאן אוויר פסגות. הוא רוצה להתכבד - ומקבל בזיונות במקום כבוד. ולאדם מפריע שיש עוד מישהו שכביכול נוגס בכבודו, נמצאת מחלת הכבוד גדולה בכל עניין העושר.
אומר שלמה: קנאה, תאווה וכבוד - דע לך שאני העשרתי ולא לקיתי בכל אלה, ניצלתי משלושתם. קנאה - במי יש לי לקנא? הרי "גדלתי והוספתי מכל", הוספתי יותר מכולם ואין מישהו מעליי. תאווה - אין לי עם מי להתמודד ואין לי למה להתאוות. וכבוד - "אף חכמתי עמדה לי", החוכמה עמדה לי שאהיה אהוב על כולם, ומי זה שיפגע בכבודי? חכמתי הביאה לכך שכולם כיבדוני, שהרי הכל הבינו שאין חכם כשלמה והוא הראוי ביותר לכבוד. נמצא ששלושת הרעות החולות המצטרפות אל העושר - לא לקה בהן.
הקול אפרים מסביר: העשרתי מכל מי שהיה לפניי בירושלים - והוא דוד אביו. "ואף חכמתי" - שאף שנאחז גם בכל ענייני התענוגים, שהם המרחיקים את האדם מן התורה, אף על פי כן עדיין הייתי שייך לתורה וחכמתי עמדה לי, כפי שהסביר רש"י וכפי שביארנו לעיל.
ועוד הוא אומר: מהי התוספת שב"וגדלתי והוספתי"? ייתכן מאוד שהוא מבהיר כאן על דברים שבאו אליו בלי יגיעה, דברים שלא נצרך להתאמץ בעבורם במיוחד. שהרי דברים שכינס ראינו כבר בפסוק הקודם, ובעבורם צריך להתאמץ; אבל כאן "גדלתי והוספתי" - נתנו לי דברים רבים, כמו שאמרנו מן המדינות שסביבותיו שהיו באים לבקרו. ומתוך זה גדל והגיע להשגות שאחרים לא היו דומים לו בהן.
שלמה המלך פורש לפנינו את מלוא היריעה של קנייניו - בתים וכרמים, גנות ופרדסים, בריכות ויערות, עבדים ומקנה, כסף וזהב, שרים ושרות ושידה ושידות - והכל בסדר יורד, מן הנצרך ביותר ועד למותרות גמורות. הוא הגדיל ועשה את המקסימום האפשרי, כדי שלא יטעהו דמיונו לומר שאילו היה מוסיף עוד, אז היה מסופק. חז"ל דרשו את הפסוקים גם על דברי תורה, על תלמידי החכמים ועל הכניסה לארץ, ולימדונו בכסף ובזהב את היחס שבין נגלה לנסתר. ובסופו של דבר מעיד שלמה על עצמו שלא לקה בשלושת אבות הנזיקין של העושר - קנאה, תאווה וכבוד - ושאף חכמתו עמדה לו ולא שכחה; וחוכמה זו, שנקנתה באף ובמסירות, היא היחידה שמתקיימת באדם.